דן מרגלית עבר, סופית, לצד האויב. זה לקח שנה, אבל מי שכבר הגדיר בעבר את המתנחלים כחלק הכרחי מן "האליטה החדשה", ושמפמפם מזה חודשים את אביגדור ליברמן – ביריון הבארים הזה, האיש חסר המעש שכוחו באיומיו – כ"מנהיג לאומי", כתב היום ש"לא יהיה פתרון המבוסס על עקירת יהודים מבתיהם ביישובים חוקיים (להבדיל ממאחזי פרא)”.

נעזוב את ההבדלה האווילית בין "ישובים חוקיים" ל"מאחזי פרא": אין לה כל בסיס. מבחינת החוק הבינלאומי, כל ההתנחלויות בלתי חוקיות וכל המתנחלים פושעי מלחמה. מבחינת החוק הישראלי, מצבם לא טוב בהרבה: בג"צ קיבל, ערב ההתנתקות, את עמדת המדינה על פיה כל ההתנחלויות הן ישובי ארעי, “מאחזים צבאיים" הנמצאים בשטח "לצרכי ביטחון". הבומרנג חזר והכה את המתנחלים: הם הקימו את ישוביהם בקריצה, ועכשיו לממשלה מתחיל להמאס לקרוץ. ההבחנה שעושה מרגלית יוצרה במפעל של מועצת יש"ע: אין לה משמעות בעולם מבוסס-מציאות.

אז מה מציע מרגלית? ובכן, מאחר ואין ברירה ויש להקים שתי מדינות לשתי עמים – וזאת באשמת העם היהודי, מקונן מרגלית; הבני זונות החמדנים "לא עלו, לא גיירו", והם אפילו, שום-שמיים, “מחויבים לדמוקרטיה" – יש להקים מיד בנטוסטאן.

מכבסת המילים עובדת שעות נוספות: “חלק ניכר מן המתיישבים יישאר בתחומי ישראל", כותב מרגלית, ומתכוון לכתוב "חלק ניכר מן היישובים ישאר בשטח ישראל", היינו יסופח. והחלק האחר? הוא "יורשה לקיים יישובים יהודיים בריבונות פלשתינית, לפחות ברמת האוטונומיה התרבותית העומדת לערביי ישראל. שפה עברית ומורשת לאומית ורוחנית ודתית". וואלה.

וכאן עושה מרגלית את אחד התרגילים הרטוריים השקופים והמאוסים ביותר: “מי שמנסה לאחז את עינינו כאילו הוא מוכן לחיות עימנו במדינת כל אזרחיה שוויונית בין הים לנהר הירדן, אינו יכול לסרב לקלוט בחברתו הלאומית מיעוט דליל של יהודים". זוכרים את כמיהתו של מרגלית לליברמן? הנה היא כאן. הוא משליך את דרישתם של הערבים הישראלים אל הפלסטינים שבגדה, וכורך את כולם יחדיו. יתר על כן, הוא דורש להעניק לקוצים שתשאיר ישראל בשטחים, פרי הכיבוש, את מה שהואילה ישראל להעניק למיעוט שכבשה: גזירה שווה בין כובש ונכבש.

יתר על כן, ה"מיעוט הדליל" הזה הוא הפלח היותר שונא-אדם, יותר גזעני, בקצרה יותר יודו-נאצי שבחברה הישראלית. הוא דורש מן הפלסטינים לחיות בשלווה עם מי שהיו ראשי מדכאיהם עד אתמול, ושבדרשותיהם מוגדרים הפלסטינים כ"עמלק" וכ"צאצאי שדים"; הוא מצפה מהם לחבק כאחים למולדת את מפיצי חוברות "ברוך הגבר" ולהעניק זכויות מלאות לרב לווינגר ולברוך מרזל.

האם זה ביצועי? ודאי שלא. מרגלית מודה שאין אפשרות למנוע מן הפלסטינים שימוש באלימות. אז מה ישיגו המוקשים שהוא מפזר בשטח ביד רחבה כל כך? רק מלחמה אינסופית בין היודו-נאצים שלנו לאיסלמו-פשיסטים שלהם, עד שהדמוגרפיה תכפה עלינו את הבחירה החדה בין הענקת אזרחות לפלסטינים כולם – סופה של מדינת ישראל – או לצאת למלחמת טיהור אתני נוספת, סופית.

בצדקנות ציונית טיפוסית, שואל מרגלית "האם [הפלסטינים] באמת סבורים ששלושה דורות של תושבי קדומים אינם זכאים להישאר במקומם, שהוא ערש התרבות היהודית?”. האם אתה, מרגלית, מוכן לשובם של פליטי 1948 וצאצאיהם? אתה יודע, הם ישבו כאן הרבה יותר משלושה דורות. או שלפתע, מלחמת 1948 היא בלתי הפיכה, אבל 1967 הפיכה עד מאד?

דן מרגלית ייצג בשנים האחרונות את המיינסטרים הציוני הישן והעבש. ובציונות היתה תמיד רובד שדרש טיהור אתני, שהבין שיש סתירה בין מדינה יהודית ובין מספר גדול של לא-יהודים בתחומיה. לא דיברו על זה הרבה – תוכניות הטרנספר של ההסתדרות הציונית נערכו בדלתיים סגורות – אבל עכשיו הגיע מי שהביע תמיכה בו-זמנית בביילין ובליברמן אל הגיונה הסופי של הציונות, שאין לה קיום ללא טיהור אתני.

זו החברה שהוא מציע לנו. ואחר כך הוא אינו מבין מדוע כל אדם שעיניו בראשו נמלט מגן העדן הציוני, ומדוע הסיסמה "הציונות תנצח" הולידה מיד את "צחנת הציונות".

(יוסי גורביץ)

צה"ל ניסה למנוע מבוכה מעצמו, ואסר על צילום הנסיגה מלבנון. אחרי הכל, הם לא הצליחו להשיג תמונת ניצחון, ותמונת תבוסה – רק זה חסר להם. עיתונאי וצלם של ערוץ 1 הפרו את צו השטח הצבאי הסגור, וצילמו את צבאנו המהולל מזדנב. מפקד הכוח במקום, מג"ד גדוד 13 של גולני, התעצבן. רק שבמקום לעצור את השניים ולהעביר אותם לידי המשטרה הצבאית, שתעביר אותם לידי המשטרה האזרחית, שתגיש נגדם תלונה, הוא החליט לטפל בנושא באופן עצמאי. קצין צריך לקחת יוזמה, אחרי הכל.

אז הוא גנב את מפתחות הרכבים של השניים, וניסה לדרוס את הצלם. “ידיעות אחרונות" מוסר שבידיו צילום של הצלם שרוע על מכסה המנוע של ג'יפ המג"ד. עוד נטען שאחד החיילים קלט את רוח המפקד וכיוון נשק טעון אל אחד הצלמים.

דובר צה"ל, שהבין שזה לא הולך להיות היום שלו, הוציא תגובה שמגנה בעיקר את העיתונאים, וביודעו את נפש בהמתו, לא התאפק ושרבב את הטענה שמדובר ב"סיכון החיילים". ואשר להתנהגותו של המג"ד, שהיא לכאורה התנהגות שאיננה הולמת קצין? הנושא בבדיקה. העניינים כרגיל.

דובר צה"ל כיוון היטב: אם נסתכל על התגובות לידיעה, נגלה התלהבות מעצם הרעיון של דריסת עיתונאים. “הבו לנו עוד מג"דים כאלה"; “חבל שלא דרס"; וכמובן, הפנינה במס' 24. הכותרת: “כל הכבוד". הטקסט: “המגד (כך במקור) עשה מה שנדרש ממנו לעשות וזה היה הגנה על השטח מפני עיתונאים".

הגנה על השטח מפני עיתונאים. העיתונאים הם האויב. יש להתגונן מפניהם. יש לדרוס אותם ולקדם קצינים שעושים זאת. וכן, אני יודע: טוקבקים רחוקים מלהיות ברומטר מדויק. אבל הם ברומטר, ובמקרה הזה – קשה יהיה לטעון שהם אינם מייצגים.

הציבור הישראלי הוא אספסוף מוסת, שמזמן מעדיף לקבל ליטופי אגו במקום חדשות. העיתונות – על כל פגמיה, והם רבים – מציבה בפניו מראה, והוא אינו יכול לשאת את התמונה. הוא מעדיף לנפץ את המראה, או, לפחות, שיהיה מג"ד שידרוס אותה. ה"שטח הצבאי הסגור", שכל מתנחל יכול להכנס אליו כאוות נפשו, הוא התירוץ האולטימטיווי – ופגיעה בו מתירה עונש מוות.

במהלך המלחמה, הסית הצבא שוב ושוב נגד כלי התקשורת. הופעתה ההיסטרית של מירי רגב – “כשאתם משדרים את התמונות האלה [של פגיעת הרקטה ברכבת התחתית בחיפה – יצ"ג] אתם מסייעים לחיזבאללה! אני מציעה לכולם לפתוח את הרשתות הערביות ולראות את לבנון בוערת!” – נתנה את הטון, ונר"ג אף הציע את התקשורת כאחראית לכשלון המלחמה, יחד עם אולמרט, פרץ וברק. דירסו את העיתונאים והצילו את ישראל. או לפחות הסיטו את תשומת הלב מהכשלון המעוות שהוא הצבא, הממשלה והציבוריות הישראלית.

ובפרפרזה על אייזנהאוהר, אם האספסוף כל כך רוצה משטר צבאי, בסוף לא תהיה ברירה לצבא אלא לתת לו אותו. אלא אם, כמובן, הוא יעדיף שתהיה מריונטה שתקרא "הדרג המדיני", ושבה אפשר יהיה לתלות כל אשם.

(יוסי גורביץ)

"אם מקום העבודה שלך בטוח; אם ילדיך הולכים לבית הספר, במקום שיאולצו לעבוד; אם משלמים לך שכר-קיום, כולל שעות נוספות; אם אתה עובד רק 40 שעות בשבוע, ונהנה מהזכות להצטרף לאיגוד שיגן על זכויותיך – הודה על כך לליברלים. אם מזונך אינו מורעל והמים ניתנים לשתיה – הודה לליברלים. אם הוריך זכאים למדיקייר ולביטוח לאומי, כך שיוכלו להזדקן בכבוד מבלי לרושש את המשפחה – הודה לליברלים. אם נהרותינו הופכים לנקיים יותר והאוויר אינו שחור מזיהום; אם הפארקים שלנו מוגנים, ואזורי הכפר עדיין ירוקים – הודה לליברלים. אם אנשים, בני כל הגזעים, יכולים להשתמש באותם מתקנים ציבוריים; אם לכולם יש זכות הצבעה; אם זוגות מתאהבים ונישאים, ללא הבדל גזע; אם התחלנו, סוף סוף, להתעלות מעל חברה מופרדת – הודה לליברלים. חידושים פרוגרסיביים כאלה ורבים אחרים הושגו במאבקים ארוכים וקשים כנגד כוחות עיקשים. מה שאיפיין את השמרנות, ואת השמרנים, היה התנגדותם לכל אחד מההישגים הללו. המולדת שאנו מכירים ואוהבים נבנתה באמצעות נצחונות אלה של הליברליות – ובתמיכתו של העם האמריקני".

Joe Conason, "Big Lies: The Right-Wing Propaganda Machine and How It Distorts the Truth”

כל מילה זהב. ובכל זאת, חלק גדול מציבור העובדים האמריקני פנה ימינה, והוא מצביע בעקביות עבור המפלגה הרפובליקנית הפוגעת בו. כלומר, הוא מצביע כנגד האינטרסים שלו-עצמו. למה?

זו השאלה שאיתה התמודד תומאס פרנק בספרו "What's the Matter with Kansas?”, שנכתב ערב בחירות 2004. ידידה זועמת שלו מציבה את השאלה היטב בתחילת הספר: “איך יכול אדם, שעבר אי פעם בחייו תחת בוס, להצביע לרפובליקנים?” איך הפך מעמד הפועלים האמריקני לציבור שפתוח להטפות רפובליקניות?

פרנק פותח דיון מרתק: הוא מראה כיצד השתלטה המפלגה הרפובליקנית על סדר היום "הערכי" – ערכי המשפחה, התנגדות לטלוויזיה אלימה ורוויית-סקס, נושא ההפלות הטעון – והשתמשה בו כדי לגייס המוני דמוקרטים-לשעבר, בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך, שקידמו בפועל על ידי תמיכתם ברפובליקנים את סדר היום של העשירים. הוא מצביע על קואליציה בין רפובליקנים אוונגליסטים לרפובליקנים שהם רק שמרנים כלכלית, כאשר האוונגליסטים משרתים תחילה את מטרותיהם של הראשונים – ואחר כך דוחקים אותם מעמדות כוח והשפעה. בסופו של החלק הראשון, הוא כותב (ציטוט מהזכרון): “ההמון הזועם, נושא קלשונים ולפידים, מתאסף למרגלות הטירה. העשירים, מפוחדים, מצטנפים בפינתם. ואז עולה קריאת הקרב של ההמונים: 'אנחנו כאן', הם צורחים, 'כדי לקצץ את מיסיכם'”.

פרנק מציין כי המטרות התרבותיות שמציגים הרפובליקנים ונציגיהם בלתי ניתנות להשגה: אין אפשרות מעשית לצנזר את הוליווד ואת תרבות הטלוויזיה, ושום בחירות לא יצליחו להוציא הפלות אל מחוץ לחוק. (בנקודה האחרונה, סביר מאד שהוא טעה: בוש מינה שני שופטים עליונים, והפיכת רו נגד ווייד אפשרית עכשיו). תחת מסך העשן של הערכים, קודם סדר יום שמרני-כלכלי, שהצליח למחוק חלקים ניכרים מהניו דיל הרוזוולטי – כלומר, המצביעים מהמעמד הבינוני והבינוני הנמוך שבחרו ברפובליקנים דפקו את עצמם כלכלית.

הוא נפגש עם כמה מפעילי השטח האלה, שעוברים מדלת לדלת כדי לקדם את חבר הקונגרס האובר-שמרני שלהם, והוא נדהם לגלות, שוב ושוב, שהפעילים מודעים למחיר הכלכלי שהם משלמים. והם עדיין עושים ככל יכולתם, משקיעים מזמנם ואפילו מהונם, כדי לקדם סדר יום המנוגד לאינטרסים שלהם. למה זה קורה? אין לפרנק תשובה טובה לכך.

לאחרונה, מראה הקואליציה הפנים-רפובליקנית סימני שבירה: שמרנים-כלכלים עוזבים את המפלגה לטובת הדמוקרטים. אין להם כוח עוד לשאת את האוונגליסטים וסדר היום שלהם. פול קרוגמן, בטורו בני"ט מהשני באוקטובר (מאחורי פיירוול, לצערי), מציין שהמתחרה נגד ג'ורג' אלן בווירג'יניה, ג'יימס ווב, הוא רפובליקני לשעבר; תשעה רפובליקנים בכירים-לשעבר בקנזס, ביניהם יו"ר המפלגה במדינה לשעבר, מארק פרקינסון, מתמודדים כעת כדמוקרטים. למה? תשובתו של פרקינסון חדה: “נמאס לי מהוויכוח התיאולוגי בשאלת צדקתו של דארווין".

והרפובליקנים-לשעבר לא לבד: יהודי ארה"ב, אחת הקבוצות העשירות והמבוססות באוכלוסיה, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. בימיו של פרנקלין רוזוולט, היו נשים יהודיות שהציבו את תמונתו בין נרות השבת, ואמרו תפילה למענו עם הדלקת הנרות. יהודי ארה"ב דופקים את עצמם כל שנתיים, ובוחרים אנשים שיעלו את המיסים שהם משלמים, וזאת בשם תפיסה של צדק ושוויון חברתי.

מסתבר שגם עשירים מסוגלים להצביע נגד האינטרסים שלהם.

המקרה האמריקני אינו בודד, כמובן. ניקח את החרדים בישראל: במשך 50 השנים האחרונות, החברה החרדית חיה בעוני מרצון. הגברים שבה אינם עובדים. הם "לומדים". הלימוד הזה אינו מקנה להם כל יכולת להתמודד בשוק העבודה, ולמעשה מונע מהם כל עבודה שאיננה פיזית גרידא. בבג"צ שהגישו חרדים לשעבר כנגד משרד החינוך, הם האשימו אותו בהפקרתם, ובכך שהגיעו לגיל 18 ללא יכולת בסיסית במתמטיקה, אנגלית ואפילו עברית.

אבל להוציא מורדים – ששיעורם עשוי להיות גדול משחשבנו; הגידול העצום במספרם של הילדים הנולדים למשפחות חרדיות אינו מתבטא בקלפי – רוב הציבור החרדי מאמין שהוא חי כפי שראוי לחיות, שעוני הוא מחיר ששווה לשלם עבור הצמדות חסרת פשרות למצוות הדת. לשמרנות החרדית עבר ארוך: במאה ה-18 קבע החת”ם סופר, בנסיון נואש להחזיק את חומות הגטו, ש”חדש אסור מן התורה”. החינוך החרדי בנוי על פחד ושנאת העולם החיצון; המילה "חילוני" טובה אך במעט מן המילה "גוי". הרבנים קוראים שוב ושוב לאיסור על כל אמצעי התקשורת, מטלוויזיה ועד מסרי טקסט בטלפונים סלולריים.

ובכל זאת, בבתים רבים יש טלוויזיה. ובכל זאת, הפורומים החרדיים באינטרנט פעילים במיוחד. לחרדים החפצים בכך יש אפשרות להשיג מידע על העולם החיצון. יש להם אפשרות לדעת כיצד חיים בני גילם שמחוץ לחומות בני ברק. ובכל זאת – למרות עוני מנוול, שבשלו הראו ילדי בני ברק נסיגה התפתחותית בגובהם ומשקלם לרמה של המאה ה-19 – הם נשארים שם.

למה?

ב-1979 פרצה מהפכה באיראן. עוד אחת. זו היתה המהפכה השישית במאה שנים. מיעוטם של המהפכנים היו ליברלים וקומוניסטים; הם רצו במיגור שלטון הדיכוי של השאח, בחיסולה של המשטרה החשאית שלו, ביצירתה של מדינה מודרנית וחופשית. אבל רוב המהפכנים היו איסלמיסטים, חסידיו של האייטולה חומייני. לשיטתם של אלו, הבעיה היתה דווקא החילוניות של השאח: הבוז המופגן שלו לדת; העובדה שהחזיק כלב מחמד (חיה טמאה, באיסלם); הליברליזציה שאיפשרה את מינויין של נשים חשופות-ראש לפקידות ואף לשופטות; בקצרה, כל מה שהעניק לליברלים האיראנים את הכוח, העוצמה, החוצפה להתקומם. והאחרונים טרפו את הראשונים.

שני הצדדים לא התעניינו יתר על המידה בכך שהשאח הביא לאיראן פריחה כלכלית חסרת תקדים, שהוא חילק את רווחי הנפט בצורה שוויונית יחסית למדינות אחרות, שהוא השקיע מיליארדים בתשתיות שיצרו בפועל את איראן המודרנית, ובנסיונו המהוסס ליצור אנרגיה גרעינית בארצו. הכלכלה לא שיחקה תפקיד במהפכה.

למה?

ממשלת רבין השניה היטיבה עם המעמד התחתון והבינוני-התחתון הישראלי כפי שלא היטיבה אף ממשלה, לפניה ולאחריה. ראשי עיירות הפיתוח הודו, עם פרישתו של יוסי שריד מתפקיד שר החינוך, שלא היה מי שהיטיב כמוהו עם עיירותיהם. ואחר כך הם הלכו והצביעו ליכוד.

למה? גם מסיבות בטחוניות – כמו הדמוקרטים, העבודה והשמאל נחשבים לרכרוכיים כלפי הטרור – אבל גם בשל המאבק התרבותי הגדול, זה שבין הישראלים והיהודים, בין תפיסות ליברליות-מערביות ובין תפיסות שמרניות-דתיות. המעמד התחתון הישראלי הצביע ברובו עבור ביבי נתניהו ועבור ממשלות הליכוד, שדפקו אותו פעם אחר פעם, גם כשהדבר התחוור.

אבל לא רק הם הצביעו נגד האינטרסים הכלכליים שלהם: בוחרי מרצ, למשל, באים מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה – וכמו יהודי ארצות הברית, הם מצביעים עבור מפלגה סוציאל-דמוקרטית (היום פחות מבעבר, אכן – ובהחלט יתכן שיש לכך קשר לדעיכתה של מרצ), שלא תקדם בהכרח את המעמד שלהם. כלומר, גם אצלם רווחתם הכלכלית לא עומדת במקום הראשון, כשהם מאחורי הפרגוד.

אם ניקח את האנרכיסטים והמהפכנים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, נאלץ לקבוע בצער שהאנשים האלה עשו את כל הבחירות הכלכליות הלא-נכונות. הם באו, רובם ככולם, מן המעמד העליון או הבינוני העליון; עתידם היה מבוסס; הם השתייכו לעילית.

והם העדיפו לזרוק את הכל מאחוריהם תמורת חלום אוטופי על עתיד אחר. הם הותירו מאחוריהם את החיים הנוחים, והעדיפו להסתכן במאסר, בהגליה, במוות, ובלבד שיפילו את המשטר שלו נולדו. הם האמינו בלהט שהוא משטר עוול. ברוב המקרים הם צדקו. רבים מהם היו מרקסיסטים; וראה זה פלא, האנשים שהאמינו שהכלכלה היא חזות הכל, הורידו עצמם מרצון בסולם החברתי. הם האמינו, כמובן, שתבוא גם עליה – אבל היא לא תהיה גדולה כל כך, שכן את העושר יחלקו מחדש. ובכל מקרה, רבים מהם האמינו שהיא תבוא לאחר מותם. וגם כאן צדקו.

איזו התנהגות אנושית משונה, על פי התפיסה שאומרת שכל אדם פועל רק כדי לקדם את מעמדו הכלכלי!

בני אדם אינם מונעים רק על ידי כלכלה. אין ספק שהשיקול הכלכלי נמצא בתודעתו של כל אדם – אבל רבים מאד מסוגלים להתעלות עליו. הפועל האמריקני הוא אדם דתי מאד; הוא מצביע בעד גן העדן. הליברל היהודי האמריקני מוכן לסבול מיסים גבוהים יותר בשם האידיאל של חברה שוויונית יותר וצודקת יותר. החרדים בחרו בעוני מרצון, כדי שיוכלו לשמר את מסורותיהם ולנהוג כפי שהם מאמינים שציווה האל. האיראנים, ליברלים ותיאוקרטים כאחד, דחו את הרווחה הכלכלית שהביא השאח בשם מסורות אחרות. בני המעמד התחתון הישראלי בחרו בנתניהו, וזו היתה בחירה תרבותית מודעת. בוחרי מרצ מזכירים מאד את הליברלים היהודים האמריקנים. המהפכנים המרקסיסטים והאנרכיסטים סיכנו את כל מה שהיה להם, בראש זה רווחתם הכלכלית, בשל אמונתם בעולם טוב יותר, גם אם הם עצמם לא ייהנו ממנו.

ואחרי הכל, גם האינטלקטואלים עשו אותה בחירה. רובם מגיעים מן המעמד הבינוני או העליון. הם יכלו בקלות להפוך למנהלים או לספסרי בורסה. הם בוחרים לחיות חיים שאין בהם ניהול חשבונות, גם אם הדבר עולה במחיר כלכלי – לעיתים אף ירידה בסולם הסוציו-אקונומי.

ההסבר המרקיסיסטי הקלאסי הוא "תודעה כוזבת" ו"אופיום להמונים". ההסבר הזה לא מצליח להסביר מדוע פעלו דווקא המרקסיסטים נגד האינטרס שלהם; המהפכה היתה אמורה לבוא לא מן האינטלקטואלים, אלא מן הפועלים, וזה כידוע לא קרה. תפיסת ה"אופיום להמונים" גררה אסון חסר תקדים לאנושות, בהתעלמה – במקרה הטוב – ממסורות בנות מאות ואלפי שנים, ובגוזרה כליה במקרה הרע על המחזיקים בהן, בשם גן עדן עתידי עלי אדמות.

כשאנו מביטים על התסיסה האידיאולוגיות בעולם המוסלמי, שקוראת להתזת ראשי ולשפיכת דמכם, מנסים המרקסיסטים לומר לנו שאילו רק היה המצב הכלכלי שונה, האידיאולוגיה האיסלמיסטית היתה נעלמת או מתעמעמת. העובדות אינן תומכות בטענה: המחבלים המתאבדים ושולחיהם באים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מן המעמד הבינוני או העליון. הם לא סבלו מעולם ממצוקה כלכלית והם אינם טוענים בשמה. אין ספק שמצוקה כזו קיימת, אך העוסקים בה הם בעיקר אינטלקטואלים מן המערב.

יתר על כן, התפיסה הזו מתעלמת מן העובדה שלאלימות המוסלמית אין אח ורע בעולם. אם ניקח את הדוגמה של צרפת, הרי שלאחר קריסת האימפריה שלה היא קלטה מיליוני מוסלמים ואסייתים מן הפרובינציות לשעבר. הצרפתים רצחו מאות אלפים בהודו-סין, וכמיליון מוסלמים באלג'יר; היחס של שלטונות צרפת למהגרים לא-לבנים הוא מחפיר.

אבל המהגרים הוויאטנמים משגשגים. הם לומדים מהר והם משתלבים – והתוצאה היא קבלה גדולה יותר שלהם. המהגרים המוסלמים, מצד שני, אינם מנסים להשתלב. שוב ושוב הם בועטים בגבולות הסובלנות של הרפובליקה – וכשהם יוצאים להפגנות, האלימות היא איומה.

בריטניה קלטה מהגרים רבים מהודו ומפקיסטן. המהגרים ההודים השתלבו בחברה הבריטית היטב. המהגרים הפקיסטנים לא השתלבו, והם המייצרים את רוב הקיצונות הדתית בממלכה. למעשה, זו תמונת ראי מוצלחת למדי של הודו ופקיסטן: האחת בחרה במודרנה, השניה בחרה במדרסה.

המרקסיסטים טוענים עוד שהסיבה לאלימות מוסלמית היא "ההתערבות הכלכלית" המערבית בארצות האיסלם. יש התערבות מערבית גדולה בתאילנד, למשל – אבל התאילנדי הממוצע לא ישרוף את השגרירות האמריקנית. סביר שהוא יקדם את "ההתערבות" בברכה. אלא אם הוא בא מדרום המדינה, שם הרוב הוא מוסלמי, והוא מצית את המקדשים הבודהיסטים ורוצח את השוהים בהם. ההתערבות הכלכלית המערבית בדרום אפריקה לא קטנה מזו שבאיראן – אבל בדרום אפריקה לא מקובל לנקוט באלימות כלפי משקיעים.

מכל המדינות שבהן יש רוב מוסלמי שבעולם – ויש כ-80 מהן – רק אחת קרובה למודרניות ולקידמה, וזו טורקיה – שדחתה במפגיע את האיסלם, עד כדי כך שחוקתה מורה לצבא לבצע הפיכה אם יעלו המוסלמים לשלטון. אתאטורק הבין היטב את שמסרבים המרקסיסטים וחבריהם לדרך להבין: שהפיגור במדינות האיסלם נובע מן האיסלם, משמרנותו המדכאת 50% מן האוכלוסיה. המאבק האחרון בטורקיה, אגב, נסוב סביב נסיונם של האיסלמיסטים שבשלטון לאפשר לנשים לחבוש רעלות במוסדות ציבור. הצבא, אמון על מורשתו של אתאטורק, מסרב – עד כדי איום בהפיכה.

אין ספק שיש בעיות כלכליות רבות בעולם. אין ספק שעוני בעולם השלישי הוא משהו שצריך לפתור. אבל אין לכך כל קשר לאיסלמיזם ולמלחמה כנגדו. למעשה, ככל שנעשה מוסלמי עשיר יותר, כך סביר יותר שיהפוך לאיסלמיסט. הבעיה איננה בכלכלה. היא באיסלם.

(יוסי גורביץ)

במאמר במגזין אטלנטיק בחודש ספטמבר, קרא ג'יימס פאלוז לממשלת ארצות הברית להכריז על נצחון במלחמה בטרור, ומיד לאחר מכן להודיע על סיומה. הוא ציין שהטרוריסטים מודעים היטב לכך שאין ביכולתם לנצח את המערב – ועל כן הטקטיקה שלהם היא לגרור אותו לתגובת-יתר, שתעורר עליו את זעם העולם המוסלמי, תפגע בלגיטימיות שלו, ותאלץ אותו לוותר על ערכיו.

מלחמת עיראק הצליחה לעורר את זעם המוסלמים ולפגוע באמינותה של מדיניות החוץ האמריקנית, פגיעה חסרת תקדים מאז ימי ויאטנם. ביום חמישי שעבר, אימץ הקונגרס האמריקני את הצעת החוק להקמת בתי דין צבאיים (The Military Commissions Act), והנחית את המכה הקשה ביותר על זכויות האדם בהיסטוריה של ארצות הברית.

כדי להבין את משמעות החוק, אנחנו צריכים לחזור כמה שנים אחורה, אל חוזה פאדייה (José Padilla). פאדייה, אזרח אמריקני שהתאסלם (הוא לקח לעצמו את השם עבדאללה אל מוהאג'יר), נעצר בשנת 2002 בשיקאגו. הוא הואשם בתכנון פיגועים איסלמיסטיים, ובין השאר נטען כי פאדייה עמד להשתמש ב"פצצה מלוכלכת". על אף היותו אזרח אמריקני, ולמרות העובדה שהוא נעצר על קרקע אמריקנית, הוחזק פאדייה במעצר צבאי – וזאת בהוראתו הישירה של הנשיא ג'ורג' בוש, שהורה להעבירו ממתקן פדרלי אזרחי למתקן צבאי. על פי הנחייתו של בוש, הוגדר פאדייה כ"לוחם אויב".

משלא הוגש כתב אישום נגד פאדייה, הגישה עורכת דינו בשנת 2003 בקשה לצו האבס קורפוס, היינו, לחייב את הממשלה לפרט מדוע הוא מוחזק במעצר. הממשל התחיל בסדרה של התחמקויות משפטיות – בין השאר, הוא השתמש בטענה הנלעגת שלעורכת הדין אין את מעמד הקרבה הנדרש כדי להגיש בקשה כזו – ולאחר שנתיים ארוכות של מאבק משפטי, הודיע לפתע הממשל כי פאדייה יועמד לדין בבית משפט פדרלי, ויואשם בקשר לביצוע רצח, חטיפה ופגיעה. ההסכמה הכללית היא כי שינוי עמדת הממשל נבע מכך שבוש לא רצה שבית המשפט העליון, שעמד לדון בפרשה, יקבע כי אסור לו להחזיק אזרח אמריקני כ"לוחם אויב".

כדי להבין את חשיבותו של צו הבאס קורפוס, צריך לזכור שהוא הסעד העיקרי לאדם המוחזק במעצר ללא שיוגש נגדו כתב אישום. הוא מאלץ את הממשלה להסביר לבית המשפט מדוע, בעצם, יש להחזיק בו, ומשמש כזרז להגשת כתב אישום, או שחרור. יסודו של צו ההבאס קורפוס הוא במאגנה כארטה משנת 1215. הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטור, הנחשב למתון, מחה שקבלת החוק "תחזיר את זכויות האדם 900 שנים אחורה".

ואחר כך הלך ספקטור והצביע עבור החוק. למה?

ממשל בוש הורה על שימוש בעינויים החל מסוף שנת 2001. היועץ המשפטי של הבית הלבן דאז ושר המשפטים היום, אלברטו גונזאלס, הגדיר את אמנת ג'נבה כ"שריד ציורי מן העבר" (אני מתקשה למצוא תרגום קצר וקולע לביטוי של גונזאלס, quaint). סגנו של גונזאלס, ג'ון יו, ענה בחיוב על השאלה האם לנשיא מותר להורות על עינוי לא של טרוריסט, אלא של ילדו של טרוריסט.

הרפובליקנים הפכו את העינויים לנושא הדגל בבחירות הקרובות. הם בצרות קשות והם הולכים לטעון שרק להם יש ביצים לענות את אויביה של אמריקה. זו הסיבה מדוע ספקטור לא התנגד לחוק: אסור היה להראות בקיעים בקו הרפובליקני. והחוק, כמובן, מאפשר עינויים. זו מטרתו.

הנשיא בוש מוסמך מעתה להורות על "אמצעי חקירה חריגים" כנגד עצורים, על פי שיקול דעתו. אם ירצה – ולמה שירצה? – הוא רשאי גם להגיש דו"ח על כך לקונגרס. בוש הוסמך, למעשה, להשליך עצירים לאיזה גולאג, ולענות אותם שם – על פי שיקול דעתו, שעל פי החוק החדש, אין כל אפשרות לערער עליו. לעציר אין אפשרות להבאס קורפוס; הוא לא יכול לדעת מה הראיות נגדו; אם בוש לא ירצה בכך – ולמה שירצה? – אף אחד לא ידע היכן הוא.

יתר על כן, על פי החוק החדש, כל הראיות שהושגו "באמצעי חקירה חריגים" עד לקבלת החוק יהיו קבילים בבתי הדין הצבאיים. כך גם יהיו ראיות שיושגו "ללא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה". ממשל בוש, אגב, סבור שהטבעה-למחצה של עצירים, מניעת שינה במשך יממות, החזקת עצירים בתאים קרים במיוחד ושטיפתם בזרם מים קפוא למחצה (שיטה שהיתה חביבה על הסובייטים), השפלה מינית, איום בכלבי תקיפה – הוא סבור שכל אלה אינם "הפרה חמורה" של האמנה.

כלומר, אם החליט בוש – על פי מידע סודי, שלא ייחשף לעולם – שאדם הוא "לוחם בלתי קונבציונלי", הוא רשאי להורות על מעצרו, על העברתו למתקן סודי, על הסתרתו מעין העולם, על עינויו, על מניעת סעד משפטי בסיסי ממנו, ולאחר מכן – על שפיטתו בידי אנשים שהוא מינה, שיישענו על ראיות שהושגו בעינויים. ואם השופטים הללו – יונקים בעלי כיס מיבשת אוסטרליה, יש להניח – יחליטו להוציא את הנאשם להורג, בוש מוסמך לאשר את פסק הדין. האינקוויזיציה פעלה בצורה הוגנת יותר. כמו שאמר יפה ברק אובאמה, ככל שמתמעטות הראיות שיש בידי הממשלה נגדך, כך מתעצם כוחה.

וכמובן, בהסתמך על תקדים פאדייה, אין שום סיבה להניח שאזרחים אמריקנים לא יהיו בין אלו שייחטפו ויעונו על ידי נשיאם. רצוי להתעכב על העובדה הזו: ארצות הברית הפכה למדינה היחידה בעולם, שחוקיה מאפשרים כעת עינויים, ולמדינה היחידה בעולם המערבי, שחוקיה מאפשרים העלמת אזרחים.

13 סנאטורים דמוקרטים הצביעו בעד החוק. אני מניח שהם ימצאו תירוצים להחלטה האיומה הזו. הרפובליקנים הצליחו למלכד יפה את הדמוקרטים בשנים האחרונות בנושאי ביטחון; מאז ימי ניקסון, הצליחו הרפובליקנים להשיב אל הדמוקרטים את תווית "מפלגת הבגידה" שימיה כימי מלחמת האזרחים. ויש רגליים לסברה שמלחמת ויאטנם לא היתה מתרחשת, על כל פנים לא כפי שהתרחשה, אלמלא חרדו קנדי וג'ונסון הדמוקרטים מנחת זרועה של עיתונות הימין.

אין כל מקום לסליחה ולהבנה במקרה הזה. אחד הסנאטורים, ג'ו ליברמן, כבר העיף את עצמו מהמפלגה הדמוקרטית. כל אחד מ-13 העלובים חתם על חיסולה של מגילת הזכויות – החוק מנוגד לתיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה – ועל זה לא יכולה להיות כפרה. יש גבול למשחק הפוליטי. האנשים האלה צריכים לעוף, בפעם הבאה שיהיו פריימריז.

במובן עמוק מאד, החוק הזה מחסל את ארצות הברית. האמריקנים נוהגים לומר, בצדק רב, שארה"ב היא תולדתה של החוקה, ובצדק רב מייחסים קדושה גם לשרידים ציוריים מן העבר שנותרו בה. התיקון השלישי, למשל, קובע שהממשלה לא תשכן חיילים בבתי אזרחים; במאה ה-18 זו היתה חובה שנואה במיוחד, היום התיקון מעורר בעיקר משיכת כתף. ובכל זאת, אף אחד לא הציע לסלק אותו.

החוקה, ומגילת הזכויות שנלוותה לה, היתה שגרירה של רצון טוב למדינה שהקימה בין אומות העולם האחרות. היא היתה מבצר, שעמד גם בימים הגרועים ביותר של ממשלי ניקסון ובוש. אנשים אמרו "כן, אבל החוקה עדיין שם. הם לא יגעו בה". ועכשיו המבצר האחרון נפרץ.

כמובן, יש עדיין סיכוי לא מבוטל שבית המשפט העליון ישליך את החוק הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומו. וכמובן, זמנים רעים היו גם קודם לכן: ממשלו של ג'ון אדמס חוקק את "חוק הזרים וההסתה" הידוע לשמצה, חוק שבוטל על ידי הממשל שבא לאחר מכן, זה של ג'פרסון.

הדמוקרטים נאחזים עדיין בשרידיה של תפיסת ה-bipartisanship, שגורסת שיתוף פעולה בין המפלגות. הגיע הזמן להוציא אותה לגמלאות; הרפובליקנים רמסו את הדמוקרטים כשהיו בשלטון, והגיע השעה להשיב באותה מטבע בדיוק. כשנכנס ג'פרסון לתפקידו ומצא שקודמו אדמס ערך שורה של "מינויי חצות" ערב חילופי הנשיאים, הוא ביטל את כולם. על הדמוקרטים לעשות הכל כדי שהשנתיים האחרונות של בוש יהיו גרועות מאלה של קלינטון. הממשל הזה, הגרוע ביותר מאז זה של ביוקנן, שבר את כל הכללים. הוא לא ראוי לשום הנחות.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בוש עצמו, אבי הקטסטרופה הזו. אריק שרון נהג לכנות את הנוצרי החסוד הזה "התליין מטקסס". אפילו רפובליקנים הוטרדו מחיבתו לעונש המוות, וכמה מהם יצאו כנגדו בגלוי כאשר חיקה בלעג את תחינתה של קארלה פיי טאקר (“אנא”, הוא ייבב באוזני הכתב, מדושן עונג, “אל תהרוג אותי!”), רוצחת שהורה להוציא להורג.

בספר The One Percent Doctrine מתואר בוש כמי שעודד אישית עינויים, וכמי שגילה עניין לא בריא בצד הפרקטי שלהם. החוק החדש מאפשר לו לענות כאוות נפשו – ואולי אפילו יחזיר אותו לימיו הטובים כתליין, אם יחליטו השופטים שימנה על הוצאות להורג. קשה להתחמק מן המחשבה שכאשר אושר החוק הזה, עבר חיוך של עונג על פניו.

בן לאדן נחל נצחון גדול, אולי סופני, בשבוע שעבר. כל כך הרבה תלוי עכשיו בבחירות נובמבר.

(יוסי גורביץ)

במשך שלוש וחצי שנים קצרות, בין 1993 ל-1996, היה שמעון פרס חביב השמאל. אחרי הכל, הוא ארגן את אוסלו – עם קצת עזרה מחתרנים – והפך את הפלסטינים ומדינתם לעובדה מוגמרת. הוא הפריח בועות על "מזרח תיכון חדש". התבוסה בבחירות, ועוד לבנימין נתניהו, הפכה אותו לקדוש מעונה למחצה. אם רק היה פורש אז, מקומו בספרי ההיסטוריה היה שמור.

אבל פרס לעולם לא יפרוש. יצטרכו להוציא את כרטיס חבר הכנסת שלו מידו הקרה והמתה. ועשר השנים האחרונות היו בזיון מתמשך, סיוט בלתי פוסק למי שפעם העריך את האיש הזה ואפילו הצביע לו. לכל אחד יש את השיא האישי שלו בגועל הנפש מפרס; שלי היה הפרישה ממפלגת העבודה לאחר התבוסה.

ואתמול הגיע עוד שיא. עוד אחד. “אי אפשר להעניש את מדינת ישראל פעמיים: מצד אחד ירי קסאמים, מצד שני ענישת המתנחלים. אי אפשר למנוע מהילדים של המתנחלים לבנות את בתיהם", אמר מר שלום בלי בושה. וכנראה גם בלי יותר מדי מחשבה.

עוד לא הצלחתי להבין מדוע מניעת הרחבת התנחלויות היא "ענישה לישראל". יש שטחים נרחבים בישראל שאפשר לבנות בהם בתים – אחרי הכל, ישראל של קווי 48' טרם מיצתה את מכסת השטחים שכבר גזלה. אני חשבתי, ולתומי חשבתי שגם מר פרס חושב כך, שהרחבת ההתנחלויות היא-היא עונש לישראל, חמור יותר מכל מטח קסאמים.

ואולי הוא חזר אל גרסת ינקותו? אחרי הכל, ב-1978 הוא כתב ש"אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב, הרי זו כתיבת ספר לבן על עצמנו… ההתיישבות בשיפולים המערביים של הרי יהודה ושומרון היא שתגאל אותנו מחרפת המותניים הצרים של ישראל". היה זה פרס שאמר ב-1976 "אינני מסכים עם הלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. אינני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון… גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם מתחתיהם יש ישוב יהודי שצריך להגן עליו".

אז הוא השתמש בהתנחלויות כדי לנגח את רבין. היום, כשהוא מריונטה של אולמרט ותלוי בו לחלוטין, הוא משמש כשופר לנסיגתו של אולמרט מן ההתכנסות. האם יש לו דעה משלו, שאיננה ניתנת להשלה כעור זיקית? ואולי האמת היא בבירה, באותה הערה על "הערבים המחורבנים שלא יודעים מה טוב להם" שפלט, שיכור למחצה, לאחר טבח כפר קאנא, אותה הערה שהעיתונאים הקפידו שלא תדלוף אלא עד לאחר הבחירות של 96'.

(יוסי גורביץ)

אי שם בחושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים, יושב לו אברהם פורז ובוכה בזוכרו את שינוי. למי שהספיק לשכוח, היתה פעם מפלגה כזו ובבחירות 2003 היא אפילו זכתה ב-15 מנדטים. פורז היה אז מספר שתיים. בבחירות הפנימיות שנערכו במפלגה לקראת בחירות 2006, בעטו החברים את פורז מן המקום השני, והעדיפו תחתיו אנטישמי צעיר ומבטיח בשם רון לוונטל. תחת לבלוע את העלבון ולהתמודד על המקום השני, או לחילופין לפרוש מן החיים הפוליטיים, העדיף פורז להקים מפלגה עצמאית. אם היו לשינוי סיכויים לעבור את אחוז החסימה – קדימה בלעה חלק נכבד מן הקולות שלה – הם נמוגו אז, כשפורז שבר את הכלים.

כמנהגם של מנהיגים שמפלגתם לא רצתה בהם – ובמקרה של פורז, בצדק; לבעל אחוזה פיאודלי המלקה את צמיתיו היה יותר מעמד ציבורי, לעורך דין דיקנסאי יותר אהבת אדם, לקרפד מעוך יותר כריזמה – פורז משכתב את ההיסטוריה. הבעיה, הוא אומר, היא עודף דמוקרטיה.

וזה קצת מרגיז, אם אתה זוכר ששינוי בלמה את חוק הפריימריז, שהיה מאלץ כל מפלגה גדולה לפתוח את עצמה לציבור. בבחירות הפנימיות בשינוי היו, אם אני זוכר נכון, רק בעלי 200 זכות הצבעה. לא מופת דמוקרטי מי יודע מה, כשזוכרים ש-386,525 איש הצביעו עבורה. פורז ולפיד בלמו את חוק הפריימריז, בדיוק כדי למנוע מלהעמיד את עצמם לבחירה בפני ציבור גדול.

פורז לא מתאפק ומכניס בעיטה קטנה לכיוונו של יוסף פריצקי. אבל רצוי לזכור שכל חטאו של פריצקי היה שהוא אמר לחוקר פרטי ש"יש מה לחפש" אצל פורז, שבטוח יש שם לכלוך. עבירה פלילית לא היתה כאן. רצוי לזכור שחיסולו הפומבי של פריצקי בוצע על ידי אנשי עסקים, שלא אהבו החלטה שהוא קיבל. הם חיפשו עליו חומר, מצאו, פרסמו – ושר בישראל עף הביתה. אם יש משהו בפרשת פריצקי שצריך להדאיג אותנו, הוא היכולת המוכחת של מיליארדרים לשכור ראש מוסד לשעבר כדי לגמור את הקריירה של שר נבחר. פורז לא אמר מילה על הסכנה הזו. הוא, כמו כולנו, מעדיף לא לראות את החוטים.

מה שלא מפתיע, כשמתברר שהליברל הדגול, שמתאונן על עודף דמוקרטיה, מעדיף את ליברמן ואת ש"ס כמודלים – “תיראו איך ליברמן וש"ס פועלים בחוכמה". האם פורז מסוגל למנות את שמותיהם של ארבעה מחברי הכנסת של ליברמן? ארבעה מחברי הכנסת של ש"ס? האם רשימה שעולה ממוחו הקודח של עובדיה או מהזיות הגדולה של איווט, היא הדרך הנכונה לבחור את חברי הכנסת שלנו? אם להסתמך על הצורה שבה נראתה הרשימה ההיא של שינוי – מישהו מסוגל לנקוב בארבעה חברי כנסת שלה? – התשובה היא כנראה כן.

במחשבה שניה, אולי טוב שהוא התפלג משינוי. אולי טוב שמהרשימה הזו לא נותר דבר, פרט לבדיחות גרועות. אולי טוב שבקצת מזל, נשמרנו מליברלים מעריצי עריצות דוגמת פורז.

(ושוב תודה לקשבת הבלוג, נילי אורן)

(יוסי גורביץ)

האגדה התלמודית מספרת שאנשי העיירה סדום שרפו לאלוהים את הפיוז לא רק על ידי נסיון לאונס מלאכים, אלא גם בגלל המיטה המפורסמת שלהם: הם נהגו להשכיב את כל האורחים בעיירה במיטה אחת. את אלו שהיו קצרים מדי למידתה, מתחו; את הארוכים מדי, קיצצו. (החשד הפרטי שלי אומר שהאגדה הזו מצאה את דרכה לתלמוד באמצעות מיתוס תזאוס, שמכיל אגדה דומה מאד – על הענק פרוקרוסטס – אבל זה נושא לפוסט אחר).

צה"ל הציג היום את הגירסה הצבאית למיטה הסדומית: בנסיון להתכונן לפרעות עונת מסיק הזיתים, הוא הוציא צו הרחקה מהגדה ל-13 פעילי שמאל ול-16 פעילי ימין. על פניו, שיוויון; “קיצונים משני הצדדים" יורחקו מן המקום. בפועל, הגזירה השווה הזו בין פוגרומצ'יקים ובין האנשים המגינים על קורבנותיהם היא מרושעת באדישותה.

זאת יש לזכור: פעילי השמאל כלל לא היו אמורים להיות שם. ההגנה על כל תושבי הגדה המערבית – ללא הבדל מוצא, דת, מין או כל הבדל אחר – היא חובתו של צה"ל ככוח כובש על פי אמנת ז'נבה. בפועל, נכשל הצבא פעם אחר פעם בהגנה על פלסטינים מפני מתנחלים; הוא נכשל בכך כבר ארבעים שנים. בשנה שעברה, הגדיל לעשות והפסיק הגנה על תלמידי בתי ספר – הגנה שציוותה עליה ועדת החינוך של הכנסת – כדי שלא להתעמת עם היודו-נאצים. אל הוואקום שמשאיר הצבא, שמחפש כל דרך להמנע מעימות עם הקוזאקים חובשי הכיפות, נאלצו להכנס פעילי השמאל.

עכשיו הם מורחקים. ומאחר והצבא הראה עד כה אזלת יד מרשימה ביכולתו לאכוף צווי הרחקה, סביר מאד שכרגיל, מטעי הזיתים יעלו באש או ייגדעו – אבל הפעם לא יהיה שם אף אדם המחויב להגן עליהם ושאותו חוששים המתנחלים לתקוף. בכך, שוב, סייע צה"ל למתנחלים לנקוט בשיטה החביבה עליהם מאז ומעולם: “שלי – שלי; שלך – שלי".

כותבי התלמוד, אגב, כינו זאת מידת סדום.

כשיצאה שלי יחימוביץ' להגנתה של א', היה אופנתי מאד להאשים אותה שהיא אינה מבינה את תפקידה כחברת כנסת, שהיא עדיין פועלת כעיתונאית. אבל הימים האחרונים הוכיחו את צדקתה, כשאמרה שא' מתמודדת עם מנגנון משומן היטב.

אתמול, מסרו מקורות עלומים – הניחוש שלכם טוב כמו שלי – ל"ידיעות אחרונות" מספר משפטים לא מחמיאים מתוך הקלטת המתעדת את שיחתם האחרונה של קצב וא', שהציגו את א' כסחטנית. זה היה צעד די נואש מצד מקורביו של אדם, שהתחמק ממסירת הקלטת הלוהטת הזו במשך שבועיים, למרות בקשת היועץ המשפטי.

א' ועורכת דינה נזקקו למספר שעות כדי להתאושש, אבל אתמול בערב כבר נחתה מכת הנגד. ואיזו מכת-נגד. קצב ממלמל "הכל בינינו היה בהסכמה", וא' מטיחה בו בתשובה "על איזו הסכמה אתה מדבר? אתה פגעת בי וניצלת אותי". לידיעת כבוד הנשיא – אין 'יחסי מין בהסכמה' בין מעביד לעובד.

לגירסתה של א' – ובשלב הזה, כשיש עוד שבע מתלוננות, חשד להאזנות סתר מצד קצב וחשד להענקות חנינות שלא כדין, אין סיבה שנעניק לה משקל פחות מזה של קצב – היא חשדה ש"עיתונאי זר" שפנה אליה הוא למעשה שלוחו של קצב, ועל כך נסובה השיחה ביניהם. קצב, על פי עורכת הדין בראשי, השתמש בשבועיים האלה כדי להגיש קלטת ערוכה היטב, אם לא מבושלת, שממנה נעדרו קטעים קריטיים בשיחה. המשטרה מאשרת שהקלטת שמסר לה קצב קצרה מאד.

וקצב עצמו? הוא בילה את הימים האחרונים באומן, על קברו של נחמן מברסלב. מי שעוד זוכר את פרשת דרעי, וזוכר איך הקפיד גם הצדיק ההוא לנסוע מדי ראש שנה לאומן, יזכור גם את פרצופיהם המחייכים של חתולי ש"ס, כשבחרו את קצב לנשיא: חיוך על השטוזה שהכניסו פעם נוספת לפרס, וחיוך על כך שבחרו מזרחי חובש כיפה לנשיא.

אבל החיוך ההוא היה חיוך סרדוני: הנשיא הספרדי הראשון – משום מה, יצחק נבון לא נחשב; הוא מערכניק מדי – והנשיא חובש הכיפה הראשון חשוד באונס, בהאזנת סתר, בהטרדה סדרתית של כפופות לו. התגלמות הסטריאוטיפ על הגבר המזרחי, שש"ס כל כך רצתה להתרחק ממנו. מאריה דרעי לפחות היו תקוות; התקשורת נשבתה בקסמיו בשנות השמונים, עד שבא מוטי גילת והפך את הקערה על פיה. מקצב איש לא ציפה לדבר. הוא היה משעמם כמו טפט – עד שהסתבר שלא. ועכשיו נזכרים עיתונאים ותיקים בסיפורים שהסתובבו עליו ב-20 השנים האחרונות, סיפורים שנפטרו בבוז. קצב? סקס?

אם יצא דבר טוב מהפרשה הזו, הרי שככל הנראה שבקרוב נפטר ממוסד הנשיאות. אפשר לומר מה שרוצים על קלינטון ומוניקה, אבל היחסים ביניהם היו בהסכמה. מי ירצה להיות האיש שישב בחדר שבו ישב בעבר האנס הבכיר ביותר במדינה?

(יוסי גורביץ)