במשך שלוש וחצי שנים קצרות, בין 1993 ל-1996, היה שמעון פרס חביב השמאל. אחרי הכל, הוא ארגן את אוסלו – עם קצת עזרה מחתרנים – והפך את הפלסטינים ומדינתם לעובדה מוגמרת. הוא הפריח בועות על "מזרח תיכון חדש". התבוסה בבחירות, ועוד לבנימין נתניהו, הפכה אותו לקדוש מעונה למחצה. אם רק היה פורש אז, מקומו בספרי ההיסטוריה היה שמור.

אבל פרס לעולם לא יפרוש. יצטרכו להוציא את כרטיס חבר הכנסת שלו מידו הקרה והמתה. ועשר השנים האחרונות היו בזיון מתמשך, סיוט בלתי פוסק למי שפעם העריך את האיש הזה ואפילו הצביע לו. לכל אחד יש את השיא האישי שלו בגועל הנפש מפרס; שלי היה הפרישה ממפלגת העבודה לאחר התבוסה.

ואתמול הגיע עוד שיא. עוד אחד. “אי אפשר להעניש את מדינת ישראל פעמיים: מצד אחד ירי קסאמים, מצד שני ענישת המתנחלים. אי אפשר למנוע מהילדים של המתנחלים לבנות את בתיהם", אמר מר שלום בלי בושה. וכנראה גם בלי יותר מדי מחשבה.

עוד לא הצלחתי להבין מדוע מניעת הרחבת התנחלויות היא "ענישה לישראל". יש שטחים נרחבים בישראל שאפשר לבנות בהם בתים – אחרי הכל, ישראל של קווי 48' טרם מיצתה את מכסת השטחים שכבר גזלה. אני חשבתי, ולתומי חשבתי שגם מר פרס חושב כך, שהרחבת ההתנחלויות היא-היא עונש לישראל, חמור יותר מכל מטח קסאמים.

ואולי הוא חזר אל גרסת ינקותו? אחרי הכל, ב-1978 הוא כתב ש"אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב, הרי זו כתיבת ספר לבן על עצמנו… ההתיישבות בשיפולים המערביים של הרי יהודה ושומרון היא שתגאל אותנו מחרפת המותניים הצרים של ישראל". היה זה פרס שאמר ב-1976 "אינני מסכים עם הלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. אינני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון… גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם מתחתיהם יש ישוב יהודי שצריך להגן עליו".

אז הוא השתמש בהתנחלויות כדי לנגח את רבין. היום, כשהוא מריונטה של אולמרט ותלוי בו לחלוטין, הוא משמש כשופר לנסיגתו של אולמרט מן ההתכנסות. האם יש לו דעה משלו, שאיננה ניתנת להשלה כעור זיקית? ואולי האמת היא בבירה, באותה הערה על "הערבים המחורבנים שלא יודעים מה טוב להם" שפלט, שיכור למחצה, לאחר טבח כפר קאנא, אותה הערה שהעיתונאים הקפידו שלא תדלוף אלא עד לאחר הבחירות של 96'.

(יוסי גורביץ)