החברים של ג'ורג'

נתניהו אוהב להשוות את עצמו לצ'רצ'יל. האמנם?

את מעמד נאומו בקונגרס האמריקני השווה ראש הממשלה נתניהו להכרזת העצמאות בידי בן-גוריון ולפתיחת מלחמת ששת הימים בידי אשכול. בדמיונו של נתניהו, מן הסתם, זו הזדמנות נוספת להידמות למושא חיקויו משכבר, ווינסטון צ'רצ'יל. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, הזהיר שוב ושוב את העולם מפני משטר חשוך ונטול עכבות. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מתווכח עם כל אלו ששוגים באשליה שהסכם יהווה פיתרון. חשוב מכל – נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מוכן לשלם את מחיר המלחמה ברוע המוחלט.

האמנם ממש כמו צ׳רצ׳יל? למעשה, עיון קל בהיסטוריה של המאה העשרים יגלה שלא רק שנתניהו כלל אינו דומה לצ'רצ'יל, אלא גם שמקבילו ההיסטורי מהתקופה הוא, מה נורא, שנוא נפשו נוויל צ'מברלין.

צ'מברלין, על מטרייתו, גינוניו ונאום "שלום בדורנו" הידוע לשמצה שלו, הפך ברבות השנים להיות סמל למדיניות הריצוי ולאנטיתזה לצ'רצ'יל. דימויו זה כה חזק, עד שקל לשכוח ששניהם באו מאותה מפלגה. המפלגה השמרנית דבקה במדיניות הריצוי כפתרון לשלום בר קיימא לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, וכן כדרך הטובה ביותר להבטיח את קיומה של האימפריה הבריטית. גם לאחר פרוץ המלחמה, עם נפילת צרפת, עלו קולות במפלגה שקראו לוותר על אירופה ולדבוק באימפריה. לעומת רוב חברי מפלגתו, ראה צ'רצ'יל את בלימת הנאצים כיעד חשוב אפילו במחיר האיום על האימפריה. יחס זה לאימפריה ולמלחמה וכן ההישענות על ארה"ב היו הבסיס למדיניותו.

בתחילת הקדנציה הקודמת שלו קיבל נתניהו את ההזדמנות להיות צ'רצ'יל. תוכנית יצהר-בושהאר נשענה על ויתורים ישראלים במשא ומתן עם הפלסטינים שתמורתם תקבל ישראל הסכמה מצד ארה"ב ובנות בריתה לתקיפה באירן – נסיגה בשטחים תמורת מניעה של שואה נוספת. ניתן ×”×™×” לצפות ×›×™ נתניהו יזנק על ההזדמנות למהלך צ'רצ'יליאני שכזה, המקדם את מערכת היחסים ונלחם בגלגולם החדש של הנאצים, אפילו במחיר ויתורים על האימפריה – סליחה, השטחים.

אך לא – דבקותו של נתניהו בשותפיו הפוליטיים הטבעיים, והאיום בהפלתו שלטונו – כפי שאותם שותפים טבעיים עשו ב-1999 – הם שהיו נר לרגליו. בלי הסכמה אמריקאית ברורה, בלי בני ברית במזרח התיכון ובלי תמיכה מבית, נתניהו בחר להפנות את מרצו להתערבות בפוליטיקה האמריקנית במטרה להשיג עסקה נוחה יותר. התוצאה – שום דבר פרט לנזק למערכת היחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, דבר המרחיק עוד יותר את הסיכוי לתמיכה אמריקאית בתקיפה ישראלית.

יש לא מעט סיבות לפקפק בתפיסת עולמו של נתניהו. יש מקום לדון באופן בוגר בתפיסה הרואה בממשל האירני את ממשיכם של הנאצים. יש שאלות רבות לגבי התזה הגורסת שבניגוד לכל מעצמות הגרעין החל מסוף מלחמת העולם השניה, עם השגת נשק גרעיני תשתמש בו איראן כנגד יריבה, תוך התעלמות מההשלכות הצפויות מכל שכנותיה החמושות ושאר העולם. יש גם מקום לתהות האם אי-השמדת המדינה, רף חשוב לכל הדיעות, אינו מעט נמוך מדי למדידת הצלחתו של ראש ממשלה כלשהו.

אם נתניהו מאמין באמת ובתמים שמדובר באיום של השמדה, עליו לפעול במלוא המרץ כנגדו.

דווקא מבחינה זו הופכת התנהלותו לעלובה יותר: נתניהו חושש מבנט, ליברמן, אקוניס ורגב הרבה יותר מהפצצה האיראנית. מנקודת הראות הצ׳רצ׳ילית נראה נתניהו כמי שבחר בנוחות ובדחיית הקץ על פני עימות אמיתי עם הרוע. רבים ציפו שבנאומו בקונגרס הוא יבחר להשתמש בעזר ויזואלי כלשהו, כהרגלו, להדגשת האיום האירני; אילו היה רוצה להפגין כנות אמיתית, תפיסת עולמו הייתה מחייבת אותו לעמוד עם מטריה שחורה.

(אורי קינן)

הפוליטיקה הימנית כבבואה חיוורת של מלחמת התרבות בארה”ב, או על האנטישמיות של הבית היהודי

בנימין נתניהו הגביר את ההילוך בשבועות האחרונים נגד התקשורת בישראל, כשרמת הצווחנות בשופרות הקבועים שלו – ישראל היום ומקור ראשון – מגיעה לשיאים חדשים, במיוחד סביב הסרטון שבו נראה נתניהו הלחוץ והמבוהל בתור לאוטובוס בפאריס, ובכן, כלשלשת עופות. התקשורת, מאשימים נתניהו ושופריו, מגויסת נגדו.

האמנם? לא ממש. נתניהו שולט ב”ישראל היום,” העלון הנפוץ ביותר בישראל, והשוגר דדי שלו, שלדון אדלסון, רכש לאחרונה גם את “מקור ראשון.” לאף אחד לא היו שום ציפיות מהסחבה של עמוס רגב, אבל בימין נהגו להתגאות שמקור ראשון הוא ספינת דגל אינטלקטואלית שלהם. תוך זמן קצר, אפשר היה לראות איך מקור ראשון הופך מעיתון ימין עצמאי לעוד גרורה של לשכת נתניהו. עדיין לא שום דבר שאפשר להשוות לבטאון לשכת ראש הממשלה, אבל ברור שהעורכים חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו שיעצבן את הלשכה.

נתניהו שולט גם בערוץ הראשון, ואולי אין דוגמא טובה יותר לשליטה הזו מאשר העובדה שבאמצע הפגנת הענק של 2011, שהוציאה כחצי מיליון לרחובות, התקשרו מהלשכה – והשידור ×”×—×™ הופסק באמצע. נתניהו שמר לעצמו, לא במקרה, את תפקיד שר התקשורת; הוא לא עושה שם יותר מדי – לא לעשות יותר מדי זו התמחות שלו – אבל הוא חונק מדי פעם את ערוץ 10, כדי שיזכור מי פה הבוס. האיש של נתניהו בערוץ הראשון והשני הוא יואב הורוביץ, מי שמעולם לא הכחיש את הפרסומים שהעביר ל”אם תרצו” עשרות אלפי שקלים.

כן, נתניהו שולח את זרועותיו גם לערוץ השני. לאחרונה, הסיר הערוץ את “מצב האומה,” שעברה לערוץ 10, כשבוע אחרי שזו פרסמה סאטירה על סתימת הפיות של נתניהו והבטיחה לצנזר את עצמה, או שיסגרו את הערוץ. בכירים בערוץ השני טענו בעילום שם, כך ידיעות אחרונות, שנתניהו הביע אי שביעות רצון מ”מצב האומה.” לזה לא הגיעו ראיות חותכות, אבל אין מחלוקת על כך שמקורבם של בני הזוג נתניהו, עו”ד יוסי כהן, קיבל תכנית בערוץ 2, בלי שום סיבה טובה. התוצאה היא תוכנית תעמולה של לשכת נתניהו בלב הערוץ החופשי לכאורה. לאחרונה, במקביל לירידתה של “מצב האומה,” היא שבה למסך.

אבל העובדה שנתניהו מחזיק בהשפעה עצומה על חלק ניכר מכלי התקשורת היא פשוט השכלול הייחודי שלו לאגדה, על פיה התקשורת – שנשלטת על ידי השמאל הקיצוני – עוינת את הממשלה ואת העם הפשוט. גם לא מסובך לתאר את מקורותיה של האגדה הזו: כמו כמעט כל תופעה של הימין היהודי, מקורה בארה”ב של סוף שנות השישים, ימיו של אחד האפלים שבפוליטיקאים, ריצ’רד ניקסון.

הרעיון של “העם נגד תקשורת עוינת” מגיע ישירות מניקסון, והוא התחיל בקמפיין נגד התקשורת – הוא השתמש בספירו אגניו, סגן הנשיא, בתור כלב התקיפה בתחום ×”×–×” – מיד לאחר בחירתו, בקיץ 1969. בשעתו, הרעיון ×”×™×” בלתי נתפס: התקשורת לא נתפסה כפוליטית, ואם היתה פוליטית, הרי שהתפיסה שלה היתה מרכזיות רדיקלית. היא תיארה כקיצוניים על גבול אי השפיות הן את המתנגדים למלחמת ויאטנם (אלה מהם שלא באו מהממסד עצמו, על כל פנים) והן את אנשי הימין המטורף באמת. צריך לזכור שהיתה הרבה מאד אלימות פוליטית בשנות השישים: כמעט בלי יוצא מן הכלל, היא ×”×’×™×¢×” מן הימין (לשמאל יהיו אפיזודות אלימות משלו, אלה יגיעו קצת אחר כך, הרבה כריאקציה לניקסון.)

הגאוניות של ניקסון היתה ביציאה להתקפה על התקשורת. אנשי תקשורת לא אוהבים שמשקרים להם, וניקסון שיקר בלי הכרה. הוא גם היה שקרן לא משהו, והקיף את עצמו בקושרי קשר חובבנים למדי. עבדכם הנאמן קרא לאחרונה את הקלאסיקה על פרשת ווטרגייט, “כל אנשי הנשיא,” ופעם אחר פעם דפק את הראש בקיר מהנאיביות של הקושרים. זה מתחיל מהארכת המעצר של האנשים שנלכדו בווטרגייט: מה אתה עושה למחייתך? אני קבלן אבטחה. עבור מי אתה עובד? ה-CIA. וואט דה פאק? סתום את הפה! או, אחר כך, ברנשטיין שואל אנשי קשר על אדוארד האנט, ומקבל את התשובה האגבית ש”אני מניח שזה לא סוד שאד עובד ב-CIA.” ובכן, אם זה לא סוד, אתה לא טוב בזה. וזה ממשיך משם, וככל שהקונספירציה היתה עמוקה ומחרידה, היא גם היתה מפגרת להחריד.

אז ×”×™×” צריך לשקר לציבור ולהתחיל מלחמה בקמבודיה תוך הכחשה שיש שם מלחמה, והתקשורת לא אוהבת שקרים בוטים. אז מה עושים? אומרים שהתפקיד של התקשורת הוא לא לחשוף את המציאות, אלא לשרת אינטרסים פוליטיים – רצוי של גורמים עוינים. משם ×–×” תופס כאש בשדה קוצים: הבעיה שלנו היא לא עם המציאות, לא עם ילדות בוערות, צווחות, עירומות, שהטייסים האמיצים שלנו הציתו בנאפלם; הבעיה היא לא צבא ונשיא שיצאו משליטה; הבעיה היא לא שהשותפים שלנו רוצחים סאדיסטים, שאין להם בעיה לרצוח עצירים מול המצלמות; הבעיה היא המצלמות.

והרעיון ×”×–×” כל כך גאוני, כל כך פשוט, שהוא תפס מיד. הוא יובא לישראל באמצע שנות השמונים, לגמרי לא במקרה על רקע מלחמת לבנון. עבדכם הנאמן ישב פעם בארכיון ועבר על העיתונות הכתובה של ראשית ימי המלחמה. לא היו אז מפגינים והתקשורת היתה אלימה מאד כנגדם – לא אלימה כמו הרחוב, אבל עורך ידיעות הציע להעמיד אותם לדין כבוגדים. והעיתונות לא ידעה איך לאכול את הקרב על הבופור: שישה חיילים נהרגו שם, אבל ראש הממשלה אמר בשידור ×—×™ שלא היו הרוגים. מה עושים? הברירה היא בין להפוך ראש ממשלה לשקרן באמצע מלחמה (להגנתו של בגין ייאמר שהוא קיבל את המידע משרון, ואז עוד לא ידע שצריך לבדוק מידע שמגיע ממנו) ובין להיות שותפים לשקר. כשהתותחים רועמים, העיתונות הישראלית בחרה לשקר לקוראיה: היא לא דיווחה על ההרוגים. מי שרצה לקרוא עליהם, ×”×™×” צריך לעלעל אחורה, אל עמודי מודעות האבל, שם אפשר ×”×™×” לכתוב את האמת.

אז איך צצה האגדה של העיתונות הישראלית שיצאה נגד המלחמה? ובכן, כמו שקורה לה תמיד, היא התפכחה אחרי שלושה חודשים, וסברה ושתילה זעזעה אותה. קל היה אחר כך לשנות את המציאות ולהנדס אותה לאחור. וזה קרה, לגמרי לא במקרה, במפגש בין הימין היהןדי הישראלי לימין הנוצרי בארה”ב.

דוגמא נוספת: מועמדים של הבית היהודי נתפסו בשורה של התבטאויות הומופוביות לאחרונה. ×–×” לא צריך להפתיע אף אחד: הציבור שלהם הומופובי בחלקו הניכר. השאלה היא למה הוא הומופובי. כן, יש איסור על משכב זכר בהלכה, והאיסור גורר עונש מוות. אבל ההלכה גוזרת עונש מוות – אותו עונש עצמו, סקילה – על אדם שמדליק אש בשבת. היסטורית, עד השנים האחרונות, ההלכה והתרבות היהודית חרישיות לגמרי בכל מה שקשור להומוסקסואליות, בעוד שיש להן הרבה מה לומר על חילול שבת, או על עבירות אחרות שנתפסות כנטישה מובהקת של כל מה שהוא יהודי – אכילת חזיר, למשל.

ההומופוביה היא בכלל נוצרית. הנוצרים המוקדמים היו צריכים להתמודד עם תרבות פגאנית, שבחלקים ניכרים ממנה היתה הומופילית. סוג של יחסים הומוסקסואליים, ללא חדירה, בין גבר מבוגר וצעיר או אף נער, לא רק נחשב למקובל; בחלקים נרחבים של העולם הפגאני הוא היה כמעט ממוסד. הקיסר אדריאנוס השאיר מאחוריו פסלים רבים של אהובו אנטינואוס, שלאחר מותו המסתורי אף זכה לסגידה כהרוס או אל. אין פירוש הדבר שהעולם הפגאני היה נקי מסוגים של הומופוביה (גברים נשיים היו מושא לעג קבוע, ולפחות במקרה אחד נער רצח בהתקף זעם את הטיראן שעימו קיים יחסים, לאחר שזה התייחס בפומבי לכך שבעל את הנער), אבל העולם הקלאסי היה הרבה יותר פתוח כלפי הומוסקסואליות.

כת המוות הנוצרית, שייחלה לחורבן העולם במהרה בימינו, ששנאה את הגוף ושהתירה בקושי יחסי מין לשם התרבות, לא יכלה להתמודד עם הלגיטימציה הזו. אבות הכנסיה גינו את הפגאנים, פעם אחר פעם, לא רק כרצחניים (הם היו – צורת הבידור המקובלת היתה הזירה), לא רק כנוטשי ילדים (נטישת ילדים לא רצויים היתה מקובלת), לא רק כעובדי דמונים, אלא גם, פעם אחר פעם, כשטופים בתאווה הומוסקסואלית. למה נבחר דווקא החטא ×”×–×”? אחרי הכל, התנ”ך אוסר לא רק על הומוסקסואליות; הוא אוסר גם על אכילת שרימפס. הנצרות יכלה לפרש כמעט כל איסור כאלגורי. לא את ×–×”.

אז איך הגיעה פתאום ההומופוביה והפכה למקובלת בתרבות היהודית האורתודוקסית? או, ליתר דיוק, מדוע הפכה ההומופוביה היהודית, שעד לעשורים האחרונים היתה על מבער אחורי, לסימן היכר של חובשי הכיפות? ההסבר שלי הוא שכמו כמעט כל רעיון מרכזי אחר של הימין היהודי, הוא מגיע מן הימין הנוצרי האמריקאי. הימין האמריקאי שאחרי ניקסון. הימין האמריקאי שמצא את עצמו בריאקציה להענקת זכויות ההצבעה לשחורים, ולשם כך היה צריך לקושש לעצמו קולות לבנים (עד שנות השלושים לפחות, מצביעים שחורים נטו להצביע לרפובליקנים; הדמוקרטים היו מפלגת ההפרדה), וכדי לעשות את זה היה צריך לברוא לעצמו דמון.

והוא ברא. הוא אמר ללבנים העובדים, שמעתה היו צריכים להתחרות עם שחורים גם על מקומות עבודה וגם על השפעה פוליטית, שהצרות שלהם נובעות מאליטה ליברלית. את האליטה הזו הוא תיאר בקווים המקובלים: פרוצה מינית/הומוסקסואלית, תלושה, לא פטריוטית, מעריצת זרים, קוסמופוליטית, אכולת אשמה.

המילה הקריטית כאן היא “קוסמופוליטית”: המונח ×”×–×” ×”×’×™×¢ ישר מהתעמולה הסובייטית, שם הוא ×”×™×” שם נקי ל”יהודים.” ואכן, התפיסה של העיתונות הליברלית נלקחה ישירות מהתרבות האנטישמית, עם שינויים קלים כדי לטשטש את המקור – ×›×™ כך אפשר ×”×™×” לרמוז שהעיתונאים הם יהודים, מה שרבים מהם אכן היו, בלי להיות מואשם באנטישמיות.

הומוסקסואליות לא היתה חטא יוצא דופן במיוחד בארה”ב עד שהימין הנוצרי קישר בינה ובין ליברליזם. העובדה שהגאים החלו לצאת למאבק פומבי יותר ויותר על זכויותיהם, העובדה שהתקשורת החלה – באיטיות רבה מאד – לתמוך בו שימשה גם היא תפקיד.

וכל זה דילג לפה בשנות השמונים, כשפסיכים אוונגליסטים התחילו לשפוך כסף לישראל בתקווה לארגן כאן איזה גוג ומגוג מהיר, וכשהם כרתו ברית עם הניאו-שמרנים שם, שחלק ניכר מהם היו יהודים. הניאו-שמרנים הם אלו שדרכם חלחלו שורה של מונחים נוצריים-אמריקאים לפוליטיקה הישראלית. הם השפיעו המון על הליכוד, אבל גם על דור חדש של חובשי כיפות.

אירוניה היסטורית היא, שכאשר האחים היהודים נושאים בגאון את ההומופוביה שלהם, הם מטמיעים ערכים נוצריים. גרוטסקה היסטורית היא כאשר הם תוקפים את השמאל הישראלי במונחים אנטישמיים קלאסיים: תלוש, פרוץ מינית/הומוסקסואלי, שונא עצמו, אכול אשמה, קוסמופוליטי, ואת עצמם כקוזאקים נטולי חרטות.

ואיך כל זה קורה? איך עוברים הרעיונות האלה בקלות כזו? ובכן, הם עוברים באמצעות כסף: הימין הנוצרי האמריקאי הוא משקיע כבד בימין היהודי הישראלי. זוכרים את הקמפיין של הימין היהודי נגד כספים מחו”ל לארגוני זכויות אדם? שימו לב: מבין התורמים של נתניהו בפריימריז, 28 מגיעים מארה”ב ואחד מגרמניה. ללשלשת עופות, אחד המקדמים הבולטים של פוליטיקת הפראנויה של הימין האמריקאי, אין ולו תורם אחד מישראל. לבנט יש תורמים בישראל, אבל יש רק שלוש מהן; אחת מגיעה מגיברלטר; עוד 39 מגיעות מארה”ב.

איך אמר מארק פלט (”גרון עמוק”), האיש שעשה יותר מכל אדם אחר להפיל את ניקסון? לכו בעקבות הכסף. ×›×™ השוחד יעוור חכמים, ויסלף דברי צדיקים. עם הכסף, עם הכוח שזרם מארה”ב – ומחלק מאד ספציפי של ארה”ב – ×”×’×™×¢×” גם האידיאולוגיה. אט אט, ככל שנבנו מכוני מחקר ובטאונים, המונחים של הימין הנוצרי התלבשו על הימין היהודי ובלעו אותו.

והחיות הביטו אל המטיף האנטישמי ואל המועמד הכריזמטי מההתנחלויות, ולא ידעו עוד להבדיל בין השניים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

או: נפתלי בנט ומשאלת המוות של היהדות

(תודה לנועם ר.)

בשנה האחרונה מדברים המון על הר הבית ועל בניה מחדש של בית המקדש. הנושא נדון מפחות או יותר כל זווית, חוץ מאחת, די קריטית: למה לכם כל זה? מה המטרה של בניית בית המקדש? מה יקרה חמש דקות אחר כך?

המטרה פשוטה למדי, ובדיוק בגלל זה לא מדברים עליה: וקץ לכל.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים, להלן היסטוריה מזורזת (ובהכרח גסה) של היהדות. כמו כל דת אחרת, היא היתה בבסיסה דת קורבנות. במהלך מאבק איתנים בין צדוקים (נאמני כת הכהנים) ופרושים (היהדות הרבנית) על נפשה של היהדות, מתערבים הרומאים ומחריבים את בית המקדש, משלל סיבות שלא נכנס אליהן אחר כך. התוצאה היא קמילה מהירה של הצדוקים, שאין להם יותר מוקד כוח, והשתלטות טוטאלית של הפרושים, שפחות או יותר מוחקים את יריביהם מן ההיסטוריה. המצווה העיקרית של הפרושים/הרבנים, תלמוד תורה, הופכת למשהו ששקול כנגד כל שאר המצוות כולן – ובמיוחד מצוות הקורבן. המקדש נדחק, יחד עם המשיח, לקרן זווית תיאולוגית: ×–×” משהו שיקרה בקץ הימים, תפיסה תיאולוגית של סוף ההיסטוריה שקיימת בכל דת מונותאיסטית. יום אחד, בקצרה, יבוא המשיח, ייבנה בית המקדש השלישי, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייגמר.

וזה טוען את המושג של בית המקדש במטען נפיץ במיוחד: הוא כורך אותו עם הגאולה. ויהודים היו קבוצה נרדפת הרבה יותר מדי זמן. כששואלים איכר אנגלי במאה העשירית למה הוא מחכה לביאה השניה של ישוע, הוא אומר “אני רוצה את יום הדין.” למדוכאים יש למה לצפות. אב הכנסיה טרטוליאנוס תיאר, במאה השלישית, את הנוצרים יושבים בגן העדן ומתענגים על יסוריהם של הפגאנים, כשהוא מתאר את העינויים בפרוטרוט. יהדות אשכנז פיתחה לה תיאולוגיה שאומרת שגאולה כרוכה בהשמדה ושעבוד של מעניה. הערב ישירו יהודים אורתודוקסים, בפעם האחרונה השנה, את השורות

חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה,

נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה,

כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה.

(ובהרחבה על הטקסט הזה, כאן.)

כשהציונות החלה את צעדיה הראשונים, היא לקחה את “קרב קץ הישועה” והפכה אותו למטרה שלה, כש”ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה” הוא המוטו שעולה שוב ושוב מאדמות הדמים של מזרח אירופה. אבל אם מטרתה של הציונות היתה החזרת ריבונות יהודית והחזרתם של יהודים ככוח פועל, לא רק סביל, להיסטוריה, הרי שהיה עליה טפיל. זו היתה התיאולוגיה של אברהם יצחק הכהן קוק, שהיא המדריכה היום את צעדיה של תנועה נחושה בציבוריות הישראלית, האחים היהודים.

התיאולוגיה של קוק היתה פשוטה ומהפנטת: מטרתה של הציונות היא בניה מחדש של בית המקדש, אם ×›×™ היא עצמה איננה מודעת לכך. תפקידם של החלוצים החילונים הוא לשמש כחמורו של משיח. הם, ורק הם, יוכלו להחזיר את היהודים אל ×—×™×™ הפעולה, דווקא משום שהם מתנערים מעולו של הלימוד היהודי. הלימוד, וכאן הוא צולל עמוק אל הרומנטיקה הגרמנית שיורשיו אוהבים כל כך (וכאן הוא גם משתלב נהדר עם טשרניחובסקי) ממית את הנפש, או על כל פנים את החלקים הפעילים בה. היהדות הפועלת נרדמה; החלוצים יעירו אותה; ומשתתעורר, משתחזור לעצמה ותנער את האיברים הרדומים שלה, היא תוכל לבצע קפיצת דרך אל הגאולה – היהודים יבנו את בית המקדש, ובכך פחות או יותר יאלצו את יהוה להביא את המשיח. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ומכאן התפיסה של מדינת ישראל כ”יסוד כסא יהוה בעולם”: המדינה היא ההתחלה, היא ראשית המסלול שבסופו יש לנו בית מקדש ומשיח וקץ ההיסטוריה. ומכאן – והתפיסה הזו עדיין מהדהדת עמוקות ברבנים שמכונים “ממלכתיים,” וזה מקור הכינוי – שבכל דבר שהממלכה היהודית עושה, ודאי כל דבר שיש בו סממני ריבונות, יש קדושה. במדים יש קדושה.

יש בעיות פרקטיות מוכרות היטב עם התפיסה הזו, אבל × × ×™×— אותן לרגע בצד. בואו נתייחס לבעיית הבעיות: מה יקרה ליהדות אם החזון הקוקיסטי יתגשם? מה יקרה אם נפתלי בנט יצליח לאחד סביבו את העם – ואיחוד העם, תוך התכת הסגסוגת של הערב-רב, הוא חלק מרכזי בתיאולוגיה הקוקיסטית – וזה, מתוך התפעמות נפשית רומנטית, יבנה את בית המקדש, ולעזאזל העולם?

אז, טכנית, אמור היקום להגיע לשלב האתחול שלו. יגיע המשיח וההיסטוריה תגמר. אבל מאחר וזה לא יקרה, מאחר ולא יגיע שום משיח וגם אם יוכרז כזה, רוב היהודים לא יכירו בו, מה הלאה?

פלג גדול ביהדות יכריז בעצם על חזרה ל-69 לספירה. הוא ימחוק 1945 שנים של התפתחות יהודית (אם אפשר לקרוא לפלפולים האלה “התפתחות” באיזושהי צורה.) הוא יחזיר, בפועל, פגאניזם של קורבנות, עטוף במלל רומנטי על העוז שבחוויה הישירה של שפיכת דם בהמות במקום קדוש – ויהפוך אותו למה שאמור להיות המרכז הרוחני היהודי.

יהיה פילוג מיידי. רוב מוחלט של יהודי התפוצות יגידו שעם כל הכבוד, הם לא שמרו על הדת שלהם כדי שהנשים שלהן תיאלצנה להקריב קורבן נידה פעם בחודש, והם לא מאמינים שקורבן של כבש יכול לכפר בדרך כלשהי על החטאים שלך. ואלה לא יהיו רק הרפורמים והקונסרבטיבים: זה יהיה חלק גדול מאד מהאורתודוקסיה. רוב הרבנים לא יהיו מוכנים להשליך את היהדות הרבנית לפח ולהחזיר את הבכורה לאיזו ערימה של כוהנים עמי ארצות, רק בגלל שהם בנו בית מטבחיים שנוי במחלוקת. כאן צריך להזכיר: היהדות הרבנית העלימה לגמרי את הנסיון של יוליאנוס הכופר לבנות מחדש את בית המקדש במאה הרביעית לספירה, ובאותה עת עצמה היא הפגינה חוסר עניין בולט מאד בתכניות שלו. המקדש ההוא נחרב ונגנז. אין סיבה טובה להניח שהיהדות הרבנית תקבל בהרבה יותר התלהבות את בית המקדש של בנט.

יתר על כן, היהדות הרבנית ×”×–× ×™×—×” – במודע – את החלקים ההלכתיים שנוגעים הן לריבונות והן להלכות המקדש. אלו היו אמורות להיות בעיות של אנשים אחרים, בימות המשיח. התוצאה היא שאלה החלקים הפחות מפותחים של ההלכה, והסיכוי שהיהדות החרדית, או למעשה רוב האורתודוקסיה, תקבל את ההלכות של רבני הדרדע’לה שתומכים היום בעליה להר הבית הוא, איך לומר, ×–× ×™×—. הם לא אנשים בעלי משקל. איך ייראו החיים אחרי בניית בית המקדש? מה יהיו חובותיו של הפרט? איך יתמודדו בוני המקדש עם אתגר המודרנה, שליהדות האורתודוקסית אין עד ×›×” שיעור הצלחה טוב בהתמודדות איתו? עזבו עכשיו את מעמדם של הלא יהודים, אבל מה ×™×”×™×” מעמדן של הנשים? האם אנחנו עומדים להחזיר את המים המאררים? את העבדות? כלומר, בנט והחברים ימצאו את עצמם בבוא האפוקליפסה עם תשתית רעיונית בעומק של שלולית, עם קצף רומנטי נוסח רונן שובל צף על המים.

זו, יש להודות, בעיה של אנשים שאכפת להם איך תיראה היהדות אחרי האירוע האפוקליפטי של בניית המקדש. לרובנו יהיו דברים דוחקים יותר. ואפוקליפסה תהיה: אפוקליפסה, אם תלחץ את הקוקיסטים אל הקיר, היא חלק אינטגרלי מהתהליך. מלחמת גוג ומגוג, שרק לאחריה, כשאר סכנת השמדה טוטאלית תרחף על תושבי ארץ ישראל יגיע משיח בן דוד. לזה האחרון יש נטיה מדאיגה שלא להגיע כשקוראים לו. הדבר היחיד שבטוח בו הוא היעדרו.

במילים אחרות, קץ ההיסטוריה, ימות המשיח, בית המקדש – כל אלה הם שמות נרדפים למשאלת המוות של היהדות האורתודוקסית: לרצון שפועם בתוכה כל העת לאיין את עצמה, לשאיפה שלה לבטל את כל ההתקדמות שלה – כל מה שאומרים לנו שהוא ההתקדמות הרוחנית מקורבנות לתפילה, ממקדש לבתי כנסת – ולהחזיר את עצמה, בדם ואש, לימיה הקמאיים ביותר, לכמיהה שלה למוות משחרר – הנוצרים יאמרו, למוות שמשחרר מן החוק שאי אפשר לעמוד בו.

ואל דאגה, יהיו הרבה דם ואש: התפיסה המשיחית כוללת קודם כל השמדה של חלק ניכר מהאנושות ואחר כך שעבוד של השאר, ורק הרבה, הרבה אחרי ×–×” המצב של “ביתי בית תפילה ×™×”×™×” לכל העמים” – אחרי שהם ייכנעו ויבינו את האמת האלוהית, שאומרת שהאיש עם הרסיס בתחת וכיפת העבריין הוא פסגת שאיפות האנושות.

לא נראה שרוב האנושות עומדת לקבל בהבנה את החזון ×”×–×”, על אחת כמה וכמה המוסלמים. בית המקדש, הרי, עומד להבנות על חורבות אל אקצה. התוצאה תהיה מלחמת דת – ואני חושב שהגיע הזמן לומר שכאשר התומכים בהקמת מקדש מדברים על כך שכבר יש פה מלחמת דת, הם מכשירים את הקרקע למלחמת הדת האמיתית שבדרך. תומכי המקדש, לגמרי לא במקרה, נשענים על סיוע נלהב של האפוקליפטיקנים הנוצרים, שישמחו מאד אם האפוקליפסה תתרחש כאן.

והקסם הזה, הקסם הרומנטי של ליל מכשפות שמוביל לאפוקליפסה אדירה, עובד נהדר. הוא עובד נהדר כי אין לנו נוגדנים רציניים אליו. כי התייחסנו אליו בביטול, כאל לחש של מכשפים זקנים, אגדות חסרות פשר. כי היהדות מעולם לא עברה את כור המצרף של הרפורמה שעברה הנצרות, כור מצרף שהוביל אל הנאורות. השארנו את המיתוסים ללא בחינה ומאבק בהם. ולמיתוסים יש כוח, ואנחנו עומדים להכנס ראש בראש באם כל המיתוסים היהודיים, שנרקח יחד עם רומנטיקה מהמאה ה-19 לתרכובת נפיצה במיוחד.

ומול כל זה צריך לומר רק שתי מילים: ובחרתם בחיים.

לא במוות. לא באפוקליפסה. לא בקץ ההיסטוריה. בחיים. חיים קטנים, אפורים, יומיומיים. בלי וואלקיריות שאוספות את המתים לוואלהלה, בלי פורפיריון שאוגר לאיטו את הדם היהודי עד להתפרצות הזעם האלוהי המכלה, בלי חזון וואגנרי על חברה של עבדים ואדונים, בלי הרומנטיקה של הקרבה עד מוות והרטט של דם הכבש החם על מצחך והכהן בבגדי הזהב. חיים פשוטים, חיים שיש להם המשך, חיים של אושר קצר שסופו ידוע, חיים של אהבה אישית, לא לאומית, חיים שיש בהם מקום לגידול חתולים ולקניות של יום שישי ולאספרסו טוב, חיים שלא נשפכים להצטרפות מאולצת למקהלה ששרה בכניעה את שבחיו של אל נעדר על רקע נוף ירחי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן ×”×™×” מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא ×”×™×” חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא ×”×™×” מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו ×”×™×” בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות ×”×™×” ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם ×›×™ מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא ×”×™×” תומך בפתרון ×”×–×”, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – ×›×™ הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכירים את הטענה שמארק טוויין מוכיח את צדקת הציונות? אז רותם מלנקי טרח לקרוא את הספר, ולא ממש

מפעם לפעם עולה ספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" כטיעון ימני: "טוויין ביקר פה במאה התשע עשרה ותאר בספרו "ארץ שוממה", אז על איזה נכבה אתה מדבר? הציונות הפריחה את השממה ורק אז באו כל הישמעאלים, כדי לאכול לנו מהחלב ומהדבש. אין עם פלסטיני אלא סתם קובץ מהגרי עבודה טריים."

זה בגדול הטיעון.

בילדותי גדלתי על טום סוייר וגם על תרגום מקוצר לבני הנעורים של האקלברי פין (ספר שהוחרם כשיצא בארה"ב כי נחשב מופקר מוסרית, וכעת מוחרם שם שוב בטענה שהוא גזעני). כמו שתמיד רציתי לקרוא את הלונלי פלנט על ישראל, כך תמיד רציתי לקרוא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" ועל הדרך לבנות תשובה מסודרת לטענת אנשי הימין, שניחשתי שרובם לא טרחו לקרוא אותו בעצמם. אז הנה.

הספר הוא למעשה רק חלק מספרו של טוויין "The Innocents Abroad", שמספר על מסע ארוך בהרבה, שתחילתו בהפלגה מחופיה המזרחיים של ארצות הברית, דרך יבשת אירופה, אסיה הקטנה, סוריה ולקינוח, פלשתינה. ההחלטה להוציא לאור את הספר החלקי, החלטה שמניחה שרק קצה אפינו מעניין אותנו, היא החלטה פרובינציאלית: טוויין הוא ענק וקלאסיקן, והקורא הישראלי עשוי להיות סקרן גם לגבי חוויותיו של טוויין מפאריז של 1867.

ועכשיו לספר עצמו, ולשממה שהייתה או לא הייתה:

0. דיסקליימר בן 145 שנה

המילים הראשונות בספר הן "ספר ×–×” הוא תיעוד של מסע תענוגות. אילו ×”×™×” ×–×” תיעוד מסעה של משלחת מדעית מכובדת, היתה שורה עליו אווירה רצינית, מעמיקה וסתומה להפליא…" (עמ' 7). הקדמה זו שכתב טוויין ב-1869 בסן פרנסיסקו היא סוג של דיסקליימר שדרכו מומלץ לראות את החיבור כולו – בידור מהנה ולא מסמך היסטורי רציני. עם זאת כדאי לומר שמהמקום והתקופה ממנה בא טוויין יש בדברים החילוניים למדי שכתב כדי לזעזע את הבורגנות הפרוטסטנטית הנוצרית, ואנסה להוכיח בהמשך שמומלץ לראות את חיבורו כנסיון עדין להביא אמת שלא תנעם לעין דתית. הוא ממשיך בהקדמה: "אני סבור שראיתי את הדברים בלא משוא פנים, ואני סמוך ובטוח שכתבתי ביושר, בין שנהגתי בחוכמה ובין שלא". לאור דברים אלו (והתרשמות נעוריי מספריו האחרים שקראתי) נכנסתי לקריאה כשאני מצפה להתרשמות ×›× ×” של אדם שכנות היא מערכיו הבולטים, אבל לא מחזיק ולא טוען להחזיק בכלים מדעיים. כדאי גם לדעת שטווין יצא למסע תיירותי שהונדס בידי סוכני נסיעות ועבר בנקודות שיעוררו עניין בצליין האמריקני. לא במקרה נעדרות מהספר (למשל) רמלה ולוד, ערים שוקקות באותה עת, שלא התקיימו כערים בימי ארבע הבשורות.

1. מפלצות ים

בפרק האחד שמופיע במהדורה זו ואינו מתרחש בפלשתינה, הוא הפרק הראשון, מתאר טוויין את היציאה לדרך מהנמל האמריקני וההפלגה מזרחה. הוא מתאר את שלל העיסוקים שמוצאים לעצמם נוסעי האונייה במהלך הימים הרבים בים. בין עישון לכתיבה הם גם עוסקים בצפיה במים ו"היו שם מפלצות ים להתבונן בהן בפליאה" (עמ' 19). זו הדגמה נהדרת למקום ממנו כותב טוויין: "מפלצות ים" הוא תיאור מיתולוגי, מבדר ולגמרי לא מדעי או מתחייב ליצורים שאכן היו שם בזמן ובמקום עליו כתב. ברור שביולוג היה כותב על כך אחרת כשם שברור שהיסטוריון היה כותב את כל הספר אחרת.

2. וולקאם טו פלשתיין

הפרק השני נכנס לפלשתינה ברכיבה מצפון. על מקום המתואר כנחלת דן נכתב: "כאן נראו סימנים לעיבוד אדמה – מחזה נדיר בארץ הזאת – שטח לא גדול של אדמה פורייה, שגבעולי דגן מיובשים בעובי אגודל מן השנה שעברה פזורים בה בדלילות. אך בארץ כזו ×”×™×” ×–×” חזיון מרגש. לא הרחק משם עבר נחל, ועל גדותיו עמד עדר גדול של עזים וכבשים סוריים מוזרים למראה, שליחכו בהנאה אבני חצץ. אינני מספר זאת כעובדה נחרצת – אני רק מניח שהן לעסו אבני חצץ, מפני שלא נראה שם שום דבר מאכל אחר. רועי העדר דמו להפליא ליוסף ואחיו. אין לי צל של ספק בכך. הם היו בדואים גבוהים, שריריים, בעלי עור ×›×”×” מאד וזקנים שחורים כפחם" (עמ' 25).

על הקטע ×”×–×” כדאי לומר כמה דברים: א. אנחנו רגילים לחשוב על חקלאות בתור ההפך משממה. ×–×” רעיון מערבי-ציוני מובהק ובגלל ×–×” הקיבוצים, על מרבדי הדשא הנרחבים שבהם ומשקיהם החקלאיים, היו חוד החנית של הציונות במשך שנים רבות. אבל היום אנחנו משלמים את המחיר – משק המים הארץ ישראלי קרס מהגישה הציונית שפקקה כמעט כל מעיין וזיהמה כמעט כל נחל, תוך שהיא בונה קאנטרי קלאב (אפילו השם של ×–×” לא מקומי) בכל חור, משקה דשאים ומייצאת מים מקומיים לחו"ל בתוך פירות וירקות. אז כשטוויין אומר שאדמה מעובדת היא מחזה נדיר, יש לזכור שאדמה מעובדת אינה ההפך משממה. חקלאות יכולה לגרום בעצמה לשממה, אם היא חקלאות שנלמדת באירופה ומיושמת במדבר. ב. העדר שליחך בהנאה או שלא בהנאה חצץ הוא עדר. כלומר יש פה חקלאים, המתפרנסים ממקנה ולא מגד"ש. כלומר כבר בנקודה הצפונית הזאת יש אנשים. ×’. סביר שטוויין צודק ושיוסף ואחיו – ראשי 12 שבטי ישראל- נראו כמו בדואים ולא כמו כל מי שהיה פה ראש ממשלה אי פעם.

3. איפה היהודים איפה?

מקובל ללמד אצלנו שטרם העליה הראשונה היו בפלשתינה כ-26,000 יהודים. טוויין ערך את מסעו למעלה מעשור טרם תחילת העליה הראשונה, ולמרות זאת בספרו כמעט ולא נזכרים היהודים. ערבים נזכרים הרבה יותר. איפה הוא כן מזכיר יהודים? בטבריה ("נכנסנו לעיר לפני רדת הערב והתבוננו באנשיה: יהודים, ערבים וכושים מכוערים עד מאד", עמ' 50), בנעין אין יהודים אך יש בית קברות יהודי ("המצבות מונחות שטוחות על הקרקע, כמנהג יהודי סוריה. נדמה לי שהמוסלמים אינם מרשים להם להציב אבני מצבה זקופות", עמ' 89) ובירושלים: "אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, קתולים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, בני העדה הקתולית-יוונית וקומץ פרוטסטנטים". וזהו! כמו כן יש כמה הערות של אנטישמיות קלה עד גבה-גלית (למשל בעמ' 24, 51) והתייחסות נרחבת למיתוס האנטישמי של היהודי הנודד (עמ' 124-126). לאחר קריאת הספר הזה אין לי ספק שטווין הוא, במונחים של היום, גזען, כלפי יהודים ואנשים כהים אחרים (בספר יש תלונות רבות מאד על כיעורן של הנשים הערביות, למשל). במקביל, אין לי ספק שבמונחים של ימיו שלו הוא היה נחשב שמאלן עוכר אמריקה כי הפגין חמלה כלפי שחורים ושפט אותם משל היו לבנים.

4. קדוש קדוש קדוש

"מסגד עומר האדיר והחצר סביבו תופסים רבע משטחה של ירושלים ועומדים על הר המוריה, במקום בו ניצב לפנים מקדש שלמה. מסגד ×–×” הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מלבד מכה" (עמ' 126). אנו למדים כאן כמה דברים: קודם כל ש"ירושלים" של 1867 היא מה שהיום מכונה "העיר העתיקה". הרבה הרבה יותר קטן ממה שנקרא היום ירושלים. הרבה מקומות שהיום מתווכחים על "חלוקתם", לא היו ירושלים עד 1967 כשהעיר פוּרְצֵצַה לה יחדיו. שנית, שבניגוד למה שהימין אוהב לטעון, ש"ירושלים לא אהובה בכלל על המוסלמים ושרק הציונות גרמה לערבים לנהור לכאן ולקדש את המקום" – 30 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון מדריכי התיירים כבר ידעו לספר שמסגד עומר הוא המקום השני ×”×›×™ קדוש לאיסלם.

5. לידיעתו של פרופסור ארנון סופר

אז כמה ערבים היו בארץ ישראל אותה ראה טוויין? מצד אחד הוא מתלונן על כמה שוממה הארץ, מצד שני הוא פוגש לא מעט ערבים. לא ציינתי פה את המפגשים שהוא מתאר עם שיירות ואורחות גמלים, אלא רק את מי שברור שהם תושבי האזור. הוא מספר על מפגשים איתם בעמ' 25, 26, 29, 41. בעמ' 48-49 טוויין מבקר במגדל שליד הכנרת: "שעה שרכבנו לתוך היישוב, לא ראינו סביבנו נפש ×—×™×”, אך נקישת פרסות הסוסים העירה את התושבים השוטים, וכולם יצאו מביתם חבורות-חבורות- זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים… הקבצנות זרמה בדמם." עוד מפגשים עם ערבים מוזכרים בעמ' 50, 60, 61, 65… אני מונה פה רק מפגשים "יוניקים", כלומר לא מונה פעמיים מפגש ספציפי המוזכר בספר פעמיים. בעמ' 66 מתאר טוויין את הנוף מהר תבור: "הנוף הנשקף מהגבוהה בפסגותיו ×”×™×” יפה. למטה השתרע עמק יזרעאל המישורי, רחב הידיים, משובץ שדות כלוח שחמט, חלק וישר כמוהו למראית עין; מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופים ומשורטט קלושות…" שדות וכפרים צפופים, אם כן. ציונים נוספים של נוכחות ערבית: עמ' 70, 71, 78, 88, 91, 93 (שני מפגשים וגם פרדס לימונים), 99, 102, 126, 131, 140, בעמ' 148 יש מטע זיתים מוקף חומה, בעמ' 150 מצוין שבבית לחם יש "גדודי קבצנים ורוכלי עתיקות", בעמ' 154 כתוב "לבסוף הגענו לפרדס תפוחי הזהב הגדול, שעיר הנמל המזרחית יפו חבויה בתוכו… רכבנו בקרב המוני בני אדם שוקקים", ובעמ' 162 כתוב לסיכום המסע כולו "אנשים נעצו בנו עיניים בכל מקום ואנחנו נעצנו עיניים בהם".

6. כמה טונות של אבק שריפה

טוויין פגש ערבים ובדואים כמעט בכל מקום אליו הלך. הוא ראה פרדסים, מטעים, מגדלים וכפרים, וביקר בערים ועיירות שבכולן (חוץ מיריחו העתיקה) ראה תושבים. גם בגלל הדלות והחולי שראה בכל קרא לכך טוויין "שממה", אבל בעיקר בשל הפער בין מה שראה למה שדמיין שיראה. הספר מתרכז בעיקר בניפוץ המיתוס.

בעמ' 92 הוא מתאר את ההמולה האנושית סביב באר מים שוקקת חיים אליה נקלע: "לנגד עיניי הייתה פרוסה עכשיו תמונה מזרחית מופלאה שהערצתי אלפי פעמים בתחריטי פלדה ענוגים ומהודרים! אלא שבתחריטים הללו לא היתה שממה, לא זוהמה, לא פשפשים, לא תווי כיעור, לא עיניים טרוטות, לא חגיגת זבובים, לא בורות אווילית נסוכה על פני האנשים, לא דלקות על גב החמורים, לא קשקוש צורמני בשפות לא ידועות, לא סירחון גמלים, ולא רמז לכך שכמה טונות של אבק שריפה, אילו הונחו תחת רגלי החבורה ופוצצו, היו מגבירים את הרושם ומשווים למחזה עניין וקסם שתמיד יהיה נעים לאדם להזכר בהם, גם אם יחיה אלף שנה".

התבטאות אומללה זו, שמזכירה לנו את אחרון טוקבקסטי הימין, מלמדת אותנו את השיעור שחוזר על עצמו שוב ושוב בספר: ארץ הקודש היא לא מה שהבטיחו לי. מי שהבטיח הם הכמרים וכתבי הקודש, וכן כל האמנות שנוצרה בעקבותיהם. בעיניי הספר הזה נכתב קודם כל כדי להשחיר את פניהם של אלו.

7. יא מכוערת

לקראת סוף המסע מסכם טוויין: "ארץ ישראל שוממה ומכוערת" (עמ' 158). כאן כבר לא קוראים לה בשמות מליציים או היסטוריים. זו ארץ ישראל, וטוויין מתאר אותה בנשימה אחת כשוממה, שם התואר שהפך לטיעון ימני, וכמכוערת. בפעם הבאה שמישהו יעלה את טיעון טוויין בפניכם שאלו אותו אם הוא מסכים שארצנו הקטנטונת היא אכן מכוערת. אלו שתי ההבחנות של טוויין לגבי המקום והזמן, ושתיהן מילים פרשניות ויחסיות. טייק איט אור ליב איט. אם הטיעון נטען ברשת, אתן תמיד מוזמנות להדביק שם את הלינק לעמוד הזה.

הספר אינו מסמך היסטורי שאפשר לקחת ברצינות כטיעון. מי שמתעקש לעשות את זה מבלי שקרא את הספר, ומנסיוני יש הרבה כאלה, עכשיו יודע מה כתוב בו.

(רותם מלנקי)

ישראל רחוקה מאד מאומלאס של אורסולה לה גווין. אז למה האזרחים מקבלים את הבחירה? כי הפחידו אותם

בשנות השבעים כתבה אורסולה לה גווין סיפור קצר ומשפיע, The Ones who Walk Away from Omelas, סיפור שהוא בעצם משל פילוסופי. היא מתארת עיר שמעניקה לתושביה את כל מה שהם צריכים, ומאפשרת להם להגיע לשיאים של תחכום ועידון. עם זאת, כל התושבים, עם הגעתם לבגרות, צריכים לדעת את סודה של אוֹמלאס: שקיומה של העיר המאושרת תלוי ביסוריו של ילד קטן. חלק קטן מהתושבים, מזועזע, עוזב את העיר לבלי שוב, אבל רוב התושבים מקבלים את העסקה; הם אומרים לעצמם שהם ייטיבו לחיות ובכך יצדיקו את יסוריו של הילד ויהיו ראויים להם. על ההדחקה הישראלית המקובלת – נטפל בזה מתישהו, איכשהו, עם הזמן, אל תציק עם ×–×” עכשיו, ×–×” כולה ילד מעונה, ×–×” ידרוש זמן אבל × ×’×™×¢ לשם – לה גווין לא חשבה.

המשל של לה גווין לא מקורי לגמרי: הוא מופיע, בצורה דחוסה הרבה ביותר, ב”האחים קרמזוב” של דוסטייבסקי. איוואן מציע את העסקה הזו לאיליושה, שדוחה אותה על הסף. ובצדק: העסקה הזו היא בלתי מוסרית.

המשטר הציוני נשען, לקיומו, על הרבה יותר סבל מזה של ילד אחד. לעזאזל, הוא עוצר שני ילדים פלסטינים מדי לילה בממוצע. אבל הוא לא מסתפק בזה. לא, ישראל אומרת שכדי להתקיים כמדינה יהודית, היא צריכה שורה של תנאים:

· שעבוד של הפלסטינים, או למצער מניעה מהם של מדינה חופשית. ישראל דורשת שהמדינה הזו תהיה מפורזת, שכוחות ישראליים יישארו על גבולותיה, ושהיא תוותר על “גושי ההתנחלויות,” שלגמרי במקרה יושבים על עתודות הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית.

· היא דורשת פיצויים לפליטים היהודיים ממדינות ערב וממדינות אירופה, כמו גם את זכותם של האחרונים לחזור למולדתם ולקבל רכוש, אבל לא מוכנה לשמוע על החזרת הפליטים של 1947-1948 או על פיצויים הוגנים להם.

· היא דורשת, בדמות חוקי הלאום שצצים כאן חדשות לבקרים, שהאזרחים הישראלים-פלסטינים יישארו אזרחים סוג ב’.

· היא מכניסה את הפליטים המגיעים אליה – בכלל ×–×” ילדיהם – למחנות ריכוז, ×›×™ בדמיון מעוות כלשהו הם מאיימים על הדמוגרפיה היהודית.

· היא דורשת את הזכות למנוע ממדינה ריבונית, אירןא, את מה שמותר לכל מדינה ריבונית אחרת, קרי תוכנית גרעין; והיא מאיימת שוב ושוב במלחמה לצורך כך.

· היא מעדיפה מאד שכל העמים השוכנים סביבה יחיו בדיקטטורות צבאיות, רצוי רצחניות. לא היו ימים טובים למשטר הציוני כמלחמת האזרחים הסורית, ונפילתו של המשטר שנבחר דמוקרטית במצרים באמצעות הפיכה צבאית גררה אנחות רווחה במשרדי הממשלה.

כלומר, קיומה של המדינה הציונית דורש כמויות פנומנליות של סבל. אוקיי, מה הצד השני? האם הקבוצה שגורמת את הסבל לפחות מקבלת מזה משהו? מעפילה לשיאים חדשים של תרבות ועידון? לא ממש. הממשלה הציונית דורשת מתושביה להפוך לעובדי כפיה במשך שלוש שנים, ובתמורה היא מבטיחה להם… כלום. היא מקצצת שוב ושוב בשירותים שלהם, שגם כך הם מהגרועים בעולם המתקדם, והיא מתכוונת להעלות מסים. לא, לא על חברות ועל בני העשירון העליון; ×–×” “יפגע בצמיחה.” על בני המעמד הבינוני, מה שנשאר ממנו, ועל המעמדות החלשים. כל ×–×” מלווה בחמיצות בלתי פוסקת, שאומרת ששינוי הוא מסוכן עד בלתי אפשרי, ושאם ×–×” לא מתאים לך אז אתה מוזמן ללכת – לסוריה, אם נושא הדיכוי הפלסטיני מציק לך, או לקובה, אם הדיכוי החברתי הוא ×–×” שמוציא אותך לרחוב. פה אתה מתבקש לסתום את הפה. לא באנו ליהנות. (מרתק, מבחינה זו, להזכר בלעג שליווה את ההצהרה של אולמרט על כך שהוא “ישיב את החיוך.”יהפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה.” אנחנו יודעים איך ×–×” נגמר, כן; אבל כמה סלידה ופחד הותזו על עצם העלאת הרעיון של ×›×™×£.)

אז, במשוואת אומלאס, אין ספק שישראל מספקת את שאת הסבל שלה. אבל בצד של התרבות והעידון של התושבים, לא כל כך. אז למה רובם המוחלט נשאר? לזה יש כמה סיבות.

קודם כל, לתושבי אומלאס אין ברירה אלא להכיר בסבל שהם גורמים; זה תנאי להשארות בעיר עם הגעתך לבגרות. הישראלים הצליחו, בדרבון ממשלתי ניכר, להגיע לשיאים פנטסטיים של הדחקה על מידת הסבל שקיומם דורש. תושבי אומלאס יודעים שקיומם תלוי בילד מעונה; הישראלים אומרים לעצמם שקודם כל, לא ברור שהוא מעונה; שנית, אנחנו לא יודעים מה הילד עשה קודם; ובכל מקרה, המצב שלו טוב יותר ממצבם של ילדים במדינות הסמוכות.

שנית, קיים הפחד. רוב מוחלט של היהודים הישראלים נשען על גזל הפלסטינים. נסיון לאזן את המצב ולתקן את העוול בהכרח יפגע בהם. פתרון צודק גם יפגע אנושות בתחושה אחרת, תחושת עם האדונים, של היהודים החיים במה שהיתה פלסטינה-א”י.

אבל יש פחד נוסף: הפחד מהשמדה. זה הפחד שהממשלה מנגנת עליו ללא הפסק. אם תלכו, מחכה לכם רק אומשלאגפלאץ בחוץ. לכן גל ההגירה לברלין מטריד את הממשלה הזו כל כך. הוא מפריך את השקר שלה. ולא, אומרת הממשלה, אי אפשר לעשות שינוי. אם נעשה שינוי, המשק יתמוטט וזה יהיה ממש רע. אנחנו מעדיפים שאתם תתמוטטו ולא המשק.

השאלה היא כמה יכולה להחזיק מדינה שגורמת עוול עצום ובלתי פוסק, כשבמקביל היא שודדת את העם שלה כדי למלא את כיסי האוליגרכיה. לא ברור מה היה סופה של אומלאס, שרק משל היתה; איך תסתיים ישראל, כבר יש לנו ניחוש.

ומול כל זה, מול כל ה”אי אפשר” וה”אין טעם” של הממשלה ותומכיה, צריך לחזור ולומר שוב ושוב: אפשר, וזה בידינו.

בידינו, אם נבחר להשתמש בהן.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: תם ונשלם פרוייקט 300. להוציא אחד, כל הפוסטים חרגו – במקרים רבים, חרגו פראית – מהמסגרת של 300 מילים ביום. ×–×” ×”×™×” מסעיר ומתיש ואני לא חושב שאעשה את ×–×” שוב בשנה הקרובה. אני חושד שביומיים הקרובים לא ×™×”×™×” פוסט. אני רוצה להודות לכל מי שליווה את הפרוייקט, ומהשבוע הבא נחזור למתכונת שפויה של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)

הבעיה היא לא בלימודי השואה בגנים; הבעיה היא ביום השואה עצמו. הגיע הזמן להחזיר את השואה אל ההיסטוריה, לא אל החוויה היומיומית. הערות על הציונות האייכמנית

משרד החינוך הודיע שלשום (ה’) על תכנית חדשה לילדי הגן, שתלמד אותם על השואה. כחלק ממסורת הכחשת השואה של ישראל, ההודעה על כך באה באותו היום שבו מציינים הארמנים את רצח העם שלהם, כי באותו היום לא נזקקנו לו לצרכי תעמולה נגד טורקיה.

ההודעה גררה תגובות רבות ברשת, שנעו בין זעם ולגלוג, או שילוב של השניים. הטענה הכללית היתה שאין שום סיבה שילד בגיל ארבע יצטרך לדעת על השואה, ושמדובר בנסיון לדחוף לילדים את הטראומה הלאומית לגרון בגיל בלתי סביר. אני מבין את הטיעון, אבל נראה שלשם שינוי הוא שגוי.

הפעם, כך נראה, הדרישה ללמד ילדי גן על מה עשו החמושים הגרמנים (בעיקר) בשטחים הכבושים במזרח מגיעה לא מרמת כבוד השר, אלא מן הגננות עצמן. הסיבה לכך פשוטה למדי: ילדים מגיעים לגן עם כל מיני רעיונות על יום השואה, והם מסוגלים לעורר פחדים וטראומות אצל הילדים האחרים. נוצר, על כן, הצורך לדבר עם הילדים על השואה בצורה מרככת.

הבעיה, במילים אחרות, היא לא בתכנית החדשה. הבעיה היא ביום השואה במתכונתו הישראלית, קרי הטוטאליות שלו. למעשה, כבר מזמן לא מדובר ביום השואה. קודם כל, יש עוד אחד, בינואר. הח”מ עדיין זוכר איך ישראל התנגדה ליום השואה הבינלאומי, בנימוקים שנשכחו מזמן אבל נסובו סביב נסיון לשמור את המונופול של מרד גטו וארשה (בארה”ב, אכולת הלובי הישראלי, ×–×” הצליח – יום השואה המצוין בארה”ב מצוין ביום ×”×–×”×” לזה הישראלי, כלומר על פי לוח השנה היהודי). פסטיבל-זוטא מתנהל גם סביבו.

אבל הדבר האמיתי הוא עדיין יום השואה “שלנו”, לא ×–×” שמצוין עם שחרור אושוויץ. הוא לא יום; הוא כבר שבוע. הוא מתחיל יום אחרי שדועכים הדיווחים על המימונה, והדיווחים נמשכים גם יומיים אחר כך. עיתוני סוף השבוע שלפני ואחרי מלאים בסיפורי שואה. כלומר, הילד המסכן בן הארבע שמגיע אל הגן שלו ביום השנה להתאבדות הטקסית של קומץ צעירים להוטים ובלתי נבחרים בגטו ווארשה – התאבדות שלקחה איתה, בשם הכבוד היהודי, 50,000 יהודים והותירה אחריה 13 (כן, 13) גרמנים מתים – כבר מופצץ כמה ימים במידע, או ליתר דיוק בצללים של מידע. והוא יודע שעוד מעט תהיה צפירה איומה, שוברת שגרה, מפחידה, מלווה ביללות כלבים מבוהלים; אותה צפירה שמלווה אזעקת אמת. התוצאה היא ילדים שמגיעים כבר לגן עם טראומה, ואת הטראומה הזו צריך לרכך.

×–×” לא תמיד ×”×™×” כך. הח”מ למד במערכת החינוך הישראלית בשנות השבעים והשמונים. השואה היתה סיפור מהבית, עטוף צללים ומעט מאד מידע, אבל אם היו טראומות – והיו – הן לא הגיעו ממשרד החינוך דווקא. יום השואה ×”×™×” תחום בזמן, הלימודים עליו היו ענייניים. פעם אחת ×”×™×” אפילו דיון על ההשלכות של השואה על מוסר הלחימה. ×–×” ×”×™×” לפני שהתפיסה שאומרת שמאבק ההשרדות הוא חזות הכל ובו מותר הכל הפכה לרווחת. בסוף ימי הלימודים שלי התרחש משפט דמיאניוק, והוא עורר עניין אבל לא טראומות.

סיימתי את לימודי במערכת החינוך ב-1988; בימי לא היה מקובל לשלוח את הצעירים אל מחנות ההשמדה בפולין, כי המלחמה הקרה עדיין היתה בתוקף ופולין היתה בצד השני של מסך הברזל. “מצעד החיים” הראשון נערך באותה שנה עצמה, 1988. משם הכל התדרדר, ובמהירות.

ישראל חווה בשלושת העשורים האחרונים תופעה תמוהה: ככל שהאירועים עצמם מתרחקים, ככל שהניצולים גוועים לאיטם, לקול צחוקם של נערי האוצר – ה’סבונים’ עשו את שלהם, ה’סבונים’ יכולים ללכת – התדמית שלהם קרובה יותר מתמיד, נוכחת יותר מתמיד. ×–×” לא מקרה; זו מדיניות. ישראל הקדישה משאבים בלתי נלאים ב-25 השנים האחרונות בהפיכת אירוע היסטורי שהסתיים קודם ללידתה לאירוע ×—×™, נושם, פועם; במידה ניכרת, לאירוע החשוב של חייהם ולאירוע המרכזי של המדינה.

ישראל, מימי בן גוריון והלאה ובהאצה ניכרת מאז שנות השמונים, נוקטת למעשה בטקטיקה של הנחלת טראומה לאנשים שלא חוו אותה. המצב הטבעי הוא דעיכתה של הטראומה. אירים עדיין מדברים על ההרעבה המכוונת של תפוחי האדמה ועל קרומוול, אבל אלה לא מרכיבים בסיסיים של זהותם. הרוסים, שאיבדו יותר מ-20 מיליונים במלחמת העולם השניה משנבגדו על ידי בעלי בריתם, כבר לא חווים אותה כטראומה לאומית. הפולנים, שאיבדו שמונה מיליונים ואחר כך ספגו את הטראומה הכפולה של כיבוש סובייטי, עושים הכל כדי להמשיך הלאה ולהשאיר את האירועים מאחוריהם. ישראל הולכת במסלול ההפוך: היא מנחילה את הטראומה לא רק לצאצאי השורדים עצמם, אלא לכל היהודים שהיא הצליחה לכנס לכאן. יהודים ממוצא מצרי וסורי רואים את עצמם כקרבנות נאצים פוטנציאליים כמעט כמו יהודים יוצאי מזרח אירופה (הטראומה אצל האחרונים, כמובן, מאליה חזקה יותר.)

למה? ×›×™ המשטר הציוני ×”×™×” זקוק לכך. אחרי עשור של השתקה, שבו נדרשו ניצולי השואה לסתום את הפה ולא להפריע לממשלת בן גוריון לקבל כמה טנקים, קצת כסף, ובתמורה לתת תעודת הכשר לממשלת הנאצים בדימוס של אדנאואר ולהפיץ את הפיקציה של “גרמניה החדשה” – היא עוד לא היתה כזו – סובב המשטר את השיבר בכיוון ההפוך. הוא צד פקיד נאצי מדרג בינוני – לא, נחמה, אייכמן לא ×”×™×” אדריכל הפתרון הסופי – והטיס אותו לירושלים, למשפט ראווה. אין פירוש הדבר שאייכמן ×”×™×” זכאי; את ריקוד החבל שלו הוא הרוויח ביושר. אבל מצעד העדים של בן גוריון והאוזנר, לא ×”×™×” לו דבר עם המשפט עצמו. למיטב זכרוני, רק אחד העדים, הסופר ק. צטניק, פגש אישית את אייכמן וגורלו הושפע ממנו ישירות – אייכמן קרע את התעודה שאמורה היתה להוציא אותו מפולין ולשלוח אותו החוצה מאירופה (למי שחושב שהוא ×”×™×” בסך הכל בורג קטן שמילא פקודות – הוא אהב את העבודה שלו). כל שאר העדים היו אמורים לחנך את ישראל, למורת רוחם של השופטים. ומאחר וישראל היתה אז אוטוקרטיה קטנה ודלוחה, גם לשדר את המסר שהמשטר שינה את דעתו ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על מה שהושתק.

למה בן גוריון ×”×™×” זקוק למהלך ×”×–×”? ×›×™ ×”×™×” צריך איזשהו מיתוס ציוני חדש. הישן, הסוציאליסטי, כבר עשה את שלו והיה בשלבי דעיכה מתקדמים. המיתוס החדש גורס שיהודי ×—×™ בישראל ×›×™ מחוץ לישראל יש אנטישמים; הציוני המודרני (נקרא לזרם ×”×–×” הציונת האייכמנית) נדרש להחזיק בו זמנית באמונה שהשואה היא אירוע חד פעמי, חסר תקדים, בלתי ניתן להשוואה לשום דבר – ושהאירוע החד פעמי, חסר תקדים והבלתי ניתן להשוואה ×”×–×” יכול לקרות שוב מחר בבוקר, אם לא ניתן לצה”ל את תוספת התקציב שהוא דורש.

צה”ל הוא מרכיב מרכזי בציונות האייכמנית. לא במקרה, הוא צועד פעם אחר פעם בדיוק במקומות שעצם קיומם מעיד על כך שהוא לא ×”×™×” קיים. ×–×” לא יקרה שוב, אומר לנו צה”ל, אבל רק אם תעשו בדיוק את מה שאני רוצה שתעשו. אה, ומי שמותח עלי ביקורת? הוא מכחיש שואה. בהתאם, החזון של כל ילד יהודי צריך להיות שירות בצה”ל, רצוי שירות קרבי. כן, ×–×” אומר שהחזון של כל ילד יהודי צריך להיות כיבוש של עם אחר. מה לעשות, זו המשימה העיקרית של צה”ל ב-30 השנה האחרונות, קרי ברוב שנות קיומו. ותדעו, חיילים קטנים שלי, שכל מה שתעשו שם – ברשות או שלא ברשות, בפקודה או בהעלמת עין – ×™×”×™×” בסדר, ×›×™ לנו עשו דברים גרועים יותר. העולם חייב לנו איזה שישה מיליונים, ואנחנו עדיין ביתרת זכות.

הצד ההפוך של הציונות האייכמנית מופנה אל האנשים שסיימו את שירותם הצבאי ואז גילו שאין להם אפשרות לעבודה שמכבדת את בעליה, ×›×™ ×–×” לא באינטרס של הממשלה. יש לה דברים חשובים יותר, כמו המשך ההתיישבות במרחב המחיה במזרח. אתם רוצים ללכת מפה? במיוחד אתם, עם ההשכלה? טוב, אנחנו לא יכולים לעצור אתכם, אבל תדעו – יש זאבים שם בחוץ, ואתם כבשים. וכמובן, השואה היא תירוץ מצוין בכל דיון על מה שישראל עושה ללא יהודים. היא לא כל כך עובדת על לא-יהודים, אבל מבחינת ההשפעה על יהודים ישראלים, הציונות האייכמנית היא סיפור הצלחה מובהק. סודה בכך שהיא מתחזה כא-אידיאולוגית, היא משהו שמעמיד פנים שהוא שקוף, הגיון פשוט, כמו כלכלת השוק.

זה לא חייב להיות כך. זה למעשה לא כך בשום מקום אחר. יום השואה הישראלי הוא יום חווייתי, יום שדוחף לך זוועות דרך הגרון למעיים. אפשר לעשות את זה אחרת ואפשר להחזיר אותו למה שהיה. הפתרון פשוט למדי: במקום חוויה, מידע. מי, איפה, מתי, איך. בעיקר איך. כי התפיסה של הציונות האייכמנית היא שהשמדת עם היא משהו שקרה ויקרה רק ליהודים. דברו איתם על רואנדה, על נמיביה, על יוגוסלביה, על אוקראינה וההולודומור. הזכירו את קולימה לצד אושוויץ. הסבירו שרצח עם הוא פעולה אנושית, של בני אדם לבני אדם, לא של גויים ליהודים. החזירו, בקיצור, את השואה אל מקומה ההיסטורי. הפכו אותה לעובדה, למשהו שקרה לאנשים אחרים בזמן אחר, לא לחוויה טראומטית, משהו שכמעט חווית בעצמך ושמשננים לך שוב ושוב שבהחלט יתכן שתחווה בפועל ממש.

בראשית ימי המסעות לפולין, שהפכו בינתיים לחוויה החינוכית האולטימטיבית בישראל, נהוג ×”×™×” להכניס את הצעירים לתא גזים ולסגור את הדלת. אני לא יודע אם עדיין עושים את ×–×” ומאד מקווה שלא; על כל פנים, ×”×’×™×¢ הזמן לפתוח את הדלת ולהוציא את ילדינו מתא הגזים המטאפורי. ×”×’×™×¢ הזמן לעשות את מה שאפשר עם השואה – להחזיר אותה אל ההיסטוריה, להשכיח אותה, להמית אותה. היטלר כבר מת את מות הכלבים שלו; ×”×’×™×¢ הזמן לפזר את אפרו ולהשכיח את זכרו. את ההיסטוריה נשאיר להיסטוריונים, את הטראומה נרפא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

“2023” של יגאל סרנה הוא ספר טורד מנוחה, אפוקליפסה עברית, שנכתבת באהבה אל מה שברור לכותב שהוא חולף, כבר על סף קריסה

(משהו אחר לגמרי. ושמא לא.)

(ספוילרים רבים מאד ל-”2023” של יגאל סרנה – ייזהר הקורא העתידי.)

לא הצלחתי להוריד את “2023” (יגאל סרנה, הוצאת קיפוד, תל אביב, 2014) מידי. בשלוש השנים האחרונות רוב מוחלט של הספרים שאני קורא כתובים באנגלית. הסיבה לכך היא הקינדל. הוא מנגיש לך מיליוני ספרים. סיימת ספר? הבא בתור ממתין לך. עשרים-שלושים שניות ויש לך ספר חדש. למי שמנצל כל רגע פנוי, זו מתת אל. קריאת ספרים מעצים מתים הפכה למייגעת, במיוחד אם אתה אמור לסקור אותם אחר כך: הקינדל הופך את סימון הטקסט לקראת הערות עתידיות וציטוטים עתידיים לקל כל כך. ויש לו שעון מובנה. ספר מעץ מת מצריך אותך לקום כדי לברר מה השעה.

אבל לא הורדתי אותו מהיד.

“2023” נפתח באדם זקן, לאון, שעה שהוא ובתו הקטנה משליכים, במאמץ, מן הסירה שלהם הימה את גופתו של וייס. השלושה, אנו לומדים באיטיות, ניסו להמלט מתל אביב הנטושה לקפריסין בסירה. וייס הוא ספן ותיק. מותו מותיר את לאון ובתו בסירה שבה הם לא יודעים לשלוט ועם מכשירי ניווט שאינם אומרים להם דבר.

השלושה הם בין אחרוני הנמלטים. לאון – שקשה להשתחרר מההרגשה שהוא אלטר-אגו של סרנה – מתעקש להשאר בתל אביב גם כשזו הופכת לעיר רפאים, גם כשכל מי שיכול להמלט נמלט, גם כשהבריחה הופכת לקשה יותר ויותר. הוא משוחח לעתים קרובות עם “החולד,” ידיד בשם גרוס, שמתחפר ומסרב לעזוב, ומנסה לגרור גם איתם איתו. נסיבות השיחה, כמובן, הן תמיד סביב הקריסה.

ישראל, בעוד תשע שנים, לא תתקיים עוד. הפלסטינים לא ישובו ויפלשו אליה, מחשש שמא איזו מכונת יום הדין תופעל למרות הכל. הסיבה לקריסתה של ישראל איננה צבאית: היא פנימית. המתחים החברתיים הופכים לבלתי אפשריים. ביום שבו מתפוצץ פי גלילות ולוקח איתו עשרות אלפי ישראלים, יש הנשבעים ×›×™ הטייקון ששלט במקום עד אז נראה אץ אל היאכטה שלו, ולא שב. מגדלי העשירים – יוצאי יחידות מסוימות מאד בצבא, שהצליחו להוון את השירות הצבאי שלהם להרבה מאד כסף, כמו גם אחרים – הופכים לשנואים, והשנאה הופכת אלימה. עד שביום אחד, מחתרת כלשהי מנסה לפוצץ שבעה מן המגדלים. הטייקונים נאחזים פאניקה, המשטרה מקימה יחידה מיוחדת להגנת עשירים, שיש לה סמכות ירי ללא התרעה. האיבה כלפי העשירים לא פוסקת, והם מתחילים לנוס – ואחריהם נסים האמידים, ואחריהם נס כל מי שיכול לנוס. וישראל הציונית מתפוררת לאבק ופורחת ברוח. כאילו אינסטינקט ישן שב והתעורר, וכל מי שיכול יצא לנדודים.

וישנה הממשלה האחרונה. אנחנו לא יודעים עליה יותר מדי, ×›×™ הסיפור עוסק לא פחות בלאון וביחסיו עם ילדת הזקונים שלו מאשר באירועי הקריסה, אבל מהשיחות בין לאון וגרוס עולה שהיא נוהלה על ידי “הסוכן שלהם [של הרוסים – יצ”ג], שהפך לפוליטיקאי שהדהיר אותנו לחורבן,” ודי לחכימא. בממשלה ההיא ישב גם “בעל הטור המפורסם,” שלאון שמע בעצמו כיצד מושח אותו היחצ”ן שידו בכל ויד כל בו לתפקיד ראש הממשלה. הוא לא הספיק.

העיסוק הכפייתי של הישראלים בעצמם – “מה ישראלי בעיניך,” אם לצטט את בעל הטור המפורסם – משתקף בספר בכך שמוזיאונים ואוניברסיטאות ברחבי העולם אוספים בקדחתנות, שנים מראש, כל פיסת ישראליאנה שהם יכולים לשים עליה את ידיהם, כמו יודעים את מה שתושבי ישראל עדיין לא הבינו: שהקץ מתקרב, שהמים הנסוגים מאותתים על גל גדול שבא וישטוף הכל.

אבל כל זה, עד כמה שזה נשמע משונה, פריפריאלי. “2023” הוא קינה לעולם שהיה ואיננו עוד, שמרכזו בתל אביב, העיר היהודית הראשונה וכנראה היחידה. הארץ מאוכלסת באנשים שהמיינסטרים היה דוחה: מהגר רוסי קשיש, נערות שיובאו ממולדביה כזונות והחליטו להשאר אחרי שהסרסורים שלהן נסו, ערבי שתקן שמתקן ספינה, וספן זקן, שהתחיל את חייו במנוסה בצ’כוסלובקיה של מלחמת העולם השניה ומאז לא הפסיק לנוס.

ומי שנשאר מאחור הוא גרוס, “החולד,” מי שקבור יותר מדי בעבר וכבר איננו יכול לברוח, מי שכבר לא יצמיח חיים, מי שעוסק באובססיביות בהיטלר, “המייסד האמיתי של מדינת ישראל,” ובמלחמת העולם השניה, שהיא רק הקדמה ל-75 השנים של מדינת ישראל, אותן הוא מכנה “השנים הוולונטריות של השואה.” הוא מחשב את קיצו לאחור: מעריך שיחיה שנתיים, ושיש לו אוכל לשלוש.

זה אולי הדבר היותר טורד מנוחה שקראתי בשנה האחרונה, והוא כתוב היטב. בציוץ על הספר התייחסתי אליו בטעות כ”2013”; אבל זה עוד לא קרה.

עוד לא.

ועוד דבר אחד: כפי שחשדתי, הסטטוס של לפיד על פסח נלקח בעצם מטור ישן שלו. לא ברור מאיזו שנה, אבל הוא התפרסם בקובץ מאמרים של לפיד שיצא ב-2005. כך חשפה דבורית שרגל. יש שני הבדלים: הסטטוס של לפיד מתייחס לטקסט כאל “תפילה (פרטית) לפסח”; הטקסט, בגרסת הספר, מוכתר “תפילה לפסח – הנוסח החדש.” המקור הרבה יותר היבריסי. השינוי העיקרי בטקסט ×”×–×”, עם זאת, צריך למשוך תשומת לב. בגרסת פייסבוק, השמיט לפיד פסקה שלמה. ×”× ×” היא:

“אבינו שבשמיים, אולי אפשר לקבל את משה רבנו בחזרה? מן רועה צאן כבד-פה, נבוך, שאיננו רוצה את הג'וב. אנחנו זקוקים למישהו שידבר עם אלוהים, במקום כל אלה שחושבים שהם אלוהים. פעם שלחת לנו את בן גוריון. אי אפשר היה להבין מילה ממה שהוא אמר, אבל תראה מה הוא עשה. כל הרהוטים והמתנסחים האלה, שאינם מגמגמים לעולם, מפחידים אותנו קצת. לא חסרים לנו אנשים עם פתרונות, אבינו שבשמיים. חסרים לנו אנשים שישאלו את השאלות. וגם אז, אבינו שבשמיים, לא דיינו."

די ברור למה הפסקה הזו הושמטה, נכון?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כחלק מהוויכוח המייגע סביב התרגיל של דרישת נתניהו להכרה בישראל כ”מדינה יהודית,” ארי שביט הולך צעד אחד יותר מדי – ובנסיון להגן על הציונות, קובר אותה

ארי שביט בא לברך ויצא מקלל. מעל דפי “הארץ” התנהל בשבועות האחרונים פולמוס זוטא סביב התרגיל המסחרר האחרון של בנימין נתניהו, הדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כ”מדינה יהודית.” לכל בר דעת ×”×™×” ברור שמטרתה של הדרישה הזו, שמשמעותה מבחינת הפלסטינים היא ביטול כל הנראטיב שלהם והסכמה מצידם להורדתם, רשמית, של אזרחי ישראל הפלסטינים למעמד של אזרחים סוג ב’, לא יכלה להתקבל. האמריקאים נפלו בפח, ומשם נתניהו יכול ×”×™×” להפליג אל היעד האמיתי שלו, עליו גם הצהיר – הפלת האשמה בהמשך הסכסוך על הפלסטינים, לא על הכובש שלהם. ×–×” תרגיל מבריק מצד מי שהוא לכל דבר ועניין הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. העובדה שהאמריקאים נפלו בו לא מפתיעה; הם רחוקים מהזירה ומוושינגטון ×–×” נשמע כמו ויכוח סמנטי. העובדה שאנשים נבונים בישראל נפלו בפח ×”×–×” היא כבר בעיה.

על כל פנים, שביט התלהם בעד הדרישה, המו”ל שלו עמוס שוקן נקט בצעד הלא שגרתי והדי מפחיד של תשובה לו מעל דפי העיתון (לא הייתי רוצה להיות עיתונאי במצב כזה), ושביט הגיב. אפשר לקרוא את התגובה שלו כאן. אני לא אתייחס לשאלת המדינה-היהודית-כן-או-לא, כי כאמור בעיני היא הסחת דעת ואני לא רוצה לשחק את המשחק של נתניהו מעבר למה שמוכרחים; אבל יש נקודה אחרת של שביט ששווה תשובה. הוא מסיים את מאמרו ב”מתוך אמונה שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים אני עומד על כך, שגם על הפלסטינים לתרום תרומה משלהם לפיוס.”

וואלה. “מתוך אמונה שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים”? באמת?

ארי שביט הוא ציוני. הוא מצהיר על כך פעם אחר פעם. הבה נבהיר מה משמעות המושג ציוני. אין משמעותו יהודי שחושב שליהודים צריכה להיות מדינה במקום כלשהו; על השאלה הזו התפלגה התנועה הציונית בעת ויכוח אוגנדה. אחרי ההכרעה שם, שהעדיפה במוצהר את המיתוס היהודי על פני הצרכים המיידיים של היהודים (”מקלט לילה” מהזוועה החיה שהיתה רוסיה הצארית, שיש לזכור שהשתרעה אז גם על אוקראינה, המדינות הבאלטיות בחלקן הגדול, וחלקים ניכרים מפולין), ה”טריטוריאליסטים”, אלו שהעדיפו מדינה יהודית במקומות שאינם ציון המיתולוגית, הודחו מהתנועה הציונית. ציוני הוא מי שמאמין שיש ליהודים זכות למדינה, ושאת המדינה הזו יש לבנות בפלסטינה, וזאת בשל התביעה המיתולוגית היהודית על פיסת האדמה הזו.

ודוק: מיתולוגית, ולא היסטורית. כן, היה כאן ישוב יהודי גדול וחשוב. לא, הוא לא היה היחיד ואפילו לא המרכזי. הוא היה מרכזי מבחינה דתית כל זמן שעמד בית המקדש השני, אבל עוד קודם לחורבנו היו קהילות יהודיות חשובות אחרות; למעשה, עוד קודם לשנת 70, רוב מוחלט של היהודים חי מחוץ ליהודה. זה היה נכון, כנראה, כבר בתחילת המאה השניה לפני הספירה, וודאי בפתח המאה הראשונה לפני הספירה. עם חורבנו, שבניגוד למיתוס המקובל לא לווה בהגליה המונית, הקהילה היהודית של יהודה והגליל איבדה במהירות מחשיבותה. שוב בניגוד למיתוסים היהודיים, עיקר מניינם של היהודים בשנת 66 (שנת המרד הגדול) נבע לא מריבוי טבעי אלא מגיור המוני.

כשהציוני טוען שליהודים יש זכות היסטורית למה שהיו יהודה והגליל, הוא אומר בעצם שהיהודים שונים מכל עם אחר. לאף עם אחר אין את הזכות להתעלם מההיסטוריה של 1900 השנים שקדמו לו. לאף עם אחר אין זכויות קנייניות – והתביעה לקבלת מדינה היא תביעה לזכות קניינית קולקטיבית – באדמתו של עם אחר משום שפעם ישבו שם כמה מבניו.

יתר על כן, התביעה הזו לזכויות מפליגה במיוחד. היא אומרת שכל יהודי יכול לדרוש זכויות בארץ שבה הוא מעולם לא ראה ולא ראו אבותיו. היא אומרת שהזכויות הללו יוענקו לו גם אם אימץ את הדת היהודית לפני חמש דקות, בתנאי כמובן שבית דין רבני יכיר בכך.

היהודי המבקש לעצמו זכות קניין באדמת אבותיו המדומיינת איננו צריך להציג שום ראיה שהוא צאצא של אחד מיושבי יהודה בתקופת בית שני – דרישה שצריך ×”×™×” להעלות, אילו קיבלנו את המיתוס של הגליה רומאית של יהודי יהודה. אחרי הכל, אפילו אם נקבל את הטענה שרוב היהודים היום הם צאצאי היהודים של התקופה הרומאית – וזו טענה שאין שום סיבה טובה לקבל – אין שום סיבה להניח שהם יוצאי יהודה דווקא. כאמור, רוב היהודים ישבו מחוץ ליהודה עוד קודם לכיבושה על ידי רומא. זו תביעה שאין שום דומה לה בהיסטוריה האנושית, להוציא אולי זו של קנאים מוסלמים, שטוענים לבעלות על אנדלוס ההיסטורית.

יתר על כן, לטענת זכות הקניין חסרת התקדים הזו מתלווה מרכיב חשוב אחר: היא עולה על תביעות הקניין הרגילות. פלסטינה, שוב בניגוד למיתוס הציוני, היתה מיושבת למדי בסוף המאה ה-19, כשהחלה הפלישה הציונית. הטענה הציונית היא שזכות הקניין היהודית החריגה דוחה את זכות הקניין הפלסטינית הרגילה. כלומר, שטענה לבעלות, נטולת כל הוכחות להוציא מיתולוגיה, צריכה לגבור על טענת זכות קניין פשוטה ומעוגנת, הן ברישום בריטי או טורקי הן בזכות על פי המשפט הנוהג. לזה באמת אין תקדים. לזה הכוונה כשאומרים שציונות היא גזענות: היא מעניקה זכויות יוצאות דופן לאנשים בשל מוצאם, בזמן שהיא שוללת זכויות בסיסיות של אנשים אחרים, גם זה בשל מוצאם.

(במאמר מוסגר, אפשר להכנס לשאלה המרתקת האם רוב הפלסטינים הם צאצאיהם של יהודים מהתקופה הרומאית, שהמירו את דתם תחילה לנצרות ואחר כך לאיסלם (המחקרים הגנטיים, עליהם משליכים יותר מדי ציונים את יהבם, מוצאים גם שהקבוצה היהודית והקבוצה הפלסטינית קרובות מאד). אם זה אכן המצב, ואני לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי אבל בן גוריון ואחרים דווקא השקיעו בנושא מחשבה, לא יהיה מנוס מהמסקנה שהציונות היא אחד הטרגדיות הגדולות בהיסטוריה. צאצאיהם של יהודים שלא חיו בפלסטינה מעולם פלשו אליה, בחסות מעצמות זרות, וגירשו ממנה את צאצאי היהודים, את צאצאי אלו שכותבי התלמוד כינו בסלידה “עם הארץ,” שדרך אלפי שנים איומות דבקו בכל כוחם באדמתם, והעדיפו אותה על דתם.)

צריך להבהיר שני דברים: קודם כל, שאנחנו עוסקים כאן לא בציונות אוטופית, ציונות כפי שיכלה להיות בעולם אחר, אלא בציונות כפי שהיתה והינה; והיא היתה, והינה, כוח מנשל ודורסני כלפי אנשים בעלי תביעות קניין בפלסטינה שאינם יהודים. היא עשתה כמיטב יכולתה – באמצעות כוח גלוי וצבא ובאמצעות כוח עקיף ומשפטנים – כדי לנשל אותם מרכושם, רכוש שלתפיסת הציונים לא באמת שלהם, לא יכול להיות באמת שלהם. ארץ ישראל, אחרי הכל, איננה שפלת הפלשתים. היא בגבעות יהודה והשומרון.

והשני הוא שהאנשים שתומכים בדרישה מהפלסטינים שיכירו בישראל כמדינה יהודית, אף פעם לא אומרים מה משמעותו בעצם של המושג “מדינה יהודית.” יש לכך סיבה ברורה: הם יצטרכו לומר שהם מתכוונים למדינה שבה אנשים שנולדו לעם נבחר תמיד ייחשבו יותר מאזרחים אחרים, שלרוע מזלם נולדו לעמים נחותים יותר.

בהערה שלו על כך שהוא מאמין “שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים,” אותה הצמיד לציונות, חשף שביט מבלי משים שהוא מאמין בדיוק בדבר ההפוך. אני לא חושב שהוא משקר. אני חושב שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. הוא יודע שאי אפשר לדחות את התביעה להכיר בכל בני האדם כשווים; ובו זמנית, הוא איננו יכול להכיר בלא יהודים כשווים. אז הוא מעמיד פנים שאין פה סתירה. מותר לתהות אם המשפט הזה, שהמאמר שלו היה שלם לגמרי בלעדיו, איננו בעצם סוג של פליטה פרוידיאנית, זו שחושפת אמת לא נעימה. ולא רק על שביט.

אם ארי שביט באמת מאמין שכל בני האדם שווים וכל העמים שווים, הדבר האחרון שהוא צריך לדרוש הוא הכרה בישראל כ”מדינה יהודית.” הוא צריך להכיר בכך שהציונות פירושה, בראש ובראשונה, עוול – ושהסיבה שאנחנו לא רואים אותו הוא, קודם כל, השתייכותנו לקבוצה המנצחת ושנית, היות המנוצחים לא-אירופאים. קיומה של ישראל כמדינה כבר הוכר; הכרה בה כ”מדינה יהודית” פירושו שריון העוול שעומד בבסיסה של הציונות. כדי להתחיל ולתקן אותו, יש לעשות את ההיפך: להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, למדינה שכל יושביה שווים.

וכדי לעשות את זה, צריך קודם כל להפסיק להיות ציוני.

(יוסי גורביץ)

מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –

כי ירד הלילה ולא באו הברברים,

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.

גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.

וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.

לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.

הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.

לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.

אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.

הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.

קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.

הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.

האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי ×’×– גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'×™, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.

וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.

ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.

ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.

(יוסי גורביץ)