מבצלם נמסר כי “בסביבות השעה 19:30 בערב, תעד מתנדב במיזם "חמושים במצלמות" של בצלם, זידאן שרבאתי, מחלון ביתו, מספר נערים שעוכבו על ידי חייל במחסום בית הדסה בחברון. החייל לקח את תעודות הזהות של הנערים והורה להם להמתין לצד הקיר.

(באדיבות בצלם)

בחוזרו לימי עלומיו כמסית על שלוליות של דם פיגועים, מיהר בנימין נתניהו להודיע – עוד לפני שפינו את האוטובוס המפויח בבולגריה – כי האחראיות לפיגוע מוטלת על איראן או על שלוחיה. זו הנחה סבירה, בהתחשב בסדרת הפיגועים שישראל מבצעת באיראן מזה שנים ובהתחשב בכך שהיא מפעילה נגדה את ארגון הטרור ג’ונדאללה, אבל היא רחוקה מלהיות וודאית. זה לא הפריע לנתניהו לצאת בהצהרות.

לא בטוח שלהצהרות האלה יש בסיס. בתקשורת הבולגרית נטען, כמעט בוודאות על סמך הדלפות מהמודיעין שלהם, שהמחבל המתאבד הוא מהדי מוחמד גזאלי, אזרח שוודי שהיה מעורב בג'יהאד העולמי והוחזק בגוואנטנמו במשך כשנה. שוודיה מכחישה, וגם בולגריה הוציאה הכחשה. אבל המודיעין הבולגרי, אף שמוקד החקירה העיקרי שלו הוא החיזבאללה – שמכחיש, אגב – שוקל גם את האפשרות שמדובר בפיגוע שתוכנן על ידי אל קאעדה או על ידי טרוריסטים טורקים, כנקמה על הטבח על המרמרה. התקשורת הישראלית לא התייחסה בכלל לאפשרויות האלה.

למה? כי נתניהו מסגר את הסיפור תוך שעה: איראן, חיזבאללה. העניין הוא שאנחנו עדיין לא יודעים. "גורם ישראלי בכיר" אמר לוויינט ש"על פי האינדיקציות" מדובר בפעולה של חיזבאללה אבל "הבדיקה עדיין נמשכת וטרם הסתיימה." כלומר, הבדיקה עוד לא הסתיימה, אבל ראש הממשלה הכריז מראש על תוצאותיה, יממה קודם להצהרה הזו.

שוב: בהחלט יכול להיות שהפיגוע בוצע על ידי חיזבאללה או על ידי סוכנים איראניים. אבל נתניהו ביצע מניפולציה מודיעינית. עכשיו, גם אם יתברר שהפיגוע בוצע על ידי ארגון אחר, זרועות המודיעין הישראליות לא יוכלו להודיע על כך לציבור מבלי להוציא את ראש הממשלה שקרן – או, אם לדייק, עוד יותר שקרן מבדרך כלל.

המניפולציה המודיעינית הגדולה של העשור האחרון היא זו שבה נטען שלסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לפיגועי ה-11 בספטמבר. על פי עדותו של האחראי למלחמה בטרור שלו, ריצ'רד קלארק, ג'ורג' וו. בוש פחות או יותר הורה לו למצוא קשר כזה למרות שקלארק אמר לו שהחשד העיקרי הוא כלפי אל קאעדה. מכאן התחיל השקר הגדול שהוציא את ארה"ב למלחמה בעיראק. המניפולציה המודיעינית לוותה בהפצת פרטים שקריים על החקירות, כולל טענות שמוביל הפיגועים בניו יורק, מוחמד עטא, נפגש בפראג עם נציג של המודיעין העיראקי – ידיעה שהוכחה מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשקרית.

מעצם טיבו של המידע המודיעיני, ומעצם גישתן של ממשלות אליו, היכולת שלהן לבצע בו מניפולציות לצורך תעתוע בדעת הקהל הוא עצום. על כן, חובתו של הציבור העירני להיות ספקן וחשדן כלפי כל טענה ממשלתית שמתיימרת להיות מגובה במודיעין – אחרי הכל, זו טענה שבפועל אי אפשר להפריך. זו טענת "סמכו עלינו, אנחנו יודעים יותר ממכם." אסור להעניק לאף ממשלה, ודאי לא לממשלת נתניהו, את הפריבילגיה הזו. אייברהם לינקולן, בהביעו את התנגדותו למלחמת השולל במקסיקו, מחה על האפשרות לתת לנשיא סמכויות מופרזות בשל טענות מודיעיניות: " If, today, he should choose to say he thinks it necessary to invade Canada to prevent the British from invading us, how could you stop him? You may say to him, 'I see no probability of the British invading us'; but he will say to you, 'Be silent; I see it, if you don't." זה מה שממשלת נתניהו מנסה לומר לנו: שתקו, אנחנו רואים את מה שאתם אינכם רואים. זו, כמובן, לא תהיה המניפולציה המודיעינית הראשונה של ממשלה ישראלית: ממשלת בן גוריון ביימה פיגועים קודם למלחמת סיני, רפול הפטיר את ה"אבו נידאל-אבו שמידל, צריך לדפוק את אש"ף!" המפורסם שלו בזמן שממשלת בגין טענה שההתנקשות בשגריר ארגוב בוצעה ע"י אש"ף, וממשלת נתניהו טענה שהפיגוע ליד אילת בוצע על ידי עזתים – מה שהצדיק, לטענתה, את התקיפות בעזה – בעוד שהוא בוצע על ידי מחבלים מסיני.

למניפולציה של נתניהו יש מטרה. היא מקדמת את המלחמה עם איראן. אם המודיעין הישראלי ימצא שנתניהו שיקר, ושהפיגוע בוצע על ידי מישהו אחר, חובתם של בכירי המודיעין להודיע על כך לציבור – מה שבהכרח יגרור התפטרות. אני בספק אם ראשי המודיעין שלנו מחזיקים בתודעה אזרחית גבוהה מספיק כדי לוותר על כסא ולהיות מוגדרים כבוגדים על ידי מכונת ההשמצות של נתניהו – תראו מה עשו ליובל דיסקין ומאיר דגן על הרבה, הרבה פחות. על כן חובתנו להיות עירניים במיוחד, ולסרב לקבל את הטענות הממשלתיות עד שיוצגו להן הוכחות.

עדכון: נתניהו יצא בהצהרה שלו על האחריות האיראנית לפיגוע בערב יום רביעי. שעות לאחר מכן, כשנשאלה השגרירות הישראלית בארה”ב בנושא, היא ענתה כך: “Israel's U.S. Embassy said Wednesday that it had no proof that Iran was the instigator of the attack”. או שנתניהו לא עדכן את השגרירות בארה”ב בראיות שבידיו – אותן ראיות שהוא לא הציג לאף אחד אחר אבל טען שיש לו זמן קצר להפתיע אחרי הפיגוע – או שאין ראיות כאלה. אם יש לו ראיות והוא לא עדכן את השגרירות, מדובר בפאשלת Hasbara יוצאת דופן. אם אין ראיות – טוב, זה הרבה יותר גרוע.

עדכון שני: בטעות ייחסתי לישראל תמיכה בארגון הטרור מוג’האדין אל חלק. המדובר בתמיכה בארגון הטרור ג’ונדאללה. הקישור תוקן בהתאם.

(יוסי גורביץ)

אמש (ג’) עשתה המועצה להשכלה גבוהה של "יהודה ושומרון" – גוף בובה שמיועד להכשיר את הקמת האוניברסיטה באריאל – לעשות את מה שהיא יועדה לעשות והכירה באוניברסיטה באריאל. אפילו שלי יחימוביץ' בעד. יחימוביץ' גם מכירה באריאל כ"עיר בישראל".

אריאל, כמובן, לא בישראל. זו כל הבעיה איתה. וה"מל"ג של יהודה ושומרון" לא דומה למל"ג הישראלי. את ההמלצות שלו צריך לקבל לא שר החינוך, אלא אלוף פיקוד המרכז, כי אריאל נמצאת בשטח שישראל מעדיפה להגדיר אותו כשטח שנתפס במלחמה. ברור למה הימין רוצה שם אוניברסיטה (ומרכז תרבות); לא ברור למה יחימוביץ' לא טרחה להסתכל במפה ולהבין שעם קיומה של אריאל, אין מה לדבר על פתרון שתי מדינות – זה שהיא עדיין מחויבת אליו רשמית. ואכן, קיומה של אריאל נועד למנוע בדיוק את פתרון שתי המדינות. היא יושבת בקצה של אצבע שתקועה בעין של פלסטין העתידית.

במכללת אריאל טוענים שהם עומדים בקריטריונים האקדמיים להיחשב כאוניברסיטה. וואלה. בימים האחרונים משך החוקר הידוע ביותר של האוניברסיטה, אמיר חצרוני, לא מעט תשומת לב שלילית, כשהתייחס לנסיון ההתאבדות של משה סילמן באומרו ש"יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אלה לא פניני החוכמה היחידות של חצרוני. ראו את זה:

אבל השאלה היא לא "קריטריונים אקדמיים" שנתפרו לפי מידה. השאלה של הקמת אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש היא בעיקרה פוליטית. בעולם המראה של הימין הישראלי, כמובן, בנייתה היא דבר מובן מאליו והתנגדות לה היא "פוליטיקה." הוות"ת הישראלי התנגד להכרה באריאל כאוניברסיטה משלל סיבות ראויות – מי צריך עוד אוניברסיטה במרכז? – אבל בעיקר מהידיעה שהקמתה תעודד את החרם האקדמי על ישראל, ובמידה של צדק. שר האוצר יובל שטייניץ, מצידו, מתכוון להעתיר תקציבים על המוסד החדש.

הקמת האוניברסיטה תהיה עוד סימן לכך שהממסד הישראלי, בעודו מדבר 20 שנה על הסכמי שלום ו"פתרון שתי המדינות", המשיך בסיפוח הזוחל של הגדה עד ששוב אי אפשר ליישם פתרון כזה. את אריאל, כפי שהדברים נראים, יהיה בלתי אפשרי לפנות.

לפני כשבוע, סיימה ועדת דמיקולו שהקים בנימין נתניהו בראשות השופט העליון לשעבר אדמונד לוי לדון בשאלת מעמדם של השטחים וזכותם של ישראלים להתנחל בהם. מי שזכר את העובדה שלוי היה השופט היחיד מבין 11 שופטים שפסל את תכנית ההתנתקות, לא הופתע מהתוצאה, שבמידה רבה היתה ידועה מראש. הבה נפרק אותה.

את דו"ח ועדת לוי אפשר למצוא כאן (זהירות, מסמך.) העמדה של לוי איננה חדשה: הוא מאמץ את העמדה של המתנחלים שכבר דנתי בה, שטוענת שלישראל יש זכות על הגדה מתוקף אמנת סן רמו מ-1922.

לוי מתחיל את המסלול שלו מהצהרת בלפור (עמ' 9 לדו"ח). נזכיר שוב מהי הצהרת בלפור: החלטה של בכיר בממשלת אנגליה על עתידו של שטח והיושבים בו שנמצא בשליטתה של מעצמה אחרת (טורקיה), עמה בריטניה היתה במלחמה באותה עת. זה שווה ערך לכך שישראל תכריז שהיא תראה בעין יפה באוטונומיה דרוזית בסוריה. אין להצהרה הזו כל תוקף משפטי וודאי לא מוסרי, וזאת מסיבה פשוטה מאד: הוא לא מביא בחשבון את הסכמת הנשלטים, שהיא-היא המקור ללגיטימציה מאז המהפכה הצרפתית ויש שיאמרו אפילו האנגלית. הצהרת בלפור היא מסמך קולוניאליסטי פר אקסלנס.

לוי ממשיך ומתאר (עמ' 9-10) את המסלול המיוגע המוכר: ועידת סן רמו, שם קיבלה הצהרת בלפור חותמת גומי; ואת האישור של חבר הלאומים, שלא היה במצב להתנגד למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, של החלטת ועדת סן רמו. הוא מדגיש (עמ' 10) את העובדה שכל אלה הקפידו על שמירת הזכויות "האזרחיות והדתיות" של תושבי פלסטינה וש"אין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי." ודאי שאין זכר – אף אחד מהאנשים בלשכתו של בלפור, בהיכלי סן רמו, או בחבר הלאומים לא טרח להתייעץ עם תושבי פלסטינה, או התעניין בתפיסתם הלאומית, קודם שחרץ את גורלם.

בסוף העמוד מבצע לוי מעשה הונאה קטן אך בעל משמעות. הוא כותב ש"ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו." אף אחד מהמסמכים האלה לא מדבר על מדינה. הם מדברים על "בית לאומי." הסיבה להיעדר השימוש במילה המפורשת "מדינה" – התנועה הציונית לא החליטה לדרוש רשמית מדינה עד ועידת בילטמור, ב-1942 – היתה העובדה שהיו הרבה יותר ערבים מאשר יהודים בפלסטינה עד 1947, וכל המעצמות המעורבות ידעו שהכרזה על מדינה שבה מיעוט זניח יהודי ישלוט ברוב ערבי היא הזמנה למלחמה בלתי פוסקת, מהסוג שחוותה בריטניה בעת הכיבוש שלה של עיראק, שהיה טרי מאד ב-1922. ואכן, התקוממויות קטלניות נגד עצם הרעיון מתחילות כבר ב-1920.

לוי מתעלם מכמה עובדות שמפריעות לו. למשל, ועדת פיל – שכונסה עקב המרד הערבי הגדול, שהיו לו גם היו לו שאיפות לאומיות – קבעה במפורש, ב-1937, שבפלסטינה קיימות שתי קבוצות לאומיות עוינות; שבשל כך המנדט לא יכול להתקיים; שהמשך המנדט יגרור המשך המרד מצד הפלסטינים, מה שיפגע באינטרסים הבריטיים. ועידת פיל המליצה, על כן, לפרק את המנדט ולחלק את פלסטינה. מלחמת העולם השניה מנעה את יישומה. ועדת פיל היא הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה – סן רמו – והתיאוריה קרסה. לוי ממשיך להאמין בה.

למה מתעקש לוי לדבר על מדינה, בזמן שאף אחד מהמסמכים האלה לא דיבר על מדינה? בגלל שלוי מסרב להכיר בהחלטת האו"ם 181, זו שהקימה את ישראל, כרלוונטית. הוא טוען (עמ' 11) שמאחר והמדינה הערבית לא קמה – הוא לא מסביר איך זה קרה, כי כל הסבר כזה יציג את ישראל באור שלילי מאד – הרי שההחלטה הזו מבוטלת. זו פרשנות…. מעניינת, שספק אם יש משפטן שאיננו ציוני קיצוני שיסכים איתה. האו"ם ודאי שאיננו מסכים איתה. לוי מציין שירדן סיפחה את הגדה, מציין שאף אחד לא הכיר בסיפוח הזה, ומציין שירדן הודיעה ב-1988 על משיכת תביעותיה מהגדה. כאן מגיע תרגיל ההונאה השני של לוי: הוא לא מציין פרט הכרחי של ההחלטה ההיא של חוסיין, שבשעתו התקבלה כאן כחדשות רעות מאד: ירדן העבירה את כל הסמכויות שלה בגדה לידי אש"ף, כדי שזה יוכל להקים מדינה פלסטינית. מאחר ולוי לא מכיר בהחלטת האו"ם, הוא סבור שאנחנו חוזרים לתנאים של החלטת סן רמו.

הדו"ח של לוי לא מכיר פלסטינים. מבחינתו, אין כאלה, אלא אם הם יושבים במקרה על אדמה שמתנחלים רוצים לגזול. אין כיבוש. אין נכבשים. בפרפרזה על אורוול, כנראה שיש תפיסות כל כך מטומטמות שרק משפטנים יכולים להחזיק בהן.

לוי טוען עוד שאין כיבוש, מתוך התפיסה המעניינת מאד שכיבוש הוא דבר זמני ומה שישראל עושה בשטחים כלל איננו זמני (עמ' 6), והוא עוקף את העובדה שההתנחלויות הן פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה הרביעית בטענה שקודם כל, ישראל מעולם לא הכירה בכך שמדובר בכיבוש, ושנית שהעברת האוכלוסיה לשטחים איננה נעשית בכפיה. הוא מצטט את הפרשנות המוסמכת של הצלב האדום (עמ' 7), שאומרת כך: "It is intended to prevent a practice adopted during the Second World War by certain Powers, which transferred portions of their own population to occupied territory for political or racial reasons, or in order, as they claimed, to colonize those territories." מה המילה החסרה בתיאור של הצלב האדום? נכון, כפיה. הגרמנים לא כפו על האוכלוסיה שלהם לעבור לאדמות המובטחות שנגזלו מהסלאבים; הם פיתו אותם לשם כך. הם העניקו הטבות לגרמנים שהלכו לבצע קולוניזציה – בעברית, להתנחל – בשטחים הכבושים במזרח. ישראל עושה בדיוק את זה: קולוניזציה של שטח כבוש, תוך מתן מעמד מועדף לקולוניסטים שהולכים מזרחה. לוי עושה לנו טובה נוספת ומזכיר (עמ' 13) שישראל אמנם אישררה את האמנה ב-1951, אבל לא טרחה לחוקק את החוקים הרלוונטיים.

יש שני חורים בגודל התנחלות גנובה בטיעון של לוי. כזכור, לא סן רמו ולא חבר הלאומים דיברו על מדינה. בגלל זה הוא היה צריך לשקר בנושא. אם אנחנו צריכים לחזור לסן רמו, אז יש לפרק את המדינה היהודית ולהחזיר את המנדט. אחרי הכל, אף אחת מהן לא הכירה במדינה יהודית. רק החלטת האו"ם, שביטלה את המנדט, הכירה בכזו. אם לוי רוצה לשחק בנדמה לי ולבנות מגדלים באוויר, שיהיה קונסיסטנטי.

השני הוא החובה המוטלת על ישראל, בהנחה שהיא בכלל קיימת, להעניק זכויות אזרחיות ודתיות לכל תושבי הארץ. אנא, תואיל נא ישראל להעניק אזרחות מלאה ושווה לכל תושבי מה שהיה פעם פלסטינה המנדטורית. אי אפשר לחזור לסן רמו ולהתעלם דווקא מהסעיף המרכזי הזה, שלוי הדגיש לצרכיו. באותה הזדמנות, הוא מתבקש להחזיר את ההסדרים במערת המכפלה ובכותל המערבי לאלה שהיו נוהגים בזמן המנדט. כי הרי לוי איש כבוד הוא.

לא, אה?

אז מספיק עם הקשקוש הזה של סן רמו. יש סיבה טובה למה נתניהו לא ממהר לאמץ את מסקנותיו של לוי: ישראל תוכרז מיד כמדינת אפרטהייד, ואם להנהגה הפלסטינית יש שכל – למרבה הצער, אין סיבה להניח שהיא מטומטמת או מושחתת פחות מזו שלנו – היא תדרוש בדיוק את מה שהדגיש לוי: זכויות אזרחיות ודתיות. השיטה הנוכחית של הכיבוש, דונם פה דונם שם, מועילה למשטר הציוני הרבה יותר מהפנטזיות של לוי. כמובן, משרד החוץ הישראלי כבר יצא בהצהרות שמקדמות את התפיסה של לוי, אבל כולם יודעים שלמשרד החוץ הישראלי אין מעמד בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כך שאפשר להניח לדני איילון להתפרע שם כרצונו.

אישית, כמי שרוצה בפירוקו של המשטר הציוני, אני מייחל לכך שנתניהו יעשה את הטעות ויאמץ את מסקנות ועדת לוי. אז יישמטו הטיעונים האחרונים ללגיטימציה של המשטר, וישראל תצטרך לחדול להתקיים כמדינה יהודית. העולם כבר לא מוכן לקבל מדינות אפרטהייד. למרבה הצער, נראה שנתניהו נבון יותר.

ועוד דבר אחד: קדימה פרשה מהקואליציה, אחרי בערך חודשיים שם ואובדן כל שביב אמינות. יש לי רק מילה אחת לומר על כך: פחחחחחח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה"ל, כידוע, איננו בוחר את משימותיו. זה, אחרי הכל, מה שמפקדיו אומרים מיום היווסדו: יש דרג מדיני, הוא נותן לצה"ל פקודות וצה"ל מבצע אותן; צה"ל איננו גוף פוליטי; הוא מעל לפוליטיקה. הוא מקבל משימות ומבצע אותן.

כך, למשל, אין לטעון שצה"ל אחראי להתנחלויות באיזשהו אופן. הוא אמנם שומר עליהן, כי זו ההנחיה שקיבל מהממשלה, אבל איננו קובע מדיניות ואין לו שום אחריות לקביעת המדיניות, כי מדיניות, כשמה כן היא, היא פוליטית.

זו הגרסה הרשמית. בפועל, צה"ל תמיד היה פוליטי ותמיד היה מעורב עד צוואר במה שהתרחש בגדה. אחרי הכל, החוק הנוהג בגדה הוא החוק הצבאי – אלא כשזה לא נוח לצה"ל, כלומר כשהוא צריך להתעסק עם המתנחלים. מאחר והוא יודע שמי שמתעסק איתם מחוסל, הוא שמח להשאיר את הטיפול בהם לבתי המשפט הישראלים.

באמצעות הפיקציה הזו, שלוותה לה תמיד האמירה שכאשר הממשלה תהיה בידינו צה"ל יבצע מדיניות אחרת, שלחו שני דורות של מנהיגי שמאל את מצביעיהם הצעירים לשרת בשטחים הכבושים. בפועל, צה"ל תמך כמעט תמיד בעמדת המתנחלים, וממשלות שנתנו הוראות סותרות מצאו את עצמן עם צבא שלמד היטב איך לא לבצע פקודות מבלי לסרב להן רשמית. רוח המפקד חלחלה למטה, וככל שהשמאל הרחיק את עצמו מצה"ל – תהליך סביר מאד, בהתחשב בכך שהכיבוש מעולם לא בא על קיצו – נטה הפיקוד העליון לאמץ את עמדת המתנחלים.

אם מישהו היה זקוק לדוגמאות נוספות לכך, הוא קיבל אותן השבוע. בכפר עקרבא, יצר צה"ל את שטח האש המשונה בעולם: זהו שטח אש שמסכן אך ורק פלסטינים. יהודים יכולים להסתובב בו ללא חשש. התושבים הילידים אינם יכולים לקבל גישה אל אדמותיהם, וצה"ל אומר שזה פשוט מסוכן מדי. המתנחלים שחיים באותו שטח האש עצמו מסתובבים שם בלי שום הפרעה, ולמעשה מ"לוחמים לשלום" נמסר שאחד מהם החל להתנחל על אדמת הכפר.

אחת מן השתיים: או שצה"ל הפך את עקרבא לשדה ניסוי לקליע שאין דומה לו בעולם, שמסוגל בכוחות עצמו לזהות יהודים ופלסטינים ולפגוע רק בפלסטינים, או שהוא מפעיל שם מדיניות של אפרטהייד שכבר לא מתאמצת יותר מדי להסוות את עצמה.

ואם בעקרבא צה"ל מונע מהפלסטינים להגיע אל אדמותיהם, הרי שבאל עקבא הוא דווקא רוצה אותם שם. בשבוע האחרון, ניהלו חמושי צה"ל תרגיל באש חיה בכפר, כשהתושבים עדיין בתוכו. זה מה שהיה לדובר צה"ל, שממומן מהכספים שלי ושלכם, לומר על הנושא: "מדובר בשטח אש המוכרז כשטח צבאי סגור שבו הוקם כפר פלסטיני בבנייה בלתי חוקית. במסגרת האימון לא היה שימוש באש חיה."

דובר צה"ל מתבקש, ולא בפעם הראשונה, לשפר את איכות השקרים שלו, כי כרגע הם מעליבים למדי. מי שיקשיב לסרטונים שצילמו תושבי הכפר, יוכל לשמוע היטב קולות ירי רציף, שאינם יכולים להיות ירי של תחמישים אלא ירי חי. יתר על כן, צה"ל מצפה שנאמין לו שהוא כל כך חסר ישע, שכאשר פלסטינים נכנסים לשטח שהוא הגדיר כסגור ובונים שם כפר, אין לו מה לעשות בנידון והוא לא מפנה אותם. יצוין שהאימונים של צה"ל במקום נמצאים בדיון משפטי כבר משנת 1999, שאז סוכם שהחמושים לא יירו בכפר ולא יסתובבו בין בתיו. עמידה בסיכומים, כידוע, היא לא הצד החזק של צה"ל. כלומר, צה"ל רוצה שנאמין לו שבמהלך 13 השנים האחרונות, לא רק שיש כפר בלתי מוכר בשטח אש שלו, הוא אפילו הגיע עם תושביו לסיכומים. אשר לטענה שמדובר ב"כפר בלתי חוקי" – נו. פה צריך לשאול למה לעזאזל צה"ל, שמתיימר להיות בסך הכל הכוח הכובש בגדה, מתיימר לקבוע לפלסטינים מה ישוב חוקי ומה לא. התשובה, כמובן, זהה לזו שבפרשת שטח האש הקסום: צה"ל הוא הגורם המרכזי לאפרטהייד בשטחים. בלעדיו הוא לא יכול היה להתקיים.

ואשר לשאלה מה לעזאזל גורם לצה"ל לחשוב שהוא יכול לערוך תרגיל באש חיה בישוב "לא חוקי" – בפעם האחרונה שבדקתי, החוק הצבאי לא גזר עונש מוות על פתיחת מרפסת ללא קבלת אישור מהפחה המקומי – זו שוב אותה התשובה. צה"ל, שעל פי החוק הבינלאומי אמור להגן על תושבי השטח הכבוש, אימץ מזמן את התפיסה הגזענית שחיי יהודים שווים יותר ("אני מניח, כרמלה, שלא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שניצב מולו"), חיי פלסטינים שווים פחות – ועל מי שמותר לגזול את אדמותיהם מותר לעשות גם אימונים באש חיה. אחר כך, הצבא גם ישקר לציבור.

אבל זה בסדר. הוא יודע שהציבור אוהב שמשקרים לו.

ועוד דבר אחד: אחרי שנים של שקרים על הסכנה הבטחונית האיומה הנשקפת מהאסיר יגאל עמיר, נאלץ סוף סוף השב"ס להעביר אותו מבידוד לכליאה עם אסירים אחרים. כמה הערות: בפעם הבאה שידברו אתכם על סכנה בטחונית ועל "מידע סודי", זכרו את המקרה הזה. צאו מנקודת הנחה שעובדים עליכם. שנית, החזקתו של אדם בבידוד היא סוג של עינוי. יגאל עמיר ישב בבידוד 17 שנים. לא משנה מה אדם עשה, אסור לענות אותו. העובדה שמנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', הביעה תמיכה בהמשך הבידוד של עמיר, מעידה על שפל הרוח של המפלגה הזו, שדורון רוזנבלום כבר כינה אותה פעם בדייקנות "מר"ר" – מפלגת רצח רבין.

ועוד דבר אחד ב': מחר (ה') תיערך הפגנה כנגד המשך גירוש הילדים הזרים. לצערי לא אוכל להגיע, אבל מדובר בהפגנה חשובה. אפשר למצוא עליה עוד פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)

דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

זה לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"ח מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(ג') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"ח כי המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)

(פוסט נסיוני)