החברים של ג'ורג'

נסה לדבר עם איש ימין יהודי על פשעי המלחמה היומיומיים שלנו, ותגלה תוך זמן קצר שהוא עבר ליקום מקביל

שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין – הגילוי הנאות הרגיל: אני מספק ליש דין שירותי בלוגינג כפרילאנסר – פרסמו היום (ב’) הצהרה משותפת, שקובעת שישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים. מצ”ח ומשטרת ישראל לא יודעים ולא רוצים לחקור פשעים, שחלקם עולים לכדי פשעי מלחמה, כנגד התושבים המוגנים של השטחים הכבושים. בצלם, שהתבקש על ידי הפרקליטות הצבאית לספק לה נתונים על פשעים שבוצעו במהלך “צוק איתן,” סירב לשתף פעולה: אף שפשעי צה”ל ברורים כשמש, ההחלטה עליהם – והפשעים האלו היו מדיניות, לא מקרה – התקבלה בסיוע הפרקליטות הצבאית. לטעון שיש אפשרות שהפרקליטות הצבאית תחקור את עצמה ותנסה לברר האם ההחלטות שלה היו, בפני עצמן, פשע מלחמה – ×–×” לקחת את תיאטרון האבסורד הרגיל של החקירות של צה”ל צעד אחד יותר מדי.

טענה קבועה של הימין היהודי – “אם תרצו” ובן דרור ימיני התמחו בכך – היא ש”השמאל” מאשים את צה”ל בפשעי מלחמה. הם, כמובן, לא טורחים להתמודד עם ההאשמות: עצם ציון העובדה כבר הופך אותך לעוכר ישראל.

אבל רגע, תאמר להם, רגע. ודאי שצה”ל מבצע פשעי מלחמה: הוא מבצע אותם כל יום. עצם השמירה על התנחלות היא פשע מלחמה; עצם ההפקעה של אדמות עבור התנחלויות היא פשע מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש.

וברגע שאמרת את ×–×”, מתחיל מסע משונה במורד מחילת הארנב. מה זאת אומרת, יאמר לך איש הימין היהודי, אין בכלל כיבוש. הוא יוכל לעשות את ×–×” בכמה דרכים: אם הוא דתי יותר, הוא יגיד לך ש”העם היהודי לא יכול להיות כובש בארצו” – ובמחי תנועת יד יבטל את קיומם של יותר מארבעה מיליוני אדם. הם, הרי, לא מתאימים לפנטזיה על “עם השב לארצו” – הם אף פעם לא התאימו.

אבל הם פה. אז מה עכשיו? עכשיו יודיע לך איש הימין שהשטחים בכלל לא כבושים, אלא “שנויים במחלוקת,” ואם אתה לא מאמין לו, לך תקרא את דו”ח אדמונד לוי.

ופה אנחנו כבר באמת נכנסים לעולם פנטזיה. קודם כל, התפיסה שהשטחים אינם כבושים אלא “שנויים במחלוקת” לא מקובלת כמעט על אף אחד בעולם, מלבד ציונים ותומכיהם. שורה של החלטות בינלאומיות מתייחסות לשטחים ככבושים – לעזאזל, עשרות פסיקות של בג”צ לאורך כמעט 50 שנים מתייחסות להם ככבושים. ולא רק פסיקות בג”צ: הצווים הצבאיים, שהם מקור החוק בשטחים הכבושים, מתייחסים אליהם כאל “מוחזקים”, קרי כבושים, ושהם מוחזקים מכוח דיני הלחימה – כלומר, מכוח החוק הבינלאומי. אם כל העולם, ובתי המשפט שלך, והמחוקקים הצבאיים שלך, אומרים לך שאתה שיכור, כנראה שאתה שיכור.

ואז אנחנו מגיעים לדו”ח אדמונד לוי. אוי. איזו חרפה אינטלקטואלית. לא ש”אינטלקטואלים ימנים” מסוגלים להפתיע אותי יותר. אם לתמצת את לוי, אין כיבוש בגדה, משום שהשטח הובטח ליהודים על ידי איזה לורד בלפור, ואחר כך כמה מדינות קולוניאליסטיות אישרו את ההבטחה שלו בוועידת סן רמו. כדי לעקם את המציאות עד כדי כך, צריך לוי לשקר. הוא צריך לטעון שבלפור הבטיח מדינה – בעוד שכל תלמיד בית ספר (עדיין) יודע שבלפור דיבר על “בית לאומי”, ולא על מדינה, ולא משום שהוא לא הכיר את המושג. לוי צריך גם להתעלם מהאמירה המפורשת של בלפור, שחוזרת על עצמה בוועידת סן רמו, על כך ש

“מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.”

אופס! אם אין כיבוש, אז, בהנחה שאיש הימין היהודי הוא אדם ישר – ×”× ×—×” שבצדק שנויה במחלוקת ברוב מוחלט של המקרים – הוא צריך להעניק שוויון זכויות אזרחי ודתי לקהילות הלא יהודיות. או, במילים אחרות, לסיים את המיזם הציוני ולהקים מדינה דו לאומית.

אבל אם היינו צריכים לעמוד על הרגע שבו החסידים השוטים של אדמונד לוי התנתקו לחלוטין מהעולם, הרי ×–×” הרגע שבו לוי קובע שלאו”ם לא היתה סמכות לחלק את פלסטינה. יש לנו שופט – איש ימין שמונה כדי לרצות אנשי ימין, נזכיר – שמבטל בהבל פיו את כל הסדר הבינלאומי בעולם מאז 1945 ושומט את ההצדקה המשפטית העיקרית לקיומה של ישראל. כלומר, כדי לומר שלוי צודק, צריך לומר שכל העולם טועה ושהוא מתנהל בצורה שגויה באופן מחריד כמעט 70 שנה. בדרך, אגב, לוי מבטל את כל פסיקות בג”צ – או, למעשה, נמנע מלהתייחס אליהן. ומאחר וכל הסיבה שמישהו בכלל מתייחס לדו”ח לוי היא העובדה שלוי מונה לבג”צ, צריך לתהות מדוע ממשיכים להתייחס אליו, אחרי שהוא שמט בעצמו את הקרקע מתחתיו.

זה לא מקרה שהאנשים שיוצאים למסלול הזה הם בדרך כלל אנשי ימין דתי: הם ממילא חיים בעולם פנטזיה, שבו הדרך שבה אתה שורך את הנעל יכולה לברוא שדים או להביא הגאולה, שלא לדבר על מה שקורה לעולם כשאתה מאונן.

צריך מדי פעם להוציא את הראש מהיקום המקביל ×”×–×” ולראות איפה אנחנו חיים. והמציאות היא שיש כיבוש, יש אנשים שחיים תחת כיבוש, יש חיילים שמבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומי, יש צבא שלא מסוגל ולא רוצה לחקור את הפשעים הללו, ויש עורכי דין (במדים ושלא במדים) שמספקים להם תירוצים – ומסתכנים בכך בביצוע פשעי מלחמה בעצמם.

×›×›×” ×–×”.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ה"ציוני הליברל" ארי שביט מאוהב במלחמה, ומבחינתו היא הגורל הישראלי ו”המצב הישראלי”

ארי שביט משמש כנביא השקר של עיתון הארץ. בעשור האחרון, הוא הקדיש כמויות בלתי נדלות של אנרגיה ומילים כדי לקדם את המלחמה כנגד איראן, כשכל שנה הופכת אצלו ל”שנת ההכרעה,” ותוך שהוא מקדם את המיתוס של בית סעוד, על “הסונים המתונים” שנאבקים מול “השיעים הרדיקליים” – מיתוס שגם עליית דאע”ש לא גרמה לשביט לסגת ממנו.

שביט משווק את עצמו כציוני ליברל. אני רוצה, באמצעות עיון בשני טקסטים שלו, להציב סימן שאלה על הטענה הזו. אני אתחיל ממאמר שפרסם שביט לאחרונה, “חמאס פוצץ לנו את הבועה.”

עיקר המאמר של שביט עוסק ביבבות על ה”שקט” שהופר, “שקט” שתושבי רצועת עזה, שלא עבר שבוע בשבע השנים האחרונות שלא חוו התקפה ישראלית, יהיו מופתעים לשמוע על קיומו. בין השאר, הוא כותב כך:

“המשמעות האסטרטגית של המתרחש היא, שהריבונות הישראלית חוללה. מדינה אשר שמיה מחוררים, והמרחב האווירי שלה חדיר, ואזרחיה יורדים למקלטים תדיר היא מדינה שיש לה בעיה. מדינה אשר אינה יודעת לשתק את האש הנורית אל מרכזי האוכלוסייה שלה במשך שלושה שבועות, היא מדינה במצוקה. מצטרפים לכך הפריצה של חומת המגן הישראלית על ידי מנהרות התקיפה וחוסר היכולת להשיג הכרעה ברורה בקרבות מגע. לעיניהם המשתאות של אויבינו וידידינו, המעצמה האזורית ישראל אינה מצליחה לגבור באופן נחרץ על ישות טרור קטנה, ענייה ונועזת.”

אם × × ×™×— לסגנון המנופח, החזרה הקבועה בשלוש צורות שונות על אותה הטענה שכבר הפכה לסימן ההיכר של שביט, נצטרך לתהות בכל זאת על מה לעזאזל מדבר שביט. “הריבונות הישראלית חוללה”? לא יודע איך להגיד לך את ×–×”, אבל משמעותה של מלחמה היא ששני הצדדים מחללים ×–×” את ריבונותו של ×–×”. ישראל מנהלת מצור על רצועת ×¢×–×” מזה שמונה שנים ומעולם לא הפסיקה את הכיבוש שם, רק הסיגה את כוחותיה לגבולות; היא כובשת את הגדה המערבית כבר יותר מ-47 שנים. כיבוש משמעו מצב של עוינות עם האוכלוסיה הכבושה. איזו ריבונות בראש שלך? כשישראל תחזור לגבולות הריבונות שלה, אפשר ×™×”×™×” לדבר על תביעה כלשהי מצידה לריבונות – אבל, עד ×›×”, ישראל סירבה אפילו לשרטט את הגבולות שלה. מדינה שאין לה גבולות, ושנמצאת תחת חשד כבד לנסיון סיפוח, תתקשה להעלות ברצינות טענה על “חילול ריבונות.” לכל אלה – המצור על ×¢×–×”, הכיבוש בגדה, הסיפוח השקט שלה – אין זכר אצל שביט.

גם התביעה להכרעה מעוררת השתאות. איפה אתה ×—×™? מתי הוכרעה מלחמה, מאז – אולי – מלחמת קוריאה, שהתיקו שהושג בה הפך לגבול של קבע? מתי לאחרונה הצליחה מעצמה כלשהי לנצח אוכלוסיה מתקוממת (הסיפור בצ’צ’ניה, נזכיר, עוד לא גמור)? אתה באמת לא מבין שטיבה של לוחמת גרילה הוא בדיוק ההמנעות מלאפשר לאויב להגיע להכרעה, מתוך הבנה שנצחונה ×™×”×™×” באמצעות התשה?

הלאה. שביט כותב ש

“המשמעות הקיומית של המתרחש היא, שאנחנו חוזרים אל המצב הישראלי. ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה. השנים האחרונות היו שנים של נועם. לכן לא נזקקנו לתעצומות הנפש שלהן נזקק דור יצחק רבין, דור רועי רוטברג ודור אביגדור קהלני. לא שמרנו על המיקוד ועל הפיכחון של עידן דוד בן גוריון־לוי אשכול. לא קיימנו את המערכים הערכיים והמערכתיים הנדרשים כדי לחיות בתוך מציאות אכזרית.”

על המונח “המצב הישראלי” הוא חוזר במשפט המסיים של הטור:

“אין טעם בניסיון להיכנס לתוך עזה, שעלול להמיט אסון. אך כשהאש תחדל והבנים יחזרו הביתה, ניאלץ להישיר מבט אל הגורל הישראלי ואל המצב הישראלי.”

וזו באמת טענה מדהימה. שביט כותב ש”ארבעה עשורים לא נחשפנו לאיום של ממש. שלושה עשורים לא חווינו מלחמה יבשתית מלאה” – ואיכשהו, מצליח להתעלם מהעובדה שישראל קיימת בסך הכל 66 שנים. ארבעה עשורים – רוב שנותיה – חלפו עליה בלי “איום של ממש”; 30 שנים ללא “מלחמה יבשתית מלאה” (וכאן המקום להזכיר שמלחמת לבנון הראשונה ממש לא היתה “מלחמה יבשתית מלאה”) – אבל שביט עדיין מתעקש ש”מלחמה יבשתית מלאה” היא לא רק “המצב הישראלי” אלא אף “הגורל הישראלי.”

שביט מזכיר את רועי רוטברג. זה קנה את עיקר תהילתו מנאום ההלוויה בו ספד לו משה דיין, ששווה ציטוט:

“אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. […] את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.”

השילוב של שמו של רוטברג לא היה מקרי. שביט נמנע מלומר במישרין מלומר “כי תשמט מאגרופנו החרב,” כי אפילו הוא לא רוצה להיראות כל כך מגוחך. ישראל היא מעצמה צבאית שמשתמשת בעזה כילד הכאפות שלה, ככלי של ממשלתה לזרוק טרף לקוליסאום הציבורי, מזה כעשור. אבל כשהוא מדבר על ה”גורל הישראלי” ו”המצב הישראלי”, לשם הוא מכוון: מדינה שחייה תמיד על נשקה, שמלחמה היא המצב הקבוע והגורל שלה.

מה מטריד את שביט? מטרידים אותו כל מה שהוא לא צבא וספרטניות חמושה, או במילותיו “האשליה שהעולם הוא סושי, נאסד”ק, ו”האח הגדול”. חברות ההזנק שלנו, האפליקציות שלנו, החברות המאושרת ב-OECD. כמעט עשור של שקט יחסי. של סבבה. בועה.”

כלומר, כל מה שבמקומות אחרים היה מכונה “הנורמליות” מכונה אצל שביט “הבועה.” הנורמליות של הליברל הציוני הזה היא מלחמה. כאן מן הראוי לעיין במאמר עתיק יותר של שביט, “יוסי וג’אגר והמלחמה הבאה”, שנכתב ב-2002. הוא עוסק בסרט “יוסי וג’אגר,” ובמידה ניכרת מקונן על הנורמליות שמפעפעת לתוך הישראליות.

שביט אומר שהדמויות בסרט הן

“חבורה שלמה של בני עשרים ישראלים, שהמכנה המשותף האמיתי שלהם הוא תאוות חיים. אלא שכמו במציאות שבחוץ כך גם בסרט, המוות סוגר על הישראלים מלאי החיוניות. בלי שיבינו מדוע, המוות מבקש אותם. ולילה לילה הם יוצאים לקראתו. ללא אידיאה וללא דגל.”

“מבלי שיבינו מדוע”? אה, לא יודע איך לומר את זה, אבל “יוסי וג’אגר” מתרחש בדרום לבנון הכבושה. המוות הוא מחיר הכיבוש, הוא מחיר הכיבוש הבלתי נמנע. אבל הרושם הוא שמה שמטריד את שביט הוא לאו דווקא “המוות מבקש אותם”, אלא יותר “ללא אידיאה וללא דגל.”

שביט ממשיך בצלילים קודרים:

“שהרי יוסי וג'אגר ואדמס ויניב וגולדי ויעלי הם אנחנו. הם מה שהלך והתהווה כאן בדור האחרון: דמוקרטיה במצור. חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות. המקום היחיד במזרח התיכון שבו גברים יכולים לאהוב גברים ונשים יכולות לאהוב נשים וליחידים וחריגים ובני מיעוטים שמורות זכויות כלשהן.

בתוך חודשים אחדים תפרוץ כאן ככל הנראה מלחמה חדשה. במלחמת השנתיים האחרונות עמדנו גם בלי שישראל תגבש סיפור משמעות מוגדר. בלי שתחליט אם מלחמתה היא מלחמת כובשים בנכבשים, או מלחמת יהודים נצורים. ואולם לקראת המלחמה הבאה חובה עלינו להגדיר את הדברים במדויק. עלינו להבין, שהפעם המבחן יהיה חד משמעי: האם ההדוניזם הדמוקרטי של יוסי וג'אגר וחבריהם והוריהם יודע להגן על עולמו; האם החברה הפתוחה בישראל מסוגלת לעמוד מול אויביה.”

כמה הערות. קודם כל, “חברה פתוחה”? אנחנו מדברים על ישראל? המדינה שבה אנשים בני דת שונה לא יכולים להנשא ×–×” עם ×–×”? המדינה שלא מכירה בזנים של יהדות ששונים מהזן האורתודוקסי? המדינה שזוכה לציון במדד חופש הדת הבינלאומי שזהה לזה של איראן ואפגניסטן, קרי אפס? המדינה שרודפת את ארגוני זכויות האדם שלה? המדינה שעצרה בחודש האחרון ×›-1,500 מפגינים – וראה ×–×” פלא, כמעט כולם היו לא יהודים? המדינה שבה הפסיקו ללמד את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהתלמידים יגלו שמותר להם לעזוב את המדינה ולהמיר את דתם? המדינה שבה, אמנם, הח”מ – כבן למעמד ומוצא פריבילגי – יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, אבל שבה בן לקבוצה אחרת ×™×”×™×” צפוי למעצר וחקירה על הרבה, הרבה פחות? המדינה שהעבירה 13% מאדמותיה לידי קבוצה עם צ’ארטר ×’×–×¢× ×™ במוצהר, קק”ל, כדי למנוע גישה של תושבי המדינה הלא-יהודים לאדמות הללו – שאגב, הוחרמו ברובן המכריע מהם? זו החברה הפתוחה שלך? אגב, את נושא ה”גברים יכולים לאהוב גברים” לא הייתי ממליץ לבדוק מחוץ למרכז הארץ.

וכששביט מדבר על “חברה פתוחה בודדה בלב אוקיינוס של עריצות,” הוא שוכח פרט קטן: שישראל גם היא רודנות. שראש הממשלה שלה הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים. ב-2002, שבה נכתב המאמר, ישראל שלטה שליטה מלאה ברצועת עזה. כיום, השליטה שלה חלקית יותר, אבל אף עזתי לא יכול לצאת מהרצועה ללא הסכמתה של ישראל, ששולטת ברישום האוכלוסין, שרק הוא מאפשר הוצאת מסמכי נסיעה. היא, כמובן, שולטת שליטה מלאה בגדה המערבית. שם אין אפילו צל של “חברה חופשית.” אם אתם לא שומעים את טענת ה-hasbara של השנים האחרונות, על פיה “רוב הפלסטיניפ חיים באזורים שנשלטים על ידיהם,” זה נובע מכך שמבצע “שובו אחים” חיסל את האפשרות להשתמש בשקר הזה בחודשים הקרובים.

ואמנם, ה”מלחמה החדשה” ששביט דיבר עליה – כנראה עוד אחת מהערגות שלו למלחמה נגד איראן – לא התממשה, אבל המסקנה שלו נשארה ×–×”×”: ספקנות באשר ל”הדוניזם הדמוקרטי.” כלומר, ספקנות באשר לעצם האפשרות של חברה חופשית.

ה”ליברל הציוני” שביט, כפי שהוא מציג את עצמו ליהודי ארה”ב, הוא בעצם שמרן ציוני: הוא מאמין בתפיסה שגורסת שחברה חופשית בהכרח תהיה הדוניסטית, בהכרח תהיה חלשה יותר מחברת דכאניות – והוא מאמין בתפיסה של שקיעת המערב, שגורסת, משפנגלר והלאה, שהמערב איבד את יכולת הקיום שלו, שהוא איבד את ה”אמונה בעצמו”, שהוא לא יודע למה הוא קיים ואשר על כן הוא לא יכול לצאת למלחמות.

נאמר זאת כך: המערב שרד שתי מלחמות קיום אדירות, נגד הפאשיזם ונגד הקומוניזם, במהלך המאה ×”-20. המאבק נגד הקומוניזם הוכתר בנצחון בדיוק בגלל שהמערב ×”×™×” חופשי יותר והציג דוגמא טובה יותר. הספרטניות הצבאית של ברה”מ, ההעדפה הבלתי פוסקת של צרכי הצבא שלה מול צרכי האוכלוסיה, הובילה אותה לאובדנה. בעוד שברה”מ הגדירה אפילו את ספר הטלפונים של מוסקווה כסוד מדינה, ארה”ב פרסמה בשלב מסוים את המפרט המדויק של כלי הנשק הגרעיניים המוצבים בכל בסיס שלה. המודיעין של ברה”מ וגרורותיה נחל הצלחה אחרי הצלחה בחדירה לחברה החופשית – וכל ×–×” לא הועיל לה בכלום.

כשמישהו מדבר על “הדוניזם דמוקרטי,” אפשר להניח במידה של בטחון שהוא לא דמוקרט. כשמישהו מתעלם מהעבודה שישראל היא כוח כובש, לא גטו על סף השמדה, מותר לתהות על מידת החיבור שלו למציאות. כשהוא מדבר על “הגורל הישראלי” ו”המצב הישראלי” כמצב של מלחמת קבע, כשהוא מחזיר אותנו לנאום רועי רוטברג, כשהוא מתייחס לנורמליות הישראלית כאל “בועה,” כשהוא מרייר דרך קבע על מלחמה ו”שנת הכרעה” (רואים? גם אני יכול לחזור בשלוש צורות שונות על אותה הטענה עצמה!), אפשר לומר בבטחון ניכר שמדובר בנרקומן דמים, פטישיסט מלחמה, שרואה בה את הצורה העליונה ביותר של הקיום – או, במילים אחרות, אדם שתפיסות פאשיסטיות איכלו חלק ניכר מתודעתו.

וכמובן, כשמלחמת נצח היא "הגורל" והיא "המצב הישראלי," אין באמת טעם לנסות להגיע לשלום; אין טעם להוריד את המגף מצוואר האוכלוסיה הכבושה. הרי מדובר ב"גורל", משהו שנקבע מראש, שאין לו קשר לפעולות שאנו עושים או לא עושים, שהוא בלתי ניתן לשינוי.

לזה קוראים היום “ליברל ציוני.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מהתרגיל הקטן שעשה גאון עלום שם לגורים של הצל בהפגנת השמאל האחרונה

במוצאי השבת האחרונה, אמורה היתה להיערך הפגנה של השמאל הציוני כנגד… אשכרה לא ממש ברור לי, בעצם. אבל המשטרה חיסלה את ההפגנה בכך שאסרה עליה, בתואנה של איסור של פיקוד העורף. התוצאה היתה שלכיכר רבין הגיעו אנשים הרבה יותר רדיקליים, כאלה שלא ממש אכפת להם מאיסורים של המשטרה או פיקוד העורף. מול המפגינים התאסף, כרגיל, האספסוף של הגורים של “הצל”, יואב אליאסי.

ואז שמו הצלמים שנכחו במקום לב לתופעה משונה: בקרב הפולקיסטים של אליאסי (כולנו כבר יודעים שלא מדובר בפאשיסטים, נכון?), נצפו מספר שלטים בזו הלשון: “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” כל מי שקיבל מינימום של השכלה על ההיסטוריה של הנאציזם, זיהה מיד את המקור: Ein Volk, Ein, Reich, Ein Fuhrer. פולק אחד, רייך אחד, פיהרר אחד. תומר פרסיקו מיהר להציב את הסיסמאות זו לצד זו.

מה שקרה פה ×”×™×” פשוט למדי: ליצן שמאלני מבריק כלשהו הדפיס את השלטים האלה על רקע דגל ישראל, ואחר כך הלך וחילק אותם לפעילי הימין, כשהוא מגחך לעצמו על הטמבלים שלא מבינים מה הם מחזיקים. במכה אחת, הוא הצליח גם להצביע על הנבערות של הבהמות של אליאסי, וגם לגרום להם להכריז על עצמם כיודו-נאצים. עבדכם הנאמן העלה את התיאוריה הזו מיד אחרי האירוע, ובפוסט אומלל – שנמחק אחר כך, אבל נשמר – הודה בכך גם אליאסי עצתו. הוא קרא לזה “פיגוע חזק ומבריק שלהם.”

התקרית הזו היתה אולי ההטרלה המוצלחת ביותר בציבוריות הישראלית, והיא היתה מוצלחת במיוחד משום שהיא הגיעה לרמה העילאית ביותר של הטרלה, שהיא ההטרלה הסוקרטית.

טרולים הם לעתים קרובות יצורים בזויים למדי. שתי הקטגוריות העיקריות שלהם הן מטנפי הקירות (אלה שמקללים ומאחלים לך אונס ומוות, קטגוריה נפוצה מאד בקרב הימין היהודי) וחוטפי הדיון (”אבל לא דיברת על מה שקרה בתרפ”ט!”) אלא שלעתים נדירות, נדירות מדי, אתה נתקל בטרול הסוקרטי.

סוקרטס, כזכור, הגדיר את עצמו כזבוב, בדיוק על שום העובדה שהוא מטריד. המטרה שלו, אמר במשפטו (על פי אפלטון, על כל פנים), להיות זבוב אל מול הסוס שהוא הציבור האתונאי; הזבוב מציק, לא נותן מנוחה, מרגיז את הסוס עד שזה, בהתקף זעם, פורץ את מוסרותיו – ובכך מסוגל, ולו לרגע, להשתחרר מהעריצות של חשיבה ישנה ולראות דברים בצורה אחרת. סוקרטס × ×”×’ – שוב, אצל אפלטוו; הבוהק המסמא שלו מקשה עלינו מאד להגיע אל סוקרטס ההיסטורי – לעמת את המשוחחים איתו עם הסתירות הפנימיות שבתפיסה שלהם. האם יראת האלים היא טובה בשל עצמה, או משום שהיא חביבה על האלים?

והחתירה הזו תחת שכבות של מחשבה עצלה, לעתים קרובות מחשבה עצלה של דורות קודמים שהונחלה הלאה, יכולה להטריף את הדעת. האם אנחנו אוהבים את הצדק? כמובן. האם אנחנו אוהבים את המולדת. כמובן. ומה קורה כאשר אהבת המולדת דורשת פגיעה בצדק? מי יעז ויאמר שמעשה של עוול, לעולם איננו מעשה של אהבת מולדת, אלא הטלת מום בה? התגובה המתבקשת היא הכחשה, התכנסות, התבצרות.

אבל, מדי פעם, הזבוב הסוקרטי חודר את מערכי ההגנה: אולי, אולי, אחד מהאנשים הצעירים והנלהבים שהתלוו לצל, מתוך אמונה שהם עושים את המעשה הפטריוטי הנכון, יבין מה המסר שהוא החזיק ביד, מה המקור שלו; יבין שהוא היה כל כך עיוור למשמעות של מעשיו, שהוא אפילו לא הבין מה הסיסמה הזו אומרת; יבין, יתחלחל, ויתעורר.

ואם כך יהיה, אז הטרול הנהדר של ההפגנה ממוצ”ש הציל נפש אחת, קרי מימש את תפקידו החברתי של הזבוב הסוקרטי. וגם על עילום השם יסולח לו: תובנה כזו איננה יכולה להגיע כתוצאה מוויכוח פנים אל פנים, שבו כל צד אוטומטית מתחפר בעמדותיו, היא יכולה להגיע רק על ידי עקיפת ההגנות.

וכמו כן, כידוע, להיות זבוב זה עסק מסוכן. ויעיד סוקרטס. יהיה אשר יהיה, יבוא האיש על הברכה. אנחנו זקוקים לרבים כמוהו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האמונה ביכולת לשנות את המדינה תלויה בחופש הדיבור. כשזה מתפוגג, כשהבעת דעה הופכת לעילה לתקיפה פיזית או לפיטורין, צריך לתהות אם הקרב על דמותה של ישראל לא נגמר

לא רציתי ללכת להפגנה שנערכה במוצ”ש. לא חשבתי שהיא תהיה יעילה וחשבתי שהיא בעיקר תהיה עלה תאנה ל-hasbara הישראלית: תראו, אנחנו מאפשרים הפגנות גם בזמן מלחמה. לא האמנתי שיש לה יכולת לשנות משהו. הציבור היהודי נמצא כרגע בהתקף, מסוג ההתקפים העונתיים שלו, ואין טעם לדבר איתו כרגע. אבל אז, באיטיות, העמדה הזו התמוססה; וכשהמשטרה עשתה את התרגיל המסריח שלה ערב ההפגנה, והודיעה תחילה שהיא מבוטלת, אח”כ שהיא לא מבוטלת אבל שהיא מבקשת מאנשים לא להגיע, החלטתי לא רק להגיע, אלא גם להגיע עם חולצה פוליטית.

בהפגנה שבוע קודם לכן, בכיכר הבימה, הגעתי עם חולצה פשוטה. ידעתי שיש כנופיות של אנשי ימין שאורבות למפגינים בדרכם הביתה ולא רציתי לסמן את עצמי כמטרה. במילים אחרות, השתפנתי. בסוף ההפגנה, חמקתי מהמקום דרך רחוב צדדי. כן, תוך זמזום “שוב דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור,” אבל ממקתי. נאלצתי להודות שאני מפחד.

במוצ”ש האחרון ראיתי את האספסוף של הימין מקרוב. ההפגנה היתה מייגעת, עייפה כמו בורקס מאמפם, וחסרת תוחלת. הסתלקנו מוקדם, לפני שהתחילה האלימות; לפני שמפגיני שמאל ספגו מהלומות מוטות לראש, לפני ששני מפגינים גילו שהפורעים עקבו אחריהם עד ביתם ותקפו אותם בחדר המדרגות שלהם, לפני שהפורעים הקיפו מפגינה עם חולצת תעאיוש, רכובת אופניים, ואיחלו לה להיאנס על ידי עזתים; וכשזו הודיעה לשוטרים שהיא רוצה להגיש תלונה על הטרדה מינית, אומר לה אחד השוטרים “את רוצה לחיות? נכון שכן? אז תלכי מפה גברת. סעי כבר. סעי.” והיא נסעה. בקיצור, זה הזכיר יותר מדי את מצעד הגזענים בשכונת התקווה לפני שנתיים.

הטרור הזה, שהמטרה שלו היא לסתום לשמאל את הפה, גם מצליח. שמעתי לא מעט אנשים שאני מכיר אומרים שהם מפחדים ללכת להפגנות. אחרים קיבלו טלפונים מההורים שהתחננו בפניהם לא ללכת. אני עצמי, כאמור, נקטתי בכמה צעדי זהירות חריגים. ופחד הוא דבר מדבק.

ההתקפה הזו לא מקרית. יש לה תמיכה פוליטית ניכרת בימין היהודי, ואף ששום חבר כנסת לא הביע תמיכה פומבית, הימין היהודי הפוליטי מצטיין בשתיקתו במקרה הטוב, בשמחה לאיד במקרה הרע. ליואב אליאסי, שהקים ארגון טרור מוצהר – “האריות של הצל” – ושעכשיו החל גם “לרדוף בוגדים” וליצור לחץ ציבורי לפיטוריהם, כנראה שכבר לא תהיה קריירה מוזיקלית, אם היתה לו אי פעם; אבל אם יתאמץ, הוא יוכל להיות הרונן שובל הבא.

הימין היהודי נוהג להתהדר בכך שבישראל יש חופש דעה. עד לאחרונה אכן היה, וישראל היתה מקום חופשי מאד מבחינה פוליטית. אני יודע שאלימות נגד מפגינים בזמן מלחמות היא לא דבר חדש, ממלחמת העולם הראשונה והלאה; אני זוכר שניקסון חבש קסדת מגן כאות הזדהות עם הפועלים שפיזרו באלימות הפגנות נגד מלחמת ויאטנם; אני זוכר מה קרה במלחמת לבנון הראשונה, כשקומץ שמאלנים יצא להפגין נגד המלחמה מוקדם מדי, חודשיים לפני שרוב הציבור הבין שהיא אסון. ויש להניח שכאשר התותחים ידומו סוף סוף, רמת האלימות כלפי מתנגדי המלחמה תרד.

אבל מה שנלמד פה לא יישכח. קבוצות האלימות לא ילכו לשום מקום. אולי מספר החברים שלהן יצטמצם, אבל יש קבוצה של בריונים חסרי תוחלת, מהסוג שמזין כל תנועה ניאו-נאצית בכל מקום, שיבינו שאם הם יפנו את האלימות שלהם לנתיב הספציפי ×”×–×”, הם יזכו לסוג של לגיטימציה שלא יקבלו בשום מקום אחר; ויש לאנשים האלה מנהיגים. לא רק אליאסי ושרצים מסוגו; גם מנהיגים ברמה הלאומית יותר – דני דנון, מירי רגב, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן. לא, הם לא ילכו לשום מקום. הם ייבאו את הטלת האימה של המתנחלים על הפלסטינים אל תחומי מדינת ישראל.

המשטרה, יש כמה וכמה עדויות, הביעה תמיכה בפועל בפורעים של אליאסי. עד כה לא הוגשו שום כתבי אישום, עד כמה שידיעתי מגעת, ומעצרו של איש לא הוארך. אליאסי עצמו חופשי כציפור.

והטרור יתרחב. בהתחלה, הוא יופנה כלפי אנשים שהולכים להפגנות שמאל, וכמה כאלה באמת כבר יש. אחר כך, וזה כבר קורה, הוא יופנה כלפי אנשים שמעיזים להביע דעות שמאל: ציינו את “רדיפת הבוגדים” של אליאסי, אבל גם סופרפארם הודיעה לעובדים שלה שהם מתבקשים לסתום את הפה בכל מה שקשור לפוליטיקה במדיה החברתית, ושאם לא כן הם צפויים לפיטורים. אוניברסיטאות תל אביב ובן גוריון יצאו בהצהרות דומות, והאחרונה אף הודיעה שהיא מנטרת את ההתבטאויות של אנשי הסגל שלה (!) ושל הסטודנטים (!!) ברשת. לא במקרה, הצהרת הנאמנות של אוניברסיטת תל אביב התחילה בשבועות תמיכה בצבא הקדוש. בקיצור, מותר יהיה לך להביע את הדעה הלא-ימנית שלך, בתנאי שאתה צ’יוואווה מסורסת נוסח בוז’י הרצוג.

ישראל הופכת ממדינה שמגלה סובלנות כלפי ביטויים לא קונסנסואליים – אתה רשאי לצרוח מה שאתה רוצה, ממילא לא אכפת לנו – למדינה שמדכאת אקטיבית ביטויים כאלה. חופש הביטוי הוא אבן היסוד של החירות; הוא ×–×” שמאפשר כל שינוי בדרכי שלום. כשהוא נעלם, ויותר מדי ישראלים עומדים מהצד כשהוא מותקף, מי שרוצה שינוי צריך להבין שאם ×™×”×™×” שינוי, הוא לא ×™×’×™×¢ בדרכי שלום; שהגלישה במדרון ×”×’×™×¢×” עמוק מדי; שאם ×™×”×™×” שינוי, הוא ×™×’×™×¢ מבחוץ ובאמצעות לחץ, דיפלומטי או צבאי; שישראל לא מניחה לעצמה לעבור תיקון, ועל כן לא מנוס לעולם אלא לשבור אותה.

בנקודה הזו צריך אדם הגון לשאול את עצמו אם יש טעם בכלל להשאר, ואולי לא במקרה השלט הבולט ביותר בהפגנה במוצ”ש היה השלט בתמונה למעלה, שהניף אמיתי סנדי. במצב כזה הגירה, או בשמה הנכון יותר גלות, היא מהלך פאתטי לעתים קרובות; רוב האוכלוסיה לא מסוגל לבצע אותו; ויש בה אלמנטים מובהקים של בריחה משדה הקרב. ואף על פי כן, אם אינך מסוגל לומר את מה שאתה חושב, אם אתה צריך לצנזר את עצמך מחשש שאיזה בריון יארוב לך ברחוב או שתפוטר, מה הטעם?

לא יודע. מה שאני יודע הוא שאתוס חופש הדיבור של הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון לא שרד מפגש עם סכסוך צבאי פעוט ביחס; ואני יודע שזה לא מקרה, שהיה מחנה פוליטי שלם שתכנן את סתימת הפיות הזו ושעוסק בה כבר עשור. מחנה פוליטי שלא יודע כיצד להתמודד עם טיעונים, ועל כן הוא צריך לסכור את פי הדובר; שהדרך שלו להנציח את שלטונו היא על ידי הטלת אימה על היריב.

ועוד דבר אחד: בפעם הבאה שמערכת ×”-Hasbara תצווח באוזניכם שהחמאס מעדיף להשקיע בנשק ומחילות מאשר ברווחת עמו, זכרו שלושה דברים: קודם כל, שמי שחיסל את היצוא מהרצועה, ובהתאם את כלכלת הרצועה, הוא צה”ל והמצור שהטיל עליה החל מפברואר 2006; שנית, שלשר הבטחון שלכם יש אובססיה משונה עם יצוא מעזה ושבשנת 2002 הוא נכנס להתקף כשהממשלה החליטה לאשר יצוא תותים, דפק על השולחן וצווח שבלי התותים האלה היינו מכריעים אותם; ושלישית, שלפי נתוני השב”כ מ-2009, חמאס הוציא 40 מיליוני דולרים, שהם 13.8% מתקציבו, על נשק ובטחון – בהשוואה לשיעור של 18.6% מהתקציב שהוציאה ישראל על בטחון ב-2010. טלו קורה. אני מודה לאיתמר שאלתיאל על הנקודה האחרונה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן מספר תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו והתקשורת זועקים שהחמאס הפר את הפסקת האש. אבל לא היתה הפסקת אש

הספין הלוהט של השעות האחרונות, שמפומפם בכל הכוח על ידי השקרן מלשכת ראש הממשלה והתקשורת הישראלית, הוא שחמאס הפר את הפסקת האש. זה שקר כל כך מטומטם שבא לך לצרוח, ובדיוק בגלל זה הוא מצליח כל כך.

נתחיל עם העובדות: לא היתה הפסקת אש.

כן, כן. בדיוק מה שאתם קוראים. לא היתה הפסקת אש, משתי סיבות. קודם כל, החמאס לא קיבל את הצעת הפסקת האש, והפסקת אש היא, איך לומר, משהו שמצריך הסכמה. בקיצור, ישראל מאשימה את חמאס בהפרת הסכמת אש שהוא לא הסכים לה.

אבל רגע, זה עוד החלק החצי סביר. אפשר לכאורה לטעון שישראל הסכימה להפסקת אש, החמאס לא הסכים, ולכן הוא אשם במשהו. אבל יש בעיה מרכזית בטיעון הזה: על פי ההצעה שישראל קיבלה לכאורה, הפסקת האש לא נכנסה בכלל לתוקף.

ההצעה המצרית קבעה שהפסקת האש תכנס לתוקפה 12 שעות אחרי שתאושר (×”× ×” מקור אמריקאי, והנה הארץ – שימו לב לעדכון של 09:01.) הקבינט הישראלי קיבל את ההצעה הבוקר ב-09:00. על כן, הפסקת האש – אפילו בהנחה שדי בהסכמה ישראלית להפסקת אש – אמורה היתה להכנס לתוקף הערב ב-21:00. תשע שעות לפני ×–×”, בעוד החמאס מודיע שאף אחד לא התייעץ איתו בכלל על הפסקת האש, הודיע נתניהו על ביטולה.

פרקטית, אין לזה חשיבות רבה: האש היתה נמשכת בכל מקרה, חמאס צריך איזשהו הישג או תבוסה קטסטרופלית כדי להסכים להפסקת אש, או, במינימום, שמישהו יטרח להעמיד פנים שהוא מדבר איתו – “הפסקת האש” עליה הכריז הקבינט היתה משהו שהוסכם בין ישראל ומצרים, לא בין ישראל וחמאס.

אבל הספין ×”×–×”, והקלות שבה הוא נבלע על ידי התקשורת הישראלית ולא נודע ×›×™ בא אל קרבה – העובדות למעלה רחוקות מלהיות סוד – אומרת לנו כל מה שצריך לומר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה: שפחה רצועה של הממשלה, שמשרתת אותה לצרכי הפצת שנאה, הפצת תעמולה, ולא עושה את תפקידה הבסיסי, שהוא להודיע לציבור מה מתרחש במציאות.

תקשורת שכזו היא לא כלב השמירה של הציבור; היא כלב התקיפה של הממשלה.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו אוהב לפנטז, בעיקר בפומבי, שהוא צ’רצ’יל. שר בריטי שהיה עושה לצ’רצ’יל את התרגילים הקבועים של ליברמן – מסיבות עיתונאים שבהן הוא תוקף את מדיניות הממשלה, או הודעה על מדיניות עצמאית מזו של הממשלה בפורומים בינלאומיים – ×”×™×” הופך לתופס כלבים מלכותי מהר יותר משרקטת V-2 היתה מגיעה מצרפת ללונדון. כמו בפנטזיות האחרות של נתניהו (”חזק מול החמאס,” למשל), אין קשר בינה ובין המציאות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המנעותה של המשטרה מאספקת מידע אמיתי ורשמי בזמן אמת על פרשת רצח מוחמד אבו חדיר מדרדרת את ישראל לעבר מלחמת אזרחים

להלן העובדות כפי שהן מוכרות עד כה: בבוקר רביעי שעבר, קצת יותר מיממה לאחר שראש הממשלה נתניהו דיווח על מציאת גופות הנערים החטופים תוך האמירה ש”נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” חטפו מספר יהודים את מוחמד אבו חדיר, נער בן 16 משועפט. הם רכבו במהירות מהמקום, הגיעו לחורשה סמוכה, שפכו דלק על גופו, אילצו אותו לשתות דלק, ואחר כך הציתו אותו. המשטרה, שקיבלה דיווח מיידי על החטיפה, איכנה את מכשיר הסלולר של אבו חדיר ומצאה את הגופה תוך שעה וחצי.

עם זאת, היא נמנעה מדיווח רשמי על כך במשך זמן ארוך. בזמן ×”×–×”, התחילו אנשים – יש סיבות טובות להניח שאלו היו שוטרים – להזין את התקשורת בדיסאינפורמציה. אחת השמועות היתה טענה על כך שאבו חדיר ×”×™×” הומוסקסואל שנרצח על ידי קרובי משפחה. אחרת היתה שהוא נרצח כתוצאה מריב חמולות. שתיהן נופחו במהירות על ידי התקשורת היהודית – בלט בשקריו משה נוסבאום מערוץ 2, שכדי לטהר את הציבור היהודי שיקר על זהותו של ילד נוסף שכמעט נחטף, וניסה לשכנע את הצופים שהוא בן למשפחת אבו חדיר; הוא לא – ועודדו על ידי שתיקה משטרתית רשמית.

אמרתי “תקשורת יהודית,” והתכוונתי לכל מילה. מותו של אבו חדיר הוביל למהומות קשות בגדה, וגם בתוך ישראל. הציבור הפלסטיני קיבל את המידע הרבה יותר מהר, וככל הנראה בצורה הרבה יותר מדויקת, מהציבור היהודי. כתוצאה מהתפרצות של מהומות לאומיות, נאלצה התקשורת הישראלית לבחור צד: האם היא תקשורת ישראלית, כלומר של כל אזרחי המדינה, או יהודית, כלומר משרתת את האוכלוסיה האתנית השלטת. כמו כמעט בלי יוצא מן הכלל במצבים כאלה, התקשורת – כמו הציבור שהיא מתחנפת לו – ויתרה על ישראליותה והפכה בכל פרט לשמה הרשמי ליהודית.

אבל היא לא היתה מועמדת בדילמה כזו, אלמלא המשטרה ובתי המשפט. המשטרה מטפטפת כבר כמה ימים שהיא יודעת שמדובר ברוצחים יהודים, שהסיבה לרצח היא לאומנית, אבל נמנעה מהודעה רשמית כלשהי. היום אמר בכיר ישראלי לסוכנות הידיעות AP – כלומר, לא לכלי תקשורת ישראלי, אף שצוטט בהרחבה – שהמשטרה עצרה שישה יהודים, ביניהם קטינים, בחשד לרצח. הם כבר קיבלו סיוע משפטי מטעם עמותת חננו, המייצגת הקבועה של מחבלים יהודים, וזה אומר דרשני.

כמובן, העובדה שמישהו נעצר – ודאי אם הוא נעצר על ידי משטרת ישראל – אין פירושו של דבר שהוא אשם במשהו. הוא רק חשוד. אבל המשטרה מסרבת לומר אפילו את ×–×” לציבור. במדינה נורמלית, שבה המשטרה לא מנסה לכסות על התחת של ראש הממשלה, המשטרה היתה עושה ההיפך. היא היתה עורכת מסיבת עיתונאים יומית ומדווחת על מה שיש, והיא היתה מוציאה את הסרטונים של מצלמות האבטחה לציבור. אחרי הכל, הציבור עשוי לזהות שם מידע שיוביל לפענוח התיק, לא?

אבל משטרת ישראל תמיד שירתה את הממשלה, לא את הציבור. והפעם נתיב הדם הוביל ישירות אל המסית הלאומי, בנימין נתניהו. הוא ציטט את ביאליק שקרית: ביאליק החל את הציטוט שלו ב”ארור האומר נקום.” נתניהו השמיט את הרישא הזו, לא במקרה. הוא קרץ לציבור היהודי תאב הנקמה.

ואז, כמו שקרה לנתניהו לא אחת בעבר, השד ששחרר היה חזק ממנו. בפעם האחרונה שנתניהו רקד ככה על דם, בפעם האחרונה שהוא הפיץ שנאה בווליום כזה, נרצח כאן ראש ממשלה. זה לא היה משהו שנתניהו רצה. זה כמעט היה אסון פוליטי מבחינתו. אבל ככה זה: הפירומן לא שולט באש, ואף על פי כן הוא נמשך אליה. אולי בשל כך. ומה היה לנתניהו לומר על הרצח של אבו חדיר? הוא קרא לאזרחים “לא לקחת החוק לידיים.” כי הזנתו בכפיה של נער צנום בדלק, ואחר כך הצתתו, הם הצורה המקובלת שבה פועל החוק בישראל. מה, לא?

אז המשטרה לא יכלה לדבר על החקירה, ×›×™ ×–×” ×”×™×” גורם לכולנו להריח את אדי הדלק שעל ידיו של ראש הממשלה, ולכן היא שתקה. כדי לשתוק, היא הלכה לבית משפט והוציאה צו איסור פרסום. אם פעם ×”×™×” לנו רב סרן שמועתי, אז היום הוא בגלימה ועניבה, שופט זוטר שחותם על צווי איסור פרסום – וגורם הרבה יותר נזק. עד שלשום, יומיים ויותר אחרי הרצח, התקשורת הישראלית נמנעה אפילו מלדווח על הדרך בה נרצח אבו חדיר. התוצאה היתה השתוללות של גל שמועות. אחת הבולטת שבהן היתה שהמשטרה מטייחת את החקירה ומפיצה שמועות – והיא הפיצה שמועות, ואף אחד לא יתפלא אם היא טייחה את החקירה, זו משטרת ישראל אחרי הכל – משום שהרוצחים היו שוטרים.

אני מסרב להאמין לשמועה הזו עד שיגיעו הוכחות מוצקות, כי המשמעות שלה היא שהכל נגמר ושאנחנו במצב של מדינה דרום אמריקאית בשנות השמונים, עם משטרה שיש בה חוליות רצח של קטינים. אבל המשטרה והטמבל שחתם על צו איסור הפרסום כלאחר יד הם אלה שמזינים את השמועות.

וכדי לכסות על התחת של המסית הלאומי, יש שתיקה. ואתמול כבר יצאו כנופיות יהודיות לרחובות, ויש מחאות אלימות בשורה של ישובים פלסטיניים – בגדה ובישראל. הרצח של אבו חדיר, שנזכיר שהוא תושב ישראלי, מחזיק תעודה כחולה, פורר במהירות שנים של הבניית זהות ישראלית. אנחנו מוחזרים במהירות שיא אחורה, מתפוררים במהירות ליהודים וערבים. ואם לא תהיה לנו זהות על, אם לא תהיה אזרחות, אם תהיה רק אתניות, אז × ×”×™×” יוגוסלביה. וכן, הזהות הישראלית היא במידה ניכרת פיקציה. אבל היא פיקציה הכרחית, היא הפיקציה שבאמצעותה אנחנו עוברים מהשלב השבטי המדמם לשלב שבו גם יהודים וגם קורבנותיהם יכולים לחיות באזרחות שווה, כדי שגם אם העבר ×”×™×” נורא, עבר של טיהור אתני, לעתיד ×™×”×™×” צל כלשהו של סיכוי.

וכן, רוב היהודים בישראל היו רוצים להאמין שלא יהודים הציתו את הדלק, ×›×™ הזוועה גדולה מדי. אבל בקרב היהודים השמחים, אלה שתמיד תומכים בפגיעה בלא יהודים – במילים אחרות, בקן הצרעות של ישיבת “עוד יוסף חי” – כבר מצאו סיבה מספקת לרצח. אבו חדיר, הם אומרים, ×”× ×™×£ שלוש אצבעות לתמיכה בחטיפת הנערים. תמונות כאלו נפוצו בתקשורת היהודית – כן, שוב, יהודית – במהלך 18 הימים שבהן הוליכה אותנו ממשלת נתניהו שולל שמדובר בחטיפה ולא ברצח; בחלק ניכר מהמקרים, המדובר ×”×™×” בתמונות ישנות, של פלסטינים שתומכים במועמד הפלסטיני ב-Arab Idol, שמספרו ×”×™×” שלוש.

אבל שימו לב: ככה נראים סכסוכים אתניים. הם אכזריים במידה יוצאת דופן. ולכן אנחנו צריכים לפרק אותם, לא לקפוץ אליהם ראש. ואסור לנו לדרדר את היחסים בין יהודים ופלסטינים בישראל רק כדי להגן על המסית הלאומי שלנו מנתזי הדלק שהצית.

הימים האחרונים היו איומים. מותר לקוות, עם זאת, שהם לא רעמי תחילתה של מלחמת אזרחים, אלא שמדובר במשבר שעדיין אפשר לגשר עליו. אבל כדי שזה יקרה, המשטרה צריכה לומר את האמת, את כל האמת; וראש הממשלה צריך להודיע על התפטרותו, משום שהוביל לשפיכת דמם של אזרחים ישראלים.

וזה כמובן לא יקרה. אל תתפלאו, אם כן, כשיגיע הפיצוץ הבא.

ועוד דבר אחד: על פי הדיווחים, המשטרה מונעת מהעצורים בפרשת רצח אבו חדיר גישה לעורך דין. צריך לומר שוב שהגישה לעורך דין היא זכות יסוד, ושהמניעה שלה מיועדת אך ורק לשבירתו של הנחקר ולהוצאת הודאה. ×”×’×™×¢ הזמן לשים לכך קץ. אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אל תפברקו הודאות – על אחת כמה וכמה במקרה רגיש כל כך. יש לציין שעל פי דיווחים פלסטיניים, ×–×” בדיוק מה שניסתה המשטרה לעשות מוקדם יותר: היא עצרה כמה מבני המשפחה וניסתה לאלץ אותם להודות ברצח אבו חדיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)