ושר האוצר פרסם בהאפינגטון פוסט מאמר
מה ניסה להשיג לפיד, כשהתחפש לבן דרור ימיני. וחשוב מכך: מה הוא ניסה להסתיר
ליאיר לפיד המלחמה היתה רעה במיוחד. אף אחד לא שם אליו לב, ובצדק, אלא אם נתקף בהתקף חרדה כשנזכר שלפיד – כחבר בקבינט המדיני-בטחוני – הוא בין המכריעים את גורל האזור. מדי פעם, לפיד פלט כל מיני הצהרות לוחמניות, כמו ההתרברבות בכך שישראל תרצח את המנהיגים הפוליטיים של חמאס אם יצאו מהבונקר (הם יצאו אתמול, וטרם נרצחו, למרות שאם הייתי חברת ביטוח הייתי דוחה בנימוס את בקשת הפוליסה שלהם), או האמירה שצה”ל לא יצא מהרצועה עד שתחוסל המנהרה האחרונה (צה”ל מיהר להודיע שאין לו שום אפשרות לדעת מהי המנהרה האחרונה.) לפיד כתב מאמר מטופש ומלוקק להדהים, שבו הודיע לקיצונים בשני הצדדים – אלה שהפגינו נגד המלחמה ואלה שהרביצו להם – והודיע שהם שניהם לא שייכים לישראל. כנראה ששר האוצר עדיין חושב שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים על מה ישראלי בעיניך.
אשר למה ישראלי בעיניו של לפיד, אשתו ליהיא נתנה השבוע תשובה:
“להיות אימא ישראלית זה עוד לפני שאת אימא, לחכות לבדיקת האולטרה־סאונד כדי לדעת שהכול בסדר, אבל כשהוא אומר "זה בן" — מיד לדמיין את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשיערו, נשק תלוי עליו ועיניים מלאות תמימות. ולהתחיל לפחד.
להיות אימא ישראלית זה ללמד את הבת שלך לא להראות חולשה מול הבנות מכיתה ג'1- כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות.”
שתי הערות: א’, אני לא יודע איזה הורה ישראלי מגדל ככה את ילדיו, ודאי לא את בנותיו, אבל אני יודע לזהות טקסט פאשיסטי-מיליטריסטי כשאני רואה כזה. הסגידה לכוחות המזוינים היא סממן מובהק לכך, והוא מדאיג במיוחד כשהוא מגיע ממה שאמור להיות ה”מרכז,” אם כי כבר למדנו שהמרכז הרדיקלי הישראלי הוא בעצם ימין מוסווה. ב’, כפי שציין לפני אורי משגב, הטקסט הזה נראה דומה באופן חשוד לטקסטים של לפיד עצמו, וזו לגמרי לא הפעם הראשונה. אז או שליהיא לפיד מתעלת את בעלה, או שבעלה הוא זה שכותב את הטקסטים שמתפרסמים תחת שמה.
הלילה, עם זאת, דיווח לפיד שהוא כתב מאמר בהאפינגטון פוסט. אפשר לקרוא אותו כאן, וזה טקסט שמצריך פירוק.
לפיד מתחיל:
“הדבר שבו אני מאשים את אינטלקטואלים רבים אינו במשוא-פנים, או באנטישמיות, אלא בעצלות המחשבה.”
העלגות במקור. מה שמעניין פה הוא שני דברים. קודם כל, העמדת איש הקש: לפיד לא אומר נגד מי הוא מדבר, הוא לא מתמודד עם טקסט אחר, הוא מדבר על “אינטלקטואלים רבים.” מי? לא באמת חשוב. אם אתה לא מכיר כאלה, דע לך שיש. לפיד אמר. שנית, הזריקה האגבית של האשמה באנטישמיות. לא, לא – לפיד לא “מאשים” אותם באנטישמיות; חס וחלילה, זו האשמה שצריך לגבות, ולך תגבה האשמה נגד איש קש. לא, הוא מודיע מיד שהם לא אנטישמים. הם הפסיקו להכות את הנשים שלהם, ואני רוצה להבהיר שלא מדובר בפדופילים. הבהרנו את זה? שתלנו יפה את הסוגסטיה במוח הקוראים? נעבור הלאה.
“אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים הלכו כל כך רחוק עם התפיסה האומרת ש"לכל אחד יש הנראטיב שלו", ו"לכל סיפור יש שני צדדים", שהם החלו להתייחס לאנשים שיש להם עמדות ברורות כאל פרימיטיבים. מבחינתם, אם יש לך עמדה מוסרית, או שבחרת צד בקונפליקט, סימן שאין בך את הסובלנות המתחייבת שתאפשר לך "לראות את האחר."
וואלה. כל האינטלקטואלים האירופאים והאמריקאים? חלק מהם? שיעור מסוים מהם? ואיך לעזאזל זה קשור למצב? זה לא קשור, אבל ככה מבהירים שאיש הקש שלך עשוי מקש רקוב במיוחד.
“אני יודע שקשה לזכור זאת, אבל פעם אינטלקטואלים עשו בדיוק את ההיפך. הם היו האנשים שעזרו לנו להבחין בין טוב לרע, בין נכון ושאינו נכון, בין צדק לאי-צדק. הם לא עסקו בשאלה מה קרה בילדותו של הסנטור מקקרת'י או בשאלה מדוע העם הגרמני חש במצוקה אותנטית. הדיון לא היה ברגשות שנפגעו, אלא במהותה של האמת.”
אה, לפיד? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חצי בערך מהספרות על עליית הרייך השלישי עוסק בשאלה למה “העם הגרמני חש במצוקה אותנטית”, וגם בשאלה האם היא אכן היתה אותנטית. אי אפשר לדבר על עליית הנאצים בלי לדון ב”רגשות שנפגעו”: על ידי ורסאי, על ידי ההשפלה שבתבוסה אחרי נצחון (הצבא הגרמני ניצח במזרח), על ידי הדרישה לקבלת אחריות על המלחמה, על ידי אובדן מה שנתפס כחלקי מולדת. מי שלא מבין שאפילו הסוציאל-דמוקרטים התקשו לקבל את קיומה של פולין העצמאית, מי שלא מבין שהתמיכה במהלכיו של היטלר קודם למלחמה נבעה בדיוק מ”רגשות שנפגעו,” אולי כדאי שלא ידבר על היסטוריה.
אה, ותקופת מק’קארתי? לא בדיוק תקופת הזוהר של האינטלקטואלים האמריקאים. רובם ירדו לבונקר.
“בגידת האינטלקטואלים בולטת במיוחד בימים אלה של עימות בעזה. לכאורה, לא צריכה היתה להיות לאף אדם נאור התלבטות בשאלה במי לתמוך: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית, שומרת חוק, שנוהגת להזהיר את האוכלוסיה האזרחית לפני שהיא תוקפת מטרות טרור לגיטימיות. מן הצד שני יש ארגון טרור איסלאמיסטי חשוך, שנשבע להרוג יהודים, עושה ככל שביכולתו לפגוע דווקא בנשים ובילדים ומסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות.”
לפיד משתמש במונח “בגידת האינטלקטואלים” שכנראה שמע מתישהו או ראה באיזה סילבוס. במקור, הוא שימש דווקא כהאשמת האינטלקטואלים על כך שהם עוסקים בחיי היומיום במקום בהיכלות העליונים של הפילוסופיה; אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, הוא התייחס לעובדה שחלק נכבד מהאינטליגנציה מכר את נשמתו הן לפאשיזם והן לסטאליניזם. כאן, כמסתבר, העובדה שיש – אולי, לפיד לא מביא ראיות – אינטלקטואלים שלא תומכים בישראל היא “בגידה” ברמה ההיא.
למה? ובכן, לטענת לפיד, ישראל היא דמוקרטיה מערבית. היא לא. היא תיאוקרטיה שמצרה את רגליהם של בני המיעוטים שבה. אזרח יהודי לא יכול להתחתן עם אזרחית נוצריה. למדינה יש אידיאולוגיה רשמית, ציונות שמה, והיא מקדישה משאבים למאבק במתנגדים לה. יותר ויותר אנשים במערב מתחילים להבין את זה.
לפיד טוען שישראל היא מדינה “שומרת חוק.” וואלה. המדינה בעצמה מודה שהיא לא אוכפת את החוק על מאחזים שהיא עצמה מודה שהם בלתי חוקיים. יתר על כן, הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל ב-47 השנים האחרונות הוא פלישה לשטח של עם אחר, נישולו והעברת אוכלוסיה לטריטוריה שלו – הכל בניגוד למשפט הבינלאומי, ועל כך אין באמת חולק.
“נוהגת להזהיר” – זה נחמד, ושמעתי על ארגוני טרור שעושים את זה (ה-IRA, למשל, וגם האצ”ל טוען כבר עשורים שהוא הזהיר לפני הפיגוע במלון המלך דוד), אבל זה לא מפחית את אחריותו של צבא שיורה לתוך מקום שהוא יודע שיש בו אזרחים.
“מטרות טרור לגיטימיות” – נו, באמת. צה”ל הפגיז את בית החולים לנכים וואפא, למרות שהראיות שהוא הציג היו שנורתה רקטה 100 מטרים משם. צה”ל תקף שורה של בתי ספר, למרות שהובהר לו שוב ושוב שהם מאוכלסים באזרחים. ברפיח ובסג’עיה, צה”ל הפעיל כוח אש עצום בלי שום אזהרות, כדי למנוע מה שחשב שהיה שבי של חמושיו, והרג בכך מאות אזרחים – ככל הנראה, יותר אזרחים מסך כל האזרחים הישראלים שנהרגו מטרור מאז 2004. אם זה מה שיש לשר האוצר למכור לעולם, אז מצבנו באמת קשה.
“מסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות,” וזה אכן פשע מלחמה – אבל פשע פחות מהריגתם של אותם אזרחים.
“אלא שהאינטלקטואלים אינם רואים זאת כך. מבחינתם, הפלשתינאים סובלים יותר, ולפיכך הם אלה שצודקים. מדוע? מפני שמרוב תקינות פוליטית הם הפכו את הסבל האנושי למדד היחיד של הצדק.”
קשקוש נקי. אם ללפיד יש אינטלקטואל כלשהו שמציג כך את הנושא, הבה נראה אותו.
“אם החמאס מכריח אזרחים חפים מפשע לעמוד על גגו של בניין המשמש כמפקדת טרור למרות שהוא יודע (והוא יודע כי הזהרנו אותו) שהבניין עומד להיות מותקף מן האוויר, את מי עלינו להאשים?”
אה, את מי שהפציץ את הבניין למרות שידע שהוא היה מאוכלס באזרחים לא חמושים? זה לא כזה מסובך. לחמאס יש בעליל אשם תורם; הפושע, הרוצח, עם זאת, היה צה”ל. אם חוטף לוקח בני ערובה והמשטרה, במקום להביא צלף לאזור, מעדיפה לירות מטח ארטילרי והורגת שישה בני ערובה על כל חוטף, היא אשמה ברצח. וזו הרי הנקודה: לפיד מסוגל לדבר משני קצוות פיו, לומר מצד אחד שהקורבנות שישראל הרגה נחטפו בכוח נשק על ידי חמאס – אנחנו לא יודעים דבר כזה, אגב, בינתיים זו תעמולה ישראלית ותו לא – ובו זמנית לומר שנו, מה לעשות, היינו צריכים להרוג אותם. האם לפיד היה מאפשר ירי כזה כלפי בני ערובה יהודים? לא. וזה בדיוק העניין: מבחינת לפיד, מבחינת צה”ל, מבחינת האספסוף היהודי בישראל, חייהם של פלסטינים, חפים מפשע ככל שיהיו, שווים פחות מחיי יהודי. ואידך זיל גמור.
“אם החמאס יורה אלפי טילים ופגזים לעבר עריה של ישראל ואינו פוגע במאות מילדינו רק בזכות עליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל ומערכת "כיפת ברזל" המגנה על גני הילדים ובתי הספר שלנו, האם עלינו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו סובלים פחות?”
לא, אבל אם אנחנו הורגים כמעט 1,900 איש – והמספר צפוי להאמיר – ומחסלים את התשתיות של 1.8 מיליוני איש, הופכים רבע מהם לעקורים או חסרי בית, אז אנחנו לגמרי צריכים להאשים את עצמנו בשימוש נפשע בנשק. הבעיה היא לא שישראל מסוגלת להגן על עצמה; העובדה שהאיום הרקטי של חמאס התברר כפאתטי היא לא נקודה לטובתה של ישראל, היא נקודה לחובתה. היא הגיבה בפראות על איום כמעט לא קיים. יתר על כן, ממדינה שמתהדרת ב”עליונות טכנולוגית וצבאית,” אפשר לצפות שהיא לא תשליך מאות פצצות של טונה על אזורים מיושבים ולא תירה לתוכם עשרות אלפי פגזים. מותר לצפות שהיא תשתמש בנשק מדויק – או לא תשתמש בו. אחרי הכל, עליונותה הטכנולוגית של ישראל הוכיחה שהנזק שמסוגל לגרום מחסן רקטות, גם אם הוא ממוקם בבית ספר של אונר”א, הוא זניח עד אפסי.
“האינטלקטואלים בגדו בייעודם מפני שהם מסרבים לענות על כל השאלות הללו, או לנסות בכלל להכיר בכך שמדובר בתמונת עולם מורכבת. במקום זה הם נעמדים מול צילומי הילדים שנפגעו בעזה ומתחרים ביניהם מי מזועזע יותר.”
הנה, ענו לך על השאלות הנבובות שלך. עכשיו שאלה משלי: מי הם האינטלקטואלים האלה שאתה מדבר עליהם? כן, אני יודע שכבר שאלתי. בכל זאת. מי הם?
“יש חומר מודיעיני רב ומהימן – לא רק בידי המודיעין הישראלי – המוכיח שהחמאס סובר, כחלק מתפיסתו התיאולוגית, שאין שום בעיה להקריב את חייהם של ילדי עזה כדי לצבור נקודות בקרב על התודעה והתקשורת המערביים.”
אוקיי, בוא נראה את החומר המודיעיני ואז נדון בו. אה, אנחנו לא יכולים לראות אותו? אנחנו צריכים להאמין לתועמלן של ממשלת ישראל שיש כזה? מצטערים, לא קונים.
אגב, כשאתה מדבר על הנכונות של חמאס להקריב את ילדי עזה, יאיר’קה, אתה מתחמק משתי שאלות. קודם כל, נניח שחמאס רוצה שנהרוג את ילדי עזה כי זה נותן לו נקודות בדעת הקהל. נניח שהם עד כדי כך לא אנושיים. למה לעזאזל אנחנו משתפים פעולה עם התכנית שלהם? אם אנחנו מודעים לתוכנית, אם המודיעין המהולל יודע עליה, למה אנחנו לא מסכלים אותה? אה, כי לא באמת אכפת לנו מדמם של ילדי עזה, ואנחנו מקווים שמאמרים כמו שלך ישכנעו את השוטים וינקו את הדם מידינו? הבנתי.
השאלה השניה מורכבת יותר. היא מצריכה קצת ידע היסטורי. זוכר את הספינה אקסודוס, יאיר? הנה, אני אגגל את זה בשבילך. הסיפור, בקצרה: ההגנה שכנעה אלפי ניצולי שואה לעלות על ספינה רעועה שהיא ידעה בבטחון מלא שתיורט על ידי הבריטים. אחר כך היא שכנעה את הניצולים לנהל קרב עם הבריטים, קרב אבוד מראש שעלה בחייהם של שלושה מהאנשים שהצליחו לשרוד את היטלר אבל לא את קור הדם של בן גוריון. אחר כך, כשהבריטים פינו את הניצולים, הפעיל הישוב לחץ אדיר עליהם שלא לרדת בצרפת, שם הובטח להם מקלט, כדי לאלץ את בריטניה לעשות את הדבר המטומטם ולהשיב אותם למחנות בגרמניה. כל העסק היה הצגה מפוארת בשביל ועדת אונסקו”פ, והיא הצליחה בצורה יוצאת דופן. ההלם של אקסודוס, של ההתעמרות הבריטית בפליטי חרב, הוביל למסקנות של הוועדה שבתורן הובילו להחלטה על הקמת שתי המדינות בפלסטינה-א”י. ככה מתנהלים עמים במלחמות שחרור; כך מתנהלים עמים שצריכים לנהל מלחמות גרילה מול צבא חזק יותר: מביאים אותו לשיאי ברבריות, שמצד אחד מגייסים את האוכלוסיה ומצד שני שוחקים את הלגיטימיות שלו. זה חדש לך, יקירי?
“מי שמכיר את המודיעין יודע גם איך מתייחס החמאס, בינו לבינו, לאינטלקטואלים המערביים שקונים את הסחורה המדממת הזו:
הם כלי – כלי שמשתמשים בו ולועגים לו.”
וואלה. הבנו שמישהו עשה טעות ונתן לך גישה למודיעין, ושאתה הפכת למסומם ממנו. אפשר לראות את הראיות שלך? לא? אז, שוב, הן לא חלק מהדיון. ואני לא יודע בקשר אליך, אבל מה חושב עלי החמאס לא מעניין אותי כלל. אני לא מכוון את המצפון שלי לפי איסמעיל הניה ולא קם בבוקר מודאג מחוות דעתו של חאלד משעל.
ואחרי כל המילים האלה, צריך לומר משפט קצר: כל זה לא היה באמת חשוב.
כי הטקסט של לפיד לא באמת חשוב. הטקסט של לפיד הוא הסחת דעת. הוא מיועד למצב את לפיד כמי שהרוויח משהו כתוצאה מהמלחמה הזו, כמי שיצא פטריוט וגבר-גבר מול אנשי הקש. לפיד צריך את האשראי הציבורי הזה, כי עוד כמה שבועות הוא יצטרך להודיע לכם שהוא מזמבר לכם את הצורה, שהוא מחסל את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית, שהוא הולך להעלות את המסים שלכם ומקצץ בתמורה את השירותים שאתם מקבלים, כי צה”ל צריך – שוב – את הכסף שלכם. צה”ל מדבר עכשיו על 10 עד 15 מיליארדים שהוא צריך. צ’רצ’יל העיר פעם בארסיות שדיוני התקציב התחילו כשחיל הים רוצה שש ספינות מלחמה, האוצר מוכן לתת ארבע, ובסופו של דבר התפשרו על שמונה. עם הנסיון של לפיד מול צה”ל, זה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.
לפיד יצטרך, עוד שבוע-שבועיים, להסביר למה הבטחות-השווא שלו על כך שיהיה כאן טוב עוד שנתיים התפוגגו. כדי לשרוד את זה, הוא מנסה עכשיו להתעטף בדגל. אל תתנו לעבוד עליכם, הוא כבר עשה את זה מספיק.
ועוד דבר אחד: בן כספית כתב היום ש”בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה.” לא נשכח, בן, לא נשכח. ונשתדל לוודא שגם אתה לא תוכל לשכוח.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
