החברים של ג'ורג'

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – ×–×” ×”×™×” בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא ×”×™×” בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה ×”×™×” עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו ×”×™×” שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, ×–×” שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן ×”×™×” המצב – ספק אם נתניהו יכול ×”×™×” להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד ×”×™×” מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – ×—× ×™× ×”, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף ×”×–×”, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, ×›×–×” שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני ×™×”×™×” הנשיא האחרון. ×” לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – ×–×” מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אורי אליצור, הכותב בשכר של נתניהו, מסרב לגנות את יצהר. הוא רק שוכח להזכיר לנו את עברו – ואת עמדת מזכירות יצהר

לימין היהודי יש שיטה. פעם בכמה שנים, הוא עושה מעשה שמעלה עליו את חמת הציבור. ×–×” יכול להיות רצח ראש ממשלה, ×–×” יכול להיות נסיון מרד, ×–×” יכול להיות סתם תקיפה של חיילים. עיתונאים שנמנעים מלדווח על ההתפרעות הרגילה של אנשי המופת מהגבעות – זו שמסתיימת בפלסטינים פצועים על בסיס יומי כמעט, כמו גם בהצתה סדירה למדי של רכוש – קורעים אז את בגדיהם ומקוננים: מה זאת ×”×™×” לנו. מי יכול ×”×™×” לדעת. רעם ביום בהיר.

המגזר מובא במבוכה. בהתחלה יש כמה גמגומים. אחר כך יש נסיון מהיר למצוא שעיר לעזאזל כדי להשליך להמון הזועם, תוך מלמול המנטרה על “עשבים שוטים,” “קומץ שאי אפשר להשליך ממנו על כל השאר”, תוך התעלמות בוטה מכך שעד לפני חמש דקות, עד שגרמו מבוכת יח”צ, העשבים השוטים היו מיטב הנוער וה”קומץ” המפורסם נהנה מגיבוי רבני וציבורי רחב.

ואז מגיע השלב השלישי: זה שבו מואשמת התקשורת, והשמאל הישראלי, בכך שהם רוקדים על הדם, ובמקביל נסיון לגמד את האירוע. אחרי רצח רבין זה קרה תוך שלושה ימים. מועצת יש”ע הגדילה לעשות וגינתה את רבין כבר בהודעת הגינוי של רציחתו. חגי סגל, טרוריסט מדופלם, כתב למחרת הרצח טור שכותרתו היתה “מה עשית, משוגע.” כאילו לא היתה הסתה. כאילו לא הוציאו הרבנים את תלמידי הישיבות לגעות “בדם ואש/את רבין נגרש” בכיכרות וברחובות, כאילו יגאל עמיר לא היה השפיץ שבשפיץ של הציונות הדתית, כאילו הוא לא יצא למשימת הרצח שלו אחרי שקיבל גיבוי רבני. אנחנו גם יודעים מי הרבנים: דב ליאור ונחום רבינוביץ’.

לעתים קרובות, השלב השלישי מסתייע, כמו בג’ודו, בכוחו של האויב. או, ליתר דיוק, בשימוש היתר שלו בכוח. במקרה של רבין, ההתנהלות של הממשלה כמו תרנגולת ערופה וההיסטריה שהובילה לכמה מעצרים – הרבה פחות ממה שחושבים, אגב – בגלל התבטאויות בזויות אך חוקיות לגמרי, הובילה לטענה שהציבור הדתי הפך לנרדף. במקרה של פינוי גוש קטיף, השימוש באיזה סרטון שנוי במחלוקת של אנשי הרבנות הצבאית ×”×™×” אמור לעשות את ×–×”, אבל לא כל כך הצליח מחוץ למגזר. ההשתוללות המשטרתית בעמונה סיפקה את החומר לקינה.

במקרה של יצהר, תגובת הנגד היא ההשתלטות של כוחותינו האמיצים על מבנה הישיבה (הריק) של ישיבת “עוד יוסף חי.” האנשים שלא העזו לעצור לפני שנתיים את דב ליאור כשהיה מבוקש לחקירה, העזו עכשיו, כשהם מגובים בגל ציבורי, להשתלט על הישיבה שממנה יצא הספר שעליו חתם ושבשלו אמור היה להיחקר.

ומיד לאחר מכן, התחילו זעקות השבר של הציונות הדתית: אוי-אוי-אוי מה עושים לנו. עכשיו, במובן בסיסי למדי, הם צודקים. אף אחד לא קשר, או על כל פנים לא הציג פומבית ראיות שקושרות, את ישיבת “עוד יוסף חי” לפוגרומים האחרונים של יצהר. אלא שזה כמובן קשקוש. האנשים שמקפידים על קוצו של יוד בזכויות הקניין של ישיבת “עוד יוסף חי” לא אמרו מילה כשהצבא הודיע שהוא מתכוון להפקיע 180 דונמים עבור עפרה, שהיא – נזכיר שוב – מאחז בלתי חוקי גדול מהמקובל.

אורי אליצור, אחד הכותבים הבכירים של המגזר, פרסם מאמר שבו הצהיר שהוא לא מתכוון לגנות את הפורעים של יצהר. וואלה.

השאלה היא מתי אי פעם גינה אליצור אלימות מתנחלים. הוא בכיר יחסית במגזר: בין השאר שימש מנכ”ל לשכת ראש הממשלה נתניהו (בכהונתו הראשונה.) בשנים האחרונות הוא שב לשמש ככותב נאומים עבור נתניהו.

אלא בשנת 2004, כשהתחילו הדיונים הראשונים על ההתנתקות, התראיין אליצור ל”בשבע,” שם אמר את הדברים הבאים: “כיוון שמדובר בפקודה בלתי חוקית, ומי שיבצע אותה הוא שיועמד לדין. לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים. כל אוכלוסיה בעולם תנהג כך בסיטואציה דומה, אם כי אינני סבור שזה יועיל למניעת הפינוי. בעיני, כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלו שבאו לפנות אותו – אקבל בהבנה את התנהגותו.”

כלומר, אם מדינת ישראל מחליטה לפנות מבנים משטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית, מבחינת אליצור אין שום בעיה להתנגד באופן אלים לפינוי, כל זמן שההתנגדות עוצרת בנשק קר ומוגבלת לפציעה ולא להרג.

לאליצור ×”×™×” עשור לחזור מהדברים האלה. עד כמה שידוע לי, הוא מעולם לא עשה זאת. צריך לזכור את הדברים האלה, בפעם הבאה שיאמרו לנו שמדובר בעשבים שוטים: ×”× ×” בשר מבשרו של ממסד המתנחלים, לא רק שלא מוכן לגנות את אלימותו של “הקומץ” – הוא נתפס ברגע נדיר שבו הוא מחלק לו הנחיות על גבולות האלימות המותרים.

בימים אלה, נהוג לטעון בקרב המגזר – על ידי אליצור ואחרים – שאי אפשר לשפוט את כל תושבי יצהר בגלל מעשיהם של אנשים בודדים. שוב, צריך להצביע על הצביעות של אנשים שאין להם שום בעיה עם דרישה להטלת עוצר או אף להחרבת כפרים, כל זמן שאלה פלסטיניים כמובן, בשל פעולה של בודדים מתוכם; אבל הפעם הצביעות היא לא לב הסיפור. הטענה הזו היא, בקצרה, קשקוש.

כפי שדיווח איתמר פליישמן, זמן קצר אחרי ההתקפה על כוחות צה”ל, נערך דיון בנושא במזכירות יצהר. על הפרק: הדרישה של חלק מחברי המזכירות להסגיר לרשויות את הפורעים. ההצעה נפלה.

שאר הדיווח של פליישמן עוסק בוויכוח הפנימי ביצהר, סביב השאלה האם מותר להפעיל אלימות רק נגד פלסטינים או גם נגד חמושי צה”ל. ההתנחלות, כך נטען, קרועה בין שני הצדדים. הידיעה הזו מחמיצה את הסיפור.

והסיפור הוא פשוט: יש מועצה מקומית, מזכירות יצהר, שמקבלת תקציבים מהשלטונות בישראל; שחוסה תחת ×”×”×’× ×” של צה”ל; ושבמקביל יודעת מי הם האנשים המבוקשים על ידי המשטרה בשל פגיעה בכוחות צה”ל, אבל מסרבת לעשות את חובתה האזרחית ולהסגיר אותם. לא קומץ, לא עשבים שוטים – הגוף הנבחר של יצהר הוא ×–×” שפעל כך. על הסגרת פורעים שפוגעים בפלסטינים, כמובן, אפילו לא מדברים.

במדינה נורמלית, מזכירות יצהר היתה מוכרזת אחרי האירוע הזה כגוף ממריד, מתייחסים לתושבים כאל מורדים, ומקפידים על אכיפת חוק קשוחה מהרגיל במקום.

אל תדאגו, זה לא יקרה. הצבא צריך את המתנחלים יותר מדי. אם תיעלמנה ההתנחלויות, ייעלמו גם רוב המשימות שלו והציבור ייזכר שמדובר בעצם בגוף מנופח, בזבזני ורשלן. עוד כמה שבועות של קריצות לכל הכיוונים, והעסק ייגמר. הקצינים הבכירים, שיודעים שעתידם תלוי בלובי המתנחלים, לא ימהרו לשרוף את הגשרים.

ומועצת המורדים של יצהר תשאר במקומה, מקבלת חיפוי פובליציסטי ממסיתים ותיקים כמו אליצור.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שירותי הבטחון שוב עצרו אזרח, תוך מניעה של פגישה עם עורך דין. לנוהל הפסול הזה יש רק הסבר אחד: הרצון בהודאה

שורה של כלי תקשורת מחוץ לישראל דיווחו על כך שבסוף השבוע, עצר השב”כ את מאג’ד כיאל, אקטיביסט ועיתונאי המתגורר בחיפה, והוא חשוד במגע עם סוכן זר. עוד נמסר כי כיאל מנוע מפגישה עם עורכי הדין שלו.

אני לא יודע מה עשה כיאל, אם בכלל. יכול להיות שהוא באמת עשה משהו, ויכול להיות ששירותי הבטחון מנסים לשבור אותו על רקע הפעילות שלו. כזכור, השב”כ בימיו של יובל דיסקין – ההוא שמנסה להפוך בימים אלה לתקווה הלבנה החדשה והעונתית של השמאל הציוני; הוא מצויד בכל הקריטריונים הנדרשים, קרי עבר בטחוני על גבול פשעי המלחמה, משולב בשנאה יוקדת לנתניהו – הודיע שהוא שומר לעצמו את הזכות לעקוב אחר הפעולות של בל”ד אותן הוא רואה כחתרניות, גם אם הם אינן מנוגדות לחוק. כיאל הוא פעיל בבל”ד.

על כל פנים, ברור שמעצר ללא גישה לעורך דין הוא פסול מעיקרו. הכלי הזה, שלמיטב ידיעתי יחודי לישראל, על כל פנים בקרב המדינות שמתיימרות להיות דמוקרטיות, מוציא מאיזון מערכת שגם כך איננה מאוזנת דיה. היכולת של חשוד להתמודד עם מערכת התביעה היא בעייתית, ואם אנחנו מונעים ממנו גישה לעורך דין, אנחנו פוגעים אנושות ביכולת שלו להתגונן.

החשוד נמצא במצב שממילא מיועד לערער אותו. הגישה לעורך דין היא חיונית, ומכמה סיבות. בראש ובראשונה, היא עשויה למנוע מן הנאשם מלהפליל את עצמו. שנית, במקרה של מעצר על ידי מנגנוני חושך כמו השב”כ, המטרה של פגישה עם עורך דין היא לאפשר לנאשם להבין שהוא לא באמת נזרק לאיזה בור ושכל העולם שכח ממנו – גישה מקובלת בחקירות כאלה. בהנחה שלחשודים יש זכויות בסיסיות, בכלל ×–×” הזכות להבין מה הם עושים ולא להפליל את עצמם, הרי ששלילת עורך דין מהם היא פגיעה מהותית בהם. ואף על פי כן, בתי המשפט – באצטלות דקות מן הדק – שוללים את הזכות הזו מהם, בדרישת השב”כ, פעם אחר פעם.

לאחרונה, ×”×™×” המקרה של יהודה לנדסברג מחוות גלעד, שמואשם כעת – על פי הודאתו – בביצוע עבירות “תג מחיר.” השב”כ שכנע את בית המשפט למנוע עורך דין מלנדסברג בטענה שהוא ביצע עבירות בטחוניות; אף על פי כן, בכתב האישום נגדו, לא ×”×™×” כל סעיף בטחוני. כלומר, אחרי שהשב”כ שבר את לנדסברג בחקירה של שבועות ללא גישה לעורך דין, והצליח להוציא ממנו הודאה, הוא הביא לכתב אישום שעקף בפועל את הסיבה המקורית שבשלה הצליח לקבל אישור למניעת עורך דין מהעצור. אפשר ×”×™×” לצפות שאחרי תרגיל טרי כל כך, שופטים יסרבו לאפשר מניעת עורך דין בלי הסברים יוצאי דופן. ×–×” לא קרה.

במקרה אחר, לפני כארבע שנים, הצליח השב”כ לקבל – אמנם מבית המשפט המאולף בפתח תקווה – צו שמנע משני עצירים אחרים, חיים פרלמן ודוד סיטבון, גישה לעורכי דין. פרלמן נחשד בסדרת דקירות שבוצעו לפני שנים; סיטבון הואשם שהוא השיג עבורו את הנשק; אף אחד מהם לא ×”×™×” חשוד כסכנה עכשווית לבטחון. אף על פי כן, בתי המשפט אישרו את מניעת עורכי הדין – למרות טענות מופרכות של השב”כ, כביכול פרלמן סייע לא רק ליגאל עמיר, אלא גם לברוך גולדשטיין (!). פרלמן ×”×™×” בן 14 ו-15, בהתאמה, בשני האירועים האלה; ×–×” סוג הטענות שאחריהן, אתה צריך לתהות באשר לטיב שיקול הדעת של השופט ששמע אותן ולא בעט את נציגי המדינה מאולמו לכלא על בזיון בית המשפט. כעבור כחודש, נאלץ השב”כ לשחרר את פרלמן וסיטבון ללא כתבי אישום.

פרלמן ×”×™×” חריג. רוב האנשים מודים. ×–×” נכון תמיד, וזה נכון במיוחד בחקירה של השב”כ. מניעת עורכי דין היא הליך חריג ביחס שמתרחש רק במקרים של חשד לעבירות בטחוניות, כלומר כאלה שנחקרות על ידי השב”כ. ×–×” רק מכפיל את הבעיה: השב”כ חריג גם כך ביחס לגופי החקירה האחרים בישראל, בכך שהוא פטור מלתעד את חקירותיו. פה צריך ×”×™×” לתהות על שיקול הדעת של המחוקק: איך קרה שדווקא הגוף הידוע ביותר לשמצה כמענה בישראל – ועדת לנדוי מצאה שעינויים, ושקר עליהם, היו שיטה של השב”כ – קיבל פטור מתיעוד חקירותיו.

כשמצרפים את הפטור מתיעוד חקירות לאיסור הפגישה עם עורך דין, המסקנה המתבקשת היא שלאיסור של פגישה עם עורך דין יש רק הגיון אחד: הוצאת הודאה מן החשוד בטרם יוכל להתייעץ בעורך דין. בישראל, מהודאה משחרר רק המוות. היא מלכת הראיות, ואין בלתה. מעולם לא קבע בית משפט בישראל שעציר עונה, גם כאשר היה ברור לכל שהוא עונה. אנחנו לא יודעים מה קורה בחקירת שב”כ; אנחנו לא יכולים לדעת. הנחת היסוד שלנו, על כן, צריכה להיות שאם עציר טוען שהוא עונה על ידי השב”כ, נקבל את הטענה הזו כברירת מחדל עד אשר יוכח אחרת. חזקה על מי שיש לו מה להסתיר, שיש לו מה להסתיר.

עינוי לא חייב לכלול מהלומות או מכות חשמל. עינוי הוא גם אזיקה שלא לצורך. העינוי היעיל ביותר – בהנתן די זמן, מה שמניעת עורך דין מאפשרת, הוא עובד תמיד – הוא מניעת שינה, עינוי שהיה מוכר לאינקוויזיציה ×›-tormentum insomniae. המטרה היא לאפשר לחשוד לראות עורך דין רק אחרי שכבר מסר הודאה וחיסל את עצמו.

לכך מתלווה שיטה נוספת: בדיוני מעצרים, השב”כ נוהג למסור לבית המשפט “חומר סודי”, כלומר חומר שכלל איננו נחשף להגנה ועליו היא איננה יכולה לערער. גם לשופט אין שום אפשרות לערער עליו. התוצאה היא, בעצם, שיטת “סמוך עלינו”, שאיננה חשופה לשום ביקורת. בתי המשפט ממשיכים לקבל את ה”חומר הסודי,” למרות העובדה שפעם אחר פעם – במקרה פרלמן שהוזכר למעלה, במקרה טלי פחימה, ואחרים שאני יכול לחשוב עליהם – מתברר שה”חומר הסודי” לא מבוסס בראיות. וכפי שאני לא נלאה לומר, “חומר סודי” עמד בלב פרשת דרייפוס – וה”חומר הסודי” ×”×–×” ×”×™×” מפוברק, והמטה הכללי הצרפתי הסתבך בשקר על גבי שקר בנסיון להסתיר את עצם העובדה שהוא מסר “חומר סודי,” ×›×™ ×–×” ×”×™×” בלתי חוקי. מה שהביא את הרפובליקה הצרפתית כמעט אל מלחמת אזרחים בעניינו של סרן יהודי עם שם זר הוא דבר שבשגרה בבתי המשפט הישראלים.

השילוב של שלושת אלה – “חומר סודי,” המנעות מתיעוד חקירות שב”כ, ומעצר ללא גישה לעורך דין – הוא חיסול מעשי של יכולתו של חשוד להתגונן. בפועל, מדובר כאן בשיטה שמחליפה את המעצר המנהלי. לזה האחרון יצא שם רע במיוחד. ישראל עדיין נוקטת בו, כמובן; עשרות פלסטינים מוחזקים עדיין במעצר מנהלי. בימים האחרונים הודיע שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, שהוא שוקל להפעיל אותו גם נגד מתנחלים מציקים במיוחד, והדבר עורר סערה קטנה. מעצר ללא גישה לעורך דין הוא התחליף הזול, החוקי-יותר-לכאורה, של מעצר מנהלי: גם בו אין לשב”כ ראיות, אבל מעצר ללא עורך דין מאפשר לו זמן להפעלת לחץ בלתי סביר על נחקר עד שיהיו ראיות. העובדה שהוא נזקק למניעת עורך דין מהחשוד מדברת בעד עצמה: מה החשש הגדול ממפגש של עציר עם עורך דינו, אם לא שעורך הדין יאמר למרשו שתפקידו לסתום את הפה ולא להגיד כלום? לסתום את הפה ולא לומר דבר, גם אם – כמו במקרה של לנדסברג – החוקרים ישמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים?

מדינה שמתהדרת בכך שבתי המשפט שלה עצמאיים לא יכולה להניח להם לשכב שדודים לרגלי המשטרה החשאית בכל פעם שנציגיה מואילים להגיע לאולם. אם לשב”כ אין ראיות, שיילך לאסוף אותן ויחזור אחר כך. התפקיד שלו הוא לא לשבור נחקרים. התפקיד שלו הוא לאסוף מודיעין וראיות. כשבית המשפט הופך לשפחה הנרצעת של השב”כ, הוא לא רק מועל בחובתו להגן על חשודים משרירותן של הרשויות: הוא גם פוגע בשאריות האמון במערכת המשפט. ולא נשארו הרבה כאלה.

ועוד דבר אחד: בעקבות הסטטוס האחרון של לפיד, נחשפה העובדה – באמצעות ביקורת ספרים מ-2007 – שהוא כבר טען פעם, בטור ותיק יותר, שזנון הוא פילוסוף בן המאה ×”-16. כלומר, יש סיכוי גבוה למדי שמה שלפיד פרסם אתמול כסטטוס מקורי לחג הוא בעצם מחזור עצמי של טור עתיק. עד כדי כך שר האוצר משקיע בכם – ועד כדי כך מייחס רצינות לתפקידו החדש, שהוא לא טורח לערוך אותו שוב.

(יוסי גורביץ)

שופט חוקר בודק בימים אלה את שאלת מותו של ערפאת ג’אראדת. מומחית בעלת שם קובעת כי הוא מת כתוצאה מעינויים. התקשורת הישראלית מתעלמת

ראשית, העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

ב-18 בפברואר 2013 עצרו חמושי צה”ל את ערפאת ג’אראדת, בן 30, תושב כפר סעיר הסמוך למברון. הוא נחשד בהשלכת אבנים ופעילות אנטי-ישראלית (”פעילות נגד בטחון המדינה”, בעגה של כוחותינו המזוינים). לאחר מעצרו, כמקובל, הוא הועבר לחקירת שב”כ.

שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בפברואר, ג’אראדת מובא להארכת מעצר. במהלך הדיון, הוא מתלונן על כאבים בגבו ובצוואר, והראה סימנים של מצוקה נפשית. עורך דינו, כמיל סבאג, ביקש מהשופט הצבאי רס”ן דוד קדוש להביא מומחים רפואיים לבחון את מצבו של ג’אראדת. יומיים לאחר מכן, לאחר ששב והתלונן על כאבים ונבדק מספר פעמים – בדיקות שלא העלו דבר – החליט השב”כ לחדש את חקירתו. כעבור זמן קצר, מת. עד כאן, אין מחלוקת.

מה היתה סיבת המוות? פה הסיפור מתחיל להתערפל. קרובי משפחתו של ג’אראדת טענו שהוא מת כתוצאה מעינויים. שודד הגופות הלאומי, ד”ר יהודה היס, קבע בדו”ח שלו שמדובר במוות טבעי. את החבלות בגופה הוא הסביר בכך שהן נובעות ממאמצי ההחייאה.

יכול להיות. עם זאת, יש טענות נגדיות. פתולוג פלסטיני קבע כי מותו של ג’אראדת נגרם כתוצאה מעינויים חמורים. העמדה שלו נתמכת על ידי מומחית בעלת שם, פרופ’ שבנם קורור פינצ’אנצ’י (Sebnem Korur Fincanci). הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, שהפנה את תשומת לבי לאירוע, מציין ש“ד"ר קורור פינצ'אנצ'י היא רופאה בעלת ותק של 31 שנה ומומחית לרפואה משפטית מזה 27 שנה. ד"ר קורור פינסאנסי תרמה לכתיבתו של פרוטוקול איסטנבול, מדריך שפורסם מטעם האו"ם, בעל תוקף בינלאומי בנושא של תיעוד וחקירת עינויים. מחקריה התמקדו, בין השאר, בנושאי שביתות רעב, קביעת מועד המוות, הפרות זכויות אדם וכן אבחון מקרי עינויים. מומחיותה זוכה להכרה בינלאומית , והיא השתתפה בין השאר בהוצאה המונית של גופות מהקבר בבוסניה ובבחינת טענות על הוצאות להורג בפיליפינים.” היא גם חברה מייסדת של קבוצת המומחים העצמאיים לרפואה משפטית.

חוות הדעת של פינצ’אנצ’י מצאה שהחבורות בגופו של ג’אראדת נראות כחבלות קהות שנגרמו כתוצאה מתקיפה בחפץ ארוך ועבה, ולא כתוצאה מנסיונות ההחייאה. היא קובעת כי ג’אראדת מת כתוצאה מבצקת ריאות שהובילה למצוקה נשימתית חמורה, שהם תוצאה של פגיעות שאותן חווה יום עד שלושה ימים לפני מותו.

אני לא פתולוג, ואין לי שמץ של הבנה בתחום, ועל כן לא אנסה בכלל לקבוע חוות דעת פורנזית. אני אציין כמה נקודות אחרות. קודם כל, שכמקובל בחקירות שב”כ, החקירה של ג’אראדת לא תועדה בווידאו – לשב”כ יש פטור, מעניין למה – ועל כן אנחנו צריכים להיות חשדנים יותר מהמקובל כאשר מישהו מת כתוצאה מחקירה כזו. שנית, היס הסתבך פעמים רבות בעבר, ולאחרונה צצו עדויות שהמכון המשפטי ×”×™×” מעורב בטיוח של מקרי מוות של פלסטינים, כך שאנחנו צריכים לגלות ספקנות חריגה כאשר היס והמכון שלו טוענים שהכל בסדר במקרה ×›×–×” – במיוחד כשיש שתי חוות דעת אחרות.

שלישית, אף שמעולם לא נפתחה חקירה פלילית כנגד חשודים בעינויים – השב”כ משתיק תלונות כאלה באמצעות נציג שמכונה המתב”ן, ממונה בדיקות תלונות נחקרים, שאיכשהו אף פעם לא מצא תלונה כמוצדקת – הרי שאנחנו יודעים שהמשטרה והשב”כ נקטו בעינויים. ועדת לנדוי חשפה מספר גדול של שקרים בנושא – למעשה, שיטה של השב”כ לשקר בנושא. עיזאת נאפסו עונה ואין על כך מחלוקת. בשנת 1999, אסר בג”צ על שימוש ב”לחץ פיזי מתון,” אלא שזמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השניה, ויש יותר מדי תלונות על עינויים מכדי שנניח שהשב”כ אכן נמנע מלענות. בשנה הראשונה של האינתיפאדה, אגב, הדיווחים היו שהשב”כ משתמש במשתפי פעולה כדי לבצע את העינויים עבורו.

רביעית, ממכתב של היועץ המשפטי לממשלה לוועד נגד עינויים עולה שבימים אלה מתנהלת בדיקה של שופט חוקר בפרשת מותו של ג’אראדת. הבדיקה מתבצעת על ידי השופט עמי קובו מבית המשפט בפתח תקווה – בית משפט שידוע כידידותי לשב”כ – והיא נערכת בדלתיים סגורות. הסיבה לכך היא ככל הנראה שכל הליך שבו מעורב השב”כ מתבצע, אוטומטית, בדלתיים סגורות. אלא שכאן אנחנו צריכים לשאול: אם למותו של ג’אראדת לא ×”×™×” כל קשר לחקירה שעבר, כלומר לא ×”×™×” קשור לאנשי השב”כ, מדוע מתנהלת החקירה בדלתיים סגורות?

התקשורת הישראלית לא נוגעת בנושא. מותו של עציר פלסטיני, מוות שחשד חריף של עינויים מלווה אותו, לא מעניין אותה. אני אנקוט בדוגמא פרובוקטיבית במכוון. כל ישראלי זוכר איפה הוא היה כשבוצע הלינץ’ ברמאללה בשני חיילי המילואים. מותם של שני החיילים הללו היה מותם בעינויים של שני עצירים במשמורת חוקית, שלא זכו להגנה המתחייבת ושמותם, בצדק, הוביל לתגובה ישראלית חסרת תקדים נגד הרשות הפלסטינית.

גם ערפאת ג’אראדת היה עציר במשמורת. גם עליו היתה חובה להגן, שהיא חריגה מהחובה הרגילה, דווקא משום שהוא היה בשליטתן של הרשויות. כשהתקשורת הישראלית מעלימה את העובדה שיש חשד חריף שעציר נהרג במשמורת, היא מועלת בתפקידה ומשתפת פעולה עם שירותי הבטחון. מהאחרונים, ומעורכי הדין הנרצעים של הפרקליטות, שיגנו על כל דבר נבלה כמעט, אי אפשר לצפות לדבר. מסתבר שגם לא מהתקשורת הישראלית, שמזניחה במודע את ייעודה, שהוא ליידע את האזרחים, לא לבדר אותם.

זכרו את זה כששוב תעלה הטענה שישראל היא דמוקרטיה משום שיש בה עיתונות חופשית. עיתונות שמשתפת פעולה עם שירותי הבטחון איננה חופשית.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ח”כ דוד רותם הוא נוכל שמנצל את תפקידו כדי להגן על מעשי נוכלות של המגזר שלו

הכנסת ראתה, לאורך ההיסטוריה שלה, לא מעט חברי כנסת שמעלו בחובתם לציבור, אבל מה שהרשה לעצמו אתמול (ה’) ח”כ דוד רותם (הליכוד ביתנו) היה שיא חדש.

ועדת חוק, חוקה ומשפט התכנסה בבוקר אתמול לדיון נוסף על החלת חוקי השקיפות גם על החטיבה להתיישבות, לכאורה גוף שמחלק כספים לשלל ערים וישובים אבל בפועל צינור הכספים השחורים של ההתנחלויות. כפי שדיווחתי לפני שבועיים, רותם כבר נקט בתרגיל מסריח – ניצל את העובדה שרוב חברי הוועדה נתקעו בפקקים והעביר מחטף, יחד עם מתנחלת אחרת (שולי מועלם מהאחים היהודים), שבמסגרתו ערך הצבעה רק עם מועלם ודחה את הדרישה לשקיפות.

חברת הכנסת זהבה גלאון הגישה ערעור, ואתמול אמור ×”×™×” להתנהל דיון חריג בעת הפגרה בנושא. אבל, כפי שאפשר לראות מפרוטוקול הוועדה, שאין לכנות אותו אלא כמדהים, רותם טירפד את הדיון ×”×–×”. גם כאן, הוא נעזר בחברת האחים היהודים: אורית סטרוק אמרה שהיא זקוקה לערוך התייעצות סיעתית, ורותם – שיודה אחר כך (אפשר לשמוע את הדיון כאן) שהוא נוהג להקציב לכך חמש דקות – דחה את הדיון עד אחרי חופשת הפסח. כשנשאל למה, הוא ×¢× ×” בצורה ישירה: “אני רוצה למנוע מכם לקבל מידע ולהשתמש בו להגיש בג”ץ כדי למנוע בנייה ביו”ש.” הוא אמר עוד שהוא מתכוון לקבור את הנושא “קבורת חמור,” והודיע שכן, הוא ייצג בעבר את החטיבה להתיישבות.

התרגלנו להונאה של מתנחלים ועוזריהם, אבל כאן יש עליית מדרגה. אם בדרך כלל, המתנחלים מקפידים על מראית עין כדי שנחשוב שהנוזל שהם מזרזפים עלינו הוא גשם, כאן משתין עלינו רותם מהמקפצה. כאן המקום להזכיר, שוב, שרותם הוא מתנחל; ושהוא היה מעורב בעבר בחוזה מפוקפק מאד מטעם חברת הפשע המאורגן “אמנה.” אם הוא מנסה למנוע שקיפות על הכספים שמעבירה החטיבה להתיישבות, הוא כנראה יודע איזה פשעים מסתיר חוסר השקיפות הזה.

רותם, מעבר להיות מתנחל וחובש כיפה – אתם יודעים, המגזר שטוען בעקביות שפיסת הבד שעל ראשו היא סימן למוסריות נעלה יותר מזו של שאר בני האדם – הוא גם חבר כנסת ונציג הקואליציה. הוא אומר במפורש שהמטרה שלו היא הסתרת מידע מהציבור, ושיבוש היכולת של אזרחים לעתור לבג”צ נגד ניצול לרעה מצד הממשלה של כוחה ושל כספי הציבור. תפקידו של פרלמנט – תפקידו העיקרי – הוא פיקוח על הממשלה; רותם, בשם המגזר שלו, לא רק שלא מאפשר פיקוח, הוא משבש אותו.

המהלך של רותם הופך אותו מסתם עורך דין מפוקפק ובהמה גסת רוח באופן כללי למי שמסייע – במוצהר! – להסתיר עבירות, ובהתאם גם לחשוד בעצמו בביצוע עבירות. מעתה, בכל פעם שמעבירים כספים להתנחלויות, הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שעד שיוכח אחרת, מדובר בעבירה על החוק ובהונאת הציבור.

מהבחינה הזו, הציבור החופשי בישראל צריך להודות לרותם על כך שבגסות הרוח שלו, הוא הסיר את הכסות מעל עינינו. רותם מושך זמן; יש להניח שהוא ושולחיו יודעים שהזמן הזה יאזל, ועל כן צריכים להיות ערוכים למחטף הבא של המתנחלים ועוזריהם, כנראה ברמה הממשלתית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם ×–×” לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, ×–×” של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את ×–×” בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ×”×”× ×—×” היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא ×”×’×™×¢ להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא ×™×”×™×” דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה ×›×™ מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את ×–×” עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, ×›×™ ×–×” מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. ×–×” יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, ×–×” של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא ×”×™×” נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. ×–×” הכסף שלכם, ×–×” העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר ×”×–×”: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ×”-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא ×”×™×” מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(המידע שבפוסט הזה מגיע ממקור אמין מאד שמבקש שלא לחשוף את זהותו או פרטים נוספים אודות הקורבן.)

יש נער בן 17 בשם סולימאן, תושב כפר בגדה המערבית. בשל המשבר הכלכלי בגדה, סולימאן ירד לדרום ישראל בניגוד לחוק כדי לשבור שבר. הוא עבד, בשחור כמובן, כעובד בניה עבור קבלן בדימונה. אין להניח שהרוויח כסף רב: השכר הממוצע בגדה המערבית – שבה יש אבטלה של ×›-19.1% – לצעיר נטול תעודת בגרות הוא 99.8 ₪ ביום. אבל אין הרבה עבודות כאלה. היעדר היכולת להתפרנס במולדתו הוא מה שדחף את סולימאן לחפש עבודה בישראל.

יום אחד, לפני מספר חודשים, מעד סולימאן באתר הבניה, ונפל מן הקומה השניה. הדבר הראשון שקרה אחר כך הוא שהקבלן היהודי שלו נעלם מהשטח. הוא היה מוכן לשלם לסולימאן – אם כי פועלים מעידים שלעתים קרובות, מאחר והם עובדים לא מוסדרים, הם צריכים להתחנן על משכורתם, ולא תמיד הם מקבלים אותה – אבל הוא לא היה מוכן לקחת אחריות עליו. על ביטוח, כמובן, לא היה על מה לדבר.

סולימאן פונה לבית חולים בשכם, שם שהה עשרה ימים. אחר כך, הוא הועבר לבית החולים מוקאסד שבאל קודס (ירושלים המזרחית), שם נותח. לאחר תקופת החלמה של כחודש, הוא נשלח חזרה לביתו. כעת, הוא מזומן לבית החולים מוקאסד שוב, לצרכי בקרה ובמידת הצורך גם לניתוח נוסף.

אלא שיש בעיה. ברגע שסולימאן נפצע, הוא נכנס לרשימות של השב"כ כשב"ח. אתה שב"ח, אומר השב"כ לסולימאן: אתה לא רשאי להכנס לירושלים המזרחית, אפילו לא לצרכי טיפול רפואי. מתישהו, בלי ששמנו יותר מדי לב, ירושלים המזרחית – עיר ליבה של הגדה המערבית – נותקה ממנה בפועל. היכולת של פלסטינים להגיע אליה ממושטרת, תלויה באישורים. אפילו אם זה לצרכי טיפול רפואי. ומסולימאן, ילד בן 17 נטול הכשרה שניסה לפרנס את עצמו, נשלל האישור.

לא לגמרי. תשמע, אומר השב"כ, אתה עכשיו בקבוצת סיכון, אבל יודע מה? אנחנו נלך לקראתך. אתה יכול להגיע לבית החולים עם מלווה. המלווה? הוא יהיה איש חברת אבטחה שאנחנו סומכים עליה. זה יעלה לך 3,000 ₪ ולנו זה עולה יותר. איך אנחנו איתך?

סולימאן, כזכור, ניסה לקושש משהו כמו 100 ₪ ביום, כלומר 2,000 ₪ בחודש. הוא כבר הוציא לא מעט כסף – אני מניח שאת רוב הכסף שראה מהקבלן שנטש אותו, פצוע, למרגלות אתר הבניה – על טיפולים רפואיים. 3,000 שקלים, מבחינתו, הם חודש וחצי של עבודה. והוא לא יכול לעבוד. אין לו 3,000 שקלים. פשוט אין.

שניה, רגע. אם השב"כ חושב שסולימאן מסוכן לציבור, אף על פי שהוא כבר שהה במזרח ירושלים חודש מבלי לקחת בני ערובה או לפוצץ מבנים, אז, עם כל הכבוד, שיאבטח אותו. זה מה שעושה השב"ס, זה מה שעושה המשטרה. מתי לעזאזל הספיק השב"כ להפריט את הפונקציה הזו? מי אישר את ההחלטה הזו? ומי גזר עליה קופון? מי נהנה מהקומבינה השקטה הזו?

מאחר וזו החלטה של השב"כ, אין בעצם ערכאות ערעור. על שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות הזה, כמובן, אין מה לדבר. אנחנו עוסקים בשו-שו. סולימאן, שהוא לכל דבר ועניין נתין של ישראל, צריך לשכנע אותה לתת לו מקבילה של תעודת מעבר פנימית כדי שיוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהוא זכאי לו. או להשליש 3,000 ₪ שאין לו לאיזה קבלן עלום של השב"כ, שלא ברור באיזו דרך עלומה הוא קיבל את החוזה שלו.

זוכרים איך התגאתה מדינת ישראל, והשפריצה באמצעות כל מנגנוני ה-hasbara שלה, שהיא הסכימה להעניק טיפול רפואי לנכדתו של איסמעיל הנייה, אמל? אז קודם כל, צריך לומר שבניגוד לתפיסה האוטומטית הישראלית, אמל היתה – היא נפטרה בינתיים – אדם בזכות עצמו: היא לא היתה נכדתו של איסמעיל הניה, היא היתה קודם כל ילדה. ככזו, היו לה זכויות, ביניהן הזכות לטיפול רפואי; ומאחר והטיפול הזה לא היה זמין במולדתה, שכן ישראל, שכבשה אותה עד 2005, הקפידה שלא לבנות שם תשתיות כאלה, ומאחר וישראל מטילה מצור על רצועת עזה, היא היתה אחראית על אמל.

זה דבר אחד. הדבר השני שצריך לזכור הוא שמקרים כמו של סולימאן – כמו גם העובדה שישראל דוחה חלק ניכר מהבקשות לטיפול רפואי של עזתים – נפוצים הרבה יותר מאשר מקרה יח"צ מובהק כמו זה של אמל הנייה. סולימאן, לא אמל, הוא הכלל. והכלל הוא רשעות חסרת חמלה, עטופה היטב-היטב בז'רגון ביורוקרטי-בטחוני, שמדי פעם גם מנסה להרוויח קצת על חשבון המנושלים.

סתם סיפור קטן, יומיומי, מהסוג שלא עובר עורך ישראלי היום. כך נראה הכיבוש שלכם, יקירים: אל נא תסיטו ממנו את מבטכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)