החברים של ג'ורג'

אז מתי נתניהו מתפטר?

המדיניות היחידה של ראש הממשלה נתניהו קרסה בקול רעם. הגיע הזמן שייקח אחריות ויתפטר

גם מי שהורגל בפאתטיות של ראש הממשלה לשלשת עופות הופתע בכל זאת, כשהאחרון דרש ביום שישי שכל הסכם עם איראן “יכלול הכרה בישראל.” מחלקת המדינה דחתה את הדרישה בנימוס שהסתיר את הבוז והגיחוך. נתניהו ניסה למחזר כאן את השטיק שבו הוא דרש ממחמוד עבאס הכרה בישראל כ”מדינת הלאום היהודי,” אבל הפעם הוא הגזים, ונראה שאי אפשר לעבוד על ג’ון קרי פעמיים באותו התרגיל.

האמת הפשוטה היא ששום הסכם עם איראן לא היה מספק את נתניהו ואת הממסד הבטחוני הישראלי. הם רצו כניעה, לא הסכם. הדרישה הפאתטית של נתניהו רק הדגישה את הנקודה הזו: לדרישה לא היה דבר וחצי דבר עם שמירה על בטחונה של ישראל, בהנחה שיש בכלל איום עליה מצד איראן, והיה ברור לכל שומעיו שהמטרה של הסעיף הזה היא לטרפד בדרך כלשהי את ההסכם בין המעצמות ואיראן.

מה שנותר הוא לשאול מתי נתניהו מתפטר. אחרי הכל, במשך שנותיו כראש ממשלה מאז 2009, לא היתה לו שום מדיניות אחרת פרט למניעת התגרענותה של איראן. הוא טוען כעת שההסכם הזה יוביל בוודאות להתגרענותה. אם כן, נכשלת. למה אתה עדיין איתנו?

נזכיר. נתניהו לא קידם שום מדיניות אחרת. הוא כל כך דבק במדיניות האנטי-איראנית שלו כחזות הכל, שכאשר נאלץ להגיב על דו”ח הדיור של המבקר, הוא טען שהוא “שומר על החיים עצמם” ונלחם באיראן. התגובה הזו הובילה ללעג וקלס ונתניהו מחק את התגובה הזו. נתניהו הגדיר את איראן כ”גרמניה הנאצית” וטען שהשנה היא 1938 כבר ב-2006 (ואני די בטוח שגם קודם, מיד עם כניסתו לממשלת שרון השניה, אבל אני לא מוצא את ההפניה.) תשע שנים חלפו מאז, מה שאומר שאם הזמן היה חולף כמנהגו, אנחנו היינו בשנת 1947 ואיראן היתה עיי חורבות, שבחלקה המערבי מגששת את דרכה חזרה לדמוקרטיה.

נתניהו הוציא על מתקפת הרפאים שלו על איראן, טען ראש הממשלה הקודם אולמרט, כ-11 מיליארדי שקלים. את הסכום האמיתי כנראה לא נדע אף פעם, כי מערכת הבטחון לא אוהבת מספרים, אבל מה שברור הוא שהוצאות הבטחון עלו שוב ושוב בימי נתניהו. שיעור הבטחון כחלק מהתמ”ג בישראל הוא במקום השני בעולם, ויש לציין שהנתונים הללו מוטים כלפי מטה – חלק ניכר מהוצאות הבטחון בישראל, על כדי רבע, מכוסות למעשה מתקציבי משרדים אחרים. בשנת 2012, למשל, השנה המיועדת להתקפה על איראן, תקציב הבטחון הרשמי היה 55.9 מיליארדים; בפועל, ההוצאה היתה 69.4 מיליארדים. ב-2011, ההוצאה הרשמית היתה אמורה להיות 52.9 מיליארדים, כשההוצאה בפועל היתה 65.9 מיליארדים.

חלק ניכר מהעליה בתקציב הבטחון הוא בתקציב “האמצעים המיוחדים,” קרי אמצעי מודיעין ואמצעים אחרים, שרבים מהם הופעלו כלפי איראן. נתניהו הגדיל את ההוצאה הזו, על פי הערכות מומחים, משמעותית יותר מקודמיו; הם מהווים כ-20% (!) מכלל תקציב צה”ל. המאמץ הזה נכשל. לגמרי יתכן שהסכום שבו נקב אולמרט – 11 מיליארד, נזכיר – שמרני ביחס למציאות.

לכשלון הזה, כמובן, אבות רבים. מערכת הבטחון השתמשה בגרעין האיראני כדחליל מאז אמצע שנות השמונים כדי לדרוש תקציבים. הוקמו מפקדות מיוחדות והושפרצו תפקידים מופרכים – “אלוף פיקוד העומק”, מישהו? – תמורת אגם של כסף שלא הושקע בתשתיות, חינוך, בריאות או תחבורה, קרי החיים עצמם; ואנחנו שילמנו בלי לשאול שאלות מיותרות.

אבל אף שהאחריות לבזבוז המדהים הזה היא בעיקרה של מערכת הבטחון לדורותיה, ואף שהיא נקטה לשם כך בשטיק החביב עליה – הונאה מודיעינית, כלומר ניפוח איומים בטענות שהציבור לא יכול לבדוק – בסופו של דבר יש מנהיג אחד שהפך את המלחמה עם איראן לעילת קיומו: נתניהו. ואת מחיר הכשלון הזה הוא צריך לשלם.

אחרי ההסכם בין המעצמות לאיראן, לישראל אין אופציה למלחמה באיראן. לא רק שהתקפה כזו תכשל, היא תעמיד את ישראל מול כל העולם – והתוצאה תהיה שתוך שנה-שנתיים לאיראן תהיה פצצה, בהסכמה בשתיקה של העולם.

תומכי נתניהו אומרים לנו שהסנאט עדיין יכול לשבש את ההסכם. כדי לחזור לדוגמא של שיבוש כזה של הסכם, צריך לחזור כמעט 100 שנים אחורה, לוודרו ווילסון ולסירוב של הסנאט להצטרף לחבר הלאומים. ספק אם הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו, שלדון אדלסון, חזקה מספיק כדי לחזור על השגיאה ההיא. למעשה, גם הקריקטורה תצליח, זה יהיה נצחון פירוס: יש תמיכה ציבורית ניכרת בהסכם, רוב מוחלט של האמריקאים לא רוצה מלחמה עם איראן, ואם הסנאט ישבש את ההסכם, האמריקאים יבינו תוך זמן קצר שמדינה זרה קנתה את הפוליטיקאים שלהם, בסיוע ניכר של גיס חמישי מקומי. הם לא יאהבו את זה.

יתר על כן, אובמה משווק את ההסכם הזה היטב. בנאום שלו, הוא השתמש בהנגדה בין אמון (trust) ואימות (verifying). המילים לא היו מקריות: אובמה חזר כאן למטבע של רונלד רייגן, בשיחות שלו עם מיכאיל גורבצ’וב: Trust, but verify. במילים אחרות, אם אפשר היה להגיע להסכם גרעיני עם הבוגדנית שבמדינות, ברית המועצות, שמנהיג עבר שלה אמר “אנחנו נקבור אתכם,” אפשר להגיע להסכם גם עם איראן.

בקצרה, המדיניות היחידה של נתניהו התמוטטה, אחרי שהיא עלתה לנו מיליארדים, אחרי שהתשתיות, מערכת הבריאות ומערכת החינוך שלנו הגיעו אל סף קריסה. במדינה שבה יש משטר פרלמנטרי, ראש ממשלה שהמדיניות שלו קרסה כך, מתפטר.

נתניהו, כמובן, לא יתפטר. בסופו של דבר, הוא מעוניין בשימור שלטונו אפילו יותר משהוא מעוניין בהתקפה על איראן. אף אחד במפלגתו לא יעז לדרוש את התפטרותו; צ’מברליין, שנתניהו דומה לו הרבה יותר משהוא דומה לצ’רצ’יל, התפטר כשאיבד את אמון מפלגתו ואחרי שליאו אמרי תקף אותו בפרלמנט ב”אותן המילים הנוראות” של קרומוול – “ישבתם כאן זמן רב מדי ביחס לתועלת שהבאתם; עזבו, אני אומר, ודי לכם. בשם אלוהים, לכו!”

הליכוד לא יעז לדרוש את התפטרות נתניהו, ודאי לא אחרי נצחונו בבחירות. אבל אנחנו צריכים לדרוש אותו. הפיאסקו האיראני של נתניהו לא צריך להיות עילה, כפי שכבר מרננים היום, לממשלת אחדות; הוא צריך להיות עילה להצעת אי אמון.

בימים האחרונים, מרבים לקונן על הכסף שכביכול הוציא צה”ל בחיפושים אחרי השרץ הקטן שחטף את עצמו. ספק אם צה”ל אכן הוציא כסף – הוא לא גייס מילואים וחיילי סדיר לא עולים לו – אבל אין ספק שהוא יוציא את סכום הרפאים הזה מהקופה. עד כה נקבו בסכום של “כמה מיליוני שקלים.” הסכום שהוציא נתניהו על המלחמה באיראן גבוה פי יותר מאלפיים, לפחות. ציבור שרואה בעצמו ציבור צריך לבוא עמו עליו חשבון.

ועוד דבר אחד: במשך שנים טענו תועמלני הימין היהודי שהשמאל טופל עלילות על חיילי צה”ל. עד שמשהו מסוג זה קורה, מסתבר שמי שטופל את העלילה הוא חבר כנסת של הליכוד, אורן “בנו של המוח” חזן. מישהו באמת מופתע?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שודדי התקציב האבוד

הגיעה עונת התקציב, ובהתאם צה”ל משליך עלינו איומים מן הגורן ומן היקב. האם חיזבאללה יכול לכבוש את הגליל? אם כן, פרקו את צה”ל

זה הסתיו, עם הענן ועם הגנרל המייבב: בכירים בצה”ל מתכננים את הפשיטה הבאה שלהם על השירותים שתקבלו מהממשלה בקפידה. כדי לוודא שלא תהיה התנגדות של ממש, הם מעלים את רף האיומים על ישראל לרמות מופרכות. כמו בכל עונת תקציב.

נחזור על מה שנכתב פה לא אחת בשמונה השנים של הבלוג הזה: לישראל אין אויב ראוי לשמו. החונטה הצבאית של מצרים היא אחות לחונטה שלנו. לבנון היא לא איום. החיזבאללה הוא ארגון גרילה שלא כל כך מצליח בסוריה ומעולם לא ניסה לפעול בישראל עצמה. צבא סוריה התפרק בפועל – לא שהוא היה במצב מוצלח כל כך קודם לכן. ירדן היא בעלת ברית, אם לא ממלכת חסות. כלומר, שלוש מדינות האויב הקלאסיות של התקופה שלפני 1973 – מצרים, סוריה וירדן – יצאו מהמשחק. במעגל השני יש לנו את עיראק, שהתפרקה לחלקיה ושבכל מקרה הצבא שלה לא מאיים על ישראל. לאיראן אין כל כוונה או יכולת להגיע לישראל – היא תצטרך לעבור את עיראק בדרך, וזה לא כל כך הצליח לה בעבר – וההמנון הבלתי רשמי של צבא סעודיה הוא Onward, Christian Soldiers. הצבא שלה מתפקד בעיקר ככלי להגנה על המשטר.

אז מה נשאר? כמה ארגוני גרילה. צה”ל לא הכריע ועכשיו לוחשים לנו שהוא גם לא רצה להכריע את חמאס – מה שהיה צפוי מראש. כולם מדברים על דאע”ש, אבל זו מעולם לא ניסתה להתמודד עם צבא של ממש, ואחרי כל הרעש מדובר במיליציה של 20 עד 30 אלף איש, עם כמה טנדרים, שבכל פעם שהיא חורגת מהטריטוריה הטבעית שלה – שטחים סוניים במובהק – חוטפת מכה מסיבית בראש. לא משהו שצריך להטריד מדינה שההוצאה הצבאית שלה ביחס לתוצר ולהוצאה על בריאות היא הגבוהה ביותר בעולם. אלה, אגב, נתוני 2012: בהתחשב בכך שקיצצנו השנה את תקציב הבריאות לטובת התקציב הצבאי, היינו מטפסים במעלה הטבלה הזו, אם רק היה לאיפה.

המסקנה המתבקשת מהעדר האיומים על ישראל היא דווקא שיש צורך לקצץ את התקציב הצבאי, במשהו כמו שליש עד מחצית. בפועל, צה”ל דורש תוספת של 30 מיליארדי שקלים בשנים הקרובות – ונתניהו, על פי הפרסומים, נחוש לתת לו את מבוקשו.

אז איך מסבירים לאוכלוסיה שהרגע למדה שמקצצים את תקציב החינוך והתחבורה שלה עד להודעה חדשה? מפחידים אותה, כמובן. ערוץ 2 שימש השבוע כשופר לשודדי תיבת האוצר של צה”ל, כשנתן פתחון פה לבכיר צה”ל – בכיר עלום שם, כמובן – לטעון שהחיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל. וואלה.

ובכן, אם החיזבאללה יכול לכבוש חלקים מהגליל, ועוד במצבו, הדבר המתבקש הוא לפרק את המטכ”ל ולכלוא את כל החברים שלו בשל מעילה. אם חייל בצה”ל נכנס למחבוש כשהוא מאבד מברשת, מה אנחנו צריכים לעשות לחבורת גנרלים שהצליחה לבזבז מיליארדים? שהפכה את הצבא שהיא קיבלה לכנופיה שלא מסוגלת לבלום מיליציה איסלמית של 10,000 איש, אולי? שלא מסוגלת, אחרי אגמי השקלים שהיא שתתה, להבטיח שצפון הארץ לא תכבש על ידי כוח שהכלי הכבד ביותר שלו הוא טנדר? ראבק, הכוח של קאוקג’י במלחמת העצמאות היה יותר איום על צה”ל של אז מהחיזבאללה על צה”ל של היום. נכון, ב-30 השנה האחרונות נתנו ליותר מדי חובשי כיפות לקבל תפקידי פיקוד, ואת התוצאות אנחנו רואים, אבל אם אחרי כל ההוצאות, צה”ל לא מסוגל להגן על הגליל לא מפני צבא מסודר אלא מפני מיליציה – בשביל מה אנחנו צריכים אותו? ומה עשיתם עם כל הכסף, שלא לדבר על מאות אלפי השנים של צעירים שהופקדו בידיכם?

ושניה, יש עוד מה שלא הבנתי. אתם טוענים, במסגרת הדרישות שלכם לשיפוי תקציבי על “צוק איתן” – איכשהו, התקציב שלכם הוא תמיד למצב שלום; כשאתם אשכרה עושים משהו אתם דורשים עוד תקציב – שהוא לא היה כשלון, כי אם נסתכל על מלחמת לבנון השניה, הרי שהיא השיגה הרתעה, ואת זה הבנו רק באיחור של שנים. אז רגע: חיזבאללה מורתע? כי, אם הוא מורתע, למה אתם מאיימים עלינו בכיבוש של הגליל? ואם הוא לא מורתע, למה אנחנו צריכים לשלם לכם על “צוק איתן”?

אגב, אכפת לכם לעדן את השקרים שלכם? התמונה של שלושה אנשי חיזבאללה שפרסמתם, נאלץ דובר צה”ל להודות, צולמה די מזמן. איפשהו על קו הגבול. והיא אמורה, אני מניח, להצביע על כך שלחיזבאללה יש רובים (!). ואם מפקד חיל האוויר משתחץ ביום העצמאות ש”אנחנו פוליסת הביטוח של ישראל,” יהיה מוגזם לבקש שארבעה חודשים אחר כך הוא לא יתאר את המטוסים שלו כערימת גרוטאות בלתי בטיחותית? שהוא לא יזלזל באינטליגנציה שלנו, כי אנחנו יודעים שמטוסים אמורים לשרת שנים ארוכות? (צילומי המסך – באדיבות Gilad Shapiro).

AIR FORCE

רגע, לא סיימנו. לפני כשבוע, חגגתם את הגעתה של צוללת גרעינית חדשה, תנין שמה. בקרוב, נקבל את אחותה, רהב. נניח עכשיו לבחירה המפוקפקת של השם – מפלצת ים מתה שאף בריה לא יכולה לעמוד בסרחונה, ואוטומטית אתה חושב על חצר אשכנזי – ונשאל, בנימוס, למה לעזאזל צה”ל צריך שייטת של צוללות גרעיניות. יש להן תפקיד שאנחנו לא מודעים לו במלחמה בחמאס? בחיזבאללה שעומד לפשוט על חיפה? בדאע”ש? צה”ל נכנס למירוץ חימוש עם ארה”ב, רוסיה, או בריטניה? יש צי ענק שעומד לפשוט על חופינו? לא? אז למה, לכל הרוחות, אנחנו משלמים שני מיליארדי שקלים על כל בהמה כזו? כי, לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל אנחנו צריכים את הכסף. באמת.

אה, וחיל האוויר? אתה רוצה מפציצי F-35. ב-2009, המחיר של כל אחד מהם אמור היה להיות 836 מיליוני דולרים לדינוזאור. המטוסים היו אמורים להיות מסופקים ב-2014, אבל זה לא קרה, כנראה לא יקרה, והעיכובים משמעם שהמחיר יהיה כנראה גבוה יותר. מה אתם מתכוונים לעשות בהם? האם אנחנו באמת צריכים שלוש טייסות, 75 מטוסים, שלהם? כי, איך לומר, בשמונה השנים האחרונות, הסתדרתם מצוין בלעדיהם. כן, המשימות שלכם היו הפצצת אנשים שלא יכולים להגן על עצמם בלבנון, עזה וסוריה – אבל זה לא הולך להשתנות בקרוב, נכון? לא תהיה מלחמה נגד איראן, אפילו נתניהו (גרוע מכך, אפילו ארי שביט) כבר לא מדבר על זה. אז האם אנחנו באמת צריכים להמשיך ולהוציא סכום שהוערך ב-2009 בכ-15 מיליארדי דולרים וכנראה יעלה יותר (הצעצועים האלה תמיד עולים יותר)? למה? שוב, אנחנו מצטערים, באמת, להטריד אתכם בנושאים מלוכלכים כמו כסף, בדיוק ברגע שבו אתם מפנטזים על האקסטזה שבשבירת מחסום הקול שלוש פעמים עם סטיק רוטט בין הרגלים מעל לול תרנגולות שאולי מכיל כניסה לפיר מנהרה במחנה הפליטים אל בורייג’, אבל אנחנו באמת צריכים את הכסף.

באמת. מערכת הבריאות שלנו מחרחרת. תחבורה ציבורית אין לנו בעצם. על מערכת החינוך מוטב שלא להרחיב את הדיבור. אנחנו יודעים שהבטחנו, אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו יודעים שמימיו של דיין כשר בטחון, קיבלתם כל מה שרציתם, אבל באמת, כבר לא נשאר לנו מה לתת. אתם האיש השמן ואנחנו האיש הרזה, ואנחנו קורסים.

הממשלה אומרת שכולנו נצטרך לקצץ, כי אין להעלות על הדעת שנעלה מסים על החברים של שר האוצר. אז מה אתם אומרים, תשתתפו גם אתם? תביעו סולידריות איתנו? אנחנו לא מבקשים הרבה. תוכלו לקבל 25 F-35, אם תתעקשו, וניתן לכם לשמור על הצוללות שכבר קניתם.

לא, אה?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צוק איתן: גלי ההדף מגיעים

המלחמה לא משלמת על עצמה, ויש לה מנצחים. לא מי שחשבתם

מי הפסיד מ”צוק איתן”? כולם, חוץ מהימין הישראלי והימין הפלסטיני: שוב, כמו במקרה של פיגועי שנות התשעים, אפשר לראות איך הליכוד וחמאס פועלים יד ביד.

סקר שנערך בימים האחרונים על יד המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר מצא שהתמיכה בחמאס רושמת שיאים בקרב הציבור הפלסטיני. איסמעיל הנייה גובר על אבו מאזן בסקר לבחירות לנשיאות, בשיעור מרשים: 61:32. כמעט כמו הנצחון של שרון על אהוד ברק. לפני חודשיים, מצאו אותם סוקרים שאבו מאזן מביס את הניה ביחס של 53:41. לראשונה, הנייה מנצח גם את מרוואן ברגותי, ביחס של 49:44.

בבחירות לפרלמנט, החמאס ינצח את פתח בשיעור של 46:31; לפני חודשיים, הפתח נחשב כמנצח בשיעור של 40:32. התמיכה בחמאס בגדה (47%) גדולה מהתמיכה בו בעזה (44%) – בעזה הרגישו היטב את מחיר נצחון החמאס. אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שקובע ש-53% מהפלסטינים חושבים שהדרך לנצחון על ישראל היא במאבק אלים, בעוד שרק 20% חושבים שהמאבק הלא אלים הוא הדרך הנכונה – ואפשר לראות את הסיבות לכך בעובדה ש-79% מהפלסטינים חושבים שחמאס ניצח במלחמה.

במילים אחרות, ישראל שוב הצליחה לשכנע את הפלסטינים שהיא מבינה רק כוח, ועל כן היא צפויה לקבל עוד מאותה המנה. בצה”ל ודאי נושמים לרווחה: המאבק הלא-אלים היה הדבר המסוכן ביותר לבהמה הירוקה. פעם אחר פעם, חמושי צה”ל נאלצו לפברק פרובוקציות אלימות, לעתים תוך שימוש במסתערבים, כדי להצדיק את הדיכוי האלים של המחאה הלא-אלימה. אחרי “צוק איתן,” פלסטינים שתומכים במאבק לא-אלים מנהלים מאבק במעלה גבעה: הם צריכים להסביר איך מדינה שמבינה רק כוח תשתכנע ממאבק שלא משתמש בו.

במקביל, מראים הסקרים שגם הליכוד והבית היהודי רושמים עליה בסקרים. המלחמה היתה כשלון, אבל היי – הבאנו הרבה גופות של ילדים, ויש לזה לא מעט קונים בציבור היהודי. בן דרור ימיני נהג לטעון שאין ימין קיצוני בישראל, כי “עוצמה לישראל” ודומותיה לא חוצות את אחוז החסימה; מי צריך את “עוצמה לישראל”, כשאפשר להצביע לבנט ולדנון, שאומרים את אותו הדבר, רק בצורה פרועה פחות?

אבל לכל גופות הילדים האלה יש מחיר, וכולנו הולכים לשלם אותו. אל דאגה: הממשלה תסתיר את המחיר.

* * *

שר הבטחון יעלון אמר היום שמחירו של מבצע “צוק איתן” הוא תשעה מיליארדי שקלים. אמיר שיבי כבר עשה חישוב מהיר ומצא שהריגת כל פלסטיני – הרגנו כ-2,100 מהם – עלתה לנו ארבעה מיליוני שקלים בערך. שזה די שומט את הלסת. (יעלון, אגב, אמר שיש לישראל חימוש מדויק שמונע פגיעה בילדים, ושזו עלות נכבדת מן התקציב. העובדה שהחימוש המדויק מונע פגיעה בילדים מסבירה כנראה את השימוש המסיבי של צה”ל בארטילריה במבצע הזה, אבל הכתבים הצבאיים מאולפים לא לאתגר את נציגי צה”ל.)

מאיפה יגיע הכסף? אל דאגה, צה”ל יקבל את שלו. צה”ל תמיד מקבל את שלו. הממשלה עורכת קיצוצים בבסיס התקציב. המשמעות היא שהקיצוצים האלה הם קבועים, הם יחזרו על עצמם מדי שנה. משרד החינוך יאבד לטובת צה”ל 480 מיליוני שקלים כל שנה. משרד התחבורה יאבד לטובת צה”ל 243 מיליונים כל שנה. ההשכלה הגבוהה תקוצץ לטובת תנאי הרס”רים ב-179 מיליוני שקלים כל שנה. משרד הבריאות יעביר לצה”ל 50 מיליונים כל שנה. אנחנו הולכים לשלם על התענוג של הריגת 500 ילדים עזתים הרבה, הרבה זמן. כמובן, מי שידפק מהקיצוצים האלה, בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית של שר החינוך מטעם “יש עתיד,” יהיו התלמידים בפריפריה. אתם יודעים, אלה שהרגע יצאו מחודשיים של הפגזה. אז במשך השנים הקרובות הילדים שלכם יהיו נבערים יותר, התחבורה תרד לרמה של הודו – רכבות מהירות? תשכחו מזה, הכסף יילך למכוניות לקצינים – ומערכת הבריאות תתדרדר עוד יותר, אבל כשאתם נרקבים בחדר המיון, תוכלו לפחות להתנחם בכך שהפכנו את מוחמד דף לאלמן ושהרגנו את בנו הפעוט ובתו. היה שווה!

אבל רגע, האם אתם מרגישים שאתם בטוחים יותר בעקבות "צוק איתן" וההוצאה עליו. האם באמת היה שווה?

ואל תדאגו לצה”ל: הוא לא יעצור בהחזר הוצאות “צוק איתן.” הוא ידרוש עוד. הוא תמיד דורש עוד. אמנם, לא נותרו מדינות אויב: החונטה הצבאית של מצרים היא בעלת ברית של החונטה שלנו, ירדן היא בעלת ברית כבר שני עשורים ויותר, ללבנון אין צבא ראוי לשמו והחיזבאללה מעולם לא ניסה לערוך מבצעים של ממש בשטח ישראל, הצבא הסורי התפרק בפועל – אבל, ממהרים בצה”ל לומר, יש את דאע”ש. וואלה.

אמנם, בהתחשב בביצועים העגומים של צה”ל נגד חמאס, אולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב שהוא יילחם בדאע”ש – שמתם לב, אגב, איך ככל שמספר חובשי הכיפות בצבא עולה, כך חלה ירידה מקבילה ביכולת שלו? – אבל בסופו של דבר, דאע”ש היא מיליציה איסלמיסטית ולא יותר. כדי שהיא תוכל לפעול, היא צריכה קרקע של תומכים. בעיראק, היא נשענת על המשולש הסוני – האזורים הישנים של המיליציה של אבו מוסאב אל זרקאווי מלפני עשור, שדאע”ש היא היורשת שלו. בסוריה… אף אחד לא ממש סגור מה היא עושה בסוריה, אבל צריך להיות ברור שגם אם דאע”ש תוכל לכבוש מוצב של צה”ל, היא לא תוכל להחזיק בו.

זה לא מפריע לצה”ל, ולראש הממשלה, להמשיך לצייר אותה בתור איום קיומי. הרי אנחנו צריכים איום קיומי – איום כלשהו. אחרת, ממה נפחד? אחרת, למה שנעביר את הכספים שלנו לצה”ל, תוך שאנחנו מקדמים מבלי דעת את החזון הניאו-ליברלי של חיסול הממשלה פרט להוצאות צבאיות? שמתם לב, אגב, שהשטן הגדול של העשור האחרון, איראן, פתאום נעלם ממפת האיומים של לשכת נתניהו? שם זה דאע”ש לארוחת בוקר, דאע”ש לארוחת צהרים, ודצ”ך דאע”ש באח”ב לארוחת ערב. עוד דחליל.

רגע, למה בעצם אנחנו מקצצים את התקציב? יש שתי דרכים לממן מלחמה: קיצוץ תקציב או העלאת מסים. המונח “קיצוץ תקציב,” אף שהוא מדויק, מטעה: המשמעות שלו היא “קיצוץ שירותים לאזרח.” למה אנחנו מקצצים שירותים?

כי העלאת מסים מנוגדת לתפיסה הניאו ליברלית, שבה מחזיקים הן ראש הממשלה הן שר האוצר, ומשום שהשניים יודעים שאם תהיה דרישה להעלות את המסים, האנשים שייפגעו מכך הם האוליגרכים: טייקונים וחברות ענק שמשלמות מס מגוחך. חברת טבע, למשל, שהמנהל שלה בישראל – אבינועם ספיר – הוא ממייסדי “יש דיווידנד,” משלמת מס בשיעור 0.3%. אם תהיה דרישה להעלות מסים – ואין ספק שעל מלחמות צריך לשלם – החברים של לפיד ונתניהו יהיו הראשונים שיצטרכו לשלם. אז הם מעבירים את התשלום אליכם. אחרי הכל, חברי האוליגרכיה לא ירגישו את הקיצוצים במערכות הממשלתיות: הם משתמשים במערכות פרטיות כבר מזמן.

צריך לשים לב לשאלה הזו, כי יש סיכויים טובים במיוחד שהבחירות יוקדמו. שמתם לב שלבני עושה קולות של פרישה? שמתם לב שלפיד תוקף בפומבי את ההחלטה לספח 4,000 דונמים בגוש עציון? או. לפיד יודע שאסור לו להגיע לבחירות אחרי שהוא יגיש לנו תקציב גרדומים, אז הוא מחפש דרך להגיע לבחירות לפני התקציב.

וכפי שמציין עידן לנדו, התרגיל הזה רווח בישראל בעשור האחרון: בכל פעם שהממשלה ניצבת בפני תקציב אסוני, שנובע ברוב המקרים מפיטום הבהמה הירוקה, היא הולכת לבחירות – ומי שאחראי לתקציב היא הממשלה הבאה. זו נוהגת להטיל את האשמה על קודמתה – אף שבמקרה של ממשלות נתניהו, הממשלה “הקודמת” מונהגת על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זוכרים את התרגיל שעשו לנו נתניהו ושטייניץ, כשהכחישו שיש גירעון של 40 מיליארדים לפני הבחירות ולעגו למופז, שחשף אותו? אז שימו לב, הולכים לעשות לנו תרגיל דומה.

איך אמר את זה ג’ורג’ בוש? דפקת אותי פעם אחת, אשמתי. דפקת אותי פעם שניה… זה לא יקרה. הישראלים אוהבים להעמיד פנים שהם לא פראיירים; הגיע הזמן להעמיד את הטענה הזו למבחן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ושר האוצר פרסם בהאפינגטון פוסט מאמר

מה ניסה להשיג לפיד, כשהתחפש לבן דרור ימיני. וחשוב מכך: מה הוא ניסה להסתיר

ליאיר לפיד המלחמה היתה רעה במיוחד. אף אחד לא שם אליו לב, ובצדק, אלא אם נתקף בהתקף חרדה כשנזכר שלפיד – כחבר בקבינט המדיני-בטחוני – הוא בין המכריעים את גורל האזור. מדי פעם, לפיד פלט כל מיני הצהרות לוחמניות, כמו ההתרברבות בכך שישראל תרצח את המנהיגים הפוליטיים של חמאס אם יצאו מהבונקר (הם יצאו אתמול, וטרם נרצחו, למרות שאם הייתי חברת ביטוח הייתי דוחה בנימוס את בקשת הפוליסה שלהם), או האמירה שצה”ל לא יצא מהרצועה עד שתחוסל המנהרה האחרונה (צה”ל מיהר להודיע שאין לו שום אפשרות לדעת מהי המנהרה האחרונה.) לפיד כתב מאמר מטופש ומלוקק להדהים, שבו הודיע לקיצונים בשני הצדדים – אלה שהפגינו נגד המלחמה ואלה שהרביצו להם – והודיע שהם שניהם לא שייכים לישראל. כנראה ששר האוצר עדיין חושב שהתפקיד שלו בחיים הוא לחלק ציונים על מה ישראלי בעיניך.

אשר למה ישראלי בעיניו של לפיד, אשתו ליהיא נתנה השבוע תשובה:

“להיות אימא ישראלית זה עוד לפני שאת אימא, לחכות לבדיקת האולטרה־סאונד כדי לדעת שהכול בסדר, אבל כשהוא אומר "זה בן" — מיד לדמיין את העובר שלך חייל במדים, עם אבק דרכים בשיערו, נשק תלוי עליו ועיניים מלאות תמימות. ולהתחיל לפחד.

להיות אימא ישראלית זה ללמד את הבת שלך לא להראות חולשה מול הבנות מכיתה ג'1- כי היא חייבת להתחסן, שלא תתפרק מול המ"כית הקשוחה בטירונות.”

שתי הערות: א’, אני לא יודע איזה הורה ישראלי מגדל ככה את ילדיו, ודאי לא את בנותיו, אבל אני יודע לזהות טקסט פאשיסטי-מיליטריסטי כשאני רואה כזה. הסגידה לכוחות המזוינים היא סממן מובהק לכך, והוא מדאיג במיוחד כשהוא מגיע ממה שאמור להיות ה”מרכז,” אם כי כבר למדנו שהמרכז הרדיקלי הישראלי הוא בעצם ימין מוסווה. ב’, כפי שציין לפני אורי משגב, הטקסט הזה נראה דומה באופן חשוד לטקסטים של לפיד עצמו, וזו לגמרי לא הפעם הראשונה. אז או שליהיא לפיד מתעלת את בעלה, או שבעלה הוא זה שכותב את הטקסטים שמתפרסמים תחת שמה.

הלילה, עם זאת, דיווח לפיד שהוא כתב מאמר בהאפינגטון פוסט. אפשר לקרוא אותו כאן, וזה טקסט שמצריך פירוק.

לפיד מתחיל:

“הדבר שבו אני מאשים את אינטלקטואלים רבים אינו במשוא-פנים, או באנטישמיות, אלא בעצלות המחשבה.”

העלגות במקור. מה שמעניין פה הוא שני דברים. קודם כל, העמדת איש הקש: לפיד לא אומר נגד מי הוא מדבר, הוא לא מתמודד עם טקסט אחר, הוא מדבר על “אינטלקטואלים רבים.” מי? לא באמת חשוב. אם אתה לא מכיר כאלה, דע לך שיש. לפיד אמר. שנית, הזריקה האגבית של האשמה באנטישמיות. לא, לא – לפיד לא “מאשים” אותם באנטישמיות; חס וחלילה, זו האשמה שצריך לגבות, ולך תגבה האשמה נגד איש קש. לא, הוא מודיע מיד שהם לא אנטישמים. הם הפסיקו להכות את הנשים שלהם, ואני רוצה להבהיר שלא מדובר בפדופילים. הבהרנו את זה? שתלנו יפה את הסוגסטיה במוח הקוראים? נעבור הלאה.

“אינטלקטואלים אירופאים ואמריקאים הלכו כל כך רחוק עם התפיסה האומרת ש"לכל אחד יש הנראטיב שלו", ו"לכל סיפור יש שני צדדים", שהם החלו להתייחס לאנשים שיש להם עמדות ברורות כאל פרימיטיבים. מבחינתם, אם יש לך עמדה מוסרית, או שבחרת צד בקונפליקט, סימן שאין בך את הסובלנות המתחייבת שתאפשר לך "לראות את האחר."

וואלה. כל האינטלקטואלים האירופאים והאמריקאים? חלק מהם? שיעור מסוים מהם? ואיך לעזאזל זה קשור למצב? זה לא קשור, אבל ככה מבהירים שאיש הקש שלך עשוי מקש רקוב במיוחד.

“אני יודע שקשה לזכור זאת, אבל פעם אינטלקטואלים עשו בדיוק את ההיפך. הם היו האנשים שעזרו לנו להבחין בין טוב לרע, בין נכון ושאינו נכון, בין צדק לאי-צדק. הם לא עסקו בשאלה מה קרה בילדותו של הסנטור מקקרת'י או בשאלה מדוע העם הגרמני חש במצוקה אותנטית. הדיון לא היה ברגשות שנפגעו, אלא במהותה של האמת.”

אה, לפיד? לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חצי בערך מהספרות על עליית הרייך השלישי עוסק בשאלה למה “העם הגרמני חש במצוקה אותנטית”, וגם בשאלה האם היא אכן היתה אותנטית. אי אפשר לדבר על עליית הנאצים בלי לדון ב”רגשות שנפגעו”: על ידי ורסאי, על ידי ההשפלה שבתבוסה אחרי נצחון (הצבא הגרמני ניצח במזרח), על ידי הדרישה לקבלת אחריות על המלחמה, על ידי אובדן מה שנתפס כחלקי מולדת. מי שלא מבין שאפילו הסוציאל-דמוקרטים התקשו לקבל את קיומה של פולין העצמאית, מי שלא מבין שהתמיכה במהלכיו של היטלר קודם למלחמה נבעה בדיוק מ”רגשות שנפגעו,” אולי כדאי שלא ידבר על היסטוריה.

אה, ותקופת מק’קארתי? לא בדיוק תקופת הזוהר של האינטלקטואלים האמריקאים. רובם ירדו לבונקר.

“בגידת האינטלקטואלים בולטת במיוחד בימים אלה של עימות בעזה. לכאורה, לא צריכה היתה להיות לאף אדם נאור התלבטות בשאלה במי לתמוך: מצד אחד עומדת דמוקרטיה מערבית, שומרת חוק, שנוהגת להזהיר את האוכלוסיה האזרחית לפני שהיא תוקפת מטרות טרור לגיטימיות. מן הצד שני יש ארגון טרור איסלאמיסטי חשוך, שנשבע להרוג יהודים, עושה ככל שביכולתו לפגוע דווקא בנשים ובילדים ומסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות.”

לפיד משתמש במונח “בגידת האינטלקטואלים” שכנראה שמע מתישהו או ראה באיזה סילבוס. במקור, הוא שימש דווקא כהאשמת האינטלקטואלים על כך שהם עוסקים בחיי היומיום במקום בהיכלות העליונים של הפילוסופיה; אחר כך, אחרי מלחמת העולם השניה, הוא התייחס לעובדה שחלק נכבד מהאינטליגנציה מכר את נשמתו הן לפאשיזם והן לסטאליניזם. כאן, כמסתבר, העובדה שיש – אולי, לפיד לא מביא ראיות – אינטלקטואלים שלא תומכים בישראל היא “בגידה” ברמה ההיא.

למה? ובכן, לטענת לפיד, ישראל היא דמוקרטיה מערבית. היא לא. היא תיאוקרטיה שמצרה את רגליהם של בני המיעוטים שבה. אזרח יהודי לא יכול להתחתן עם אזרחית נוצריה. למדינה יש אידיאולוגיה רשמית, ציונות שמה, והיא מקדישה משאבים למאבק במתנגדים לה. יותר ויותר אנשים במערב מתחילים להבין את זה.

לפיד טוען שישראל היא מדינה “שומרת חוק.” וואלה. המדינה בעצמה מודה שהיא לא אוכפת את החוק על מאחזים שהיא עצמה מודה שהם בלתי חוקיים. יתר על כן, הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל ב-47 השנים האחרונות הוא פלישה לשטח של עם אחר, נישולו והעברת אוכלוסיה לטריטוריה שלו – הכל בניגוד למשפט הבינלאומי, ועל כך אין באמת חולק.

“נוהגת להזהיר” – זה נחמד, ושמעתי על ארגוני טרור שעושים את זה (ה-IRA, למשל, וגם האצ”ל טוען כבר עשורים שהוא הזהיר לפני הפיגוע במלון המלך דוד), אבל זה לא מפחית את אחריותו של צבא שיורה לתוך מקום שהוא יודע שיש בו אזרחים.

“מטרות טרור לגיטימיות” – נו, באמת. צה”ל הפגיז את בית החולים לנכים וואפא, למרות שהראיות שהוא הציג היו שנורתה רקטה 100 מטרים משם. צה”ל תקף שורה של בתי ספר, למרות שהובהר לו שוב ושוב שהם מאוכלסים באזרחים. ברפיח ובסג’עיה, צה”ל הפעיל כוח אש עצום בלי שום אזהרות, כדי למנוע מה שחשב שהיה שבי של חמושיו, והרג בכך מאות אזרחים – ככל הנראה, יותר אזרחים מסך כל האזרחים הישראלים שנהרגו מטרור מאז 2004. אם זה מה שיש לשר האוצר למכור לעולם, אז מצבנו באמת קשה.

“מסתתר מאחורי אזרחים תמימים המשמשים כ"מגן אנושי" לפעילויותיו הנפשעות,” וזה אכן פשע מלחמה – אבל פשע פחות מהריגתם של אותם אזרחים.

“אלא שהאינטלקטואלים אינם רואים זאת כך. מבחינתם, הפלשתינאים סובלים יותר, ולפיכך הם אלה שצודקים. מדוע? מפני שמרוב תקינות פוליטית הם הפכו את הסבל האנושי למדד היחיד של הצדק.”

קשקוש נקי. אם ללפיד יש אינטלקטואל כלשהו שמציג כך את הנושא, הבה נראה אותו.

“אם החמאס מכריח אזרחים חפים מפשע לעמוד על גגו של בניין המשמש כמפקדת טרור למרות שהוא יודע (והוא יודע כי הזהרנו אותו) שהבניין עומד להיות מותקף מן האוויר, את מי עלינו להאשים?”

אה, את מי שהפציץ את הבניין למרות שידע שהוא היה מאוכלס באזרחים לא חמושים? זה לא כזה מסובך. לחמאס יש בעליל אשם תורם; הפושע, הרוצח, עם זאת, היה צה”ל. אם חוטף לוקח בני ערובה והמשטרה, במקום להביא צלף לאזור, מעדיפה לירות מטח ארטילרי והורגת שישה בני ערובה על כל חוטף, היא אשמה ברצח. וזו הרי הנקודה: לפיד מסוגל לדבר משני קצוות פיו, לומר מצד אחד שהקורבנות שישראל הרגה נחטפו בכוח נשק על ידי חמאס – אנחנו לא יודעים דבר כזה, אגב, בינתיים זו תעמולה ישראלית ותו לא – ובו זמנית לומר שנו, מה לעשות, היינו צריכים להרוג אותם. האם לפיד היה מאפשר ירי כזה כלפי בני ערובה יהודים? לא. וזה בדיוק העניין: מבחינת לפיד, מבחינת צה”ל, מבחינת האספסוף היהודי בישראל, חייהם של פלסטינים, חפים מפשע ככל שיהיו, שווים פחות מחיי יהודי. ואידך זיל גמור.

“אם החמאס יורה אלפי טילים ופגזים לעבר עריה של ישראל ואינו פוגע במאות מילדינו רק בזכות עליונותה הטכנולוגית והצבאית של ישראל ומערכת "כיפת ברזל" המגנה על גני הילדים ובתי הספר שלנו, האם עלינו להאשים את עצמנו על כך שאנחנו סובלים פחות?”

לא, אבל אם אנחנו הורגים כמעט 1,900 איש – והמספר צפוי להאמיר – ומחסלים את התשתיות של 1.8 מיליוני איש, הופכים רבע מהם לעקורים או חסרי בית, אז אנחנו לגמרי צריכים להאשים את עצמנו בשימוש נפשע בנשק. הבעיה היא לא שישראל מסוגלת להגן על עצמה; העובדה שהאיום הרקטי של חמאס התברר כפאתטי היא לא נקודה לטובתה של ישראל, היא נקודה לחובתה. היא הגיבה בפראות על איום כמעט לא קיים. יתר על כן, ממדינה שמתהדרת ב”עליונות טכנולוגית וצבאית,” אפשר לצפות שהיא לא תשליך מאות פצצות של טונה על אזורים מיושבים ולא תירה לתוכם עשרות אלפי פגזים. מותר לצפות שהיא תשתמש בנשק מדויק – או לא תשתמש בו. אחרי הכל, עליונותה הטכנולוגית של ישראל הוכיחה שהנזק שמסוגל לגרום מחסן רקטות, גם אם הוא ממוקם בבית ספר של אונר”א, הוא זניח עד אפסי.

“האינטלקטואלים בגדו בייעודם מפני שהם מסרבים לענות על כל השאלות הללו, או לנסות בכלל להכיר בכך שמדובר בתמונת עולם מורכבת. במקום זה הם נעמדים מול צילומי הילדים שנפגעו בעזה ומתחרים ביניהם מי מזועזע יותר.”

הנה, ענו לך על השאלות הנבובות שלך. עכשיו שאלה משלי: מי הם האינטלקטואלים האלה שאתה מדבר עליהם? כן, אני יודע שכבר שאלתי. בכל זאת. מי הם?

“יש חומר מודיעיני רב ומהימן – לא רק בידי המודיעין הישראלי – המוכיח שהחמאס סובר, כחלק מתפיסתו התיאולוגית, שאין שום בעיה להקריב את חייהם של ילדי עזה כדי לצבור נקודות בקרב על התודעה והתקשורת המערביים.”

אוקיי, בוא נראה את החומר המודיעיני ואז נדון בו. אה, אנחנו לא יכולים לראות אותו? אנחנו צריכים להאמין לתועמלן של ממשלת ישראל שיש כזה? מצטערים, לא קונים.

אגב, כשאתה מדבר על הנכונות של חמאס להקריב את ילדי עזה, יאיר’קה, אתה מתחמק משתי שאלות. קודם כל, נניח שחמאס רוצה שנהרוג את ילדי עזה כי זה נותן לו נקודות בדעת הקהל. נניח שהם עד כדי כך לא אנושיים. למה לעזאזל אנחנו משתפים פעולה עם התכנית שלהם? אם אנחנו מודעים לתוכנית, אם המודיעין המהולל יודע עליה, למה אנחנו לא מסכלים אותה? אה, כי לא באמת אכפת לנו מדמם של ילדי עזה, ואנחנו מקווים שמאמרים כמו שלך ישכנעו את השוטים וינקו את הדם מידינו? הבנתי.

השאלה השניה מורכבת יותר. היא מצריכה קצת ידע היסטורי. זוכר את הספינה אקסודוס, יאיר? הנה, אני אגגל את זה בשבילך. הסיפור, בקצרה: ההגנה שכנעה אלפי ניצולי שואה לעלות על ספינה רעועה שהיא ידעה בבטחון מלא שתיורט על ידי הבריטים. אחר כך היא שכנעה את הניצולים לנהל קרב עם הבריטים, קרב אבוד מראש שעלה בחייהם של שלושה מהאנשים שהצליחו לשרוד את היטלר אבל לא את קור הדם של בן גוריון. אחר כך, כשהבריטים פינו את הניצולים, הפעיל הישוב לחץ אדיר עליהם שלא לרדת בצרפת, שם הובטח להם מקלט, כדי לאלץ את בריטניה לעשות את הדבר המטומטם ולהשיב אותם למחנות בגרמניה. כל העסק היה הצגה מפוארת בשביל ועדת אונסקו”פ, והיא הצליחה בצורה יוצאת דופן. ההלם של אקסודוס, של ההתעמרות הבריטית בפליטי חרב, הוביל למסקנות של הוועדה שבתורן הובילו להחלטה על הקמת שתי המדינות בפלסטינה-א”י. ככה מתנהלים עמים במלחמות שחרור; כך מתנהלים עמים שצריכים לנהל מלחמות גרילה מול צבא חזק יותר: מביאים אותו לשיאי ברבריות, שמצד אחד מגייסים את האוכלוסיה ומצד שני שוחקים את הלגיטימיות שלו. זה חדש לך, יקירי?

“מי שמכיר את המודיעין יודע גם איך מתייחס החמאס, בינו לבינו, לאינטלקטואלים המערביים שקונים את הסחורה המדממת הזו:
הם כלי – כלי שמשתמשים בו ולועגים לו.”

וואלה. הבנו שמישהו עשה טעות ונתן לך גישה למודיעין, ושאתה הפכת למסומם ממנו. אפשר לראות את הראיות שלך? לא? אז, שוב, הן לא חלק מהדיון. ואני לא יודע בקשר אליך, אבל מה חושב עלי החמאס לא מעניין אותי כלל. אני לא מכוון את המצפון שלי לפי איסמעיל הניה ולא קם בבוקר מודאג מחוות דעתו של חאלד משעל.

ואחרי כל המילים האלה, צריך לומר משפט קצר: כל זה לא היה באמת חשוב.

כי הטקסט של לפיד לא באמת חשוב. הטקסט של לפיד הוא הסחת דעת. הוא מיועד למצב את לפיד כמי שהרוויח משהו כתוצאה מהמלחמה הזו, כמי שיצא פטריוט וגבר-גבר מול אנשי הקש. לפיד צריך את האשראי הציבורי הזה, כי עוד כמה שבועות הוא יצטרך להודיע לכם שהוא מזמבר לכם את הצורה, שהוא מחסל את מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית, שהוא הולך להעלות את המסים שלכם ומקצץ בתמורה את השירותים שאתם מקבלים, כי צה”ל צריך – שוב – את הכסף שלכם. צה”ל מדבר עכשיו על 10 עד 15 מיליארדים שהוא צריך. צ’רצ’יל העיר פעם בארסיות שדיוני התקציב התחילו כשחיל הים רוצה שש ספינות מלחמה, האוצר מוכן לתת ארבע, ובסופו של דבר התפשרו על שמונה. עם הנסיון של לפיד מול צה”ל, זה בדיוק מה שהולך לקרות עכשיו.

לפיד יצטרך, עוד שבוע-שבועיים, להסביר למה הבטחות-השווא שלו על כך שיהיה כאן טוב עוד שנתיים התפוגגו. כדי לשרוד את זה, הוא מנסה עכשיו להתעטף בדגל. אל תתנו לעבוד עליכם, הוא כבר עשה את זה מספיק.

ועוד דבר אחד: בן כספית כתב היום ש”בטח יבוא עכשיו עוד איזה יפה נפש ויאשים אותי בהטפה לפשעי מלחמה. מודה באשמה.” לא נשכח, בן, לא נשכח. ונשתדל לוודא שגם אתה לא תוכל לשכוח.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: כששטייניץ צדק

זה לא קורה לו כמעט, אבל בעימות עם בוגי “משה” יעלון, שטייניץ צודק. שוב

קצת קשה לומר דברים חיוביים על יובל שטייניץ, אבל לפעמים אין ברירה.

שטייניץ הוא אחד הנלעגים שבפוליטיקאים שלנו, מי שכשר אוצר התגאה שוב ושוב בתקציב הדו-שנתי שלו, שהיה כשלון כה מזעזע עד שהוא בוטל ברגע שמונה שר אוצר אחר; מי שאין לו קיום פוליטי עצמאי והוא כלבלב של ראש הממשלה ורעייתו; מי שכתב ספר בשם “טיל לוגי לאלוהים וחזרה” שבו הסתמך על ההוכחה האונתולוגית, שמשמעה הוא שאם אני יכול לדמיין דרקון ורוד ובלתי נראה, אז הוא גם קיים; ומי שעם הצטרפותו לליכוד הכריז על עצמו כפעיל ותיק של “שלום עכשיו,” מה שהפתיע את החברים בתנועה.

אבל כששטייניץ תקף את התנהלות הרמטכ”ל ושר הבטחון בנושא דרישות התקציב שלהם בסוף השבוע, הוא צדק בכל מילה. הוא אמר ש

”יש תרגילים של משרד הביטחון שהם לא קבילים במדינה דמוקרטית. מצטמצמים בסעיף אחד שיש לו השפעה על דעת הקהל ולא בסעיף אחר שיכול להיות חסכוני יותר. השימוש בדברים אלה נועד להשפיע על התקציב ולעתים זה חורג ממה שמקובל במדינה דמוקרטית […] גם אם ההחלטות לא מוצאות חן בעיני הדרג הצבאי, הם לא יכולים לעשות מניפולציות… אנחנו מדינה שיש לה הערכה עצומה לאנשי צבא, ואסור שזה יוביל לכך שהברנז'ה הצבאית-בטחונית מרשה לעצמה לפעמים יותר מדי.”

הדברים נאמרו על רגע התרגיל הקבוע של צה”ל, המוכר כמט מינכהאוזן – קרי התגובה לדרישה לקיצוץ בשומני הצבא ובתנאים המופלגים של פורשיו בהודעה מיידית על הפסקת האימונים, סגירת טייסות והעברת מלאי הנשק הגרעיני של ישראל (על פי מקורות זרים) לחמאס, כי לצה”ל אין יותר תקציב לשמור עליו. בעקבות התרגיל הזה, נוהגת מדינת ישראל להתגלגל על הגב, להניף רגליים באוויר ולהעביר לצה”ל עוד כמה מיליארדים שאין לה, תמיד בלי לשאול את השאלה המתבקשת “תגידו, איך שוב נגמר לכם התקציב באמצע השנה, ולמה הרמטכ”ל לא עושה את הדבר המתבקש ומתפטר?” זה הרי מה שהיינו דורשים מכל מנהל כושל אחר.

הדברים של שטייניץ, שהיו סבירים באוזני כל אדם שעוקב אחרי המתרחש, גררו תגובה פראית של שר הבטחון. “גורם המקורב ליעלון” – תרגום: בוגי יעלון – אמר ש”תנחומינו לקהל שנאלץ לסבול את חפירותיו” ועבר לשורה של השמצות אישיות כנגד שטייניץ, שחלקן כנראה נכונות. בשום מקרה, לא התמודד יעלון – סליחה, “המקורב ליעלון” – עם הטענות של שטייניץ.

כבוגילוג ותיק – אני הייתי הראשון לזהות, כבר ב-2003, שיעלון הוא האיש המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית – היתה לי תחושה של דז’ה וו. בשנת 2004, שטייניץ הוביל את ועדת הכנסת שחקרה את השאלה מדוע המודיעין הצבאי שלנו כה חסר ערך ושוגה תמידית. העילה אז – הם עוד לא שמעו את ראש אמ”ן מעריך שמובארק יישאר בתפקידו שלושה ימים לפני התפטרותו – היתה ההערכה המביכה של צה”ל על היכולות הלא-קונוונציונליות של סדאם חוסיין. הוועדה של שטייניץ המליצה, בין השאר, על הפרדה בין יחידה 8200 ובין אמ”ן, כדי שיהיה לממשלה מקור מידע חיצוני לאמ”ן. ההמלצה הזו, כמובן, לא יושמה.

כך או כך, במהלך דיוני הוועדה דרש שטייניץ את נוכחותו של קצין מסוים. לבוגי, אז הרמטכ”ל (וראש אמ”ן בעברו) זה לא התאים, אז הוא הורה לקצין להגיע, אבל לא לענות על שאלות. שטייניץ נקט בתגובה בצעד חסר התקדים של זימון הרמטכ”ל לשיחת בירור בוועדת החוץ והבטחון. בוגי הודיע שהוא לא מתכוון להגיע, ושטייניץ הבהיר בתגובה שאם זה המצב, הכנסת תכריז שצה”ל לא נמצא יותר תחת פיקוח אזרחי. במילים מנומסות פחות, שטייניץ איים להכריז שצה”ל ביצע הפיכה. שטייניץ הזכיר עוד את העובדה שזמן קצר לפני כן, יעלון שלח מכתב נזיפה לכנסת. לא נראה לי ששטייניץ ויעלון שכחו את הסיבוב הזה (זה נגמר בסולחה שאירגן שר הבטחון מופז); אבל שאר המדינה שכחה את ההתנהלות של הדגנרל יעלון מול הכנסת.

ולמרות ששטייניץ צדק, אולי בגלל ששטייניץ צדק, הוא זכה לנזיפה מהפטרון הפוליטי שלו והאיש שבלעדיו אין לו קיום פוליטי, בנימין נתניהו. “מה אתה מתערב בעניין תקציב הבטחון? זה לא עניינך. זה עניין בין הבטחון לאוצר וביני. אלו שני נושאים חשובים, בטחון וכלכלה, ושאף שר לא יתערב בזה,” אמר נתניהו.

אה, לא. תקציב הוא עניינה של הממשלה כולה, ותקציב הבטחון הוא נושא לגמרי סביר לדיון מצד שרים. כהרגלו, נתניהו שכח שהוא לא מנהל ממשל נשיאותי, אלא מוביל ממשלה קואליציונית, שחייבת דין וחשבון לפרלמנט. העובדה שנתניהו נזף פומבית בשטייניץ לא מפתיעה; לשטייניץ אין שום כוח ולבוגי יש הרבה יותר מדי. נתניהו צריך את בוגי, שטייניץ הוא סרח עודף.

אבל הפגנת הבריונות לא משנה את העובדה ששטייניץ צדק ושראש הממשלה, שפעם דיבר על “האיש השמן”, מתייצב לצד האיש שאין שמן ממנו, כי יש לו המון כוח פוליטי. ראוי גם לומר ששטייניץ הוא לא סתם שר, הוא השר לאיומים אסטרטגיים. כשנתניהו אומר שלשר הזה אסור לדבר על התקציב, הוא מצביע – שלא במכוון – על נביבותו וריקנותו של התפקיד. למה התפקיד קיים בעצם, אם יש לנו בעיית תקציב? לצרכיו הפוליטיים של נתניהו, כמובן.

ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של פרוייקט 300 ואני מקווה שיעמוד לי הכוח לסיים אותו.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: ניצת הדובדבן

מחאת 2011 נרמסה ב-2012 ונבגדה ב-2013. אבל היא איתנו, היא לימדה אותנו הרבה, והיא עומדת לחזור ובגדול

נהוג לומר היום שהמחאה של קיץ 2011 היתה אירוע קצר, מדהים שנגמר והותיר טעם של אפר. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בדרישה לשינוי. ושום דבר לא יצא מזה. שני אירועים נחשבים למסמני דעיכתה של המחאה. האחד הוא מעצרה של דפני ליף ב-2012, שקרס בקול נפיחה רמה לאחרונה; השני היה הבחירה ביאיר לפיד ויש עתיד ב-2013. הראשון ייצג את דיכוי המחאה, השני את הבגידה בה על ידי פוליטיקאי שהונה את בוחריו ומכר אותם לבנימין נתניהו – כפי שנחזה מראש בבלוג הזה.

אבל מי שמחפש קו ישר בהיסטוריה בדרך כלל מתאכזב. מהפכות מהירות נוטות להגמר באסון. ובמשחק הזה, שום דבר עוד לא נגמר. בימים אלה אנחנו מתחילים לראות את הפירות של 2011.

קודם כל, אנשים הרבה יותר מודעים כלכלית. הם יודעים יותר, הם מבינים יותר, והם קולניים יותר. השנתיים האחרונות היו פריחה יוצאת דופן של התאגדויות במקומות העבודה, אחרי שלושה עשורים של שבירה של העבודה המאורגנת על ידי ניאו-ליברלים, הן מן הליכוד הן מן העבודה (עבדכם הנאמן הצטרף אף הוא לאחרונה לאיגוד עובדים, זה של “יש דין”, שמאורגן תחת “כוח לעובדים”, ובין שלל המסים שאני משלם, את זה אני משלם בשמחה של ממש.)

שנית, תראו מה קורה בימים האחרונים לארגון העובדים של אנשי הקבע. הוא ניסה את השטיק הישן שלו, לאיים על התושבים במלחמה כושלת אם לא ישלמו לו עוד פרוטקשן. בשנים עברו זה קרה כמעט בלי קולות מחאה. הפעם זה לא עובר בשקט. מכל עבר עולים קולות מחאה, ואנשים תובעים מארגון הסחיטה של בוגי וגנץ להתייעל לפני שהוא בא לקחת מאיתנו עוד כסף. בצה”ל עוד לא מבינים איך זה קרה להם, אבל עוד כמה תרגילים כאלה, ולצה”ל תהיה בעיה של ממש. איתמר שאלתיאל כתב פעם שלכולנו יש שתי תדמיות של צה”ל: האחת היא של צבא מבריק, שבו הכל מתנהל כשורה, כל הקצינים מבריקים והכל מתקתק; השניה היא של הצבא כפי שכל אחד מכיר אותו: גדול מדי, בזבזו וטיפש כמו עוזי דיין ומירי רגב. הדימוי הראשון הוא אשליה, אבל זו אשליה חזקה מאד. גנץ ויעלון מאלצים את האזרחים להתבונן שוב ושוב בצבא שהם מכירים מנסיונם. כל מבט בו מפוגג את האשליה, וזה מצוין. אם על ישראל לחיות, על האשליה של צה”ל להשבר.

שלישית, לשר לענייני טייקונים שלנו קרתה תקלה מצערת. הוא ניסה למנות כיועץ אסטרטגי את מוטי שרף. הלז משמש כיועץ גם לשורה של טייקונים: רקפת רוסק-נתתי-הנחה-בלתי-סבירה-לנוחי-דנקנר-עמינח מבנק לאומי, שאול אלוביץ מבזק, עידן “לונדון מחכה לי” עופר, אליעזר “ידו בכל” פישמן, מוטי “הגביר השביר” זיסר ורבים אחרים. בשנים עברו, המינוי היה עובר בלי יותר מדי בלגאנים. לא עוד. קמה מחאה ניכרת, ויומיים אחרי המינוי, חגג “חדר המצב” נצחון: לפיד נאלץ לוותר על שרף.

תקציב 2015 עומד להגיע. במהלכו, כבר הודיע בנק ישראל, תצטרך הממשלה לקצץ הוצאות ולהעלות מסים בשווי של 18 מיליארדי ש”ח. השקרן ממשרד האוצר, שלפני שנה וחצי הבטיח לנו במיטב המסורת הניאו-ליברלית שבתוך שנתיים יהיה כאן טוב, יהיה זה שיצטרך לנצח על הקטסטרופה. גנב הקולות שהרג את המחאה יצטרך, בצדק פואטי, לאכול את העוגה שבישל.

המחאה תחזור, והפעם אנחנו צריכים לנצח. הכלל הראשון יהיה שלא ליפול שוב בפח של נוכל נוצץ, ששוב ימכור אותנו ל-18 המשפחות. המועמד הבולט הפעם הוא תומך “החטיבה היהודית” בליכוד, משה כחלון, שעכשיו מנסה למצב את עצמו כאיש מרכז ופעיל חברתי – זאת למרות שאף אחד לא זוכר שום פעילות חברתית שלו כשהיה שר הרווחה (כן, הוא היה שר הרווחה. נכון שגם אתם לא ידעתם?)

זה יום ייחלנו לו עוד יעל ויבוא. אל יאוש.

(יוסי גורביץ)

ספארטה באורגזמה

דובר צה"ל שלח למערכות העיתונים את הטקסט הבא, שאני מביא באדיבותו של חיים לוינסון:

"להלן לו"ז סיקור ספינת הנשק:

הגעה לנמל אילת צפוייה בשבת החל מהשעה חמש.

פריקת המכולות תעשה מיד, ההערכה היא כי סיום הפריקה יהיה ביום א.

ביום ב בבוקר מתוכננת מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה,שר הבטחון, רמטכל ומפקד חיל הים.

חומרים יופצו על ידי דובר צהל לפי הפירוט הבא:

כניסת האנייה – יופץ במוצאי שבת לקראת מהדורות הערב.

פריקת מכולות – יופץ ביום א לקראת אחר הצהריים.

מסע"ת ביום ב באחריות משרד רוה"מ.

מסיבת העיתונאים ביום שני תהיה אחר בצהריים.ארבע וחצי, חמש."

כלומר, חגיגות האורגזמה הלאומית צפויות להמשך עד יום שלישי לפחות, כשהעיתונים ידווחו על מסיבת העיתונאים בנוסח עדות פיונגיאנג – טקסט מוכן מראש, עיתונות נרצעת, בלי שאלות קשות בשידור חי או, בעצם, בכלל – ועבדכם הנאמן מוכן להתערב שבכל זאת תהיינה כתבה או שתיים במוספי השבת, כי על הרגלים קשה לוותר.

רגע, על מה בעצם כל החגיגה? לוחמי הקומנדו הימי, מלווים במפקד החיל שלהם וגדוד צלמים, פשטו על ספינת מסחר לא חמושה בים האדום. המלחים האדיבים שלשלו לאנשי הקומנדו סולם ואלה עלו על הספינה, והשתלטו עליה ללא התנגדות. בספינה נמצאו כמה עשרות רקטות (לא טילים!) מדגם M-302, שישראל טוענת כי הם הועלו על הספינה על ידי איראן ושיועדו להגיע לרצועת עזה, אם כי בשקט כבר נשמעת הטענה שאולי בעצם המשלוח היה מיועד לסיני – אנחנו כבר מורגלים בהונאות מהסוג הזה מצד צה"ל.

כלומר, אף שהיה כאן הישג מודיעיני בעל משקל, זו פעולה צבאית נטולת סיכון. מישהו כבר ציין שפיראטים סומאלים מבצעים כמוה על בסיס יומי, רק בלי הצלמים והגנרל הנלווה, ונראה שהמחשבה הזו עברה אף במוחם של חמושי צה"ל עצמם (וזו גם דוגמא טובה לחוסר המחשבה של כתבים צבאיים).

pirate

ואף על פי כן, התקשורת הישראלית התייחסה להשתלטות על ספינת מטען לא חמושה, מעשה שבכל יום בסכסוך מזוין של ממש, כאילו היה הביאה השניה של פעולת אנטבה. יש בכך שורה של כשלים תקשורתיים.

הראשון שבהם הוא כניעה לממסד הצבאי. דובר צה"ל דוחף לגרונם של כלי התקשורת חומר רב באיכות ירודה, ואלה לא טורחים לשאול שאלות בסיסיות – כמו, למשל: רגע, אתם סגורים על מי אמור לקבל את הרקטות האלה בכלל? אתם אומרים שאיראן מאחורי המשלוח הזה; אפשר לקבל הוכחות? אתם מתייחסים לכמה עשרות רקטות כאל "שובר שוויון" – אכפת לכם להפסיק להעליב את האינטליגנציה שלי? – ובעצם עוברים לדום ומשמשים כסטנוגרפים בהפקה של דובר צה"ל.

יש לכך כמה סיבות. הראשונה שבהן, זה מה שהאספסוף הישראלי רוצה. יותר משהתקשורת רוצה לדחוף לו את הקש והגבבה האלה, האספסוף רוצה לקבל אותו. כלי תקשורת שלא ישתף פעולה עם החגיגה הזו, יאבד צופים או קוראים – וגרוע מכך, יואשם אוטומטית בחוסר שיתוף פעולה עם הצבא, כלומר בחוסר פטריוטיות. אף עורך לא רוצה שזה יקרה לו. אז הוא מכפיף את ראשו לעול של הצבא.

צה"ל, כמובן, מודע לכוחו בציבור והוא מנצל אותו כלפי התקשורת. זו האחרונה מעיזה לזנב בו רק בקצוות – דיווחים על בזבוזים וכו', אבל לא על עיקר הרציונל של קיומו ופעילותו. מבחינת הצבא, סיקור מתלהב כזה של פשיטה חסרת סכנה או חשיבות, היא הכרחית לתעמולה שלו. אחרי הכל, רוב מה שצה"ל עושה לא מצטלם טוב – רוב מה שצה"ל עושה הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית, ושם החיילים שלו מתייחסים למצלמות כמו לקריפטונייט. בפעמים האחרונות שצה"ל אשכרה יצא למלחמה – לבנון השניה, לבנון הראשונה – זה לא נגמר טוב. את הצילומים מ"עופרת יצוקה" הקפידו לא לשדר בישראל, כי לא נעים. אז צה"ל צריך לנפח פשיטה לא חשובה למימדים של הפשיטה על האי גרין או על אנטבה, כלומר אירועים מהימים שבהם הוא עדיין יכול היה להתגאות בצדק ביכולות שלו.

וכמובן, ישנה המרמרה. אם מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, מבחינת קברניטיה, לכסות את חרפת מלחמת יום הכיפורים ולהעלות שוב את קרנו של הצבא היקר ביותר במזרח התיכון, אז כל פשיטה על ספינה לא חמושה היא הזדמנות לחיל הים, שהושפל על ידי כמה קנאים טורקים, להוכיח שהוא דווקא יודע לעלות על ספינות זרות בלי שהאנשים שלו יפלו בשבי או יצטרכו לקפוץ לים. ראינו את זה בדיווחים ההיסטריים בשעתו על השתלטות על ספינות המשטים לעזה הלא חמושות, כמו האסטל. יש להניח שגם בפעם הבאה שצה"ל ירצה לחרוג מהתקציב שלו, הוא ישתמש באירוע הזה כעילה. מעניין לציין שצה"ל לא ציין את המחיר של המבצע. יכול להיות שזה היה מוריד את מפלס ההתפעלות, ומי יודע – אולי התקשורת היתה שואלת שאלות.

המעניין הוא שצה"ל אומר שפשיטות כאלה הן דבר שגרתי. אז על מה כל הטררם? כאן אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית יותר: השילוב המסוכן מאד בין מערך היח"צ של צה"ל ובין זה של לשכת ראש הממשלה. קשה מאד להשתחרר מההרגשה שהפמפום המטורף של הפשיטה השבוע נועד לסייע לנתניהו בנאומים שלו בארה"ב, ושיותר שהיה כאן עניין של בטחון לאומי היה כאן הכפפה של שיקולים מבצעיים לשיקולי hasbara. ובתוך כל האביונה הלאומית, אף אחד לא יבחן את זה לעומק. raid

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה נראית יותר ויותר כמו שילוב בעייתי במיוחד בין ספארטה ובין סיבאריס. האחרונה, עיר נשכחת בדרום איטליה, היתה ידועה בעיקר בנהנתנות של תושביה ונתנה לנו את הכינוי סיבאריטי. מצד אחד, המוסד שאין בלתו הוא הצבא, וכל משאביה של המדינה מופנים אליו ואל המפעל הגדול שלו, ההשתלטות על שטחי המחיה במזרח. מצד שני, בספארטה דאגו העבדים והעם המשועבד, ההלוטים, לכל מחסורם של הספארטנים; הללו לא אמורים היו לעבוד אלא רק להתאמן לקראת מלחמה. מצד שלישי, המנהיגים הספארטנים מזכירים את המנהיגים הישראלים בשחיתותם: עם כל הדיבורים על שוויון ועל כך שכולם אוכלים אותו מרק מצחין באותו חדר אוכל, כמעט כל מנהיג ספרטאני נתפס בשחיתות. מלך אחד אנס ילדה ורצח אותה, מלך אחר נתפס כשהוא אוכל מזון מעודן בניגוד לחוק, התקציב האתונאי בימי פריקלס כלל במשך עשור סעיף "שחור" שהיה בעצם שוחד להנהגה הספרטאנית, ואחרים נתפסו במעילה – ואלה רק המנהיגים שנתפסו. מצד רביעי, הציבור הישראלי משועבד מצד אחד לצבא – הן כעובד כפיה, הן בשל העובדה שהצבא מקבל אחוז יוצא דופן מהמסים שלו – אבל, בו זמנית, רואה כיצד פעם אחר פעם מצומצמים השירותים האזרחיים, כשהתקציבים שהיו מיועדים אליהם הולכים אל הצבא ואל ההתנחלויות. מצד חמישי, מקפידים לסמם אותו בתכניות בידור, תכניות ריאליטי, תכניות בישול ושילוב של כל השלושה. וזה שילוב שלא יכול להחזיק לאורך זמן.

ומדי פעם, כשעולה חשש שהציבור מתחיל לחבר את הנקודות ועשוי להתעורר, זורקים לו איזו חגיגת יח"צ צבאית כזו, איזה נצחון נטול סכנה – רק זה היה חסר לנו, שיהיו שם אבידות. הציבור הרי רוצה מלחמה ללא מחיר. אז הנה, קח – וזכור את החגיגה הזו, את ההתרגשות השוצפת, בפעם הבאה שניקח ממך שוב עוד כמה מיליארדים, תוך שאתה במקביל שוכח שהכסף הזה יורד מהבריאות שלך, מהרווחה של שכניך, מהסעד של הוריך, מהחינוך של ילדיך, מהבטיחות ברחובותיך. יש לנו דברים טובים יותר לעשות בו, לא שאתה אמור להטריד את ראשך הפעוט בכגון אלה.

דיל?

הערה מנהלתית: אם הפוסט הזה מצא חן בעיניכם, אשמח אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, כאן.

(יוסי גורביץ)

וקץ לדחליל

מדוע מתרוקנים כה מהר רחובותינו, ככרותינו,

והכל שבים הביתה נבוכים מאד-מאד?

יען כי ירד הלילה והברברים לא הגיעו

וכמה אנשים שבאו מן הגבול אמרו

ששוב אין ברברים מסביב.

עכשיו, בלא ברברים, מה נוכל לעשות?

האנשים הללו היו פתרון מסוים.

(קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים," תרגם את זה יפה יורם ברונובסקי, שלום לעפרו.)

קול הרעם מרחוב השלושה, קרי "ישראל היום," תקף הבוקר (ב') בשצף-קצף את העסקה בין מעצמות המערב לאיראן, שבמסגרתה תפסיק האחרונה להעשיר אורניום ובמקביל יוסרו בעקביות הסנקציות עליה. אחד הכותבים, דרור אידר, ריסס ארס וטען שעסקה עם המשטר האיראני היא "עסקה עם הרוע"; דן מרגלית חזר, אלא מה, להסכם מינכן, לא לפני שהפגין בורות הסטורית באשר לאיחוד חבל הריין עם גרמניה ב-1936; יצור אחר – כל כך חסרה לנו המילה האנגלית hack; "כתבלב" לא מספיק טובה, "זרזיר עט" גבוהה מדי בשני משלבים – חרק שאם העסקה תצליח, אז נתניהו ניצח ואם היא תכשל, אז נתניהו צדק.

האמת העגומה היא, וזו הסיבה שקול הרעם מרחוב השלושה נכנס להתקף נדיר אפילו אצלו, היא שנתניהו הפסיד. טוטאלית. אנחנו מדברים על מי שבמשך עשור ויותר, מאז ששב לממשלת שרון, טוען ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה." הביטו בתמונה הזו, שצילם ינון גבע (@yinnong) בארכיון בית אריאלה:

1984 maariv

ואחר כך קראו את אוסף הכתבות המדהים שליקט עומר כביר. מה יש לומר, 1938 היתה שנה ארוכה מאד. היא נמשכה מ-1984 ועד ימים אלה ממש. זה לא צריך להפתיע: במדינה שבה יש רק אנלוגיה היסטורית אחת, זו של הסכם מינכן, כל שנה היא 1938.

מה הברירות הניצבות בפני מי שחי על הפחדה במשך העשור האחרון? נתניהו יכול להודות בתבוסה, אבל אז הוא מחוסל פוליטית והיסטורית. הוא שעבד סכומים עצומים של תקציב להכנות על התקפה על איראן – אולמרט דיבר על 11 מיליארדים והסכומים כנראה גדולים הרבה יותר – ועכשיו, אם יש ציבור ישראלי, הוא יצטרך לתת הסברים. הבעיה היא שפוליטיקאים מסוגו של נתניהו לא מסוגלים להודות בטעות. ודאי לא בטעות גדולה כל כך.

יש לו שתי אופציות אחרות. האחת היא לצאת למלחמה באיראן לבדו. ספק אם יש מישהו בישראל, פרט לנתניהו ואולי ארי שביט, שחושב שזה רעיון חיובי. מדברים בשבועות האחרונים על ברית ישראלית-סעודית נגד איראן; אם מישהו באמת חושב שהסעודים, שההמנון הבלתי רשמי של צבאם הוא Onward, Christian Soldiers, ייכנסו למלחמה לצד ישראל – מלחמה שבה בשל הגיאוגרפיה של סעודיה היא צפויה לספוג הרבה יותר נזק מישראל – יש לי גשר למכור לו בתנאים נוחים. אם ישראל תצא למלחמה כשבעלת בריתה היחידה היא סעודיה, כנגד מדינה שהעולם הרגע חתם איתה על עסקה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה הציונית. אני מניח שאת זה מבין אפילו נתניהו. ברור למה הסעודים אוהבים את הברית הזו. לא ברור מה ישראל מקבלת ממנה.

(הערת צד על סעודיה: בשבועות האחרונים רווחו דיווחים, כולל מפי ראש אמ"ן לשעבר – לא שזה שווה יותר מדי – על כך שהאחרונה עומדת לרכוש לעצמה פצצה משלה, ישירות מפקיסטן, אם איראן תפתח נשק גרעיני, ושהיא כבר שילמה על הפצצה. בהתחשב בכך שרוב מוחלט של הטרור האיסלמי בעולם מגיע לא מאיראן אלא ממדרסות שממומנות על ידי סעודיה, ובהתחשב בכך שהמשטר הסעודי יציב משמעותית פחות מזה האיראני, ובהתחשב בכך שבני משפחת סעוד כרתו ברית פאוסט עם כהני הדת הוואהבים, במסגרתה האחרונים יכולים להפיץ שנאה ובורות בעוד הראשונים מוצצים את לשד העם, פצצה סעודית צריכה להפחיד אותנו הרבה יותר. אבל נתניהו לא מאיים להפציץ את ריאד. מעניין למה.)

האופציה השניה, הסבירה יותר, היא שנתניהו ינסה להפעיל את הגיס החמישי שלו בוושינגטון, הלובי הישראלי, כדי להטיל סנקציות חדשות על איראן. יש יוזמות כאלה בקונגרס ויש להניח שהשגריר דרמר עסוק מאד בימים אלה בליבויין. שום דבר טוב לא יוכל לצאת מהמשחק האווילי הזה. הבה נבחן את האופציות.

אופציה א': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני, מצליח להעביר ברוב דחוק סנקציות חדשות. אובמה מטיל עליהן ווטו. הסנקציות מתות, העסקה האיראנית ממשיכה, ואובמה מבהיר – במישרין או בעקיפין – לציבור האמריקאי שיש מי שמנסה לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן בדיוק כשמושגת עסקה.

אופציה ב': הקונגרס, בהשענו על רוב רפובליקני ומספר חברי קונגרס דמוקרטים שנשלה בינתם, מטיל סנקציות על איראן ברוב חסין ווטו. הלובי הישראלי נוחל נצחון ענק, שמתברר תוך זמן קצר כנצחון פירוס. האיראנים מבטלים את העסקה, אובמה נכנס באמ-אמא של הלובי הישראלי, האיחוד האירופי מתחיל להטיל סנקציות על ישראל. לא חסר על מה.

במקביל, נזכרים רוב האמריקאים – שתומכים בעסקה, בשיעור של 64% – שיש בארצם שלוש שדולות שנואות במיוחד, שמשחיתות את הפוליטיקה של ארצם: הלובי הישראלי, הלובי הקובני, והלובי של יצרני הנשק. הלובי האחרון מסוגל להשען על מסורות עתיקות בציבור האמריקאי, והלובי הקובני מורכב מגולים זועמים ולא סימפטיים, שמתרפקים על המשטר הדיקטטורי שקדם לזה של קסטרו – אבל לפחות הם לא גיס חמישי שמופעל על ידי מדינה זרה. ישראל, שוב, הופכת לצרת היהודים – הפעם של הקהילה היהודית המשגשגת ביותר בעולם – והאנטישמיות עולה. תוך שניים-שלושה סיבובי בחירות, הלובי הישראלי נשאר רק עם קיצונים רפובליקניים, ורוב האמריקאים קולטים סוף סוף שישראל היא לא בעלת ברית, היא עקרב; שאין בה שום תועלת וספק אם היתה בה אי פעם; שהיא מחרחרת מלחמה, רק שאת מחיר המלחמה הזו אמורים לשלם נערים ונערות אמריקאים; ושהיא עושה זאת תוך קבלת חלק ניכר מתקציב הסיוע הזר של ארה"ב. וזהו: תוך שש-שמונה-עשר שנים, אין לישראל בעלות ברית. ומאחר ואין להניח שנתניהו יפסיק את האפרטהייד בגדה תוך כדי פרק הזמן הזה, ישראל מגיעה תוך עשור למצבה של דרום אפריקה.

קול הרעם מרחוב השלושה צודק בנקודה אחת: אובמה סוגר קצוות במזרח התיכון. ארה"ב נסוגה לתוך עצמה. הכוחות האמריקאים בעיראק הם צל של מה שהיו, ומאפגניסטן היא אמורה לסגת בשנה הבאה. הכלכלה האמריקאית לא מבריאה, וזה לא מקרה. הסיבה היא צבא חזק הרבה יותר מדי, ושתי מלחמות ענק שארה"ב לא שילמה עליהן אלא בהקפה. קשה להיות מעצמת על כשהכלכלה שלך על הקרשים, כשדור שלם מבין שנגזר עליו לחיות רע יותר משחיו הוריו, ושכל אדם חושב מבין שהשיטה משרתת רק את אלה שיש להם. אז כן, עניי ארה"ב ימשיכו לשרת בצבא, אבל כך לא מחזיקים מעצמה. רוב גדול והולך של האמריקאים מאס במלחמות החוץ הבלתי פוסקות.

מצד שני, הנסיגה האמריקאית מעיראק ואפגניסטן מסירה את הצורך האיראני בפצצה גרעינית. כן, צורך: המטרה של הפרויקט הגרעיני האיראני, הגעה למצב של מדינת סף, היתה תמיד הרתעה. ב-29 בינואר 2002 נשא ג'ורג' וו. בוש את נאום "ציר הרשע" שלו, והוא מנה שלוש מדינות בו: עיראק, איראן וצפון קוריאה. שנה לאחר מכן, פלש בוש לעיראק וכבש אותה. בצפון קוריאה, מצד שני, הוא לא העז לגעת. לה היה נשק גרעיני, או על כל פנים העמדת פנים משכנעת של כזה. האיראנים למדו את הלקח: כשיש לך אויב עם נטיות אימפריאליסטיות על שני גבולות, שהוכיח שהוא מסוגל לחסל יריב קונוונציונלי חלש – והצבא האיראני חלש ביחס – אתה חייב הרתעה. ונשק גרעיני הוא הרתעה.

עכשיו פג הצורך בה. העולם של ג'ורג' וו. בוש חלף. ראינו את זה כשהפרלמנט הבריטי סירב לצאת למלחמה בסוריה. ארה"ב ואיראן מדברות על נורמליזציה. האיראנים רוצים יחסים מלאים. המשך פרוייקט הגרעין שלה מסכן את כל זה. יש לאיראן כעת את כל הסיבות לציית להסכם ציות מלא – כל זמן, כמובן, שהלובי הישראלי לא מחסל אותו. לאיראנים יש את האגף הפסיכי שלהם, שרקוב מתיאוריות קונספירציה, וסיכול כזה של העסקה יחזק אותו. פרדוקסלית, אם נתניהו ישבש את העסקה, הוא ידחוף את איראן לפצצה כשלזו כבר אין צורך בה – ובו זמנית יאבד את בעלי הברית שהיו אמורים למנוע התגרענות איראנית.

אבל נזכיר שוב: האיראנים העלו הילוך בפרוייקט הגרעין שלהם בעשור האחרון בתגובה לאיום סביר אמריקאי. אלא שבישראל השתמשו באיום האיראני, שהיה דחליל, במשך שני עשורים קודם לכן. השתמש בו הממסד הבטחוני, כדי להשמין כערפד השותה את דמה של האומה, והשתמש בו נתניהו לשני צרכים: האחד, הסחת דעת מפרוייקט הסיפוח הנרחב של ישראל בגדה המערבית; השני, מסך עשן לצורך חלוקה מחדש של הרכוש בישראל.

עשור אחרי שנתניהו התחיל לדבר על "איראן היא גרמניה והשנה היא 1938," מעמד הביניים הישראלי חדל להתקיים. נתניהו העביר את הרכוש שלו, באמצעות שינוי מסים שהעביר את נטל המס ממיסוי ישיר ומיסוי חברות למיסוי עקיף, לאוליגרכים ולתאגידים. בכל פעם שקמה מחאה, נתניהו מיהר לנפנף בדחליל האיראני.

עכשיו, בלא ברברים, מה יוכל לעשות? האנשים ההם היו פתרון מסוים.

ועוד דבר אחד: הצעת חוק חדשה קובעת שאם אתה עבריין מסוכן אבל מתגייס לשירות קרבי, לא רק שתוכל להוציא הנטיות האלימות שלך על אוכלוסיה חסרת מגן, גם ימחקו לך את הרישום הפלילי אחר כך. ידעתי שיש חפיפה בין פושעים ובין חיילים, אבל עד כדי כך?

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים לחוברת השלישית של "איך נפלו גיבורים" מתקרב לסיומו. שותפתי עדי אלקין ואני עומדים כעת על 185% מהיעד שהצבנו לעצמנו, ואנחנו נרגשים מהתמיכה שלכם. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שחשוב לכם, נשמח אם תשקלו לתמוך בנו.

(יוסי גורביץ)

צה"ל שוב ניצח (את ישראל)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (ה') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. זה נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות זניחה של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 הח"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, כ-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של גנץ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)

סוחרי הפחד

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל זה לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל הזה עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. זה נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול הזה סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)