החברים של ג'ורג'

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ענישה ללא הרשעה

לשכת עורכי הדין מצטרפת לרדיפה השלטונית את ברק כהן

לשכת עוכרי הדין הודיעה היום (ב’) על השעיית רשיונו של עו”ד ברק כהן לשנה וחצי, זאת בשל כתב האישום שהוגש נגדו על ידי הפרקליטות בשל איום והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית, ציון “הלא מטריד” קינן (בנק הפועלים) ורקפת “הגנבת” רוסק-עמינח (בנק לאומי). חשוב לציין שהמשפט נגד עו”ד כהן עדיין מתנהל, והוא לא הורשע בדבר. אף על פי כן, בית הדין של הלשכה החליט לכרות את מטה לחמו.

זו החלטה תמוהה למדי, במיוחד לאור ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתחילת חודש אפריל בפרשה. למרות הקשקשת של הפרקליטות של שי ניצן, שטענה בכתב האישום שהמחאה שהניע כהן לא היתה אותנטית אלא אמתלה, השופט קבע שמדובר היה במאבק ציבורי מובהק וש”כאשר באה המדינה לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שמוחים מחאה חברתית, נפגעת הזכות לחופש ביטוי פגיעה קשה במיוחד, נפגעת ליבתו של כבוד האדם.”

ההחלטה הזו היתה סטירת לחי לשי ניצן, משרתם של כל האדונים, שכמה שבועות קודם לכן הזדרז להורות על פתיחת חקירה כנגד כהן בחשד ל”תקיפה”; זאת, לאחר שכהן אמר למירי רגב אמירות לא נעימות ברחוב וחשף את העובדה ששומרת המסורת הידועה, בעלת ה”בצאת שני כוכבים”, אוכלת במסעדה לא כשרה בפומבי.

קשה שלא לראות את הפעולה של בית הדין של הלשכה אלא כהמשך ההתנכלות הממסדית לפעולה של כהן. הוא היחיד שמפחיד טיפוסים מסוגה של רוסק-עמינח. זאת, משום שזו החלטה שפשוט לא ננקטה במקרים אחרים. אחד מעורכי הדין היותר ידועים לשמצה במדינה, אביגדור קלגסבלד, הצליח לרמוס עם הג’יפ שלו את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השמונה; שניהם מתו. למרבה הנוחות, קלגסבלד טען בחקירתו ש”איננו זוכר דבר”, ועל הריגה של אם ובנה הוא ישב שמונה חודשים. מיד עם שחרורו מהכלא פתח משרד חדש. את הרשיון שלו לא שללו.

בשנת 2015, הגיש עורך הדין עודד דוגמא (גילוי נאות: המדובר בידיד אישי) תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד עו”ד איתמר בן גביר. דוגמא הביא כראיה צילום וידאו שבו נראה בן גביר כשהוא הופך דוכן של פלסטיני בשוק. אף שבניגוד לפעולות של כהן, זו פעולה אלימה מובהקת, הלשכה החליטה בסופט של דבר – אמנם לא בלי לבטים – שלא לנקוט בסנקציות כנגד בן גביר. הפיכת דוכן, סבבה; הצקה לבנקאים כחלק ממחאה חברתית, עד כאן. פה אנחנו נחסל את יכולת הפרנסה שלך בדיוק כשאתה באמצע משפט פלילי.

מדינת ישראל לא אוהבת את ברק כהן. הוא רואה במשטר הציוני משטר עוול ופועל לפירוקו. המדינה נלחמת בחזרה בכל הכלים שיש לה. המשפט הצבאי הגס אומר שאם אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. מדינת ישראל, על שלל זרועותיה, מנסה להטביע את ברק כהן, כי הוא איש שמאל מזרחי שלא מהסס להתמודד עם מירי רגב בטריטוריה שלה וכי הוא עושה רעש בין שתיים לארבע ומזכיר מי בעלי הבית האמיתיים במדינה: אוליגרכים לא נבחרים.

אה, כן, בלי שום קשר: אתמול (א’) החליט משרד החינוך להפריט את החינוך הפיננסי ולהעביר אותו… לידי הבנקים. בנק לאומי, שההנהלה שלו אישרה מה שהוא בפועל שוחד ואז פטרה את עצמה מאחריות, יסביר לילדים שלכם על אחריות כלכלית. בנק הפועלים, שמנסה כמיטב יכולתו לדחוף הלוואות למי שלא יכול לקחת אותן, יסביר להם על צרכנות נבונה.

“Cאים לבנקאים” יערכו משמרת מחאה ביום רביעי, בשעות 10:00-11:00, מול לשכת עורכי הדין בתל אביב. פרטים כאן. אם אתם יכולים להגיע, אנא הגיעו.

ועוד דבר אחד: חמושי חיל הים האמיצים שלנו ירו היום (ב’) למוות בדייג העזתי מוחמד באקר, לאחר שלטענת דובר צה”ל הוא חרג מתחום הדיג המותר. ספרו לי עוד על כמה ישראל לא שולטת ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם פלסטינים, די בחשד

הנער לעניינים מלוכלכים ארדן רוצה לצמצם פגישת אסירים פלסטינים עם עורכי דין, ללא כל ראיות

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, הודיע שהוא שוקל לצמצם את מספר הפגישות בין אסירים בטחוניים (”מחבלים,” כלשונו) ובין עורכי דין. הסיבה לכך: בפרקליטות חושדים שהפגישות הללו מיועדות לתאם את שביתת האסירים הבטחוניים.

מפגש בין עורכי דין ואסירים הוא זכות בסיס. לגמרי יתכן שיש ניצול לרעה של הזכות הזו; שעורכי דין משתמשים בה כדי להעביר מידע לאנשים הנמצאים מחוץ לכלא ואליהם. החשש הזה, אגב, חל גם על עורכי דין שנפגשים עם אסירים שהורשעו בעבירות פשע מאורגן. לפחות במקרה אחד, זה של דיוויד וינר, עורך דינו של עבריין שהזמין רצח שופט התאבד לאחר שהמשטרה רמזה שידע על הרצח עצמו. במקרה ההוא, טרח בית המשפט להסיר את חסיון עורך הדין שבין וינר ובין העבריין.

אף אחד לא חשב אז, והמחשבה היתה נתפסת כדיקטטורית מהזן הנלעג, שהמשטרה רשאית לבטל פגישות בין עורכי דין ובין לקוחותיהם הכלואים רק מעצם החשש שהם עשויים לשמש כבלדרים. הצורה המקובלת במשטר דמוקרטי היא שאוספים ראיות לכך שאדם ספציפי ביצע עבירה ספציפית במקום ספציפי וזמן ספציפי, ולכשנמצאו ראיות כאלה, נוקטים בסנקציות.

זה לא הנוהל כאן. לפרקליטות, שצריך להזכיר שהיא גוף מסואב וכושל ששני בכך רק למשטרת ישראל, אין ראיות נגד עורכי דין ספציפיים. אילו היו, היא היתה מציגה אותם וכנראה עורכת כמה מעצרי ראווה. אבל המשטר בהיסטריה משביתת האסירים; ההסתדרות הרפואית – לשבחה – הודיעה היום שוב שהיא לא תשתף פעולה עם הזנה בכפיה, שהיא סוג של עינויים, ושהיא תתנגד לייבוא רופאים זרים לשם כך; ודיבור ריק ונטול ראיות לא עולה לפרקליטות כסף. שי ניצן, משרתם של כל האדונים, תמיד שמח לסייע.

כמובן, ניתן היה לצפות שהתקשורת היהודית – כלב שמירה בעיני עצמה – תדרוש מגלעד “השקרן” ארדן ראיות לדבריו, במיוחד לאחר שהוא פלט שקרים כה גסים בפרשת רצח יעקוב אבו אלקיאען ובפרשת השריפות בנובמבר. אולי שמתם לב שממצאי החקירה של מח”ש בפרשת אלקיאען עוד לא פורסמו; אם התקשורת היהודית שמה לב, זה לא בולט. מסתבר שלדרוש מהתקשורת היהודית לעמוד על אי צדק שנגרם לפלסטינים זו דרישה מוגזמת מדי. מהמשטרה, מהשר העומד בראשה, ומהפרקליטות בראשות ניצן התקוות אפסו מזמן; אבל בגידת התקשורת ביעודה עדיין מצליחה להכעיס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)