החברים של ג'ורג'

מכתב קצר

אמש (ה') אמר משה פייגלין בתוכנית של אודי סגל בערוץ 2 שהפתרון שלו לרצועת עזה הוא לבצע טיהור אתני באוכלוסיה, ושמה שיישאר ממנה יוכל לבקש מעמד פליט באירופה. בהתאם, כתבתי ושלחתי הבוקר (ו') תלונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. הוא מופיע למטה.

אני סמוך ובטוח שתלונתי תזכה לאותו היחס הרציני שקיבלה התלונה נגדי בחשד להסתה לטרור, ושחקירה תפתח לאלתר. נקווה שלשם שינוי, היא גם תטופל כיאות על ידי הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

לכבוד

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט

פרקליט המדינה, מר שי ניצן

הנדון: דרישה לחקירה בחשד לעבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

אדונים נכבדים,

1. אמש, בתאריך ה-15.11.18, התראיין מר משה פייגלין בתכניתו של מר אודי סגל בערוץ השני, ובמהלך הראיון קרא לביצוע טיהור אתני הגובל ברצח עם בתושבי רצועת עזה. בסוף הראיון, הציע בציניות להפוך את שורדי הטיהור האתני לפליטים שהאיחוד האירופי יהיה מחויב לקבל.

2. מר משה פייגלין הוא בכיר לשעבר במפלגת הליכוד, שאף שימש כסגן יו"ר הכנסת. לדבריו יש במה ותפוצה נרחבת.

3. יצוין כי דבריו של פייגלין בנושא אינם חדשים. במהלך מבצע צוק איתן (ב-15.7.18) קרא פייגלין לטיהור אתני של רצועת עזה, כשבמהלכו הוא דורש מן התושבים הלא חמושים להתפנות לחצי האי הסיני, ומציין כי רצועת עזה המפונה מתושביה תשמש להתיישבות יהודית. דבריו של פייגלין המצוטטים כאמור מופיעים בעמוד הפייסבוק שלו, כאן.

4. הדברים האמורים צוטטו ב-13.8.14 באתר קול חי, כאן.

5. דבריו של פייגלין שצוטטו לעיל מהווים, לכאורה, עבירה על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950. החוק מגדיר השמדת עם כמעשה "שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית [ההדגשה שלי], קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי." לענייננו, הסעיף הרלוונטי הסעיף הרלוונטי הוא 3 א' (2): הסתה לבצע השמדת עם. החוק קובע כי העונש על הסתה לביצוע הפשע השמדת עם דינו כדין מבצע הפשע עצמו, קרי עונש מוות.

6. יש להדגיש כי המחוקק ראה חשיבות כה רבה בחוק זה, עד שכאשר ביטל את עונש המוות בישראל היה החוק בדבר מניעתו והשמדתו של הפשע השמדת עם בין החוקים הבודדים שהוחרגו מביטול עונש המוות. בצדק פעל כך המחוקק: הרי אין הדעת תופסת מצב שבו מקרב הקיבוץ שעבר השמדת עם, ששורדיו עדיין חיים בקרבו, יקומו אנשים ויקראו לבצע את הנפשע שבפשעים.

7. על כן, אבקשכם להנחות את הגופים הרלוונטיים במשטרת ישראל לפתוח בחקירה כנגד מר משה פייגלין בחשד לעבירה על סעיף 3 א' (2) לחוק כאמור, כדי שלא יהפוך חוק שמייסדי המדינה ראו כמרכזי וחשוב לאות מתה.

8. למרות האמור לעיל, אציין כי אני מתנגד לעונש מוות, ועל כן, ככל שיוחלט להעמיד את מר פייגלין לדין, אבקש כי התביעה תמנע מלבקש עונש מוות.

לתשובתכם אודה.

בברכה,

יוסף צבי גורביץ

אוליגרכיה כפי שלימד אותי היועמ”ש

איך מפצל היועץ המשפטי את מערכת המשפט לשתיים: אחת למקורבים ואחת לפשוטי העם

מחר (ב’) צפויים שלוחיו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להכריז רשמית על פטירתו של השוויון בפני החוק. במסמך שהם יעבירו לבג”ץ – על הנסיבות, בהמשך – הם יטענו שלפרקליטות מותר ליישם שני הליכים שונים בתכלית באכיפת חוק: חקירה פלילית לסתם אזרחים, ו”בדיקה” למיוחסים.

מה ההבדל? ובכן, חקירה היא חקירה. מפעילים את כל האמצעים: האזנות סתר, צווי חיפוש וחקירות באזהרה בחיפוש אחרי ראיות לעבירה. היה ויש ראיות, מגישים כתב אישום. הפרקליטות אומרת עכשיו שמדובר בהליך בעייתי: “פתיחה בהליכה חקירה פלילית כנגד אדם, אף אם בסופה לא מוגש נגדו כתב אישום, עלולה להיות בעלות השלכות רחבות היקף על הנחקר […] ולפגוע במהלך חייו התקין במישור האישי, המשפחתי, החברתי, התעסוקתי וכיוצא בזה. לא פעם לחקירה פלילית יש גם השלכות ציבוריות מעבר לעניינו האישי של הנחקר עצמו.” הכל נכון. בדיוק בשל כך רשאית המשטרה לא לחקור טענות שמגיעות אליה אם היא סבורה שאין בהן ממש. אבל מה אם יש בהן?

ובכן, במקרה הזה יהיו שני מסלולים. באחד מהם נהיה אתם ואני. בשני יהיו המיוחסים. המסלול השני נקרא “בדיקה פלילית”, ועד למסמך הזה הוא לא היה מוגדר. בשנים האחרונות נערכו “בדיקות” למספר אנשים:

1. בנימין נתניהו בפרשת ביביטורס. התיק נסגר ויש בג”ץ על הסגירה (ראו בהמשך).

2. אריה דרעי. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

3. דוד ביטן. הבדיקה הבשילה לחקירה פלילית.

4. בוז’י “מי?” הרצוג. הבדיקה במקרה של הרצוג הבשילה לחקירה פלילית, וזו נסגרה מחוסר ראיות.

5. סילבן שלום. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

6. גדעון סער. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

7. ציון קינן. הבדיקה נסגרה ללא חקירה.

יכול להיות ששמתם לב למשהו משותף לכל השבעה. הם לא בדיוק פשוטי עם. וכאן מת השוויון בפני החוק.

למה? כי חקירה צריכה להיות מהירה. מהירות היא קריטית. אם אתה מושך זמן, ובדיקה בהכרח תמשוך זמן, אתה מאפשר לחשודים לשבש את החקירה, להשמיד ראיות ולהשפיע על עדים. יתר על כן, גם בלי זדון מכל צד, משיכת זמן גורמת לנזק החמור מכולם – השכחה של עדים קריטיים. מרח מספיק זמן, והעדים בכנות לא יזכרו פרטים חשובים. על כל פנים, לא באופן שיעמוד בחקירה נגדית ראויה.

בפרקליטות טוענים שבכוונתה “לעשות כל מאמץ לקיים בדיקה מקדימה בתוך זמן קצר ככל הניתן”, אבל אם נסתכל על התיק שהוליד את כל הבלגאן – תיק ביביטורס, שנמרח שנים על ידי היועמ”ש הקודם, יהודה וינשטיין – אפשר לראות כמה נלעגת ההבטחה הזו. והיא מגיעה מאביחי מנדלבליט, האיש שהפך את מריחת הזמן לאמנות מסמוס החקירה.

למה המסמך הזה מגיע עכשיו? או. במהלך המריחה של פרשת ביביטורס, הגיש ח”כ מיקי רוזנטל (המחנ”צ) עתירה לבג”ץ בטענה שמדובר בהליך למיוחסים. הפרקליטות משכה זמן וניסתה להתנגד לעתירה, אבל חויבה על ידי בית המשפט להגיש הנחיה מסודרת. רוזנטל עתר כנגד ההנחיה בטענה שהיא, שוב, מעודדת אי שוויון; בג”ץ הורה לפרקליטות להגיש מסמך מתוקן. זה מה שיצא מההוראה הזו.

כלומר, בעקבות נסיון של היועמ”ש הקודם למסמס חקירה כנגד ראש הממשלה נתניהו, אנחנו מקבלים עכשיו מסלול לביטול השוויון בפני החוק לכל האזרחים. המיוחסים יקבלו מסלול איטי לחיסול חקירה, שאר הציבור יישאר עם כל הנזקים של המסלול הפלילי הרגיל כפי שציינה אותו הפרקליטות.

שימו לב במיוחד לציון קינן. בכמה מדינות יש מסלול משפטי מיוחד לפוליטיקאים. הטענה איננה חסרת משקל: היא אומרת שחקירה כנגד נבחר ציבור משבשת לא רק את חייו, אלא גם ובעיקר את יכולתו לשרת את הציבור שבחר בו. אם מנדלבליט וניצן היו מגיעים עם הצעה אחרת – למשל, חקירה מהירה במיוחד, עם יחידה מיוחדת ומשאבים יוצאי דופן, של חשודים שהם נבחרי ציבור – יכול להיות שהייתי תומך בה. מה שהם מציעים בפועל הוא מסמוס חקירות לנבחרי ציבור – ולחברי האוליגרכיה בכלל.

ציון קינן, כזכור, אמנם איננו נבחר ציבור אלא מנכ”ל בנק הפועלים (בזמן שהועלו נגדו חשדות) – אבל שי ניצן קימבן גם לו “בדיקה” במקום חקירה (בחשד לעבירה של תקיפה מינית), והפרקליטות סגרה את התיק מבלי שקינן נחקר באזהרה. יש לציין שהאשה שהאשימה את קינן בתקיפה מינית קיבלה פיצוי של כשישה מיליוני שקלים מבנק הפועלים כשנה לפני ששי ניצן מילט את קינן מאימת הדין.

אנחנו מדברים, נזכיר, על אותה הפרקליטות שמיהרה להגיש כתב אישום – לא רק חקירה, כתב אישום – כנגד עו”ד ברק כהן בשל הקמפיין שניהל נגד הגזלנים הבכירים של הבנקים. אנחנו מדברים על אותה הפרקליטות שלאחר שאפי נוה, יו”ר לשכת עורכי הדין, נתפס כשהוא מנסה להבריח מאהבת במעבר הגבולות, עובדה שהוא לא הכחיש, מיהרה להודיע שהיא שוקלת לסדר לו הסדר מותנה. כלומר, שהפרקליט הבכיר המקורב לשרת המשפטים, אף שהודה במיוחס לו בחקירה, לא יורשע אלא יקבל הסדר ללא הרשעה. הנוהל הזה קיים, אבל הוא מיועד בדרך כלל לעבריינים צעירים שהמטרה היא שהם לא יעברו דרך בתי הכלא. אם אתם או אני היינו מנסים את השטיק שניסה נוה – שלא ברור לי עד היום למה הוא היה מועיל – היינו כנראה עדיין במעצר, ואף אחד לא היה חולם לתת לנו הסדר מותנה. הברחת גבול היא עבירה קשה.

אלא אם, כמסתבר, אתה יקירה של שרת המשפטים.

הבלון של ההסדר המותלה של נוה, יש לציין, הופרח על ידי הפרקליטות לפני שהיא הודיעה רשמית על מתווה ה”בדיקה” למיוחסים שלה. טוב להיות חלק מהאוליגרכיה.

אין לדעת מה יאמר בג”ץ על ההצעה המגונה של מנדלבליט וניצן. זה כנראה תלוי בהרכב, וראיתי הרכבים שקיבלו טיעונים משונים יותר. אבל אם הוא לא ישלח את מנדלבליט הביתה, הגיע הזמן שהציבור יעשה את זה. יש גבול לכל. מעולם לא היתה לי דעה חיובית על מי שהוא כנראה המשפטן המזיק ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל חיסול השוויון בפני החוק באמצעות תרגיל מנהלי זה באמת גשר אחד רחוק מדי.

(יוסי גורביץ)

הצדק נרצח בירי בכינון ישיר

איך מדגים מקרה רצח אחד, חריג בתשומת הלב שקיבל, את היעדרו של צדק צבאי. או: איך רוצחים אדם פעם שניה

ב-17.4.2009 ירה חמוש ישראלי (*) רימון גז בכינון ישיר במפגין פלסטיני בבילעין, באסם אבו רחמה, והרג אותו. כשהחמוש רצח את המפגין הלא חמוש, הוא יכול היה לסמוך על כך שהפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, יחלץ אותו מן הדין. לפני כשבועיים הושלמה מלאכתו של מנדלבליט, ובג”ץ קבע שאין אפשרות להעמיד מישהו לדין בעוון הרצח. הדבר היה, יש להזכיר, תשע שנים ויותר לאחר הריגתו של אבו רחמה.

איך קרה דבר כזה? ובכן, כל אזרח ישראלי מודע יודע שההתמחות של אביחי מנדלבליט היא מריחת תיקים ומסמוס הצדק, ובמקרה הזה הוא עשה זאת בצורה יוצאת דופן. נעבור על לוח הזמנים:

9.4.09 – אבו רחמה נרצח על ידי חמוש ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה דרישה למצ”ח לחקור את ההרג.

28.3.10 – שנה וחודש לאחר הרצח, אביחי מנדלבליט – אז הפרקליט הצבאי הראשי – מחליט שאין סיבה לחקור את האירוע. הסיבה: תחקיר צבאי שאומר שהכל היה בסדר ולא היה ירי בכינון ישיר. שימו לב: מנדלבליט לא מחליט לא להעמיד לדין, הוא מחליט לא לחקור. בעקבות ההחלטה שלו, מגיש ארגון יש דין – בשם אמו של הקורבן, צובחיה מוסא עבד אבו רחמה – ערר על ההחלטה, כשהוא מציג הדמיה של אזור הירי ומצביע על כך שהירי בוצע בכינון ישיר.

יולי 2010 – ארבעה חודשים לאחר הערר, מחליט מנדלבליט לפתוח בחקירה. אנחנו, כזכור, 15 חודשים אחרי הרצח. אין ממצאי זירת פשע, שכן איש לא אסף כאלה, והזכרון של העדים מתעמעם. המטרה של מנדלבליט היא להגיע ל-9.4.09 + 36 חודש לכל היותר, התקופה שבה החמוש הרוצח יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. עד כה, הוא הצליח לשרוף 15 מתוך 36. אל תדאגו, הוא יעמוד ביעד – ובדרך יכדרר את התיק למחליפו, דן עפרוני.

מארס 2013: שנתיים וחצי לאחר שמנדלבליט מורה בעל כורחו על פתיחה בחקירה, וארבע שנים כמעט אחרי הרצח, עותרת צובחיה אבו רחמה לבג”ץ בדרישה שמצ”ח תקבל החלטה בתיק החקירה.

ספטמבר 2013: הפצ”ר עפרוני מודיע לבג”ץ שהורה על סגירת תיק החקירה משום שאין בו די ראיות כדי להביא להעמדה לדין. בג”ץ מוחק את העתירה, תוך שהוא מתיר הגשת ערר על ההחלטה ודורש מהפצ”ר לטפל בה במהירות.

יולי 2014: לאחר בחינת חומר הראיות שמצ”ח הצליחה לאסוף, יש דין עורר בשמה של צובחיה אבו רחמה נגד סגירת התיק. (גילוי נאות: באותה התקופה שימשתי ככותב הבלוג של יש דין.) הערר עומד על כמה נקודות:

א. קודם כל, שמכלל התמונות והסרטונים אפשר לראות בבירור היכן עמד היורה. מה שצריך כעת הוא מסדר שבו יועמדו החיילים במקום שבו עמדו בשעתו, כדי לברר מי עמד איפה. זו פעולת חקירה בסיסית שמצ”ח לא טרחה לעשות. אחרי הכל, המונה דופק וסופר אחורה ל-36 חודש. מה בוער.

ב. שנית, שמומחה בליסטיקה של צה”ל הגיש חוות דעת למצ”ח ובה קבע ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות.”

למה זה חשוב?

1. משום שהפרקליטות הצבאית טענה שיתכן שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה לא באמת נורה לעברו אלא ניתז ממשהו. על שטיק כזה זרקו את רבי ירמיהו מבית המדרש, מה גם שזו טענה מעניינת מצד ארגון ששרף 15 חודשים עד שנאלץ להורות על פתיחה בחקירה.

2. משום שהוא מעיד שהתחקיר הצה”לי, שעליו נסמך מנדלבליט בבואו לסגור את התיק, היה שקרי. ושאם מנדלבליט היה מנצל את השנה ההיא לבדיקה מינימלית, הוא היה יודע שהתחקיר היה שקרי.

חשוב לציין: אנחנו ביולי 2014, חמש שנים ויותר לאחר הרצח. הסיכוי לחקירה אפקטיבית לא קיים. כאמור, מנדלבליט דאג להשמדת הראיות הפיזיות בזירה בכך שמנע חקירה בזמן, וחמש שנים אחרי אף חמוש לא יזכור איפה הוא עמד בדיוק ליד איזושהי גדר. גם אם הוא זה שירה, גם אם הוא אכול חרטה על מה שעשה, הוא לא יזכור איפה הוא עמד. ואף על פי כן: חמוש ביצע רצח. אם הוא לא יועמד לדין (והוא כבר מזמן חצה את קו ה-36 של מנדבליט), לפחות שיועמדו המפקדים שלו לדין.

החוק הצבאי הישראלי, אממה, לא מכיר באחריותם של מפקדים לפשעיהם של פקודיהם. ואם יש דבר שהפרקליטות הצבאית לא רוצה, הרי הוא שיכריחו אותה לאכוף אחריות כזו.

מארס 2015: לאחר שהפרקליטות הצבאית לא ענתה על הערר שהוגש ביולי 2014, על אף הדרישה של בג”ץ שהטיפול בו יהיה מהיר, אמו של אבו רחמה עותרת בשנית לבג”ץ. אנחנו כמעט שש שנים מאז הרצח.

ינואר 2016: עשרה חודשים אחרי הגשת העתירה מודיע הפצ”ר – הפעם מדובר בשרון אפק, הפצ”ר הנוכחי- שהוא החליט שוב לסגור את החקירה.

אפריל 2016: בג”ץ דוחה את העתירה, משום שהמדינה טענה שבהמלצות ועדת טירקל יש אפשרות להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפצ”ר, ובג”ץ מבקש מיצוי הליכים. יש לציין שחמש שנים ויותר לאחר דו”ח טירקל, צה”ל לא יישם אף אחת מהחלטותיו, כולל את זו שקובעת אחריות מפקדים על פשעי חייליהם ועל פתיחה בחקירת מצ”ח מהירה במקרי הרג מבלי להמתין ל”תחקיר”. אבל לצרכי מריחה, התירוץ הזה עבד.

מאי 2016: מוגשת השגה ליועמ”ש, אחד אביחי מנדלבליט, על החלטת הפצ”ר. מנדלבליט עושה מה שהוא יודע לעשות: מושך זמן. התירוץ הפעם: מנדלבליט היה הפצ”ר שקיבל החלטות בתיק, ועל כן אין זה ראוי שהוא ידון בו. התיק נופל על פרקליט המדינה, שי ניצן הזכור לטוב. ניצן למד ממנדלבליט: הוא מושך זמן. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות. אבו רחמה, הרי, כבר מת.

דצמבר 2016: צובחיה אבו רחמה מגישה עתירה שלישית לבג”ץ בדרישה לקבל החלטה.

7.3.2017: הפרקליטות מעדכנת את בית המשפט שהיא החליטה לסגור את התיק סופית, בין השאר משום שהפרקליטות הצבאית איבדה אותו.

כן, גם אני לא האמנתי לזה בקריאה ראשונה. הייתי צריך להרים טלפון כדי לברר. ועדיין, זה סעיף 10 בפסיקת בג”ץ שהובאה בתחילת הפוסט. זה פאקינג קרה.

לבג”ץ לא נותרו הרבה ברירות, ותשע שנים וארבעה חודשים לאחר שחמוש ישראלי רצח מפגין לא חמוש, הוא אמר על התיק קדיש. בית המשפט אמר כמה מילים מרירות על אוזלת ידה של המדינה, אבל כל המעורבים חמקו מדין.

ובדין חמקו מדין: לאחר כל כך הרבה זמן, גם שופט כל הארץ לא יכול היה לעשות משפט.

אבו רחמה נרצח ב-9.4.2009 על ידי חמוש ישראלי. אולי הוא איפשהו, אכול חרטה, מבועת, מנסה לגרש את הרוחות. אולי שכח, אולי הדחיק. מעליו עמד מפקד שלא עשה את חובתו לדווח עליו. ומעליהם עמד אביחי מנדלבליט, את חפירה בידו, וחפר את קברו של התיק. החמוש האלמוני רצח את אבו רחמה פעם אחת; מנדלבליט, בפעם השניה.

ככה נראית חקירה של צה”ל במקרה רצח. יש עוד רבות כמוה, יקירים. אם, כדברי קלמנסו, הקשר בין צדק צבאי לצדק הוא כזה שבין מוזיקה צבאית למוזיקה, התזמורת של צה”ל מנגנת על מסרק.

ומכאן, שלצה”ל אין יכולת לחקור את עצמו. ומכאן, שחובה על בתי דין חיצוניים לחקור את פשעי צה”ל. האצבעוני שפיקד על תזמורת הצדק של צה”ל, אביחי מנדלבליט, הוליך אותנו לשם בעצמו.

ואם יש צדק בעולם, יום אחד גם הוא יעמוד לדינו.

(*) לצרכי הדיון הזה, אין נפקא מינה האם מדובר בחמוש צה”ל לבוש מדים ירוקים או מדי זית. מג”ב פועלים בגדה המערבית מכוח צו של אלוף הפיקוד והם כפופים לו. ההפרדה ביניהם, שעליה מקפידות הרשויות באדיקות, מיועדת בעיקרה לשיבוש היכולת לחקור פשעים שמבצעים לובשי המדים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עינוי, דין

רשמים משבע שנים כחשוד

“אז תגיד,” אמרתי לחוקר לה”ב 433 אחרי שעתיים וחצי בערך, “את מי עצבנתי? מי הורה לפתוח את החקירה הזו? איזה ניצב משנה?”

“לא, לא, חביבי,” הוא צחק, “הרבה יותר גבוה. אתה עצבנת את היועץ המשפטי לממשלה.” הוא הפנה אלי את הקלסר עב הכרס, והצביע על החתימה על איזה צו. הוא הגזים קצת: מי שהיה חתום עליו היה שי ניצן. הוא היה אז המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים. מאז הפשפש טיפס למעלה.

זה היה בדצמבר 2011. כמה ימים לפני כן נדרשתי להגיע לתחנת המשטרה יפתח, יחכה לי שם חוקר של להב 433. שאלתי במה אני חשוד, אבל סירבו לענות לי. היה לי, עם זאת, ניחוש.

ביולי 2011 כתבתי על מדיניות החטיפה וההתעללות בקטינים של צה”ל. זה היה לפני שהכרתי אותה מקרוב, דרך התיקים עצמם, כי אחרת כנראה הייתי חריף יותר. בתגובה לאחת התגובות – אני כבר לא זוכר מה היא היתה – כתבתי את המשפט הלא זהיר הבא: “אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.” נעמה כרמי קרעה לי את הצורה. היא צדקה. הניסוח המדויק היה צריך להיות “מתנחלים חמושים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות.” לתומי חשבתי שמובן מאליו שאנשים שלא מעורבים בסכסוך אינם מטרה מותרת. שגיאה גסה. אז פרסמתי הבהרה.

ארגון בשם “הפורום המשפטי למען ארץ ישראל” מיהר להגיש נגדי תלונה. זו לא התלונה הראשונה שמוגשת נגדי: “אם תרצו” הגישו שתיים. שתיהן עלו בעשן. במקרה הזה, נראה שניצן החליט שצרכיו הפוליטיים יסתייעו אם תפתח חקירה. אז היתה חקירה. ראשית, נחקרה באזהרה מי שבשעתו היתה אחראית לצד האדמיניסטרטיבי של “ההם.” לא היה לה שום קשר לדברים, כמובן, אבל תמיד טוב שהנחקר הראשי יידע שהחברים שלו, גם הם על הכוונת.

אחר כך הגיע תורי. התייעצתי מראש עם עורך הדין מיכאל ספרד, שאמר לי לסתום את הפה: לומר רק שזו חקירה פוליטית ושאין לי מה להוסיף. בתחילת החקירה, שנערכה בחדר שגרתי למדי, דרש ממני החוקר לפרק את הסמארטפון שלי ולהוציא את הסוללה, כדי שהמכשיר לא יוכל להקליט את החקירה. האמת, לא חשבתי על זה.

הוא הקריא את האזהרה. ידעתי אותה בעל פה – במשך שנה עבדתי בתרגום טקסטים כאלה. אני, חוקר המשטרה X, מס’ תעודת שוטר כך וכך, ראיתי בפני את יוסף צבי גורביץ, מס’ ת.ז. כך וכך, ואמרתי לו: אני, חוקר המשטרה X, עומד לחקור אותך בחשד להסתה לאלימות וטרור. אינך חייב לומר דבר אך כל שתאמר עשוי לשמש נגדך בבית משפט. השתדלתי לא לדקלם אותה לפניו.

הוא סובב אלי את הקלסר שלו ושאל “האם זה מה שכתבת?” עניתי בחיוב. “תאשר בחתימת שזה מה שכתבת.” אישרתי בחתימתי. הוא סובב את הקלסר חזרה אליו, ואז התחילה חקירה שקשה להגדיר אותה אלא כסוג של אינקוויזיציה.

למה כתבת את זה?

כי זה מה שחשבתי.

אתה חושב שצריך להרוג את כל המתנחלים?

לא, אני מפנה אותך להבהרה שפרסמתי. (*)

ראית מה כתבה על זה נעמה כרמי? (הוא מקריא.)

כן, ראיתי. הרי התייחסתי לזה בהבהרה.

מה אתה חושב על זה?

שאני והיא חושבים אחרת על דברים, ושזו לא עבירה פלילית.

לא, אבל תראה מה היא כתבה!

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

אבל איך אתה יכול להמשיך לחשוב ככה, אחרי מה שהיא כתבה?

אני והיא חושבים אחרת על דברים, ומה שכתבתי לא מהווה עבירה פלילית.

ככה הסתובבנו במעגלים במשך זמן רב. אני לא יודע כמה בדיוק – הסמארטפון המפורק היה גם השעון שלי – אבל להערכתי לפחות שלושת רבעי שעה. האם אתה תומך באלימות? לא, אבל אני מבחין בין אזרחים ונושאי נשק, ואם נושאי נשק מפעילים אלימות הם לא יכולים להתלונן על אלימות. ואז, הסיום:

מה תאמר למי שיגיד לך שיש כאן הסתה לטרור נגד מתנחלים?

תשמע, אם תבוא ותוכיח לי שיש בג'נין איזו חוליית תנזים שקוראת בלוגים בעברית, ומישהו שם אמר לחברים שלו “טוב, עד עכשיו לא חשבנו לפגוע במתנחלים חמושים, אבל האבו גורביץ הזה שכנע אותי, יאללה, תפתחו את הסליק”, אני אומר שיש לך קייס. כל זמן שלא, לא. (**)

וכאן הגיע החלק הקשה באמת: הוא לקח אותי לאזור של המעבדה, כדי שיקחו ממני טביעות אצבעות, יצלמו אותי, ויקחו ממני דגימת DNA. במעבדה לא היתה ערכת DNA, אז נדדנו בכמה קומות עד שהוא מצא ערכה. זה היה הרגע המשפיל ביותר: לעמוד שם מול המצלמות.

כשאנחנו נודדים בין משרד למשרד, הוא מנסה לומר לי שהוא ממש מצטער, זה לא צריך להיות ככה, ברור לו שאני לא עבריין, אולי יש לי משהו לומר שיעזור לסגור את כל זה. אבל זה תרגיל חקירה שקוף אפילו עבורי: הכרתי את הנוהל, ידעתי שמה שלא אומר לו יירשם אחר כך במזכר שבכלל לא אראה. המהמתי להסכמה ולא אמרתי כלום.

חזרנו לחדר החקירות. הוא רצה לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה ההיא. אמרתי לו שאי אפשר לדעת כמה אנשים נכנסו לתגובה אבל אני יכול לברר ולומר לו מה ה-views וה-uniques של הפוסט הספציפי. הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין שני המושגים.

הוא החתים אותי על התראה שאומרת שאני משוחרר בתנאים מוגבלים: חייב לדווח למשטרה על שינוי כתובת ואסור לי לדבר על החקירה אלא עם עורך דיני. הלכתי הביתה, די לחוץ, עדכנתי את מיכאל ספרד בטלפון. זה היה, למיטב זכרוני, ביום חמישי; ביום ראשון שלאחר מכן שלחתי לחוקר מייל עם מספרי היוניקים וה-views.

חיכיתי לחקירה שניה. לא היתה כזו. שבועיים אחר כך, שי ניצן החליט לגבות את ההון הסימבולי שלו והודיע לפורום המשפטי למען ארץ ישראל שאני תחת חקירה. הם יצאו עם זה לתקשורת בקול תרועה. מצאתי את עצמי במצב קפקאי: אני מואשם בהסתה לאלימות וטרור, ואני לא יכול אפילו לומר על מה נחקרתי.

זמן חלף. עברתי דירה. עדכנתי את החוקר על המעבר. הדירה היתה מחורבנת, כוך ביפו שנבנה מפירוק דירה לכמה יחידות. אחרי עשרה חודשים עברתי שוב דירה. עדכנתי את החוקר. הוא הודה לי. בינתיים היו לי כמה ראיונות עבודה. בכל אחד מהם הייתי חייב לציין שאני נחקר בחשד להסתה לטרור. אני די בטוח שלפחות באחד מהם, זה גרם לכך שלא התקבלתי. אני לא מאשים אותם. מה הם צריכים את הכאב ראש. בטח יש מישהו שיכול לעשות את אותה העבודה והוא לא חשוד בהסתה לטרור.

הייתי שנה וחצי אחרי החקירה, ולא הבנתי למה היא לא מסתיימת בעצם. אחרי הכל, העובדות לא היו שנויות במחלוקת: הודיתי בכתיבת מה שיוחס לי. לא הכחשתי דבר. השאלה היחידה היא האם מה שכתבתי עולה לכדי הסתה לאלימות וטרור. לא שאלה מסובכת מדי. כמה עבודה זה מצריך? שעה של פרקליט? שעתיים?

בתקופה ההיא כבר התחלתי להסתובב עם עורכי הדין של יש דין, איש איש ותחומו אבל לכולם התמחות בחיסול שאריות האמון שלי במערכת החוק הישראלית. כשהעלתי את השאלה למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, לפחות אחד מהם נחנק מצחוק. הסבירו לי בנימוס שחקירה, משהיא מתחילה, לא חייבת להסתיים, ולא, היא לא חייבת להסגר תוך שבע שנים. לא שמעת על אביגדור ליברמן?

חלפו שנים בלי שאני שומע מהם מילה. וכל הזמן הזה, כמובן, החקירה פתוחה ואני לא יכול לדבר עליה – דיבור עליה הוא הפרה של תנאי השחרור. באוגוסט 2015 הלכתי לתחנת משטרה וביקשתי לבקש את הרישום הפלילי שלי – עורך דין הסביר לי שזו דרך לדעת אם התקבלה החלטה כלשהי בתיק. החוקר הסתכל עלי כמו מצורע, אבל הדפיס. החקירה היתה בעיצומה ואני עדיין חשוד.

חזרתי על הפעולה הזו באוגוסט 2016. שוב פרצוף שוטם, כאילו אני מזהם לו את החדר, אבל מדפיס. החקירה עדיין פתוחה. בדצמבר 2017, חזרתי על הפעולה, הפעם בתחנת שטמפפר בפתח תקווה. התיק עדיין פתוח.

רבאק, אמרתי לעצמי, אם לא תעשה כלום, זה יישאר פתוח לנצח. ככה שי ניצן אוהב את זה. סרתי למשרדו של מיכאל ספרד, חתמתי על יפוי כוח, והוא ועורכת הדין מיכל פסובסקי שלחו מכתב למשטרת ישראל בדרישה לקבל הסברים על מה לעזאזל קורה עם התיק.

תוך זמן קצר הודיעה המשטרה שהתיק נמצא בפרקליטות, ובמארס 2018 שלחה המשטרה מכתב – לכתובת שבה גרתי ב-2011, למרות שהם יודעים מה הכתובת העדכנית שלי – שבו היא הודיעה שהתיק נסגר מחוסר ראיות. בעלת הבית הוותיקה היתה אדיבה מספיק כדי לסרוק ולשלוח לי.

למשטרה, ידעתי בשלב הזה (למדתי המון ביש דין) יש תשע עילות לסגירת תיקים. הנפוצה ביותר כשמדובר בקורבן פלסטיני היא על”ן, עבריין לא נודע, או כפי שהיא מוכרת למקצוענים “לא טרחנו לעשות עבודה מינימלית כדי לחקור את התיק.” עילת “חוסר עניין לציבור” היא עילה מקובלת אחרת, והמשמעות שלה שונה ממה שנהוג לחשוב: זה לא שהציבור לא מעוניין בתיק, הוא יכול להיות מעוניין מאד; אבל הפרקליטות הגיעה למסקנה שאין זה מאינטרס הציבור לעשות את המאמץ הנדרש כדי להביא את התיק הזה לבית משפט. ישנה עילת “חוסר ראיות מספיקות”, שמשמעה היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שבוצעה עבירה, יש לה חשוד מרכזי בעבירה, אבל המאנייק היה מתוחכם מדי מכדי שהחוקרים שלה יצליחו לאסוף די ראיות. וישנה עילת “חוסר אשמה”: לא היתה עבירה, החשוד חף מפשע. יש עוד כמה (התיק מטופל על ידי רשות אחרת, העבריין מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואחרות), אבל המרכזיות הן על”ן, חוסר אשמה, העדר ראיות וחוסר עניין לציבור.

הפרקליטות, כמובן, סגרה את התיק שלי בהעדר ראיות, מה שהיה מטופש להפליא. כל הראיות עמדו לפניה. שש שנים ושלושה חודשים קודם לכן, כזכור, חתמתי שאכן כתבתי את אשר כתבתי. עכשיו היא היתה רק צריכה להחליט אם מה שנכתב אכן מהווה עבירה. לאנשים של שי ניצן היה נוח מאד לסגור את התיק בשל העדר ראיות, כי כך נשאר הרושם שבוצעה עבירה, היה מה לחקור, ומה לעשות – החקירה לא הצליחה.

הגשנו בקשה לראות את החומר שבתיק. דעו: כאשר החקירה נסגרת, מותר לכם לראות את חומר החקירה. כמובן, המשטרה רשאית לשמור לעצמה מידע סודי, כמו מידע שהגיע ממודיעים או מהאזנות, אבל יש לכם גישה לחלק ניכר מהחומר בתיק. ואני רציתי דבר אחד: אני רציתי את התאריכים. רציתי לדעת כמה זמן עבר בין פעולת חקירה ופעולת חקירה, בין נחירת פרקליט ושרעפי פרקליטה. רציתי לדעת למה תיק שמצריך עבודה של יומיים נמשך יותר משש שנים. החשד שלי היה שככה שי ניתן אוהב את זה: אם יש לך תיק פתוח מעל לראש, כנראה שתשמור על שקט תעשייתי.

(ישפטו הקוראים של הבלוג הזה עד כמה הטקטיקה הזו הצליחה לו.)

shay nitsan

כנראה שבפרקליטות הבינו לאן זה הולך, כי למרות שלא ביקשנו רשמית את שינוי עילת הסגירה – אמרנו שאנחנו רוצים את החומר כדי להכין ערר – הם מיהרו להודיע לנו שהם שינו את עילת הסגירה על דעת עצמם, והיא עכשיו חוסר אשמה. למסקנה הזו הם הגיעו ארבעה חודשים אחרי שהם סגרו את התיק בפעם הראשונה ושש שנים ושבעה חודשים מאז החקירה.

את ההחלטה הם קיבלו בראשית יולי. המכתב הגיע אתמול. לכתובת מ-2011, אלא מה.

לא סבלתי יותר מדי. לא היכו אותי. לא עצרו אותי. אפילו לא העמידו אותי לדין. אבל שבע שנים כמעט הייתי בסטטוס של חשוד שצריך להודיע על כך למעסיקים פוטנציאליים, ולעדכן במשטרה את הכתובת שלי. שבע שנים הייתי במצב שבו אם אני מעוכב על ידי שוטר, אני הופך אוטומטית לחשוד. שבע שנים שבהם אתה לא יודע האם מחר זה ינחת עליך. וחשוב להדגיש: אם לא הייתי פונה ביוזמתי בדצמבר האחרון בדרישה להסברים, זה כנראה היה נמשך. כי למי שפתח את התיק היה נוח מאד להשאיר אותו פתוח.

ככה נראית הפרקליטות של שי ניצן בתיקים פוליטיים. רק שתדעו.

(*) שימו לב: שגיאה גסה מצדי. תמיד תקשיבו לעורך הדין שלכם ואף פעם, אף פעם, אל תענו על שאלות של שוטר במהלך חקירה.

(**) אותה השגיאה בדיוק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האנטישמים החדשים, העלילות של רוני דניאל, וכנופיית שי ניצן

שלוש הערות על המצב

האנטישמיות החדשה: אתם עשויים לזכור את ינון מגל כמטריד מיני שהדיח את עצמו מהכנסת אחרי שערוותו נחשפה. ובכן, מגל נשאר אחד ממעצבי דעת הקהל של הימין היהודי, והשבוע הוא תקף ברדיו את “התקשורת האמריקאית הליברלית היהודית.” הוציא לריצ’רד ספנסר וליוזף גבלס את המילים מהפה. רק חסר היה שיאמר lugenpresse.

מגל לא התבלבל. הוא מיהר לומר שאכן, “באמת יצא קצת אנטישמי”, אבל בלי למצמץ אמר ש”חלק גדול מהביקורת בארה”ב גם על ממשל טראמפ וגם על ישראל” – שימו לב איך הם התאחדו – “עד אנטישמיות של ממש נעשית על ידי יהודים.” באופן כללי, כמו אנטישמים רבים אחרים, מגל לא מרוצה ממה שהוא מכנה “דומיננטיות היתר של יהודים.” שוב, גם על זה ריצ’רד ספנסר ויוזף גבלס היו חותמים בעיניים עצומות.

yinon magal

הימין היהודי תמיד היה קצת אנטישמי. כלומר, הוא היה מאד אנטישמי, השתמש בכל המושגים האנטישמיים, אבל די התבייש להיות כזה. בכל זאת, לא נעים. אבל האנטישמים והאנטישמים היהודים מחזיקים באותן תפיסות. מגל, כזכור, טוען שהוא “קודם כל יהודי”. בפועל, כמובן, הוא קודם כל גבר מטריד מינית. אבל מסתבר שלשיטתו יהדות חיה בכפיפה אחת עם אנטישמיות.

עלילות ללא מחיר: יש אחד, רוני דניאל, סא”ל בדימוס, שמשמש כנציג המוטמע של דובר צה”ל בערוץ 2. לשם כך, כמקובל, הוא משתמש בכיסוי של “כתב צבאי.” לפני כשבועיים, שימש דניאל כפרשן בדיון שעסק בפשיעה במגזר הערבי. נו, אתם יודעים, כל הערבים הם אויבים אז פרשננו לענייני אויבים הוא הפרשן הנכון. במהלך הדיון, טפל דניאל עלילה על חברי הכנסת הפלסטינים, כביכול “הח”כים הערבים אף פעם לא עושים שום דבר כדי לטפל בפשיעה ובמקרי הרצח.”

כל מי שעוקב אחרי הח”כים הפלסטינים (כנראה שדניאל איננו מהאנשים האלה) יודע שהטענה הזו שקרית. בדיקה של עקיבא נוביק, למשל, העלתה שנבחרי הציבור הפלסטיניים מגישים הצעות חוק בעיקר בעניינים הקשורים לישראל והמגזר הפלסטיני בה; מתוך 3,500 הצעות חוק שהגישו, רק 95 עסקו בנושאים לאומיים.

כמובן, עצם העיסוק בשאלה הזו מיועד להוריד את הח”כים הפלסטינים למדרגה של חברי מועצת עיר: שיתעסקו בביוב שלהם ושלא יתעסקו בנושאים לאומיים. בחברת החדשות הוסיפו חטא על פשע ואמרו שהם לא מתכוונים להתנצל, כי “זוהי תפיסה נרחבת ולכן דעתו של רוני דניאל איננה מופרכת או פוגענית.” היא הופרכה על ידי הנתונים, אבל עזבו אתכם. ממתי מצפים שהנציג המוטמע של דובר צה”ל ישתמש בעובדות? זה מנוגד לאתוס.

כנופיית שי ניצן: בתחילת השבוע למדנו בתדהמה שגונן שגב, שר לשעבר ועבריין בעל מוניטין, הואשם על ידי התביעה בריגול ובגידה (”סיוע לאויב במלחמתו” הוא הסעיף הרשמי) למען איראן. על פי הדיווחים שהועברו לתקשורת, שגב העביר לאיראנים מידע רגיש – ככל הנראה, מה שלמד מהגישה שלו כשר האנרגיה לוועדת האנרגיה האטומית.

אם זה היה נכון, זה היה מרעיש. אבל הבוקר כבר החלו בפרקליטות לחפש דרך לרדת מהעץ. בכיר בפרקליטות אמר לידיעות אחרונות ששגב פנה לבכירים במערכת הבטחון ועדכן אותם על המגעים עם האיראנים, מה שתואם את טענת עורכי דינו של שגב שהוא רצה להיות סוכן כפול.

לחלק מהאנשים יש סטיות. לא שיש שום דבר לא בסדר בזה. יש מי שאוהב משחקי נשימה ויש מי שאוהב משחקי ריגול. גונן שגב כנראה חיפש קצת ריגושים בחיים ונכנס מרצונו למשחק המסוכן מאד של סוכן כפול; אולי קיווה שבכך הוא יחזיר לעצמו, לפחות בקרב חלק מהאליטה הישראלית, חלק משמו הטוב.

עכשיו, אחת משתיים. או שהפרקליטות לא ידעה לפני שהגישה את כתב האישום על כך ששגב עמד במגעים עם המודיעין הישראלי, ובמקרה הזה היא מטומטמת עד כדי כאב; או שהיא ידעה על כך, ואף על פי כן הגישה בציניות נפשעת כתב אישום על בגידה ביודעה שהסעיף הנכון הוא מגע עם סוכן זר, בתקווה שהאימה שמטיל סעיף הבגידה תגרום לשגב להודות בעבירה פחותה יותר. אחרי הכל, הפרקליטות חייבת הסכמי טיעון, כי תחת שי ניצן היא התנוונה ולא יודעת לערוך משפט ראיות. בהתחשב בהיסטוריה של הפרקליעות בתחומי בטחון – מטלי פחימה ועד תא”ל יצחק יעקב – ההנחה המתבקשת היא רשעות, לא טמטום.

גונן שגב הוא נוכל שהורשע גם בסחר בסמים. אלוהים רק יודעת איך הוא הגיע לכנסת ולממשלה. אבל בוגד הוא כנראה לא. לשי ניצן לא היתה בעיה להכתים אותו ככזה לצרכים טקטיים. גם זה צריך להרשם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קשר נגד אמון הציבור

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען היה מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי היה תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו זה פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג היה מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא היה פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הייתי כלבלבה של איילת שקד

פרשת דין יששכרוף מעידה על האופן שבו הושחתה הפרקליטות תחת שי ניצן

כלי התקשורת דיווחו אמש (ה’), כמעט בלי יוצא מן הכלל, בהבלטה על מכתב של הפרקליטות, שבו נטען כי דובר שוברים שתיקה שיקר ביחס לאירוע מעצרו של פלסטיני. כרגיל במצבה המצער של התקשורת הישראלית, הקומוניקט של הפרקליטות צוטט כאילו היה תורה מסיני וללא כל ביקורת. את הביקורת נספק כאן.

קודם כל, קומוניקט? כן המכתב של הפרקליטות נשלח, כפי שאפשר לראות, לשורה של ארגוני ימין אבל לא לחשוד עצמו, דין יששכרוף, או לפרקליטתו גבי לסקי. המכתב ארוך בצורה יוצאת דופן – הפרקליטות מסתפקת בדרך כלל בשורה לאקונית של “התיק נסגר מעילה זו וזו” או “הוחלט להעמיד לדין בעבירות כך וכך” – והוא מכיל ניתוח אישיות של יששכרוף שמקומו בפסק דין. בפועל, שי ניצן ביצע ביששכרוף, בפקודת גבירתו איילת שקד, משפט שדה.

נזכיר את השתלשלות האירועים, כי היא קריטית.

יששכרוף תיאר באירוע פומבי השנה תקרית שהתרחשה למיטב זכרונו במארס 2014, שבה הוא הפעיל אלימות חריגה כנגד פלסטיני שיידה אבנים על חיילי צה”ל, במהלך נסיון לעצור אותו, משום שלא הצליח לאזוק את הפלסטיני. ארגוני ימין מיהרו להשתמש בעדות הזו ככלי ניגוח: הם טענו שיש להעמיד את יששכרוף לדין, ובו זמנית טענו שהוא משקר.

ראש וראשון לשקרנים המקצועיים של הימין במקרה הזה היה סרן (מיל’) עמרי סיינר, שבסרטון שזכה להרבה מאד חשיפה טען שהוא היה מפקדו של יששכרוף ושהאירוע לא קרה. הוא הביא עוד שורה של חיילים שאמרו למצלמה “דין, אתה שקרן”, כשחלקם לא מצליחים להסתיר את החיוך. העובדה הקריטית שסיינר השמיט היא שהוא לא היה מפקדו של יששכרוף בזמן האירוע, וממילא לא היה נוכח בו, ושהחיילים שהוא הביא לא שירתו עם יששכרוף בעת האירוע. עם זאת, יש חשיבות מסוימת בדבריו של השקרן הזה: כמשיח לפי תומו, הוא מעיד על כך שיששכרוף היה מעורב בשורה ארוכה של פעילויות מעצר.

ב-7.6.17, שולחת שרת המשפטים איילת שקד מכתב ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את יששכרוף, וטענה בראיון לגל”ץ ש”עליו להיענש במקרה שבו סיפורו נכון,” ובמקביל ש”ארגון מילואימניקים בחזית אסף עדויות של חבריו ומפקדיו שטענו שהסיפור לא קרה.” שקד מתייחסת כאן לסיינר ולשאר השקרנים שלו. “אם זה אכן כך,” המשיכה שקד, “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.”

שבועיים לאחר המכתב של שקד, מורה פרקליט המדינה שי ניצן על פתיחת חקירה. מדובר בהחלטה חריגה, על גבול חסרת התקדים, מסיבה פשוטה מאד. חיילים נמצאים תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי עד שנה לאחר שחרורם. שיטה קלאסית של מצ”ח למניעת העמדת חיילים לדין היא למרוח את החקירה עד שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. לאחר שיצא החייל מתחולת חוק השיפוט הצבאי, צריך פניה מיוחדת של הפצ”ר לפרקליטות כדי שתחקור את מי שהוא עכשיו אזרח. הפצ”ר לא עושה זאת אלא במקרים נדירים במיוחד. במקרה הזה, למרות שקרים של הפרקליטות בנושא, הפצ”ר לא ביקש לחקור את יששכרוף; הוא רק העביר את התלונה של סיינר ושקרניו. הפרקליטות טענה אז עוד שהחקירה היא משום שיששכרוף אמר שהוא נקט באלימות קשה כלפי פלסטיני “ללא כל סיבה.” זה לא מה שיששכרוף אמר. הוא אמר שהפעיל אותה לצורך מעצר.

מישהו אמר חקירה פוליטית ולא קיבל?

פרקליטתו של יששכרוף, גבי לסקי, אמרה לי שיש בכוונתה לפנות עוד היום בדרישה לקבל את חומרי החקירה של הפרקליטות בפרשה. מאחר והם אינם בינתיים בידינו, נצטרך להסתמך על תיאור החקירה כפי שהוא עולה ממכתבה של הפרקליטות עצמה. כאן אין ברירה אלא להציג את המכתב כולו.

dean1

dean2

על פי הפרקליטות, ההליך התרחש כך:

א. יששכרוף נחקר באזהרה. הוא חזר על עדותו כפי שהופיעה בסרטון.

ב. המשטרה גבתה עדות – להבדיל מחקירה באזהרה – מקצין בצה”ל, שמתואר על ידי הפרקליטות כ”המ”פ של החשוד בתקופה הרלוונטית.” הקצין אמר לה שלהד”ם.

ג. מסיבות שלא פורטו, החליטו החוקרים שזו יכולה להיות רק תקרית אחת, שבה נעצר חסן ג’ולאני.

ד. ג’ולאני נחקר, ולמרבה הפליאה הוא מאשש את מה שרצתה השרה שקד לשמוע: הוא “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק.” מה אני אגיד לכם, זה העד המועיל ביותר שראיתי אי פעם. רק חסר היה שיוסיף It’s a fair cop. נגיע לכך עוד דקה.

ה. הפרקליטות מיהרה להוסיף כי “אין תיעוד לחבלות על גופו, אשר לו אותרו היו מחויבות ברישום על פי הנהלים.” וואלה.

כאמור, חומר החקירה עדיין לא בידינו, אבל כבר אפשר לראות שורה של כשלי חקירה מובהקים:

א. המשטרה לא גבתה עדות מכל החיילים המעורבים. אילו היתה עושה זאת, כנראה שהיתה נתקלת בעדותו של קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמאששת את עדותו של יששכרוף. באירוע כזה נהוג לחקור את העדים. לא הפעם. משונה, לא?

ב. ה”מתלוננים”, בראשם השקרן סיינר, לא זומנו לעדות, ודאי לא לחקירה באזהרה. כנראה שכולם הבינו שהעדות שלהם שקרית.

ג. ג’ולאני לא עבר מסדר זיהוי, פרוצדורה הכרחית. כלומר, הוא כלל לא זיהה את יששכרוף כמי שעצר אותו, ואף לא קיבל הזדמנות לכך.

ד. לא נערך עימות בין ג’ולאני ויששכרוף.

ה. לא נערך עימות בין יששכרוף ובין המ”פ (האמיתי).

מסעיפים ג’ וד’ עולה שישנה אפשרות סבירה למדי שג’ולאני כלל לא היה האיש שיששכרוף עצר ושמדובר בתקרית שונה לגמרי. כאן נזכיר את דבריו של סיינר, שהעיד שיששכרוף השתתף במספר גדול של תקריות.

נתייחס לרגע לעדים. המ”פ הוא, על פניו, אדם שיצא לאזרחות (התקרית, כזכור, אירעה במארס 2014 וחצי שנה אחר כך היה ליששכרוף מ”פ חדש, סיינר) ואחרי שנתיים וחצי מוצא את עצמו במשטרה. אמנם, הוא לא נחקר באזהרה, אבל אם הוא היה אומר לשוטרים שהתקרית אירעה כפי שתוארה על ידי יששכרוף, זה עשוי היה להשתנות. אחרי הכל, הוא היה קושר את עצמו לתקרית אלימה מצד אחד מפקודיו שהוא לא דיווח עליה. אז הוא עושה מה שעושה כל אדם במצבו: אומר שהוא לא זוכר שהיתה שם אלימות. כאן משונה למדי שהמשטרה לא עימתה את יששכרוף עם מפקדו – כמובן, זה משונה בתנאי שאתם מאמינים שזו היתה חקירה הוגנת.

מה גם שישנה אפשרות נוספת: כפי שאפשר לראות מהתקרית הזו, אם אתה טורח מספיק למסמס חקירה במשך שנים, גם זכרונם של ההוגנים בעדים מתעמעם. בסך הכל, אנחנו לא מדברים פה על הקרב על האלאמו. סתם מעצר אלים.

אשר לג’ולאני, מבחינתו זה גרוע יותר. פתאום נוחתים עליו שוטרים – חוויה שהיא אף פעם לא נעימה, ובמיוחד לא כשהשוטר הוא יהודי ואתה פלסטיני בחברון – וגובים ממנו עדות על אירוע שהתרחש לפני יותר משלוש שנים. לשוטרים יש דרך להבהיר לנחקר מה הם רוצים לשמוע ממנו – אני זוכר את השוטר ברצועת עזה, שאמר לנו בשלווה שאם הוא ייכנס עם החשוד לחדר חקירות, “הוא יודה גם ברצח קנדי” – וג’ולאני הבין מהר מאד מה מצופה ממנו.

כמובן, בהנחה שהמשטרה לא זייפה את העדות שלו. גם זה קורה, ודי הרבה. בהנחה שבחדר החקירות לא נכח גם נציג שב”כ. נדע יותר כאשר ייצא חוקר החקירה לאור.

למה נציג שב”כ? כי החקירה הזו מסריחה מפוליטיות מתחילתה ועד סופה. שי ניצן האזין לקול אדוניו, והורה על חקירה. החקירה מתנהלת במהירות שיא, ומתיימרת להצליח לאתר את הפלסטיני הנכון בחברון אחרי שלוש שנים. היא נסגרת בהאשמת יששכרוף בשקר. נזכיר את דבריה של שקד כשהפרשה התחילה: “המדינה צריכה להודיע באופן רשמי שזה לא אירע כדי שחיילים ידעו להתמודד עם שקרים מסוג זה.” שי ניצן והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, נורית ליטמן, סיפקו לבוסית הפוליטית שלהם את מה שביקשה. אגב, הפרקליטה לעניינים מיוחדים עוסקת בדרך כלל בעבירות בטחון קשות כמו ריגול. מה היא עושה בתיק תקיפה פשוט?

ובכן, זה לא תיק תקיפה פשוט אם שרת המשפטים מעוניינת בו, במיוחד כאשר היא מתכננת כבר שנים חוק שיוציא את שוברים שתיקה אל מחוץ לחוק.

לאורך הקריירה של שי ניצן, הוא תמיד התיישר על פי הצורך של אדוניו הפוליטיים. בנאום הפרישה שלה לפני מספר שבועות, הזהירה נשיאת העליון היוצאת מרים נאור את העובדים בפרקליטות שהם צריכים לשרת לא את הממשלה אלא את האינטרס הציבורי. נאור הכירה היטב את העבודה של ניצן ודומיו. ויש להניח שהיא לא הופתעה כלל מהפמפלט שהוציאה הפרקליטות אמש.

הפרקליטות היא ככל הנראה הגורם המסוכן ביותר לחירותו של אדם. הכוח שלה עצום. ברגע שהוגש כתב אישום, הסיכוי של אדם להיחלץ ממנו בזיכוי נמוך מאד. יופעל עליו לחץ עצום, הן מהפרקליטות והן מבית המשפט, להודות באשמה ולסגור את התיק בעסקת טיעון. במקרה שבו אנשים מתעקשים להיאבק על חפותם, לעתים קרובות מסתבר שהפרקליטות לא יודעת לנהל משפט ראיות – ולכן נוקטת בזיוף ראיות. כאשר הפרקליטות מתחילה להטות משפט על פי רצון פוליטי, היא משתמשת לרעה בשאר הכוחות שלה. היא סגרה כאן תיק שלטענתה היה ריק מתוכן – אבל בפועל האשימה את יששכרוף בשקרים לצורך פוליטי. בפועל, שי ניצן מינה את עצמו לשופט ומוציא להורג, והרשיע את יששכרוף בהוצאת דיבה. אלא שזה לא הליך תקין, ועל ההליך הזה אין בעצם אפשרות ערעור. ספק אם יש דוגמא מובהקת יותר לניצול לרעה של כוח כדי לרצות אדונים פוליטיים.

הרבה יותר משיש צורך ברפורמה בבתי המשפט, וכמעט כפי שיש צורך ברפורמה במשטרה, יש צורך ברפורמה – בשריפת אורוות, למעשה – בפרקליטות. והאיש הראשון שחייב לעוף הוא שי ניצן, הכלבלב של איילת שקד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בלי בכי ובלי נהי, וחפשו את השקרן: שתי הערות על המצב

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי נהי: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את זה.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ענישה ללא הרשעה

לשכת עורכי הדין מצטרפת לרדיפה השלטונית את ברק כהן

לשכת עוכרי הדין הודיעה היום (ב’) על השעיית רשיונו של עו”ד ברק כהן לשנה וחצי, זאת בשל כתב האישום שהוגש נגדו על ידי הפרקליטות בשל איום והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית, ציון “הלא מטריד” קינן (בנק הפועלים) ורקפת “הגנבת” רוסק-עמינח (בנק לאומי). חשוב לציין שהמשפט נגד עו”ד כהן עדיין מתנהל, והוא לא הורשע בדבר. אף על פי כן, בית הדין של הלשכה החליט לכרות את מטה לחמו.

זו החלטה תמוהה למדי, במיוחד לאור ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתחילת חודש אפריל בפרשה. למרות הקשקשת של הפרקליטות של שי ניצן, שטענה בכתב האישום שהמחאה שהניע כהן לא היתה אותנטית אלא אמתלה, השופט קבע שמדובר היה במאבק ציבורי מובהק וש”כאשר באה המדינה לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שמוחים מחאה חברתית, נפגעת הזכות לחופש ביטוי פגיעה קשה במיוחד, נפגעת ליבתו של כבוד האדם.”

ההחלטה הזו היתה סטירת לחי לשי ניצן, משרתם של כל האדונים, שכמה שבועות קודם לכן הזדרז להורות על פתיחת חקירה כנגד כהן בחשד ל”תקיפה”; זאת, לאחר שכהן אמר למירי רגב אמירות לא נעימות ברחוב וחשף את העובדה ששומרת המסורת הידועה, בעלת ה”בצאת שני כוכבים”, אוכלת במסעדה לא כשרה בפומבי.

קשה שלא לראות את הפעולה של בית הדין של הלשכה אלא כהמשך ההתנכלות הממסדית לפעולה של כהן. הוא היחיד שמפחיד טיפוסים מסוגה של רוסק-עמינח. זאת, משום שזו החלטה שפשוט לא ננקטה במקרים אחרים. אחד מעורכי הדין היותר ידועים לשמצה במדינה, אביגדור קלגסבלד, הצליח לרמוס עם הג’יפ שלו את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השמונה; שניהם מתו. למרבה הנוחות, קלגסבלד טען בחקירתו ש”איננו זוכר דבר”, ועל הריגה של אם ובנה הוא ישב שמונה חודשים. מיד עם שחרורו מהכלא פתח משרד חדש. את הרשיון שלו לא שללו.

בשנת 2015, הגיש עורך הדין עודד דוגמא (גילוי נאות: המדובר בידיד אישי) תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד עו”ד איתמר בן גביר. דוגמא הביא כראיה צילום וידאו שבו נראה בן גביר כשהוא הופך דוכן של פלסטיני בשוק. אף שבניגוד לפעולות של כהן, זו פעולה אלימה מובהקת, הלשכה החליטה בסופט של דבר – אמנם לא בלי לבטים – שלא לנקוט בסנקציות כנגד בן גביר. הפיכת דוכן, סבבה; הצקה לבנקאים כחלק ממחאה חברתית, עד כאן. פה אנחנו נחסל את יכולת הפרנסה שלך בדיוק כשאתה באמצע משפט פלילי.

מדינת ישראל לא אוהבת את ברק כהן. הוא רואה במשטר הציוני משטר עוול ופועל לפירוקו. המדינה נלחמת בחזרה בכל הכלים שיש לה. המשפט הצבאי הגס אומר שאם אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. מדינת ישראל, על שלל זרועותיה, מנסה להטביע את ברק כהן, כי הוא איש שמאל מזרחי שלא מהסס להתמודד עם מירי רגב בטריטוריה שלה וכי הוא עושה רעש בין שתיים לארבע ומזכיר מי בעלי הבית האמיתיים במדינה: אוליגרכים לא נבחרים.

אה, כן, בלי שום קשר: אתמול (א’) החליט משרד החינוך להפריט את החינוך הפיננסי ולהעביר אותו… לידי הבנקים. בנק לאומי, שההנהלה שלו אישרה מה שהוא בפועל שוחד ואז פטרה את עצמה מאחריות, יסביר לילדים שלכם על אחריות כלכלית. בנק הפועלים, שמנסה כמיטב יכולתו לדחוף הלוואות למי שלא יכול לקחת אותן, יסביר להם על צרכנות נבונה.

“Cאים לבנקאים” יערכו משמרת מחאה ביום רביעי, בשעות 10:00-11:00, מול לשכת עורכי הדין בתל אביב. פרטים כאן. אם אתם יכולים להגיע, אנא הגיעו.

ועוד דבר אחד: חמושי חיל הים האמיצים שלנו ירו היום (ב’) למוות בדייג העזתי מוחמד באקר, לאחר שלטענת דובר צה”ל הוא חרג מתחום הדיג המותר. ספרו לי עוד על כמה ישראל לא שולטת ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)