החברים של ג'ורג'

לפרטצ’יה יש משטרת מחשבות

רעידת האדמה שלא קרתה

בסוף השבוע, אמר עמי איילון – לשעבר ראש השב”כ – ש”שירות [ה]בטחון [ה]כללי הופך לבעיה של הדמוקרטיה.” איילון אמר את הדברים ביחס לתשאולים שעוברים אזרחים ישראלים וזרים במעברי הגבול בחודשים האחרונים; הוא כינה את המצב “לא מדרון חלקלק, אלא מדרון תלול מאד […] ברגע ששירות הבטחון הכללי עוצר אדם שלצורך העניין השתתף בהפגנה, או בסיור של שוברים שתיקה, אבל לא עשה שום דבר חשאי, השירות טעה והפר קו עדין של איזון והופך לבעיה ולא לפתרון.”

המצב שבו ראש משטרה חשאית יוצא בפומבי נגד השירות שלו-נדיר למדי. דיים סטלה רמינגטון, לשעבר ראשת שירות הבטחון (MI-5) הבריטי, תקפה לפני כעשור את ממשלתה על כך שהיא הופכת את בריטניה למדינת משטרה כחלק מהמאמצים למלחמה בטרור – ובכך עושה את עבודתם של הטרוריסטים. הדברים של איילון היו צריכים לעורר רעידת אדמה ולפתוח כל מהדורה, אילו היתה ישראל חברה חופשית.

אילו.

משטרה חשאית מהווה סכנה חמורה לכל חברה חופשית, אולי אף את הסכנה הגדולה ביותר לה. אין דבר מסוכן יותר לחופש הביטוי והפעולה הפוליטי מאשר החשש שכל מעשיך בספר נכתבים, ששפיונים קטנים עוקבים אחרי כל מה שאתה עושה, רושמים את הכל, ושיום אחד זה יחזור אליך. שיום אחד יעכבו אותך בגבול. שהילדים שלך יהיו חשופים להטרדה. שטיפוסים מפוקפקים עם תספורת קצוצה, דיבור קצוץ ושכל קצוץ יתפסו את הבוס שלך לשיחה קצוצה. הפחד הזה מהווה אפקט מצנן לכל מי שרוצה לעסוק בפעילות פוליטית שהיא לצנינים בעיני המשטר. כיום, יש למשטרה החשאית המון אפיקי פעולה אחרים: היא יכולה, למשל, לשלב מידע עם גופים מפוקפקים שלא ברור מי הקים אותם כדי לארגן קמפיין שיימינג ברשת. היא יכולה אחר כך להעמיד פנים שהיא שואבת את אותו המידע מאותם גופים מפוקפקים. התוצאה תהיה שפטריוטים שרוצים לשנות את המסלול שמוביל לדעתם את ארצם לתהום יהססו לפעול, וששוק הדעות יהדהד בעוז רק דעה אחת.

וזה יהיה הרגע שבו החברה החופשית מתה. על כן, מצווה על כל חברה חופשית להחזיק את המשטרה החשאית שלה מרוסנת היטב; ולהעניש את אנשיה בחריפות ובחוסר רחמים על כל חריגה מהשורה. אחרי מה שקרה במעברי הגבול בחודשים האחרונים, ראשים בשב”כ היו צריכים לעוף ואנשים היו צריכים ללכת לכלא, למען יראו וייראו.

מה שכמובן לא קרה, כי ישראל לא מפקחת על המשטרה החשאית שלה. התוצאה, כמתבקש, היא זליגה של המשטרה החשאית לכל מרווח שמתפנה. בסוף השבוע התבשרנו שגם אמ”ן בוחש בקלחת, והוא עוקב אחרי אזרחים ישראלים, ביניהם הבלוג הזה. בצה”ל מיהרו להתנצל בפני ח”כ שלי יחימוביץ’ ולהודיע לה שהמעקב אחריה ייפסק; לא טרחו להתנצל שם בפני כל האזרחים האחרים שמצאו את עצמם על תקן מטרות איסוף של הצבא שלהם.

עצם הרעיון שהצבא יאסוף מידע על אזרחים צריך לסמר שיער. לצבא אין ואסור שיהיו כל סמכויות מעקב פנימיות. אבל, כאמור, ישראל לא יודעת לרסן את המשטרה החשאית שלה. וכשזה מה שקורה, כל שמנדריק רוצה משטרה חשאית – וכל מה שמגן עליך הוא היכולת של המשטרה החשאית הרשמית, במקרה שלנו השב”כ, לנהל מלחמת הגנה על הטריטוריה שלה. מעצם העובדה שאמ”ן הצליח להכנס לזירה אנחנו למדים שהיכולת של השב”כ בתחום מוגבלת.

הבעיה המרכזית פה היא תפיסת “צריבת התודעה”, שאומרת שזירה מרכזית של המלחמה מתרחשת במוחותיהם של האזרחים והאזרחים הזרים. ברגע שהקרב הוא לא על מה שאתה עושה, אלא על מה שאתה חושב או אומר, כמעט בהכרח תיווצר משטרת מחשבות.

זה לא חדש: הצבענו כאן ב-2010 על כך שמשרד החוץ הורה לשלוחיו לגייס כאלף שכירי עט ולהפעיל אותם במערכה על התודעה – תוך שהם מסתירים את זהותם האמיתית ואת הזהות של מממניהם, שאם לא כן הם יאבדו את אמינותם. ב-2011, הבחנתי בהקמת מדור ה”דה לגיטימציה” של אמ”ן, הצבעתי על כך שאין לו בעצם מטרה מוגדרת – והערכתי שתוך זמן לא רב הוא יתחיל לאסוף מידע לא רק על זרים אלא גם על ישראלים. הפתעה!

במקביל, פועלות זרועות חשאיות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, בראשות הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן. מה הם עושים, לא ממש ברור; אבל די ברור שיש להם השפעה על עיכובים באזורי הגבול, מה שהיה בעבר נתון לחלוטין בתחומו של השב”כ. בין השאר, הקים ארדן את “קלע שלמה”, זרוע מסתורית שמקבלת כספים מהארגונים האמריקאים שמממנים את אם תרצו, ושהיעוד שלה הוא לוחמה פסיכולוגית (”פעילויות תודעת המונים,” בלשון השושואיסטים) – כנראה גם נגד אזרחי ישראל. הממשלה תממן את התענוג הזה בכ-128 מיליוני דולרים.

כמו כל דבר שלגלעד “השקרן” ארדן יש בו יד ורגל, משטרת המחשבות שלנו היא פארטץ’. המערכת נקלעה למבוכה ונאלצה להתנצל לאחר שעיכבה לחקירה עיתונאי אמריקאי בכיר, פיטר ביינארט. ברגעים אלה ממש מחזיקה המשטרה החשאית של ארדן במעצר את לארה אל קאסם, פעילה אמריקאית שקיבלה ויזה ללימודים בישראל. השפיונים של ארדן, בהתבסס על האתר האמריקאי (שצוין למעלה) קנארי פרוג’קט, שסביר להניח שהוא אתר חזית של ארדן או גוף ישראלי אחר, מנעו את כניסתה לארץ של אל קאסם בטענה שהיא פעילת BDS.

אל קאסם מכחישה. אצל ארדן הדליפו שהיא אכן היתה פעילת BDS ושהיא מחקה את חשבונות המדיה החברתית שלה. יכול להיות. מצד שני, אם היית בסביבה של גוף שמאלני כלשהו בארה”ב בשנים האחרונות, מומלץ גם לך למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך לפני כניסה לישראל, כי הרישומים של קנארי פרוג’קט לא ידועים בדיוק שלהם. וכך יש לנו סטודנטית אמריקאית, עם אישור כניסה ועם תמיכה של האוניברסיטה העברית הזועמת, שמוחזקת במעצר כי מישהו אמר שפעם היא אמרה דברים לא יפים על ישראל ואולי אפילו החרימו אותה. אל קאסם מסתמנת כזוכה השנתית של המלגה הגול העצמי על שם עאהד תמימי, ועם עוד קצת מאמץ מצידם של השפיונים של ארדן היא תגיע גם היא לשער של Vogue.

בצר לו, הנפיק היום ארדן הודעה ראויה לציון. נביא אותה כלשונה:

“הודעתי הבוקר, בתיאום עם שר הפנים אריה דרעי, שאם לארה אל קאסם תצהיר באופן ברור ומפורש, שהיא טעתה בעבר והיא מאמינה כיום שתמיכה בחרם על ישראל וב-bds היא טעות והיא אינה לגיטימית ושהיא מתחרטת על כהונתה בעבר כראש סניף של ארגון חרם- אנו נשקול מחדש את עמדתנו לגבי כניסתה לישראל.”

בקיצור, הנער לעניינים מלוכלכים מכין אוטו דה פה. המינה המוחזקת בכלוב תדרש, לקול תשואות הקהל, לחזור בה ממינותה הממארת, לומר שהיא מאמינה שכל האמת האלוהית טמונה בכנסיה האורתודוקסית והאוניברסלית של ממשלת ישראל, שאין ישועה מחוץ לממשלת ישראל, ושהיא חוזרת בה מכל סוג מינות שבו החזיקה ושכל סוג מינות שבו החזיקה איננו מחלוקת לגיטימית אלא שלוח הסיטרא אחרא.

או, במילים אחרות, ארדן רוצה מאל קסאם וידוי על פשע מחשבה. היא תצטרך לעמוד בפומבי ולהכריז שגם אם אובייקטיבית היא צדקה בפרשנותה למהפכה, הרי שסובייקטיבית היא טעתה וכל יציאה נגד סטאלין היא יציאה נגד המהפכה. לאחר מכן המפלגה רבת החסד תמחל לה.

חשוב לציין מה אין פה: פשע כלשהו או פעולה מסוכנת כלשהי מצד אל קסאם. היא לא הטמינה מטען, היא לא הגניבה חומרי נפץ, היא לא העבירה כספים לעמותות צדקה עם קו צדדי בסיוע למחבלים. לכל היותר היא נקטה בחרם לא אלים. או, במילים פשוטות יותר, היא לא עשתה כלום. הפשע שלה הוא פשע מחשבה. מכאן המצוקה של ארדן: מכאן הצורך שלו לגרום לה לחזור בה. כל יום שהיא במעצר הוא נזק למדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינה חופשית.

ארדן טוען שהוא פועל על פי חוק: חוק החרם. רק שחוק החרם, ארור שכמותו, לא מסביר מה לעשות עם אנשים שפעם תמכו בחרם אבל עכשיו לא. אין לו תקנות בנושא. כנראה שמישהו לא חשב עליו עד הסוף לפני שהעביר אותו בכנסת, וכנראה שבג”ץ לא השקיע בו יותר מדי מחשבה כשאישר אותו.

אז החתום מטה לא מפחד. כבר הייתי בחקירת הפחדה. השפיונים של ארדן בעיקר מצחיקים אותי. אם אעוכב על ידי אחד, אדרוש ממנו להזדהות. אם יסרב להזדהות, אומר לו שהוא כנראה לא מייצג את ממשלת ישראל שכן הוא מפחד להזדהות, ואדרוש שיביא למקום שוטר. אם יזדהה, אבהיר לו בנחת שבדעתי לתבוע אותו על כל שקל אחרון שקיבל מכספי המסים שלי ושמעבר לכך אין לי מה לומר לו. אולי, אם תנוח עלי הרוח והלוזר יסרב להזדהות, אבצע עבירה של העלבת עובד ציבור באופן יצירתי, ואציין אחר כך בשלווה שמאחר והוא סירב להזדהות, הוא לא היה עובד ציבור. זה יהיה כאב ראש, כן, אבל ככה זה במדינת משטרת מחשבות.

אבל ארדן והשב”כ בונים על כך שרוב האזרחים דווקא כן יפחדו. שאין להם את הנסיון. שכמו כל אדם חף מפשע, הם יהיו חשופים הרבה יותר לאיום שבחקירה מאשר העבריינים, שכבר מורגלים בה. שבהתאם, הם יצמצמו את פעילותם הפוליטית. מי צריך את זה. לך תסביר לבוס למה התעכבת ביום בנתב”ג.

וככה דמוקרטיות מתות. או, במקרה הספציפי שלנו, מפרפרות את נשימתן האחרונה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האינקוויזיציה, הפרקליטות מאחוריך

הפרקליטות נוקטת בטיעונים עתיקים אך מוכרים בפרשת עינוי עציר

בעקבות הרצח בדומא, עצרו השב”כ והמשטרה מספר חשודים. אחד מהם הוא א’, קטין בעת הפשע שמואשם כעת בשורה של עבירות, כולל תכנון הרצח בדומא ומעורבות בהצתה בכנסיית דורמיציון בירושלים. יש לי את הספקות שלי ביחס לתיק דומא – התיק של הפרקליטות מפיל יותר מדי עבודה על נאשם אחד, עמירם בן אוליאל, ויש סיבות טובות להניח שלפחות חמישה אנשים היו מעורבים – אבל לא זה הנושא כרגע. הנושא, כרגיל בחקירות בטחוניות, הוא עינויים.

השבוע נערך דיון במשפט הזוטא שבו טוענים א’ ובן אוליאל שהם עונו ועל כן ההודאות שמסרו פסולות. על העינויים שעבר א’, על חוסר ההגנה שקיבל ממערכת המשפט ועל השימוש השקרי בתואנת “פצצה מתקתקת” כבר כתבתי כאן. א’ עבר את מה שמכנים השב”כ והפרקליטות בלשון נקיה “חקירת צורך”: היא כוללת לרוב סטירות בפניו של העציר כשפניו מכוסות, “לחיצה על אזורים רגישים”, הושבה על כסא ללא משענת בעוד רגליו של העציר כבולות לכסא וכיפוף גבו לאחור. השיטה האחרונה מכונה בלשון נקיה stress position ומשמעה בפועל סוג של צליבה: הפעלת לחץ על שריריו של העציר עד שאיננו יכול יותר.

א’ תיאר זאת בעבר כך: “עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.” לבני משפחתו אמר א’ כי ניסה להתאבד אך הבין שלא יצליח. פסיכיאטרית שבדקה את א’ מצאה שהוא מפגין סימנים מובהקים של “הפרעת דחק חריפה. כמו כן עלו בבדיקה סימני דכאון [ו]תסמינים פוסט טראומטיים שמחריפים והולכים.” חוות הדעת הזו מצוטטת בידיעה של יפעת ארליך במוסף השבת של “ידיעות אחרונות” היום (ו’).

אני לא יודע מה א’ עשה. יכול להיות שהוא אשם במה שמיוחס לו. לא יודע. אני יודע איך הגיבה הפרקליטות: לטענתה, חלק מההודאות של א’ ובן אוליאל “ניתנו בין ‘חקירת צורך’ אחת לשניה, ולא במהלך הפעלת הכוח עצמה, ולאחר שניתן לנאשמים זמן לנוח מהחקירה, ולכן ההודאות קבילות.”

וכשקראתי את המשפט הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה המכתב האחרון של עצור בידי ציידי מכשפות במאה ה-17 בגרמניה, מכתב שהוברח מהכלא: “לא עשיתי דבר ממה שהם מאשימים אותי בו. הם מענים אותך עד שתגיד מה שהם רוצים…” על ההופעות שלו בבית המשפט, שבהן העיד שלא עונה, כתב שלפני שיצא לבית המשפט, היה המענה אומר לו “אם חשבתי שהכאבתי לך, דע שאם לא תתנהג כראוי, תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך.” בית המשפט לא יכול היה לקבל הודאות שנגבו בעינויים; על כן היה צורך בפיקציה על פיה הנאשם התוודה בסוג של רצון חופשי. המכתב ההוא נגמר ב”זכרי אותי כפי שהייתי.”

תגלה שעד עכשיו רק שיחקתי איתך: זה כלי העינויים הראשי. דע לך, אומר חוקר השב”כ, שאף אחד לא יוציא אותך מכאן. אם תתלונן, רק יהיה רע יותר. “אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר,” השתנק א’ בבית המשפט לפני שהשופט ציווה להחזירו לידי מעניו. והפרקליט של מדינת ישראל מסביר בלשון חלקות שהכל כשר, ההודאה תקינה: היא נמסרה כשהנחקר לא היה במצב צליבה אלא כשניתן לו לנוח, ועל כן, בלשון עורכי הדין של האינקוויזיציה, “לא בעת הכאב עצמו.” הפחד מן הכאב העתידי הוא גורם מרכזי בחקירת עינויים: על כן התחילה האינקוויזיציה את החקירה לא בעינויים עצמם, אלא ב”הצגת המכשירים” לנחקר. זה ירסק לך את העצמות, זה ימתח לך את הצורה, כשזה ייגע בך תבקש את נפשך למות, ואתה לא רוצה לדעת בכלל מה יקרה לך כשנדחוף את זה לעכוז שלך. למה לך? דבר עכשיו. ובחלק ניכר של המקרים, זה בדיוק מה שקרה.

יכול להיות שא’ הוא מפלצת שתכננה רצח בשריפה של משפחה. לעולם לא נוכל לדעת אם זו האמת, כי כבר אי אפשר יהיה להגיע אליה: זה טיבם של עינויים שהם לא מאפשרים יותר להגיע אל האמת. עכשיו נותרנו עם אמת אחת, שאפילו הפרקליטות לא חולקת עליה: א’ עונה. חוקריו שברו את צלם האדם שלו – חשבו על המילה הזו, “שבירה” – כדי להוציא ממנו הודאה.

עינויים הם פשע נגד האנושות. הם פשע שאין לו שום הגנה. “חקירת הצורך” של השב”כ והפרקליטות מראה כיצד משחית ההיתר לענות את המערכת כולה. הוא מתחיל במקרה – התיאורטי תמיד – של “פצצה מתקתקת”, והמשמעות המקורית של המושג “הגנת הצורך” היא שבמקרים של סכנת חיים החוקר רשאי לענות כדי להוציא מידע מציל חיים, ואם יועמד לדין תעמוד לו “הגנת הצורך.” א’ עונה, גם לטענת חוקריו, לאחר שהרצח בדומא כבר בוצע. אין פה שום "צורך." העינויים נועדו לחפות על חוסר היכולת של חוקרי השב”כ לפצח תיקים מבלי לענות.

לא’ יש סוג של מזל. הוא יהודי, וממגזר מקומבן. אם היה פלסטיני, לא היינו שומעים עליו אפילו כאות ראשונה. הוא ודאי לא היה מקבל כפולת עמודים ב”ידיעות אחרונות.” סביר להניח שא’ לא היה מוטרד יותר מדי מעינוייהם של פלסטינים. זה לא משנה: א’ הוא אדם ועומדות לו זכויות האדם, גם אם הוא שולל את אלה של אחרים. מי שמניח למערכת המשפט שלו לקבל עינויים כי זה “נושא בטחוני” וממילא האדם המעונה כנראה מתועב שוכח, ראשית, שהעציר הוא חשוד; שנית, שהחוק אוסר על עינויים; ושעינויים תמיד זולגים. הם תמיד קיצור הדרך שקורץ לחוקר. וכשמופעלים עינויים, הם נמשכים “עד שתגיד מה שהם רוצים.” וכשאתה אומר מה שהם רוצים לשמוע, הפושע האמיתי כנראה מתהלך חופשי.

בסוף המאה ה-17, האינקוויזיציה הגיעה למסקנה שעינויים לא עובדים. מערכת המשפט הישראלית מפגרת אחרי האינקוויזיציה, מרצון ומידיעה, ב-300 שנים. אני לא יודע אם א’ הוא פושע. המענים שלו, ולא פחות מכך הפרקליטים שלהם, ודאי פושעים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כששלטון החוק על הברכיים

השב"כ העתיק שטיק של הגסטאפו ואף אחד לא צייץ

יש נער גבעות כלשהו, שסביר להניח שהוא טיפוס לא נעים. המשטרה והמשטרה החשאית עצרו אותו לפני מספר ימים, בטענה שביצע פשע שנאה כלשהו. יכול להיות. לא אומרים לנו כלום על האירוע כי כביכול הוא בטחוני. שלשום (ב'), הביאה אותו המשטרה החשאית לפני בית משפט וביקשה הארכת מעצר. בית המשפט החליט שאין די ראיות שמצריכות מעצר והורה על שחרור.

יכול להיות שבית המשפט טעה, כמובן. זה קורה. זה קורה במיוחד כשמשווים את עילות המעצר של פלסטינים ויהודים. משום מה, דברים שהם עילה למעצר של פלסטיני נחשבים ללא ראויים למעצר במקרה של יהודים. במקרה כזה, מה שקורה במדינת חוק הוא שהמשטרה – במקרה שלנו, המשטרה החשאית – מערערת לבית משפט בערכאה גבוהה יותר.

אבל זה לא מה שקרה. בגרמניה הנאצית, זו שאסור להשוות אליה, בתי המשפט היו מאולפים להפליא. כל כך מאולפים, שאחרי המלחמה חלק מהשופטים הועמדו לדין על השירות שהם ביצעו עבור המדינה. ואף על פי כן, במקרים נדירים בית המשפט היה מוצא שהמדינה לא הצליחה להוכיח עילה למעצר. במקרים כאלה, המשטרה החשאית – שמה המלא היה משטרת המדינה החשאית, גהיימה שטאט פוליציי, או בקיצור המקובל גסטאפו – היתה מחכה לעציר המשוחרר מחוץ לבית המשפט ומעבירה אותו ישירות למחנה ריכוז. העצירים במחנות ריכוז הוחזקו שם מכוח התפיסה המפוקפקת של "מעצר הגנתי", כלומר היכולת לעצור מישהו מחשש שיבצע עבירה.

וזה בדיוק מה שעשתה המשטרה החשאית שלנו – כאן קוראים לה שירות הבטחון הכללי, או שב"כ – אתמול. כאשר החליט בית המשפט לשחרר את העציר, הלך השב"כ לאחת מחותמות הגומי שלו, שר הבטחון, וזה אישר את מעצרו של החשוד במעצר מנהלי לחודשיים.

העקרון הבסיסי של שלטון החוק הוא חשדנות כלפי השליט. ההנחה היא שלממשלה יש המון כוח, יותר מדי כוח; ושכל ממשלה – ללא חריגים – נוטה לעשות שימוש לרעה בכוח הזה. מכאן שלטון החוק: היכולת של זרוע שלישית לומר לממשלה שהיא הגזימה וצריכה לחזור בה מההגזמה הזו. מכאן התפיסה שהממשלה מחויבת לציית לחוק בדיוק כמו האזרח, שאם לא כן תהיה הממשלה פשוט כנופיה.

המשטרה החשאית שלנו היא זרוע של הממשלה. כמו כל זרוע של הממשלה, היא כפופה לבתי המשפט. זה העקרון של שלטון החוק. הבעיה היא שברגע שגבולה של המדינה החשאית – ולרוע המזל, בכל מדינה יש היום מדינה חשאית – נוגע בגבולה של מדינת החוק, מדינת החוק מתחילה להעלות עשן. בית משפט פסק בנקודה הקריטית ביותר ביחס לאזרח – יכולתה של המדינה להחזיק אותו במעצר – והמדינה החשאית פשוט עקפה אותו.

ואף אחד לא צייץ.

כמובן, המשטרה החשאית שלנו עושה את השטיק הזה הרבה מאד זמן. היא עושה אותו בבתי משפט צבאיים בגדה, כאשר הטיעונים שלה מצליחים להעליב אפילו את השופטים הצבאיים. אבל יש הסכמה שבשתיקה שבית דין צבאי ישראלי, ודאי בית דין צבאי בגדה, הוא לא באמת בית משפט. ועכשיו מה שהופעל כלפי בתי דין צבאיים, מופעל גם כלפי בית דין שלום ישראלי רגיל.

בית משפט פסק שאין ראיות שמצריכות החזקה של מישהו במעצר, וזה לא התאים למשטרה החשאית, אז היא עשתה גסטאפו. ושקט. עוף לא פרח, שור לא געה, שופטים לא ערכו דיון חירום, הכנסת לא התכנסה, כלום. אין מה לראות פה.

אם תהיתם למה התכוון ישעיהו ליבוביץ' באמירה שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת ש.ב., אז הנה. לזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינת כל סוהריה

מה אומרים הגיבורים החדשים של ישראל על הדימוי העצמי שלה

הכותרת הראשית של NRG, האתר של “מקור ראשון,” הוקדשה ליחידה אמיצה של סוהרים שמנהלת מלחמת חורמה כנגד הברחות מצד אסירים בטחוניים, בדגש על הברחות של מכשירים סלולריים.

pris

ספר חדש על השב”כ, “חיסול ממוקד”, מציע לקוראיו שלל מידע על “המבצעים הגדולים” של השב”כ. לא קראתי את הספר אבל אני מניח, בהתחשב בכותרת, שהוא מתייחס להריגתם של שלל טרוריסטים שמעט מאד אנשים זוכרים. אנשים שפעם היו בראש רשימת המבוקשים ושחיסולם ודאי היווה מקור לגאווה לקצין המודיעין שתכנן את רציחתם, אבל ששמותיהם לא אומרים כיום דבר פרט לו ולבני משפחותיהם.

מיכאל בר זוהר הוא חבר כנסת לשעבר וסופר שעיקר עיסוקו במערכת הבטחון. לפני שבע שנים, הוא הוציא ספר שנקרא “המוסד – המבצעים הגדולים.” ההבדל העיקרי בין המוסד ובין השב”כ הוא, ובכן, שהמוסד אשכרה פועל בטריטוריה שיכולהshabaqלהיות עוינת. אם אתה מתקין מכשירי האזנה בשווייץ, בלי תיאום עם השירותים המקומיים, המשטרה המקומית צפויה לראות זאת בעין רעה. מטבע הדברים, פעילות במדינה עוינת של ממש – מאחורי מסך הברזל, או במדינה ערבית – צופנת בחובה סיכונים גדולים יותר.

השב”כ (על אחי גיבורי התהילה של מבצע טורטית אני אפילו לא מדבר) פועל בזירה שבו יש לו שליטה כמעט מוחלטת. כוחות גדולים של צה”ל נמצאים, אם לא בזירה עצמה, במרחק יריקה; יש לו סיוע אווירי בלתי פוסק ובמידת הצורך, גם סיוע ארטילרי. ברצועת עזה, סביר להניח שגם סיוע של ארטילריה ימית. יש ודאי תחכום במבצעים שלו, ומקצועיות, אבל ספק אם יש בהם יותר מדי גבורה.

ספרי גבורה מהסוג הזה היו רווחים למדי בילדותי. בלעתי לא מעט מהם. עם זאת, הם בדרך כלל עסקו במצבים שאכן הצריכו לא רק תחכום אלא גם אומץ וקור רוח: פעולות צבאיות מאחורי קווי האויב, פשיטות קומנדו, קרבות גדולים. אחד מהם, שנשאר בזכרוני, היה של יחידת הסיירים שהכינה את מסלול הפלישה של צה”ל לסיני במערכת 1956 (לא מעט בשל העובדה שידיד המשפחה הכיר את אחד הגיבורים.) זה היה מיליטריזם נקי, ישר לווריד, לא משהו שהייתי נותן לילד לקרוא היום. אבל רבאק, אלה היו סיפורי מלחמה. האויב היה אויב, חמוש ומסוכן. לא אסיר.

הגיבורים שלנו היום – על כל פנים, אלה שמנסים לפמפם לנו – הם סוהרים ושוטרי חרש, מי שאחראים על ניהול הכלא הפתוח הגדול שלנו ואלה שמנסים למנוע מהאסירים להתקומם. זה אומר משהו על הצורה שבה החברה הישראלית תופסת את עצמה. אחרי הכל, הקרבות האמיתיים האחרונים של צה”ל היו ב-1982. מאז, הוא מפעיל את כוחו של צבא מערבי נגד מיליציות, ובעיקר מדכא אוכלוסיה כבושה. בהתאם, כך גם נראים הגיבורים שלו. יש להניח שממללי גבורות השב”כ לא מתעכבים יותר מדי על הדרך שבה הושג המודיעין שמומש במבצעים המבריקים: בעינויים ובלקיחת בני ערובה.

ובנימה אופטימית זו: השבוע נידונה הסרבנית עתליה בן אבא, שכבר ישבה 80 ימים במאסר, לתקופת מאסר רביעית בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. אם ילדיכם זקוקים לגיבורים, ספרו להם על אלו שהעזו לומר “לא.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה עצלה

המושל הצבאי שלכם אוסר בצו מנהלי על פעיל ימין לפגוש עשרות אנשים

המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף, הוציא צו מנהלי שאוסר על פעיל ימין שהורשע בעבר באלימות לדבר עם 87 אנשים.

חלקם ילדים בני 13.

ככה עובדת דיקטטורה עצלה. אין כוח או יכולת לאסוף ראיות, כי מזמן למדנו להשען על עינויים והיכולת להפעיל אותם על יהודים מוגבלת, אז פשוט עוקרים מישהו מהבית שלו בצו מנהלי, תוקעים אותו במקום אחר, ואוסרים עליו לדבר עם ידידיו וסביבתו. וזהו, פקיד חתם על נייר והלכו החיים שלך. אולי שופט יחזיר לך אותם מתישהו, אבל אל תבנה על זה.

ראיות? משפט? חזקת החפות? רבאק, אפילו הצורך התועלתני להמנע מעוד רדיקליזציה של אוכלוסיה שכבר עוברת רדיקליזציה ושמשוכנעת – בצדק – שהזכויות שלה נשללות בשניה? מה, אתם מחפשים תבונה בצבא ובשירותי הבטחון?

אם הייתי סגן רמטכ"ל, אולי הייתי פולט משהו על תהליכים מסוכנים שמזכירים תקופות אפלות באירופה (TM), שבהן, אם בטעות השופט זיכה אותך, המשטרה החשאית אספה אותך מבית המשפט ישר למחנה הריכוז.

צריך לזכור: הדיקטטורה העצלנית שלנו עובדת לכל הכיוונים. היא עובדת, כמובן, בראש ובראשונה נגד פלסטינים, אבל גם נגד יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמאתגרים אותה. זו דיקטטורה של המרכז הקיצוני.

מהבחינה הזו, כל ערעור של מערכת הבטחון – הדחת שר בטחון שגורמת לשדרן התקף בשידור חי, רמזים על הדחת גנרל – היא דבר חיובי. מערכת הבטחון על שלל זרועותיה היא הסכנה העיקרית למה שנשאר מהדמוקרטיה כאן.

אה, וכמובן: הכיבוש משחית. מי שחשב שצווים מנהליים יישארו רק בגדה, מגלה שהם מחלחלים לישראל ושגם לו יש מפקד צבאי, אלוף פיקוד העורף. האחרון, חשוב לציין, הוא בסך הכל חותמת גומי. מי שמקבל את ההחלטות הוא פקיד עלום במשטרה החשאית. עוד לא נולד האלוף שיגיד “לא” לצו שמבקש ממנו איש שב”כ. אין לו יכולת מעשית לברר מה הראיות נגד האיש שכנגדו יוצא הצו; גם היכולת של שופט לברר את המידע הזה מוגבלת מאד, וזו של גנרל עסוק עוד פחות מכך.

לפני כמעט 50 שנה כתב ישעיהו ליבוביץ’ ש”מדינה השולטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה.” הימין לעג לו. אני מניח שעכשיו החלקים בימין שעדיין חושבים צוחקים פחות.

ליבוביץ’ השמיט אלמנט קריטי בניתוח שלו: העברת אוכלוסיה לשטח הכבוש והרדיקליזציה שהאוכלוסיה הזו עוברת כתוצאה מהתקוממות האוכלוסיה הנכבשת. ב-1968 עוד לא ראו את זה. האוכלוסיה הפלסטינית נמצאת תחת טרור שיטתי של צה”ל וטרור פרטיזני של המתנחלים. הטרור הזה מושך תשומת לב כשהוא מלווה בסיסמאות, אבל אירועים של תקיפת חקלאים או הצתת רכושם היו עד לאחרונה יומיומיים כמעט – ומאחר והם לא לוו בסיסמאות “תג מחיר”, כלומר בסממן מובהק של מחתרת אנטי-שלטונית, התקשורת היהודית מתעלמת מהם. לאחרונה מדווחים מספר ארגוני זכויות אדם על ירידה באירועים; לא ברור למה אבל הניחוש שלי הוא שמאז אוקטובר הפוגרומצ’יקים הבינו שזה פשוט מסוכן מדי, שהפלסטינים מסוגלים לגבות מהם מחיר.

אם ניקח את כל הבלגאן סביב אלאור אזריה, נראה שאם נשווה את המצב לכיבוש הצרפתי באלג’יר, אנחנו רואים ניצנים של OAS – המחתרת הרצחנית של המתנחלים וחלק מהצבא שביצעה פיגועים נגד אלג’יראים ובשלב מסוים גם נגד הממשלה הצרפתית עצמה. ואולי השוואה ראויה אחרת היא ל”צווי הנידוי” שהפעילה המשטרה החשאית של משטר האפרטהייד על מתנגדי משטר, שאסרו עליהם לפגוש אנשים או להפגש עם יותר משלושה אנשים במקביל.

בהתאם להתגבשות התמיכה העממית בטרור יהודי, המשטרה החשאית שלנו – שתמיד פעלה כנגד אזרחים ישראלים בתחומי ישראל, אבל העדיפה לצמצם את הפעילות הזו ואת הנראות שלה – הופכת לפעלתנית יותר. בעוד כיומיים צפוי להשתחרר ממעצר מנהלי מאיר אטינגר, שהוחזק על ידי השב”כ מאז אוגוסט 2015. שום כתב אישום לא הוגש נגדו.

כי זה סימן ההיכר של דיקטטורה עצלה: היא שכחה איך אוספים ראיות. כשהמושל הצבאי הוא חותמת גומי של המשטרה החשאית, גם אין צורך בהן. עצבנת את המשטרה החשאית? זה מספיק. והאנשים הטובים שחושבים שזכויות אדם זה לחברים המהוגנים בחברה לא יפתחו את הפה. אחרי הכל, אם עצרו אותך, בטח יש סיבה, לא? ומי שמתעסק עם הממשלה, שלא יבוא בטענות.

בדיוק ההשלכות על “חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי” שעליהן דיבר ליבוביץ’. וכמובן, הן משחקות לידי המהפכנים האמוניים: הנה הדמוקרטיה שלכם, הנה מה שהיא שווה, הנה השתיקה שלכם כששוללים את זכויות היסוד שלנו. ספק אם יש משהו שמערער יותר את תפיסת הדמוקרטיה בישראל מאשר הידיעה הזוחלת שאם תצא נגד המשטר תזומבר; הורד את הראש, התעסק בשלך, מי שחוטף כנראה הרוויח את זה. לא מתאים לך? אולי כדאי להגר.

והיאיר לפידים – האנשים שתמיד מחסלים את הדמוקרטיה ומפילים אותה לידי הימין – ימשיכו לומר שהם תמיד בעד עמדת מערכת הבטחון. ככה זה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הישראלים ממשיכים לענות

למרות פסיקת בג”צ מ-1999, צה”ל והשב”כ ממשיכים לענות עצורים פלסטינים

“הייתי עם עוד ארבעה עצורים. בשעת לילה באו ארבעה חיילים, שהורו לנו לצאת החוצה לחצר. היה קר וגשום והם הורו לנו להוריד את בגדינו, הכול הכול, ולהישאר בעירום מלא. ציוו עלינו להניח את ידינו על קיר שהיה שם. זה היה למשך 15 דקות. החיילים היו בחדר מול הקיר, הסתכלו עלינו מהחלון ונתנו לנו הוראות מעבר לחלון. ביקשו: תתכופף, תפשק רגליים, תרים ידיים וכו'. היה איתנו איש מבוגר. זה היה משפיל. החיילים נתנו הוראות וצחקו. הבנו שמשחקים בנו. היה מאוד קר. אנחנו עשינו מה שביקשו.”

עימאד אבו ח’לף, בן 21, חברון

ב-1999, בפסיקה שנחשבה היסטורית, הורה בג”צ על הפסקת הנוהל המקובל עד אז של “לחץ פיזי מתון” (השם שהוענק לנהלים של ועדת השופט לנדוי) וקבע שעינויים אסורים בישראל. כמקובל אצל שופטי בג”צ, הנביחה היתה רמה, הנשיכה לא משהו. שופטי בג”צ אוהבים רטוריקה גבוהה. לעקוב אחרי הביצוע של ההחלטות שלהם, זה קצת מעבר למה שהם יודעים לעשות.

המוקד להגנת הפרט ובצלם פרסמו היום (ד’) דו”ח, “בחסות החוק: בין התעללות ועינויים במתקן החקירות ‘שקמה’” שמו. מאחורי השם היבש מסתתר תיעוד של שגרת ההתעללות בעצירים על ידי צה”ל והשב”כ. המחקר מתבסס על עדויות מפורטות שמסרו 116 עצירים פלסטינים, שנעצרו לכאורה על רקע בטחוני בין אוגוסט 2013 ומארס 2014 והוחזקו במעצר שקמה. תחקירני בצלם גבו עדויות נוספות. לא מדובר בכל העצירים באותה התקופה, אלא רק באלו שמשפחותיהם פנו למוקד להגנת הפרט לאחר מעצרם. עדויות נגבו מהעצירים, רובם תושבי דרום הגדה המערבית, זמן קצר ככל האפשר לאחר מעצרם וחקירתם. התמונה המתחוורת דומה למדי.

א. מעצר לילי. 88 מן העדים נעצרו בביתם, בפשיטה של חמושי צה”ל, אחרי חצות הלילה. בכחמישית מהמקרים, מספר החיילים שפשטו על הבית היה יותר מעשרה. פשיטות ליליות על בתים בגדה הן אירוע נפוץ; דובר צה”ל מדווח מדי בוקר על מספר הפלסטינים שעצר צה”ל במשך הלילה. הפשיטות הללו לא מבחינות בין שטחי איי, בי וסי. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא חוותה פשיטה של חמושים ישראלים על ביתה במהלך הלילה. אלה פנים של הכיבוש הישראלי שלא מוזכרות יותר מדי בתקשורת היהודית, והפשיטות הללו מהוות חלק מרכזי מהפעילות של צה”ל. לא רק בגדה. בכלל.

באף אחד ממקרי המעצר, לא הנחו החמושים את העציר ביחס לזכויותיו או הורו לו לקחת את החפצים שמותר לו לקחת על פי חוק.

ב. ביזה. פעם אחר פעם, הפשיטות הליליות הללו מלוות ב”החרמת” רכוש, רק שביותר מדי מקרים החמושים לא משאירים אחריהם קבלות. לפלסטינים אין דרך אפקטיבית לדרוש החזרת רכוש שנלקח על ידי חמושי צה”ל (אלא אם התקשורת שמה לב), ועד לאחרונה נוהל חדש לא איפשר להם בכלל לערער על תפיסה של רכוש. כמובן, כדי שאפשר יהיה לערער על תפיסה של רכוש, צריך להראות שהוא אכן נתפס – כלומר, צריך קבלה. ביותר מדי מקרים, אין קבלה. ציוד פשוט נעלם לידיהם של חמושים ומתפוגג. הנחת היסוד צריכה להיות שאם שוטר או חייל תופסים רכוש ולא מצהירים על כך, מדובר בביזה. ביזה כזו היא תופעה רווחת למדי. זכרו את זה לפעם הבאה שיאמרו לכם שחמושי צה”ל אינם בוזזים. אם אין תלונה, אין חקירה – ולמצ”ח קל מאד לסגור תלונות אם כל מה שיש הוא מתלונן פלסטיני.

החיילים יודעים את זה, אגב.

זה לא שצה”ל לא נלחם בביזה – כשליש מהעבירות שחיילים מועמדים עליהן לדין בשל פגיעה בפלסטינים הן עבירות ביזה. ביזה היא בעיה מבחינת הצבא: היא פוגעת חמורות במשמעת. היא לא מספיק בעיה, עם זאת, כדי לוודא שהקצין בשטח ימנע מהחיילים שלו לקחת רכוש בלי קבלות.

ג. אלימות חמושים. 35 מהעצורים, כלומר כשליש מהנשאלים, דיווחו על כך שהם הוכו על ידי חמושים במהלך המעצר או בדרך למתקן המעצר. הגיבורים שלנו היכו 24 מהעצורים כשהם אזוקים וקשורי עיניים.

כאן צריך לשים לב לתפקיד של הפלנלית על העיניים, זו שכל מי שהיה בשטחים הכבושים ראה אותה על עצורים. היא לא משמשת שום תפקיד בטחוני. הפלסטינים הרי יודעים היטב היכן מתקני המעצר בגדה והיכן ההתנחלויות ולעצור יש ניחוש טוב לאן מובילים אותו. היא משמשת לשתי מטרות: האחת היא דיסאוריינטציה של העציר והשפלה שלו.

השניה היא לוודא שהוא לא יכול לדעת מי היכה אותו. כך שגם במקרה הנדיר מאד שבו תלונה של פלסטיני בכלל תגיע לחקירה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, אלו יוכלו אחרי שנים לומר שוואלה, יכול להיות שהיה כאן משהו, אבל הקורבן לא יכול לזהות את התוקפים שלו – הרי עיניו היו קשורות. כל החיילים המעורבים לא משתפים פעולה עם החקירה, אז אין לנו ברירה אלא לסגור את התיק.

ד. שיתוף פעולה של חובשים צבאיים עם עינויים. אף אחד מהחובשים או הרופאים הצבאיים שפגשו עצירים, גם עצירים שהוכו, לא דיווח על כך. חובתו של רופא או חובש היא לדווח ברגע שהוא יודע על פגיעה בעציר. מעגל הפגיעה בעצירים – עוד לפני העברתם לידי השב”כ – מורחב לכל לובשי המדים שפגשו אותם: החמושים שהיכו אותם (לעתים קרובות כשהם אזוקים וקשורי עיניים), הקצינים שלא מנעו את המכות, החובשים והרופאים שלא דיווחו עליהן.

ה. עינויים. העצורים במתקן החקירות שקמה מוחזקים בצינוקים, לא בתאי מעצר רגילים. החוקרים משתמשים בבידוד כאמצעי שבירה, ומשתמשים גם במניעת שינה או בפגיעה בהיגיינה של העציר – התאים מסריחים, ומהעצירים נמנעת לעתים תכופות היכולת להתקלח. 16 מהעצירים הורשו להתקלח רק כשבוע לאחר הגעתם למתקן. פגיעה בהיגיינה של העציר היא שיטה מקובלת לשבירה שלו. 37 מהם הוחזקו בבידוד מוחלט בין יומיים ל-18 יום.

במהלך החקירה, דיווחו שמונה מהעצירים על שימוש במזגן כאמצעי עינוי; באחד המקרים, החוקרים לבשו אפודים בעוד העציר רועד מולם. השיטה ידועה מהגולאגים הסובייטיים – ולאחרונה יש לפחות מקרה אחד שבו היא הופעלה על ידי חמושי צה”ל כנגד ילד פלסטיני בן 13.

השיטה המקובלת על השב”כ לחקירת עינויים היא מצבי לחץ: החזקת העציר אזוק בתנוחה מכאיבה. “מצב לחץ” הוא מונח מכובס שנכנס לשפה בימי משטר העינויים של ממשל בוש. הבלוגר אנדרו סאליבן העיר ארסית בשעתו שטכנית, גם צליבה היא “מצב לחץ.”

שיטת עינויים מקובלת אחרת היא מניעת שינה, tormentum insomniae של האינקוויזיציה, העינוי היחיד שהותר רשמית באנגליה של תקופת ציד המכשפות, ומלכת העינויים של הנ.ק.וו.ד. מדובר בעינוי אפקטיבי מאד: אם עומד לרשות החוקר מספיק זמן, כל נחקר יישבר בסופו של דבר.

החקירות לוו תדירות באיומים על העצירים, מהאיום השגרתי של “נשים אותך פה עד שישכחו מקיומך” ועד איומים על בני משפחה. האיומים הללו כללו, בין השאר, איומים למעצר בני משפחה חולים.

14 מהנחקרים דיווחו על אלימות פיזית מצד החוקרים.

אף חוקר שב”כ מעולם לא הועמד לדין על עינויים. מספר המקרים שבהם בית משפט ישראלי פסל הודאה בשל עינויים הוא אפס (0).

ו. מניעת גישה לעורך דין. הגישה לעורך דין היא זכות בסיסית של נחקר ועציר, ומטרתה למנוע בדיוק את האפשרות של הפעלת לחץ על הנחקר עד כדי שבירתו והגעתו להודאת שווא. 77 מהנחקרים דיווחו על מניעה של גישה לעורך דין במהלך כל תקופת המעצר שלהם, או חלקה.

ז. חשש ל-rendition: המונח rendition או extraordinary rendition הוא עוד מורשת של ימי ממשל בוש. משמעותו העברה של עציר ממדינה שבה אי אפשר לענות אותו למדינה שבה זה מתאפשר, זאת כדי לגבות הודאה. בית משפט איטלקי הרשיע 22 סוכני CIA ב-2009 בכך שחטפו אדם מאיטליה למצרים, שם עבר עינויים. היו מספר פסיקות דומות.

מבין העצורים, כשליש – 39 – הוחזקו במעצר על ידי הרשות הפלסטינית לפני מעצרם על ידי חמושים ישראלים. 17 מהם נעצרו על ידי ישראל פחות מחודש לאחר שחרורם ממעצר על ידי הרשות. מתוך ה-39 הללו, 28 אמרו שנחקרו על ידי השב”כ על אותם הדברים עצמם שעליהם נחקרו על ידי הרשות. 26 מהם הבחינו שתיק החקירה שלהם מהרשות היה בידי השב”כ. בחלק מהמקרים, הראו לנחקרים את ההודאות עליהן חתמו ברשות. כפי שציינתי שלשום, יש חשד שמעצרו של שובת הרעב אל קיק הוא מעצר “קבלנות משנה” כזה.

מתוך אלו, כ-14 עונו על ידי הרשות. מאחר ותיק החקירה שלהם היה ברוב המקרים בידי השב”כ, סביר להניח שהשירות ידע על העינויים – ולא עשה דבר, וזאת בהנחה שהוא לא יזם מלכתחילה את העינויים שלהם על ידי הרשות הפלסטינית, כקבלן משנה.

[…]

 

בקצרה, 17 שנים אחרי פסיקת בג”צ שהרעישה בשעתו את הארץ, הכל חזר למסלולו. יש מערכת שלמה, מהחייל העוצר ועד הסוהר שנמנע מלדבר עם העציר, שהמטרה שלה היא גרימת סבל לעצורים פלסטינים. המטרה לא מוצהרת, אבל ברורה: סחיטת הודאה. עינויים עומדים בבסיס השיטה של שלטונה של ישראל בגדה, בין אם מדובר בעינויים ישירים על ידי חמושים ושוטרים חשאיים, בין אם מדובר בעינויים על ידי קבלני משנה ברשות הפלסטינית. הנתונים שמופיעים בדו”ח החדש דומים למדי לדו”ח שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם ב-2010, שהתמקד במתקני השב”כ בפתח תקווה: אין שום חדש, הכל נמצא שם, מהחמושים המתעללים בעת המעצר ועד העינויים במתקן עצמו.

עינויים הן מהעבירות החמורות ביותר על המשפט הבינלאומי, ואף על פי כן אי אפשר לנהל כיבוש בלעדיהן. המטרה שלהם היא לא מידע; המטרה של עינויים היא עינויים. היא להבהיר לאוכלוסיה הנכבשת שגם אם היא מוכנה למות, אנחנו נעשה לה דברים גרועים ממוות. וגם אם אתה רואה עצמך כ”חייל אלמוני בלי מדים”, שנמצא ביחידה שממנה “ישחרר רק המוות,” אנחנו נדע להגיע גם אל הקרובים אליך.

יש שמות לאנשים שמכים אנשים כפותים, לאנשים שזורקים אנשים אחרים לצינוק קפוא, שמחכים בערגה לרגע שבו אדם שנתון למרותם יפרוץ בבכי. אנחנו מעסיקים סאדיסטים ומשלמים את משכורתם. כמובן, רוב הישראלים לא יודו בכך. יש כמה חומות של רציונליזציה: קורבנות העינויים משקרים, יאמרו לך, הם הרי כולם שקרנים. האם הייתם מניחים אותה הנחה על קורבנות אונס? האם הייתם מניחים אותה הנחה על אדם שעבר התעללות בידי המשטרה הכחולה של ישראל? האם הייתם מעלים אותה ביחס לעציר יהודי שעונה על ידי השב”כ? לא? אז ה”כולם שקרנים” הזה הוא רציונליזציה, לא יותר. חומת מגן שעומדת בינכם ובין הראי. כן? אז אתם יאיר לפיד, “מקבלים תמיד את עמדת מערכת הבטחון”, בלי קשר להגיון או למציאות.

רציונליזציה אחרת היא “כולם עושים את זה,” ומכאן שזה לא נורא. אין ספק, יש מעט מאד משטרים בעולם שלא מענים או מעסיקים קבלני משנה לצורך עינויים. זה לא הופך עינויים לפשע פחות נורא או את המבצעים שלו לפחות חלאות. זה רק אומר שיש הרבה עבודה לעשות, פה ובכל מקום.

ומעבר לנזק שגורמים העינויים למעונה ולמענה, למשפחותיהם של המעונים, ולחברה שאליה חוזרים אחר כך פגועי הטראומה האלה, ישנה ההשחתה של המערכת המשפטית. המענים יודעים שהם מענים; הפרקליטים שמכחישים בשמם את העינויים יודעים שהם מענים; השופטים שמסתכלים הצידה יודעים שהיו עינויים; וכולם שותפים להפרת שבועותיהם וכולם קושרים נגד שלטון החוק, כולם הופכים אותו לבדיחה. בית משפט ישראלי ידון ברצינות באפשרות שפקיד מעל בכספים או שאדם גנב רכוש בשווי כזה או אחר; הוא לעולם לא ידון ברצינות באפשרות שפקיד ממשלה ישראלי עינה עצור שנמצא תחת משמורתו החוקית, ובאפשרות שהוא עשה זאת בהסכמה של משפטנים. על אחת כמה וכמה שהוא לא ידון בשאלה מה מעמדו של שופט שיודע את כל זה ולא עושה דבר. יש קשר שתיקה, שהוא הרסני לחברה חופשית, ומטבעה של ממשלה חשאית הוא שהבולען הזה בדמוקרטיה מתרחב כל הזמן, עד שהוא משאיר רק קליפה דקה, שבעליה צריכים לקרוא בקול גדול שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדי שלא ישמעו את צרחות המעונים.

וזה, בסופו של דבר, מה שנשאיר אחרינו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למה המינוי של רוני אלשייך בעייתי

שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שיחות האיום של המשטרה החשאית

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

ג. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד כי מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור היה שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא כי ביצעת עבירה, אלא כי יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא כי בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

medina3

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. זה לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש היה לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ה-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את זה, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם כי נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל זה לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. זה לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

למי מותר לבגוד

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)