החברים של ג'ורג'

על קבר אחים

מה אפשר ללמוד מהתפנית בפרשת הטבח בטרטורה: האזינו לקורבנות

בשנת 2000 פרצה שערוריה כבדה: מאסטרנט מאוניברסיטת חיפה, תדי כ”ץ, הגיש עבודת מאסטר שזכתה לשבחים, שבה תיאר – בהסתמך בעיקר על עדויות של הקורבנות – את הטבח שביצעו אנשי חטיבת אלכסנדרוני בכפר טנטורה ב-1948. אנשי החטיבה הגישו מיד תביעת דיבה, כ”ץ הוקע כאויב העם, ואחרי דיון אחד בבית המשפט הגיע לפשרה עם התובעים. במקביל, אוניברסיטת חיפה מסרה את העבודה שלו למספר חוקרים, והם פסלו אותה ושללו את התואר שלו.

ביום חמישי האחרון נערכה הקרנת הבכורה של הסרט “טנטורה”, שבו שורה של אנשי אלכסנדרוני מאשרים כי אכן בוצע טבח בכפר. לא רק זה: תחת חוף דור יש קבר אחים, שבו נטמנו הקורבנות, ומסמכים מעידים שבפיקוד תהו מה מצבו של קבר האחים, ומפקד מקומי העיד שבדק אותו ו”מצאתי שהכל בסדר.”

שימו לב מה קרה פה: תדי כ”ץ חשף את אמת לא נעימה – וכל הממסד הישראלי נפל עליו. כמעט אף אחד לא עמד לצידו. כ”ץ מצא את עצמו במצב קפקאי: הוא היה צריך להתמודד במשפט כשמה שיש לו הוא מילה של פלסטינים מול מילה של לוחמים יהודים. הוא העריך נכון: סיכוייו היו אפסיים. אחר כך הגיע הממסד האקדמי, ובאמתלה של “בעיות מתודיות” קבר את המחקר של כ”ץ ובפועל הכתים אותו כבדאי. החלק הזה חשוב: תפקידם של היסטוריונים ממסדיים, והם מבינים אותו אוטומטית, הוא להבנות את תפיסת ההיסטוריה שהממסד רוצה. אחרי הכל, הוא משלם את המשכורת שלהם ומעניק להם את התפקיד והיוקרה. היסטוריונים התייצבו שוב ושוב לצד כל משטר נפשע. אין פה דבר חריג, אבל מדי פעם צריך לטהר את האקדמיה מהמקבילים המקומיים של לישנקו.

אנחנו מתייחסים שוב לסיפור טנטורה בגלל שלוחמים יהודים הסכימו להודות בפשעים שביצעו. אילו עשו את מה שנדרש מהם, הקפידו לשמור על שתיקה, סביר להניח שסיפור טנטורה היה נמחה מן ההיסטוריה ונכנס לקטגוריה של תיאוריית קונספירציה. האמת היתה מוכתרת כשקר, בחותם הממסד. אבל הם לא עמדו בעומס השתיקה.

מותר לתהות עד כמה צה”ל עמד מאחורי התביעה של אלכסנדרוני, כפי שעמד כמה שנים אחר כך מאחורי שלל התביעות כנגד מוחמד בכרי. מדינת ישראל אימצה מזמן את התפיסה של “המלחמה על התודעה” – התבשרנו לאחרונה שיאיר לפיד, שמשחק בתפקיד שר החוץ, מבקש לממן מחדש את “קלע שלמה”, הזרוע הכושלת למלחמה במציאות של ממשלת ישראל – והתוצאה היא שחלקים נרחבים של ממשלת ישראל הפכו למעשה לזרוע במלחמת התעמולה. כאן חובה להזכיר שאחת הזרועות הבזויות ביותר של ממסד השו-שו שלנו, המלמ”ב, הרשתה לעצמה להעלים מסמכים על הנכבה מארכיונים. הפעולה נעשתה ככל הנראה ללא סמכות אבל לגמרי ברשות. ישראל היא לא רק מסע הנקמה של יהודים בהיסטוריה: היא מסע להעלמת ההיסטוריה.

ומה עכשיו? קודם כל, אנחנו יודעים איפה יש קבר אחים. צריכה לקום תביעה ציבורית לחפור את המקום, ולבצע נתיחה בגופות, כדי לקבל מספר מינימלי של הקורבנות. את המספר האמיתי כנראה לא נדע – חלף יותר מדי זמן וחלק גדול ממנו הושקע בטשטוש העובדות. ואחרי הנתיחה, שצריכה להיות פומבית ככל האפשר, צריכה להיערך לוויה ממלכתית לקורבנות, ובקשת סליחה פומבית. ככל שיש ניצולים וצאצאיהם, יש לפצות אותם. הסיכוי שדבר כזה יקרה כשתומכי טרור יהודי קשים כמו זאב “הבוגד” אלקין ורכים, כמו יאיר לפיד, יושבים בממשלה קלוש; אבל הדרישה הציבורית צריכה לעלות. זה החוב שלנו לנרצחים.

שנית, צריכה לקום ועדה שמורכבת מהיסטוריונים זרים בעלי שם שתעבור מחדש על עבודת התזה של תדי כ”ץ, ותקבע האם אכן נפלו בה קשיים מתודיים שהצריכו את פסילתה. אם לא, כל ההיסטוריונים הישראלים שהיו מעורבים במה שהוא לכל דבר ועניין קשירת קשר להסתרת האמת צריכים להיות מפוטרים, ואם כבר יצאו לפנסיה, מוקעים בפומבי. המנעות מההליך המביך אך הכרחי הזה תכתים את כל ההיסטוריונים הישראלים.

ושנית, המקרה הזה צריך לשחרר אותנו סופית מהתפיסה שחמושי צה”ל אומרים את האמת ופלסטינים הם שקרנים. הפלסטינים שחוו את הטבח אמרו את האמת לתדי כ”ץ לפני יותר מ-20 שנים. כל הממסד הישראלי קם עליהם, והערים ערימה גבוהה של שקרים. הנושא לא מסובך: הקורבנות אומרים את האמת. תמיד צריך להקשיב להם. הם אולי טועים בפרטים בשל גודל הטראומה, אבל הם לא טועים בתיאור האירוע. המקרבנים, מצד שני, כמעט תמיד משקרים. מופעל עליהם לחץ בלתי נסבל, ה”רעות” הממאירה, ליישר שורה ולשקר. מי שרוצה דוגמא עכשווית, יוכל למצוא אותה בהתנהלות של הציבור היהודי מול שוברים שתיקה. ההנחה שלנו צריכה להיות שחמושים, שמואשמים בביצוע פשעים, משקרים משום שהם לא רוצים לעמוד לדין ועוד יותר מכך, לא רוצים להיחשב כבוגדים בעיני עמיתיהם לפשע.

ושוב: צריך להאמין לקורבנות. יהודים ישראלים, כרגיל, מבצעים השלכה כלפי הפלסטינים: הם מניחים שהפלסטינים שקרנים ושטופי לוחמת hasbara משום שזה המצב המקובל בקרב יהודים ישראלים. זו הנחה נפוצה מאד, שאין לה על מה להתבסס. לפני תשע שנים הגיע רגע ההארה שלי: הגעתי לכפר יאסוף, כחלק מצוות של יש דין. במקום בוצעה לפני זמן קצר התקפה של מחבלים יהודים שיצאו מההתנחבלות תפוח. הפלסטינים אמרו שהם תקפו אותם באבנים, וגנבו חמור וכלים חקלאיים.

את הטענה של התקפה באבנים קיבלתי מיד. היא התאימה לנסיון שלי. את הטענה על גניבת החמור והמחרשה פסלתי. מי לעזאזל יגנוב חמור ומחרשה? אבל, כמה דקות לאחר מכן, נפתח השער של התפוח, וקצינה של המנהל האזרחי החזירה דרכו את החמור. מאוחר יותר הושבה גם המחרשה. זה היה שיעור חשוב בענווה.

הקשיבו לקורבנות: הם יודעים מה קרה. לעתים הם טועים בפרטים (פלסטינים נוטים להתבלבל בין סוגים שונים של מדים ישראלים, שימושי מאד למצ”ח ומטייחים אחרים), ויש להם מיתוסים משלהם שצריך לדעת לסנן (פלסטינים נוטים להתייחס לכל תחמושת חריגה כאל קליעי דום-דום), אבל הם יודעים מה קרה. החזירו את זווית הראיה הטבעית: הקורבן הוא קורבן, המקרבן פושע שמנסה לטייח את מעשיו. ואולי, אולי, יתחיל להיות פה טוב יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כשבועיים חטפו חמושי נצח יהודה פלסטיני בן 80, עמר אסד, סתמו את פיו, כבלו את ידיו וקשרו את עיניו, ונטשו אותו במבנה נטוש. כשפרמדיקים פלסטינים הגיעו למקום, אסד כבר מת. הפלסטטינים – האזינו לקורבנות! – אומרים שאסד לא רק נכבל, אלא גם הוכה. תחקיר של צה”ל, כמובן, מנקה את החמושים, והכתבלבים הצבאיים ממהרים להדהד אותו. החמושים, במיטב המסורת, חיפו זה על זה, ופה הם בבעיה חריגה: אסד היה אזרח אמריקאי. כאן יש לציין שתי נקודות: למה לקחו אדם בן 80 למבנה נטוש, אם לא כדי להכות אותו? ושנית, בהנתן שנצח יהודה הוא הגדוד הרשמי-למחצה של לה פמיליה, למה צה”ל ממשיך להפעיל אותו?

אפשר, כמובן, לתהות על מידת הניתוק של צה”ל מהעולם אם זו רמת התירוצים שהוא מספק, אבל קשה להאשים אותו: הוא התרגל לשקר לציבור שרוצה שישקרו לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: אבל מה אם הוא צדק?

בתקשורת היהודית הקפידו לציין שדזמונד טוטו, שנפטר היום, התייחס לישראל כמשטר אפרטהייד. לשמאל הציוני יש בעיה: הדבקות ב”צדקת הדרך”

“אם אתה נייטרלי במצבים של אי צדק, בחרת בצד של המדכא. אם פיל מניח את רגלו על זנב עכבר, ואתה אומר שאתה נייטרלי, העכבר לא יעריך את הנייטרליות שלך.” הארכיבישוף דזמונד טוטו.

הארכיבישוף דזמונד טוטו, במעלות קדושים וטהורים, נפטר היום (א’). טוטו היה מהמנהיגים הנחושים נגד משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי, ולאחר נפילתו הוביל את ועדות האמת והפיוס שקמו שם. הפתרון הזה היה קשה ובעייתי: הוא דרש מפקידי משטר האפרטהייד, בכלל זה אנשי הצבא ושירותי הבטחון הידועים לשמצה של המשטר, להתוודות על כל פשעיהם – ובתמורה העניק להם חנינה. האמת והפיוס, האמין טוטו, חשובים יותר מצדק – צדק שיכול היה להתגלגל למלחמת אזרחים בלתי פוסקת. רבים האמינו, אז והיום, שהתוצאה היתה שפושעים נגד האנושות חמקו מצדק. אבל, על כל האסונות שנחתו על דרום אפריקה, חתירה תחת המשטר הדמוקרטי או אף מלחמה בו על ידי מדינת העומק הדרום אפריקאית לא היתה אחת מהם.

בישראל התגובות למותו היו מעורבות. ישראל, אחרי הכל, היתה בעלת הברית האחרונה של משטר האפרטהייד, והמשיכה – כפי שציין יפה איתי מק – למכור לו נשק עד יומו האחרון. ב-1987, בכירים ישראליים הבטיחו למשטר האפרטהייד שהסנקציות יהיו הצגה בלבד. הבוקר התייחס ערוץ כאן למותו של טוטו כך: “טוטו זכה בפרס נובל לשלום ב-1984. הוא היה ידוע בקו אנטי ישראלי ואף השווה פעמים רבות את מדיניות ישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה ולמשטרים אפלים אחרים מהעבר.”

ניתן היה לחשוב שאם אחד הלוחמים הגדולים ביותר נגד משטר האפרטהייד מגדיר את המדיניות של ישראל כאפרטהייד, כדאי שנעצור ונחשוב על זה לכמה דקות. אחרי הכל, האיש אמור לדעת על מה הוא מדבר. הוא היה שותף לפירוק משטר כזה והיה ממכונני המדינה שקמה אחריו.

וכאן אנחנו מגיעים לבעיה – אחת מרבות, אבל המרכזית – של השמאל הציוני וה”מרכז” שלנו. הוא מסוגל להודות ב”טעויות” שישראל עושה. הוא מוכן, מדי פעם, להפטיר שבעצם מדובר בעוול. אבל הוא לא יכול להרהר בצדקת הדרך, כי היא תשמוט את עולמו. אם ציונות היא גזענות, כפי שמצא האו”ם כבר בשנות ה-70; אם מה שקורה בגדה המערבית ואף בישראל גופא איננו “כיבוש” זמני או בעיה של אפליה שתפתר עם הזמן, מה זה אומר על המפעל הציוני כולו?

הציונים, בכלל, חושבים שהאו”ם צדק רק פעם אחרת: בהחלטה 181, שהקימה את מדינת ישראל. הם מתעלמים לנוחותם מכך שהחלטה 181 הורתה על הקמת שתי מדינות, ועל כך שירושלים בכלל איננה בתחומי אף אחת משתי המדינות הללו. הם מתלוננים על ה”רוב האוטומטי” שיש באו”ם נגד המשטר הציוני, אבל לא מוכנים לתהות למה קיים רוב כזה.

רוב מדינות העולם לא היו קיימות בכ”ט בנובמבר 1947. הן השתחררו זו אחר זו ממשטרים קולוניאליסטיים, שסוג כלשהו של אפרטהייד – הפרדה, בעברית – היה נהוג כמעט בכולם. בכל מקום, הילידים היו הנחותים והמהגרים האירופאים היו הגזע העליון. בכל מקום, היתה הפרדה – בין אם בחוק בין אם בנוהג – בין הפולשים האירופאים ובין האנשים שהם שיעבדו לצרכים כלכליים. יש סיבה טובה לכך שרוב מדינות העולם עוינות את ישראל: הן מזהות אינסטינקטיבית את צורת המשטר שלה, הן מכירות אותה על בשרן. האינטלקטואלים שלה זוכרים שב-1956, ישראל קשרה עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, נגד אחד הכוחות העולים של העולם השלישי, מצרים. הם מכירים היטב את ההיסטוריה של הסיוע הישראלי לדרום אפריקה. לא במקרה, כל מקום שהשתחרר מקולוניאליזם – אירלנד בכלל זה – מתייצב אוטומטית מול ישראל. הם מזהים את המגף שדורך על פני אנוש לנצח. הן חוו אותו.

ומה עושה השמאל הציוני? אומר שיש “תקלות” ועוולות מקומיים, כאילו היה גרסה של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית אחרי נאום חרושצ’ב ב-1956. הוא לא מוכן לדבר על אפרטהייד; הוא רוצה לדבר על כיבוש, שמתוחם במקום. אבל כיבוש אמור להיות זמני; הכיבוש הישראלי קיים כבר יותר מ-54 שנים. ישראל הכובשת קיימת בערך פי שלוש שנים מישראל הלא-כובשת.

ולפני הכיבוש, עד דצמבר 1966, ישראל הנהיגה משטר צבאי על האוכלוסיה הילידית שלה. פלסטינים ישראלים, רשמית אזרחים, נזקקו לאישורים מהממשל הצבאי כדי לנוע מעיר לעיר. המשורר מחמוד דרוויש ישב בכלא על שירו “תרשום, אני ערבי.

“תרשום!

אני ערבי.

אתה גזלת את הפרדסים של אבותי

ואת האדמה אשר עיבדתי

אני וכל ילדי

ולא הותרת דבר לנו ולצאצאינו

מלבד האבנים האלה…”

דרוויש מתייחס כאן לשוד האדמות הגדול של שנות ה-50, כאשר באמצעות חוקי עוול תפסה המדינה היהודית את רוב אדמות הארץ. עזריאל קרליבך תיאר את השוד הזה במאמרו “זעקי, ארץ אהובה.” שלא במקרה, הכותרת מתכתבת עם “זעקי, ארץ אהובה” של הסופר הדרום-אפריקאי אלן פטון. קרליבך זיהה את הדמיון כבר בסוף 1953. והוא כותב:

“לא נלך לשם. לא אראה לך. לא אוכל. אפשר ואת לא תראי שם כל דבר. רק פקיד מסכן אחד, המקבל משכורת זעומה, ושולחן רעוע, וכמה ניירות, ותו לא. שום מחזה קורע לב. את, אולי – עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אניאני יהודי. אני רואה שם לבלר כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"…”

(ההדגשה שלי.)

מי יעז לכתוב כך היום?

עוול, שוד, שעבוד, ביזה; הכל על פי חוק. יש לנו משפטנים טובים, ולהם היו מורים טובים. ולפני זה – הנכבה. לא רק מעשי הטבח והגירוש; לא, הנכבה התממשה כשבן גוריון הורה לירות בפלאחים שמנסים לחזור לאדמתם – אחרי סוף מעשי האיבה.

ואת כל זה קברנו, ואנחנו מאד רוצים שאף אחד לא יזכור. אבל איזה שם יש למשטר של “מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון”? אלא שהשמאל הציוני לא יכול להכיר בכך. פעם, עד לפני שנתיים בערך, הייתי חבר בוועידת מרצ, עד שעזבתי את המפלגה. הייתי חבר בקבוצת הפייסבוק של הוועידה. כל נסיון להזכיר את הנכבה נתקל בנאצות וגידופים, קריאות שאלך למשותפת. אלה היו נאצות חריפות יותר מאלה שאני מורגל אליהן בטוויטר; בסופו של דבר התייאשתי ואכן הלכתי למשותפת.

השמאל הציוני לא ניתן לתיקון, כי הוא איננו מסוגל ראשית כל להסתכל במציאות. הוא לא יהיה מסוגל להקים ועדות אמת ופיוס, כי מה שיעלה מהן ירסק את עולמו. בסופו של דבר, הגרעין של השמאל הציוני הוא יוצאי הקיבוצים והמושבים – המרוויחים הגדולים משוד האדמות. לבקש מהם להביט באמת יהיה לבקש מהם לומר שליסטים היו אבותיהם (לשונו של הרש”י הראשון על התורה, וכמה חוסר בטחון יש בו). אולי פסיכולוגית אי אפשר לדרוש את זה מהם.

אנחנו רואים עד כמה חיוור השמאל הציוני בממשלה הנוכחית. אחרים יזכרו גם את חוסר התפקוד שלו בכל מה שקשור לכיבוש ולאפרטהייד גם בממשלות רבין וברק. הוא חושש לגעת בלב הבעיה. ועל כן צריך לתת לו לקרוס, לקוות שהוא לא ישרוד, ולהקים משהו אחר על חורבותיו. מבנה אחר, שחבריו יבינו היטב שההיסטוריה של הארץ הזו היא טרגדיה, לא נס; שפליטי חרב מהאסון הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, אדמות הדמים של מזרח אירופה, הגיעו לכאן – ושיעתקו את הפרקטיקות של מולדתם לכאן.

אבל, אם אי פעם נרצה באמת ופיוס, נאלץ לנהל את הוויכוח הגדול, הנורא, עם הדורות שמעלינו. כובשי כנען בסופה, הדור ששתק כל כך כי אילו היה מעז לדבר היה זועק. ואנחנו צריכים, עם זאת, לזכור שזה לא רק הסיפור שלנו. הפלסטינים, העם היליד, כאן. גם להם יש היסטוריה. גם להם יש דור אבוד. שני הדורות האלה לא יוכלו עוד להשלים, ולא יתכן שום פיוס ביניהם; אבל לנו, הצאצאים, יש חובה כזו, כדי שלא להוריש את הסכסוך הלאה, לא להפוך את פלסטינה לאירלנד, על 700 שנות האפרטהייד שלה. אנחנו חייבים למרוד באבותינו, שמא נהיה כמוהם; אנחנו נולדים ומאכלתם בליבנו.

ובדרך הזו השמאל הציוני לא יוכל להיות השותף שלנו. הוא חלק מהבעיה, בדיוק משום שאיננו יכול לראות את הבעיה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: שני גויים בבטנך

ינון מגל ועקיבא נוביק הביעו היום תמיכה במעשי הטרור של חגי סגל. מדינת ישראל מתפוגגת, ומדינת יהודה תופסת את מקומה

חגי סגל, כידוע, נוהג להתייחס לחלקו במחתרת היהודית של שנות השמונים כ“טרוריסט ללילה אחד”, אבל זה היה בזמנים שבהם הטמנת מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים ונסיון לפוצץ שישה אוטובוסים היה משהו מביך, משהו שצריך להעלים מהתודעה הציבורית. נראה שהזמנים האלה חלפו.

הבוקר התייחס ינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל לעברו של סגל במילים הבאות: “תן בבקשה כבוד לחגי סגל מעמודי התווך של הימין, איש עתיר זכויות, שהיה במחתרת היהודית למען עם ישראל.” העיתונאי עקיבא נוביק, בנו של חבר אחר במחתרת, ריטווט את הציוץ.

המחתרת היהודית רצחה מספר בני אדם, פצעה אחרים, ניסתה לפוצץ כמה אוטובוסים עמוסים בחפים מפשע, ועמלה על תכנית לפוצץ את מסגד אל אקצה, מה שכנראה היה מכניס אותנו למלחמת נצח. הם רצו את מלחמת הנצח הזו, כי הם האמינו שהיא תביא לבוא המשיח. כלומר, קבוצה של פסיכים החליטה לחטוף את העם בישראל, על דעת עצמה ובלי שום דיון ציבורי, בידיעה ברורה שחלקים ניכרים מהציבור ייהרגו וייפגעו, כי הם היו משוכנעים שהפעם יהוה יכניס את עצמו להיסטוריה ויביא גאולה. על הר גדול מאד של גופות, כמובן, אבל אנחנו מדברים על התכנית האלוהית, כך שכמה מיליוני חיי אדם (במקרה הטוב) הם בסך הכל בוטנים.

הציבור היהודי (את הפלסטינים, כמובן, לא סופרים פה) נחלק בשאלה הזו על פי שני קווים. האחד, זה שניצח, גרס שמדינת ישראל היא בסך הכל כיסוי ריק שמאחוריו מסתתרת מדינת העליונות היהודית. רוב האנשים שחשבו כך לא היו משיחיים, אבל הם לא ראו שום בעיה עם רצח פלסטינים, ועל הר הבית הם העדיפו לא לחשוב. סקרים הראו שחלק ניכר מהציבור תמך ברוצחים ומתכנני רצח העם. הצד האחר, וכיום אנחנו מבינים כמה חלש הוא היה, ראה במדינת ישראל מדינת חוק, שמתנהלת ככל הגויים; הוא האמין שהיא צריכה להתנהל על פי רצון תושביה, לא על פי הזיותיהם של מסוממי יהוה. הצד הזה הפסיד.

תוך זמן קצר, כל מורשעי המחתרת היהודית – שרק על חלקם בנסיון לחרחר מלחמת עולם היו צריכים לשבת במאסר עד סוף ימיהם – שוחררו. הם חזרו לחייהם, וחלקם התקדמו מאד. זאב “זמביש” חבר הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה, בא ויוצא מלשכות ראש הממשלה ושר הבטחון. חגי סגל הוא היום עורך של עיתון חשוב. הבן שלו הוא פרשן מדיני נחשב (תהרגו אותי אם אני מבין למה, האיש טועה יותר מאסטרולוג). גם לעקיבא נוביק יש קריירה עיתונאית מצליחה (וייאמר שבניגוד לעמית סגל, הוא אשכרה יודע על מה הוא כותב ולא מתבשם מעצמו). לוסי אהריש אמרה לפני כמה שנים שאם אבא שלה היה מחבל, אף אחד לא היה שוקל להעסיק אותה כעיתונאית. היא צדקה. מדינת ישראל היא מדינת העליונות היהודית. לא-יהודים מתבקשים בה לא להרים את הראש. והרבנים, שאישרו את כל זה? הם, כרגיל, חמקו מדין. ככה זה במדינה יהודית.

העבר של הרוצחים והמחבלים לא רדף אותם. הם התגברו עליו בקלות. היה מחנה פוליטי שלם מאחוריהם. במשך שנים הם נהגו לפטור את המעשים שלהם במשיכת כתף. אין עוד צורך: איש תקשורת בכיר פרסם היום דבר שבח למעשה טרור. אף אחד לא חושב בכלל לחקור אותו על כך.

המדינה הישראלית תמיד היתה חלשה. היא תמיד היתה קודם כל יהודית. דמוקרטיה, כידוע, איננה ערך יהודי. המדינה מוגדרת כ”יהודית ודמוקרטית.” קודם כל יהודית, אחר כך, בעיקר לצרכי חוץ, גם דמוקרטית. בני קצובר, ממנהיגי מדינת יהודה המתהווה, אמר לפני כעשור ש”כיום, לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בני היהדות.”

והנה, אנחנו כמעט שם.

גרשום שלום הרחיק לראות, לפני מאה שנים, וזיהה את מטען הנפץ שבחזרה אל השפה העברית, ליבת החזון הציוני: “אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.”

הישראליות לא הצליחה להעמיד לעצמה עוגנים – בדיוק משום שדווקא כאן הוקמה מדינה יהודית. כאן, במקום שבו במשך כמעט אלפיים שנים יהודים האמינו שיבוא המשיח. מסתבר ש-100 שנים של תרבות חילונית למחצה אין די בהם כדי לסלק את המטען המשיחי. למייסדי הציונות לא היה העוז להתמודד עם הרעיונות היהודיים ולפרק אותם בפומבי – ואיך יעשו זאת, כשהם צריכים לנופף בקושאן האלוהי על הארץ? הישראליות התגלתה כחלשה כקורי עכביש, משום שלא העזה להתמודד עם היהדות. ונראה שרבים מאיתנו – צמחים זרים, ולא רק הם – ישלמו את המחיר.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: הציבו נא פסלים לסאלי המינגס

ליברלים רוגשים בשל הסרתו של פסל של תומאס ג’פרסון. יירגעו נא. כל דור שופט את קודמיו, וזה נמצא אשם במשפט דורנו

“אף חברה איננה יכולה ליצור חוקה נצחית, או אף חוק נצחי. הארץ שייכת תמיד לדור החי.” תומאס ג’פרסון, מכתב לג’יימס מדיסון, 6.9.1789

מועצת עיריית ניו יורק החליטה, פה אחד, להסיר את פסלו של תומאס ג’פרסון, ממנסחי מגילת העצמאות של ארה”ב והנשיא השלישי שלה (*), מבניין העיריה; הפסל יושאל לאגודה ההיסטורית של ניו יורק. ההחלטה הזו גררה קריעת בגדים ותלישת שערות מצד לא מעט ליברלים טובים, שחוששים שבכך שפסלו הוסר, גואה גל של פרוגרסיביות שבסופו של דבר יפיל גם את פסליהם של דמויות אחרות – הדוגמאות המקובלות הן ווינסטון צ’רצ’יל וג’ורג’ וושינגטון – ובכך יוריד אותנו לעידן של בורות ותעמולה וימחק את ההיסטוריה של המערב.

אז זהו, שלא.

הנושא מורכב ועל כן אגש עליו בנקודות.

הנצחה איננה היסטוריה. פסלו של ג’פרסון הועבר לאגודה ההיסטורית של ניו יורק, כאמור, כך שהטענות שמדובר במחיקת היסטוריה מופרכות על פניהן. אם לקחת דוגמא אחרת, אחרי נפילת המשטרים הקומוניסטיים הופלו גם אלפי פסלים של לנין, סטאלין והדיקטטורים המקומיים של מדינות החסות של ברה”מ. אף על פי כן, הידע ההיסטורי שלנו על המשטרים האלה גדול לאין שיעור ממה שהיה לפני הפלת הפסלים. היסטוריה איננה נשענת על אנדרטאות; היא נשענת על עדויות וטקסטים. ג’פרסון לא הולך להמחק מספרי ההיסטוריה בעתיד הנראה לעין; עם זאת, סביר שהתיאור ההיסטורי שלו יהיה הרבה מאוזן ממה שהורגלנו בו.

כל דור שופט את קודמיו. וכך ראוי שיהיה; אחרת נחיה כולנו בכת של הערצת אבות שמזכירה את צפון קוריאה. כל היסטוריה היא מבט של דור מסוים על קודמיו, המבט הזה משתנה ככל שהדעת והאמפתיה שלנו מתרחבות. לגמרי יתכן שבעוד שני דורות – אם יהיה מין אנושי שמסוגל לכתיבת היסטוריה בעוד שני דורות, דבר שאיננו מובן מאליו לאור השואה האקלימית המתרגשת עלינו – הדור שלנו יוקע כדור של רוצחי המונים, שחיו על טבח של בעלי חיים לקיומם. אנחנו אולי לא נאהב את גזר הדין הזה, אבל שוב – כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש. עצם ההחלטה לבחור על מה אנחנו כותבים כבר יש בה הטיה: החלטנו שא’ חשוב מב’. זה לא בהכרח נכון; זו ההטיה שלנו; ואף על פי כן, אי אפשר לדרוש מאדם לכתוב על מה שלא מעניין אותו או דוחה אותו. היסטוריונים צריכים להט, לאהוב את מה שהם כותבים עליו – או, לפחות, להתרגש ממנו.

אין כאן ונדליזם או “ונדליזם תרבותי.” מדובר בהחלטה חוקית, של גוף בעל סמכות כדין, על כך שהוא לא מעוניין יותר להנציח את ג’פרסון. הפסל לא נמצא שם משום שהוא היה יצירת אמנות בעלת חשיבות; הוא היה שם כי דורות קודמים החליטו שג’פרסון ראוי להנצחה. המשקל היחיד לקיומו היה הנצחה. זו אפילו לא החלטה תקדימית: ביולי 2020 החליטה עיריית ג’קסון, מיסיסיפי, להסיר את פסלו של הנשיא אנדרו ג’קסון מבית העיריה. ג’קסון היה בעל עבדים ופושע מלחמה ידוע לשמצה (אלה דבריהם של בני דורו, לא רק שלי), שסירב להגן על זכויותיהם של ילידים אמריקאים והיה אחראי לטיהור האתני הידוע כ-Trail of Tears. ראש עיריית ג’קסון – כן, היא נקראת על שמו של אנדרו ג’קסון – אמר ש”אף שהסרת פסל עושה, בפני עצמה, מעט לשנות את מעמדנו כאוכלוסיה מדוכאת, לא ראוי שנצטרך להתקל שוב ושוב בדמותם של אלו שגרפו רווחים מהדם, הזיעה והיאוש של אבותינו; או שנראה אותם מונצחים כאנשים בעלי כבוד.” (לעניין ג’קסון, אני ממליץ מאד על הספר Jacksonland).

הנכחת המושתקים. הסרת הנצחתם של בעלי עבדים היא חלק מתהליך של תיקון, שבמסגרתו הקורבנות של ארה”ב – ילידים אמריקאים ומשועבדים שחורים – מוחזרים אל חיק ההיסטוריה. יותר מדי זמן הם נתפסו כ”אחרים”, ככאלה ש”נדרסו על ידי מכבש הקדמה”; הסרת הפסלים של המדכאים מחזירה להם כבוד והערכה. הם לא היו “מכשול בפני הקדמה” או “רכוש”; הם היו בני אדם לכל דבר, בני אדם שחזקים מהם חטפו, עינו, רצחו. יותר מדי זמן היתה תפיסה שהעבדות והשמדת הילידים הם משהו מביך מאד, אבל לא כזה שצריך לייחס לו יותר מדי חשיבות. התפיסה הזו, לבנה במהותה, מבוססת בבסיסה על התפיסה שלא-לבנים פשוט לא חשובים מספיק.

אבל לא-לבנים הינם, ותמיד היו, חלק מההיסטוריה של ארה”ב. פשוט הורגלנו בהיסטוריה לבנה, היסטוריה אפולוגטית, שניסתה לטאטא את חטאי האבות. אנחנו נוהגים לדבר, כשאנחנו באים לדון במלחמת האזרחים למשל, על “הדרום”; וכשאנחנו משתמשים במושג הזה, אנחנו שוכחים שחלק ניכר מתושבי הדרום לא היו לבנים, ושהיה להם מושג אחר לגמרי על מהו “הדרום.”

יתר על כן, אנחנו יודעים היום שהעבדות לא נגמרה ב-1865, עם תום מלחמת האזרחים. סוגים שלה המשיכו מאה שנים אחר כך; הקונגרס – שנשלט על ידי הדרום, שבתורו זכה לשליטה הזו על ידי דיכוי המצביעים השחורים – הפיל שוב ושוב הצעות חוק נגד לינצ’ים; הממשלה הפדרלית הפלתה נגד שחורים באמצעות red-zoning, קרי הכרזה על אזורים שבהם יש רוב שחור כלא ראויים להלוואות, וה-GI Bill של ממשל רוזוולט, שנחשב לאחד מקטרי הצמיחה הגדולים שלאחר מלחמת העולם השניה, העניק הטבות לחיילים לבנים – אבל לא לשחורים. הנטיה של שוטרים להרוג שחורים ידועה ומתועדת. או, במילותיו של הסופר הדרומי מאד וויליאם פוקנר, “העבר לא מת; הוא אפילו לא עבר.”

עד כאן ביחס לטענה הכללית באשר להסרת הנצחה של משעבדים; מכאן והלאה, המקרה של תומאס ג’פרסון.

כל בני האדם נולדו שווים. חוץ מ. אם יש סיבה ששמו של ג’פרסון לא יישכח, היא השורה בת האלמוות בפסקה השניה של הכרזת העצמאות של ארה”ב, “אנו רואים באמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נוצרו שווים, ושבוראם העניק להם כמה זכויות בלתי ניתנות לשלילה, ביניהן הזכות לחיים, חירות ולחיפוש אחרי האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה, מקימים בני אדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנשלטים.” הדברים נכתבו ב-1776, הם היו מהפכניים אז והם מהפכניים עד היום. בקרב ציונים אלה דברי כפירה, גם היום.

אבל כשג’פרסון כתב את הדברים הללו, הוא היה בעל עבדים. הוא היה בעל עבדים לפני שכתב אותם, והוא יישאר בעל עבדים עד יום מותו, 50 שנים לאחר מכן (בדיוק 50 שנים – הרביעי ביולי 1826). במהלך חייו, ג’פרסון החזיק מספר עצום של עבדים – 600 מהם. כלומר, יום-יום, שעה-שעה, לצרכי מחייתו, ג’פרסון שלל את הזכות לחיים, חירות וחיפוש אחר האושר מ-600 בני אדם. העבדים שבבעלותו היו צפויים, על פי שיקול דעתו ומצב רוחו, לכליאה בצינוק; הלקאה; עינויים אחרים; מכירה; הפרדה בין בני זוג; בין הורים וילדיהם.

600 איש. יום-יום. שעה-שעה.

במונחי ימינו, ג’פרסון הוא פושע נגד האנושות. האם אנחנו רוצים הנצחה של פושעים נגד האנושות במקום פומבי, במקום שבו צאצאי קורבנותיהם יצטרכו להזכר שוב ושוב שהם אזרחיה של מולדת שניהלה נגדם מלחמה במשך רוב שנות קיומה?

אבל כך עשו כולם. טענת-נגד מקובלת היא שעבדות היתה מקובלת אז כמעט בכל מקום, ועל כן ג’פרסון פשוט נהג כמנהג דורו, ואיננו יכול להיות אשם יותר מדורו. הטענה הזו שגויה. ב-1772, בית הדין המלכותי של אנגליה – ארבע שנים לפני הכרזת העצמאות, זו מולדתו של ג’פרסון – קבע שעבדות היא דבר כה חריג, עד שאין לקיים אותה אלא בחוק חקוק; העבדות “כה שנואה, עד שדבר לא יוכל לתמוך בה פרט לחוק חקוק”; ומשאין חוק בבריטניה המתיר עבדות, הרי שהיא אסורה. הפסיקה האנגלית קבעה כבר ב-1569 (!) ש”אווירה של אנגליה טהור מכדי שיישאף על ידי עבד.”

עבדות היתה איתנו מהרגע שכמה בני אדם הצליחו לאגור לעצמם נשק טוב משל שכניהם. היא איתנו גם כיום: אנחנו קוראים לה סחר בבני אדם. אבל התנגדות לעבדות התחילה כבר במאה ה-16, ובמאה ה-18 – המאה שראתה בעצמה המאה של הנאורות – ההתנגדות פשתה. רוב תושבי (מה שיהיה) ארה”ב ב-1776 לא היו בעלי עבדים, ורבים מהם החזיקו בדעות נחרצות נגדה. במהלך ועידת החוקה, כמה וכמה צירים – בנג’מין פרנקלין וגוברנור מוריס הם הידועים שבהם – הביעו התנגדות לעבדות. אבל בלי הכרה עקיפה בעבדות, המדינות הדרומיות היו פורשות; אז גברים לבנים מהצפון ביצעו את הפשרה הראשונה מני רבות על גוום של ילדים, נשים וגברים שחורים.

אבל למה לנו ללכת ל-1569 ולוועידת החוקה? ג’פרסון עצמו הכיר בעוול שבעבדות. הוא מכיר בו בכמה ממכתביו, ובספר היחיד שכתב (”הערות על מדינת ווירג’יניה”) הוא מתייחס לעבדות באומרו ש”אכן, אני רועד למען ארצי, בזכרי שהאל אל צדק; שצדקתו לא תנום לעד.” מצפונו הוביל אותו להתנגדות לסחר בעבדים, שבו הוא ראה חטיפה לכל דבר – אבל, בסופו של דבר, הוא התקיים על העבדות. הוא לא יכול היה לשחרר את עבדיו, כי בלעדיהם לא היה לו קיום (מתוך כ-600, הוא שחרר שניים מהם בחייו ושבעה בצוואתו; נגיע אליהם מיד.)

אבל ג’פרסון, כמובן, היה אשם יותר מרוב בני דורו.

סאלי המינגס. במשך שנים ארוכות, ג’פרסון קיים יחסי מין עם אחת משפחותיו, סאלי המינגס. נולדו לו ממנה שבעה ילדים, ששישה מהם שרדו (ושוחררו אם ב”בריחה” בקריצה, אם בצוואתו). היחסים בינו ובינה, שהחלו ככל הנראה כשהיתה בת 14 והוא בן 44, היו לכל דבר ועניין אונס. לסאלי לא היתה יכולת לסרב לו. היא היתה רכושו. הוא יכול היה לענות אותה. הוא יכול היה להוציא אותה להורג או למכור אותה. ומשנולדו ילדי האונס שלה, הוא יכול היה, אם רצה, לפגוע בהם.

נסו רגע לדמיין את חייה של סאלי. נסו רגע לדמיין את חיי ילדיה. נסו לחשוב על הג’נטלמן המלומד להפליא, שאין מדע זר לו, יושב בחדר הכתיבה שלו ומנפיק עוד פנינה יוצאת דופן (ג’פרסון הוא כותב מחונן, חריג בכל קנה מידה), ואז הולך וכופה את עצמו על אשה שצריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מהאונס; שיודעת שאיש לא יקשיב לה; שאין לה כל אפשרות לזכות לצדק; שאם תברח, תתפס, תוחזר, תעונה; שאיננה יכולה אפילו לבכות.

פעם אחר פעם. יום אחרי יום. בווירג'יניה, וושינגטון ופאריס.

אנחנו יודעים על סאלי; השמועות התרוצצו כבר אז. בדיקות DNA הוכיחו מעל לכל ספק שילדיה הם ילדיו. אנסים נוטים להיות סדרתיים. כמה עוד שפחות נאלצו להכנע לו? כמה נשים חיו באימה מפני ביקוריו בבית השפחות? כנראה שלא נדע.

כי לעבדים אין קול. נאסר עליהם לקרוא ולכתוב. כל זמן שלא הצליחו לברוח – ורק מעטים הצליחו – הם לא יכלו לספר מה עבר עליהם על ידי אדוניהם. הקול שלהם בהיסטוריה הושתק בברוטליות יוצאת דופן. ועכשיו אנחנו צריכים לשמוע את הטענה שדווקא את האנס והמשעבד ג’פרסון אנחנו צריכים להנציח.

הקימו פסלים לסאלי. לכאורה, הדרישה הזו נשמעת מוזרה: מה כבר עשו סאלי וילדיה, שהם ראויים להנצחה? אבל אנחנו מנציחים לא רק אנשי מעשה, אלא גם קורבנות. אנה פראנק “רק” כתבה יומן ונרצחה, ואף על פי כן אנחנו מנציחים אותה. בערים גרמניות, ניתן להתקל מדי פעם בריבוע מוזהב בכניסה לבית, שבו מצויין שפה חיו פעם יהודים, שמותיהם ותאריך הגירוש שלהם.

הגיע הזמן להנצחתם של הקורבנות. שבכל מטעה יונצחו המשועבדים, הנאנסות, המעונים הרבה יותר מאשר האדונים שחיו על זיעתם, דמם, אימתם של הקורבנות. ג’פרסון יחיה באמצעות הטקסטים שלו – אבל חייו ומעשיו חשובים לא פחות מהם, ואנחנו צריכים תמיד לזכור את הסתירה בין המילים הנשגבות ובין השעבוד והאונס. אין סיבה טובה להנציח אדם כזה, ששילב את שני הפשעים של שעבוד ואונס. המילים שלו יצילו אותו; אין כל סיבה להעמיד לו פסלים. העידן שבו שעבוד ואונס – של לא-לבנים, למותר לציין – היה משהו שעוברים עליו לסדר היום, או במלמול נבוך, חלפו; טוב שכך, ואוי לנו אם יחזור.

(*) בניגוד למה שרבים חושבים, ג’פרסון לא היה מעורב בכתיבת החוקה.

הערה: הפסקה הנוגעת לסאלי המינגס עודכנה כדי לציין את גילה המשוער, 14, בעת תחילת “מערכת היחסים” שלה עם ג’פרסון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: וכולנו אור איתן

לרגל חנוכה, כמה עובדות היסטוריות לא מוכרות במיוחד – והצעה קטנה

ברחבי ישראל, יאכלו הערב סופגניות ולביבות, ובחלק קטן יחסית מהבתים גם ידליקו חנוכיה. בחלק ניכר מהבתים שבהם תודלק חנוכיה, ישירו את שיר הנקמה הישן, מעוז צור:

“חשוף זרוע קודשך,

וקרב קץ הישועה:

נקום נקמת דם עבדיך

מאומה הרשעה.

כי ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה;

דחה אדמון בצל צלמון,

הקם לנו רועה שבעה.”

זמן טוב, אם כן, להזכיר כמה דברים שהמיתוס היהודי העלים או עמעם.

כיבוש/שחרור ירושלים לווה בטבח המוני: המתיוונים, שעליהם איננו יודעים כמעט כלום, היו (עד כמה שאפשר לדעת) בכל זאת פלג בעל משמעות. הם הצליחו, בסיוע סלווקי חלקי, להחזיק את ירושלים יותר מ-20 שנה. הטקס שאנחנו חוגגים היום, טיהור המקדש על ידי החשמונאים, ודאי הצריך לא מעט עבודה – המתיוונים נעלמים מעל במת ההיסטוריה, ויש להניח שהם פשוט נרצחו בהמוניהם. מאחר והמקדש היה המבצר האחרון שלהם, חלק ניכר מהרצח ודאי בוצע שם. היה הרבה מה לטהר: טומאת מת היתה דבר מאד רציני אז.

המלחמה החשמונאית היתה מריבה בתוך האליטה: החשמונאים היו פלג אחד מתוך שורה של פלגים בקרב משפחות הכהונה. חלק ממשפחות הכהונה הפכו למתיוונות – תהליך שקורה בכל מקום שבו קמו ממלכות הלניסטיות; הן מאמצות את האוליגרכיה המקומית והופכות אותן לחלק ממנה – וזה סיפק לחשמונאים, משפחה שלא היתה מהחשובות, את ההזדמנות לקושש מרד עממי ולהדיח את יריביהם. ושוב: האויב העיקרי היו משפחות כהונה אחרות.

החשמונאים לא נלחמו על חופש דת: הם נלחמו על עליונות יהודית. במהלך הכיבושים שלהם (הממלכה הסלווקית היתה בתהליך מואץ של התפוררות ולא הצליחה להעמיד התנגדות ראויה), הם מחריבים מקדשים זרים בכל מקום שהם מגיעים אליו, ואת האדומים והיטורים הם מגיירים בכוח החרב. זה לימים יתברר כמהלך לא מוצלח במיוחד, כשמי שיסלק את החשמונאים מהזירה ההיסטורית יהיה הורדוס, צאצא אדומים. על כל פנים, הקנאות הדתית של החשמונאים מולידה איבה היסטורית כנגד יהודים בכל מקום שהם כובשים, איבה שתתפוצץ בפוגרומים איומים בתחילת המרד הגדול.

תוך שני דורות, החשמונאים מתייוונים: מכירים את השמות אלכסנדר ינאי, הורקנוס, אריסטובלוס? ידעתם ששלומציון נהגה לקרוא לעצמה במסמכים רשמיים אלכסנדרה? שני דורות לאחר ה”שחרור הדתי”, החשמונאים מצטרפים לכל המנהיגים שסביבם. קוואפיס, בדרכו האירונית, כתב זאת היטב:

“בעליל, המלך אלכסנדר ינאי

ואשתו המלכה אלכסנדרה

שווים לסלווקים בכל.

הם יהודים טובים, יהודים טהורים, מעל לכל יהודים אדוקים.

אבל, מתוקף הנסיבות,

גם מצטיינים בדיבור יוונית,

ואף הינם ביחסי ידידות עם יוונים ומלכים מתיוונים –

כשווים בן שווים, יובהר נא.

המלאכה שהחלו יהודה המכבי הגדול

וארבעת אחיו המפורסמים

אכן הושלמה היטב,

הושלמה בדרך הברורה ביותר.”

ורוב ימיהם הם נוהגים כדיקטטורה צבאית: זמן קצר לאחר שהחשמונאים לוקחים לעצמם כתר מלוכה, ולא רק את כתר הכהונה, הם מוצאים את עצמם במלחמת אזרחים מול רוב האוכלוסיה היהודית. זו האחרונה האמינה שמלוכה שייכת לבית דוד, לא לבית צדוק, ושהיא שמורה למשיח. החשמונאים, משפחת כהונה, עוברים תוך זמן קצר לצד הצדוקי במלחמת האזרחים שתמיד בערה מתחת לפני השטח, והיא מתפרצת למלחמה חמה תוך זמן קצר. החשמונאים נאלצים, רוב ימיהם, להשען על שכירי חרב כיוון שאינם יכולים למצוא חיילים נאמנים. אלכסנדר ינאי צולב, על פי הדיווחים (האם הם תעמולה עוינת? אין לדעת) 70 חכמים פרושים (שימו לב למספר העגול המחשיד), וסעד את ליבו מתחת לצלבים.

האם ושבעת בניה: הסיפור המקורי לא קורא לה חנה (זו תוספת מאוחרת יותר, כנראה בהשפעת חנה אם שמואל, והמשמעות של ‘חנה’, החומלת), אבל הוא המורשת העיקרית והארסית ביותר של מלחמת החשמונאים. על פי האגדה, שראשיתה בספר חשמונאים ב’, אם ושבעה מבניה הובאו בפני אנטיוכוס הרביעי אפימנס, ואחד אחרי השני הם נדרשו לאכול בשר חזיר; אחד אחרי השני, הם סירבו; ואחד אחרי השני, הם הוצאו להורג לעיני האם. זה כנראה לא קרה – שימו לב, שוב, למספר הטיפולוגי 7 – אבל הסיפור חוזר על עצמו במספר גרסאות. בגרסה התלמודית המאוחרת מאד, הרודף איננו אנטיוכוס אלא “קיסר”, והעבירה שהילדים נדרשים לבצע היא עבודה זרה: להשתחוות לקיסר. בכל הגרסאות האם מעודדת את בניה, ואחר כך היא מתה – בתלמוד היא שמה קץ לחייה בקפיצה מגג.

האגדה הזו מאומצת על ידי הכנסיה בשלב מוקדם מאד, שרואה באם ובניה מרטירים (אם אתם בקטע של שרידי מרטירים, יש להם אתר עליה לרגל בקלן, מכל המקומות; אני ממליץ על ביקור בקלן בכל מקרה), והיא מזריקה פנאטיות וסבל לאלפי שנים קדימה. אנשים אמיתיים לגמרי, ילדים אמיתיים לגמרי, מוסרים את עצמם להמתה בשם הבל וריק, מתפללים אל אל לא יושיע. מכל אירועי התקופה, לזה – שהוא מיתוס ולא אירוע של ממש – יש את ההשפעה הארוכה והמזיקה ביותר.

התייוונו: אנחנו לא יודעים על המתיוונים כמעט דבר: אין משפט שניתן לכתוב עליהם שאין לסייג. כתביהם, ככל שהיו כאלה, לא שרדו. אמונותיהם לא ידועות לנו, כל שנתון לנו הוא התעמולה של אויביהם, שבסופו של דבר הכחידו אותם. ואף על פי כן, התיוונות היא האופציה השפויה היחידה שניצבת בפנינו: לדחות אלפי שנים של שנאת זרים, עליונות יהודית, קנאות דתית; להכיר את הזר כאחר, ולהתחתן בו; להחזיר לעצמנו את אהבת החיים והיופי שהיהדות תמיד דחקה לאחור, למחוק את הדם והשנאה.

נסיים בטשרניחובסקי, שידע:

“הנני הראשון לשבים אליך,

רגע בו קצתי בגסיסה לדורות,

במועד בו אשבור אזיקי הנפש […]

ואבוא אליך:

באתי אליך, מול פסלך אקודה.

פסלך – סמל המאור בחיים;

אקוד, אכרעה לטוב ולנעלה,

לאשר הוא נישא במלוא כל העולם,

לאשר הוא נהדר במלוא כל הבריאה,

לאשר יש מרומם בסוד-סודות היצירה.

אכרע לחיים, לגבורה וליופי.”

ראו באור.

(יוסי גורביץ)

ליהודים אין זכויות בחראם אל שריף

צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

ויקוצו מפני בני ישראל

למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אין “כפיה דתית”

יש סירוב חילוני להשתחרר. והסיבה לכך היא שבלי האורתודוקסיה, אין ציונות

שנות השמונים המאוחרות היו שנות השיא של התנועה החילונית בישראל, וב-1992 מפלגת העבודה – שהיום קשה להבין כמה היא היתה חשובה אז – קיבלה כחלק מהמצע שלה החלטה להפריד בין דת ומדינה. נושא לוהט על סדר היום היה הסטטוס קוו, והקינה על הכפיה הדתית היתה אופנתית מאד. מורי ורבי בועז עברון הביט בנושא בספקנות: הוא ציין שאם הציבור החילוני (עדיין רוב אז) היה רוצה להפריד דת ומדינה, או להפסיק את הכפיה הדתית, היה לו את הכוח לעשות זאת. אם הוא מתלונן על כפיה 40 שנים, אבל לא עושה שום דבר בנידון, אמר, זו לא כפיה. זה משהו שקיבלתם על עצמכם.

והשאלה היא למה. אחרי הכל, לטענה על כפיה דתית יש בסיס מוצק. בישראל אי אפשר להתחתן בלי כהן דת – וגרוע מכך, אי אפשר להתגרש. הרבנים שבבתי הדין הם מגדולי שונאי האדם והנשים שבישראל. לרבנות יש מונופול (שנסדק קמעא השבוע) על כניסה ליהדות, שבישראל יש לה השלכות משפטיות וחברתיות ברורות: מי שהופך ליהודי המוכר ע”י הרבנות הופך באחת לחבר בגזע האדונים של ישראל. במקביל, הרבנים יכולים למרר את חייהם של ישראלים מן השורה שנחשבים בעיני עצמם ובעיני אחרים כיהודים. המרת דת קשה מאד; שחרור מן הדת הוא בלתי אפשרי. בתי המשפט הישראלים מסרבים בעקשנות – בעקבות הממשלה – להכיר בקיומו של ציבור ישראלי. משרד הפנים מכיר באשורים, אבל לא ביהודים שרוצים להוריד מעל עצמם את התווית הזו, גם אם אין להם שום דבר איתה וגם אם החברות בקהילת האדונים היהודית מחרידה אותם.

זה הגרעין של הכפיה הדתית בישראל: כפיית הזהות. יש מעגלים אחרים של כפיה כזו: נושא השבת, ובמיוחד העדר התחבורה הציבורית בשבת, הוא אחד המעיקים שבהם. את כל זה אפשר היה לפתור בהחלטה לא מסובכת במיוחד של הכנסת: הפרדה בין דת ומדינה. אבל זה לא קרה, ואפילו יאיר לפיד, שנחשב למועמד אנטי-חרדי, לא מדבר יותר – ככל שהוא מדבר בכלל – על הפרדת דת ומדינה: הוא מדבר על המונח העמום “הפרדת דת מהפוליטיקה.”

בג”צ הזכיר לנו השבוע – אחרי שהשתהה בעשיית צדק במשך 16 שנים – למה בעצם אין הפרדת דת ומדינה: 73 שנים כמעט של מדינה יהודית לא הצליחו לייצר בישראל משמעות “יהודית” שאיננה אורתודוקסית. רוב היהודים בישראל, למותר לציין, הם אורתודוקסים גרועים מאד. הם בוחרים לעצמם את המצוות שמעניינות אותם. אבל, בסופו של דבר, בית הכנסת שהם משתדלים שלא להכנס אליו הוא בית כנסת אורתודוקסי. התוצאה היא לא חילונים, אלא יהודים אורתודוקסים רוויי תחושת אשמה. תחושת האשמה הזו מתורגמת להתבטלות בפני רבנים ובפני מה שאנשים משערים שהוא הדת. לפני כעשור, נטפל אלי ביום כיפור נער רוכב אופניים, שטען שהתמונות שצילמתי הן חילול החג. הוא לא היה ערוך לטיעון ההלכתי המהיר שהעמדתי בפניו, על כך שהוא מבצע שלוש עבירות על חוקי החג בעוד שאני מבצע רק אחת. במקרים אחרים, אורתודוקסים-למחצה מפעילים אלימות: אמבולנסים, שפעולתם בחג מותרת למשעי, נרגמים; ואנשים שעישנו בפומבי הותקפו פיזית.

מה קורה פה? למה החילונים, שמדברים כל כך הרבה על הקיפוח שלהם, לא חותכים את הקשר הגורדי? למה אף מפלגה לא הצליחה אי פעם לרכב על הרעיון הזה? למה יש לנו פוליטיקאים שקוראים לעצמם חילונים, אבל לא עושים שום דבר בנידון?

כי, כפי שהבחין כבר עברון, יש כאן עסקה אפלה. הציונים לא מסוגלים לתת נוסח שאיננו אורתודוקסי ליהדות שלהם – בין השאר משום שרבים מהם אינם מאמינים והדת נראית להם כאמונה תפלה. הם אינם עוסקים במשמעות היהודית של חייהם, משום שאין כזו. יהודים רפורמים עליונים, מבחינה יהודית, על היהודים החילונים ועל רבים מהאורתודוקסים: הם אכן מנסים להבין מה המשמעות של היהדות עבורם ומנסים להטעין את חייהם ביהדות. ואף על פי כן, החילונים היהודים לא מסוגלים לתת גט כריתות לרבנות. שוב, למה?

כי היהודים הישראלים הם ציונים. הם מחזיקים באמונה המופרכת שיש קשר ביניהם ובין היהודים שחיו פה בתקופת בית שני, אשר על כן הם טוענים שיש להם קושאן על הארץ – טענה שלא קיימת בשום מקום אחר. ואז הציונים מוצאים את עצמם בבעיה שנתקל בה רש”י בפרשנותו לפתיחת ספר בראשית.

“אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’החודש הזה לכם’, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. מה טעם פתח בבראשית? […] שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתן לאשר ישר בעיניו.”

לרש”י, יהודי צרפתי בן המאה ה-12, יש בעיה כפולה. האחת היא פרשנית: למה התחיל ספר התנ”ך דווקא בבראשית? אם הספר הוא ספר המצוות, הוא היה צריך להתחיל בספר שמות, פרק יב’, פסוק ב’: המצווה הראשונה שנותן אלוהים לבני ישראל. אז למה בראשית? כי הוא מתאר את בריאת העולם.

ופה אנחנו מגיעים לבעיה השניה של רש”י: הוא חש שהספרים של כיבוש כנען, ספרי הדמים והזוועות (יהושע ושופטים) מתארים פשעים איומים, כאלה שהופכים את היהודים של זמנו לצאצאיהם של ליסטים. צריך להזכיר שבזמנו של רש”י, השאלה הפכה אקטואלית: צבאות נוצריים נלחמים עם המוסלמים על ארץ הקודש. מה הזכות שלכם על הארץ? אתם פולשים ורוצחים. אתם שווי ערך לאבירים הרצחניים, הפולשים הפרנקיים. כאן מעניין להזכיר את האגדה על לידתו של רש”י: שפרש נוצרי דהר ברחוב הצפוף, מתכוון לדרוס את אמו ההרה, ונעשה לה נס בזכות בנה שטרם נולד; כשנדחקה אל הקיר נוצרה בו גומחה שאליה נכנסה ובכך ניצלה. יהודי צרפת וארצות הריין הכירו היטב את אלימותם של האבירים, ידעו היטב באיזה ליסטים מדובר. לא, אומר רש”י, לא: איננו כאלה. הפשעים שאנחנו ביצענו בוצעו באמת בשם האל: הוא יצר את העולם ונתן לנו נחלה. Deus vult, אימץ מבלי משים את קריאתם של הצלבנים: זה רצון האל.

הציונים של 2021 מוצאים את עצמם במקומו של רש”י. הם חיים בבית קברות, על הריסות מולדת שנעלמה. הם צאצאי כובשי כנען בסופה: הפולשים האירופאים החדשים מחו מאות כפרים ולא מעט ערים מעל פני האדמה. והם צריכים צידוק כלשהו. בתחילת ימיהם הם החזיקו בתפיסה הפרדוקסלית, כפי שניסח אותה אמנון רז-קרקוצקין, ש”אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ”: כת התנ”ך של בן גוריון ודומיו. שבעים שנים לאחר מכן, לאחר שהציונות לא הצליחה לייצר תוכן יהודי של ממש, אי אפשר יותר לבצע את התרגיל של “מהתנ”ך לפלמ”ח”, תוך התעלמות מההיסטוריה היהודית.

וההיסטוריה היהודית היא בסופו של דבר ההיסטוריה של הכת הרבנית. כפי שציין יפה עברון ב”חשבון הלאומי” שלו, הפרושים/הרבנים מחליטים מי יהיה יהודי ומי לא, ומי שלא מקבל את סמכותם – ורבים וטובים לא קיבלו – מוצא את עצמו מחוץ ליהדות. אז כשהציונים החילונים של ימינו רוצים לטעון שיש להם זכות על השלל שתפסו הוריהם, כשהם לא רוצים לראות בעצמם ליסטים, אין להם ברירה אלא להתלות ברבנים. אחרי הכל, הטענה שהפולשים האירופאיים תכולי העיניים (כדמותו של אליק, שלכאורה נולד מן הים) לפלסטינה הם צאצאים אתניים של יוצאי בית שני היא נלעגת. היהדות שבה הם נתלים היא הדת הרבנית.

ובו זמנית הם לא דתיים ולא מעוניינים להיות כאלה. הם רואים בעצמם אנשים מערביים. להשתחרר הם לא יכולים – זה יפסול את טענת זכותם לארץ. את הצעד הזה, לומר “ליסטים היו אבותינו”, הם לא מסוגלים לעשות. אז, בהיפוך אירוני מריר מהמקובל, הם עושים אוגוסטינוס.

אוגוסטינוס, מגדולי הכותבים של הכנסיה הנוצרית לדורותיה, ביסס את התיאולוגיה על פיה היהודים הם נסבלים: היהודים, בקיומם, הם אלה שמעידים על כך שהכנסיה נשענת על כתבי הקודש ושהיא לא בדתה אותם. הם הרי ממשיכים להחזיק בהם. מעניין לחשוב על חוסר הבטחון המוחלט שמביעים הן אוגוסטינוס הן רש”י, מגדולי הכותבים של דתם, כשזה מגיע לעיקרי אמונה: האם כתבי הקודש מזויפים או לא? אנחנו צריכים את היהודים. האם זה מוסרי לשרוף ערים, להרוג את הגברים ולשעבד את הנשים והילדים? אלוהים אמר שכן.

הרבנים, מבחינת החילונים, הם היהודים של אוגוסטינוס: הם המעידים שיש קשר כלשהו בין הכובשים ובין הארץ שכבשו. הם אילן היוחסין. הם אלה שיכולים לומר שהאנשים שהגיעו לפה והשמידו וגירשו את האוכלוסיה הילידה הם אכן יהודים, אבל בדיוק בשל עצם היכולת שלהם להעניק את הגושפנקא הזו, אי אפשר לשלול את מעמדם כשולטים על חיינו. זה הדיל.

וכמו היהודים תחת הדוקטרינה האוגוסטינית, זה לא נגמר טוב. “נסבלים” הלך יד ביד עם “מושפלים”, עד שבעקביות ההשפלה והשנאה דחקה את הסובלנות המפוקפקת גם כך; ומטבע האדם, כשהוא פוגע באחר הוא חייב לשנוא אותו, שאם לא כן הוא עצמו נבל; ורגשי האשמה הנוצריים (יחד עם שנאת הנוצרים היוקדת של היהודים) הזינו את השנאה הנוצרית.

לא במקרה חילונים לא מעטים מתייחסים אל רבנים ויהודים חרדים במונחים שמזכירים אנטישמיות: זו אותה התופעה עצמה. הם כבולים לאנשים האלה, והכבלים מולידים תיעוב ושנאה. החילונים מבינים מדוע אינם יכולים לתת לחרדים גט: אז תוטח בהם במלוא עוצמתה השאלה שהחרדים מעלים כבר עכשיו – “אם אתה לא יהודי [אורתודוקסי], מה אתה עושה פה?” הרצחת וגם ירשת?

והדרך היחידה שלנו לחיים נורמליים פה היא לנטרל את מטען האשמה. כן, הציונות היתה פשע. כן, היא היתה קולוניאליזם. כן, אבותינו עשו עוול בלתי נסלח לפלסטינים. הם השליכו עליהם את שנאת הנוצרים באירופה והחזירו אליהם אלימות כאילו היו קוזאקים, פורעי HEP HEP או צלבנים. ועכשיו יש עלינו החובה לכפר. אולי, אולי, אם נכפר ואם נשתחרר ממטען האשמה, נוכל לעשות עם המורשת היהודית שלנו משהו שאיננו שנאת זרים ונשים. אבל כדי ליצור יהדות חדשה, ישראלית, צריך יהיה קודם כל להשתחרר מהיהדות הרבנית. ויש רק דרך אחת לעשות זאת: להסיר את הכוח שלה עלינו, הכוח לומר לנו שאנחנו בסדר. להיות מסוגלים לסרב לאמירה שהציונות כופה עלינו: אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.

לכפר או להתחפר. אלה הברירות שבפנינו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ניצחו יהודים את הישראלים

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשהוצאנו למועצת יש”ע את הע’: 7 נקודות על ההתנתקות

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)