החברים של ג'ורג'

גם הם במדחיקים

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא הזה – כמו בנושא איראן, עזה, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם הזה נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט הזה. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא היה משהו שלמפלגת העבודה לא יהיה עוד לעולם. הוא היה גנרל מנצח. הוא היה האדריכל של מלחמת ששת הימים. זה, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, היה מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע – הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ככה גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, יהיה לכם קשה מאד להציג את זה בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם זה כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, זה כנראה נכון, כי רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא הגיע. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשאדריכל הסכם שתי המדינות מתחיל לסגת ממנו

במאמר בניו יורק טיימס, אומר יוסי ביילין שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא קונפדרציה – שם מנומס לנסיגה מפתרון שתי המדינות

יוסי ביילין הוא האדריכל של הנסיון העיקרי עד כה ליישם את פתרון שתי המדינות, הסכם אוסלו, ובמאמר שפרסם שלשום (ה’) בניו יורק טיימס הוא מתחיל מה שנראה כמו נסיון איטי לסגת ממנו ולפנות לכיוון מדינה אחת – אם כי זה פתרון מדינה אחת שאיננו מעז לומר את שמו.

זה מעניין במיוחד לא רק משום שמדובר בביילין, אלא משום מלפני כמה ימים, בדיון בין חברי השמיניה מנוחתה עדן שפורסם בהארץ, ביילין מקפיד להביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, לומר שהוא עדיין רלוונטי, ולדחות על הסף את דבריו של אברום בורג, שקורא למדינה אחת (באותה ההזדמנות אנחנו למדים שביילין היה מעדיף שצאצאיו יתחתנו עם צאצאיו של ליצמן ולא של סאיב עריקאת, כלומר שאחרי ככלות הכל ביילין לא מסוגל לחצות את קו האנדוגמיה היהודית, האיסור על חתונה עם בני השבט האחר.)

במאמר בניו יורק טיימס, טועה ביילין ומטעה, כשהוא כותב שאבי הסיסמא “אנחנו כאן, הם שם” הוא אהוד ברק; בעל הזכויות הוא יצחק רבין, שהשתמש בסיסמא הזו בהצלחה ניכרת בבחירות של 1992, כשהאינתיפאדה הראשונה העממית גוועה לתוך טרור הסכינאים. עם זאת, ביילין משתמש בכך כריכוך להודאה בטעות שלו-עצמו: “במבט לאחור, ברור שהיינו צריכים לבחון לאורך כל הדרך קונפדרציה – מגורים משותפים, לא גירושין.” מאוחר יותר במאמר כותב ביילין שהוא דן ברעיון של סוג של קונפדרציה עם עמיתיו, והם דחו אותו על הסף. הציבור לא מוכן לזה, הם אמרו לו. כך הוא כותב היום, על כל פנים. את הרעיון עצמו הוא תולה בפייסל חוסייני.

beilin

ישנן כמה סיבות לכך שביילין משנה באיטיות את עמדתו, או, אם תרצו, חוזר לרעיונות שהוא דחה לפני 20 ומשהו שנה. אחת מהן היא, שוב, קבלה עקיפה (לא נראה שביילין מסוגל לכתוב בצורה ישירה) של ההבנה שההתנחלויות הן עובדה בלתי הפיכה. זו, יש לציין, טעות של רוב מוחלט של השמאל הישראלי: מירון בנבנישתי עמד על העובדה הזו עוד קודם להסכמי אוסלו, וגרשו אותו מהמחנה במקלות. הרעיון היה מפחיד מדי. עכשיו אין עוד מנוס ממנו.

בעקיפין, מודה גם ביילין ש”לא סביר ש[פתרון של] גירושין של שתי מדינות יוביל לפלסטין יציבה ומשגשגת.” הוא עוד לא מוכן לדבר על מדינה אחת, אם כי שוב הטיעון שלו הוא דו משמעי: “ישראלים רבים מדי חוששים ש[פתרון] נישואים של מדינה אחת ישמיד או את זהותנו כמדינה יהודית, או את התיימרותינו לדמוקרטיה.” מה ביילין עצמו חושב? כנראה שמבחינתו, מוקדם עדיין לכתוב במפורש.

אני לא אוהב את יוסי ביילין. הוא תמיד נראה לי כמו מנדרין עם נטיות אנטי-דמוקרטיות מובהקות. זה הופגן כאשר האיץ בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לפלסטינים ערב הבחירות של 1996, כי ככל הנראה קלט שפרס כרגיל יפסיד, ואמר במפורש שהעם לא יאפשר את זה אחר כך. המהלך המאוחר יותר שלו, יוזמת ז’נבה – מעניין אם הוא התייעץ עם השותפים ליוזמה לפני שפרסם את המאמר – הריח יותר מדי כמו בגידה: ביילין לא הסתפק במגע עם לשעברים פלסטינים, אלא הביא כשותפים שרים בפועל של הממשלה הפלסטינית, כל זה בשיא האינתיפאדה השניה.

בישראל שבה לא מדברים יותר על ה”מצב” עם הפלסטינים ופשוט מניחים שמה שהיה הוא שיהיה: שיכולת עדיפה טכנולוגית של צה”ל יחד עם חיפוי דיפלומטי אמריקאי, משולבים בבוז כלפי חיי פלסטינים ורכושם, תאפשר לישראל להמשיך במדיניות הסיפוח הזוחל שלה וששום דבר לא יקרה. יותר מדי ישראלים מרוויחים מהכיבוש, וכולם יודעים שנסיון לפנות התנחלויות מכיל סיכון גבוה למלחמת אזרחים – ושהנאמנות של צה”ל לרשויות האזרחיות לגמרי לא מובטחת. כלומר, נסיון לפתרון “הקלאסי” של שתי מדינות יכול, בסבירות ניכרת, להוביל להפיכת הדיקטטורה-הצבאית-מרצון שלנו לדיקטטורה צבאית של ממש. מצד שני, הפתרון הצודק – מדינה דו לאומית – יפגום אנושות ביכולת של המיעוט היהודי (בין הים לירדן) לחוש עם אדונים בישראל.

התוצאה של המצב היא שיתוק מחשבתי. השמאל לא מסוגל להשתחרר מתפיסת אוסלו, שזמנה עבר, והימין – לימין לא היה פתרון אף פעם. וככל שברור שאוסלו הופך לאשליה שזמנה עבר, כך מפלס החרדה וההצמדות אליו כסוג של פטיש (fetish) עולה. למעשה, פתרון שתי המדינות הוא בעשור האחרון דחליל של הימין הישראלי. חלקים בו מעמידים פני מתונים כשהם מבטיחים שבתנאים מסויימים – שלא יתקיימו עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים – הם יתמכו בו, וכך מסיטים את הדיון ממה שישראל עושה בפועל למה שהיא אולי תעשה במציאות פנטסטית כלשהי. ובינתיים, הסיפוח נמשך.

ההתנערות הזו של ביילין – דו משמעית ואולי אף דו פרצופית ככל שתהיה – עשויה סוף סוף להוציא אותנו מהשיתוק המחשבתי הזה ולנסות לראות מה הלאה. אם אפילו הוגה אוסלו התייאש מאוסלו, מי עוד יכול להאמין בו?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים

תומצא מנוחה נכונה לזומבי רבין, וישוחרר מחנה השמאל מזכרונו

השמאל הישראלי, או סוג חיוור כלשהו שלו, ערך השנה לא עצרת אחת לזכר יצחק רבין, אלא שתיים. אני מודה שאיבדתי עניין, ואולי גם יכולת, להבדיל ביניהן. לשתיהן היה מכנה משותף אחד: שתיהן לא דיברו על מה שקרה בחודשים שקודם לנובמבר 1995. הן לא הזכירו את ההסתה הפרועה שהשתוללה לפני הרצח; הן לא דיברו על הישיבות, ששלחו בצורה מאורגנת את האספסוף לצעוק בצמתים “בדם ואש/את רבין נגרש”; הן לא דיברו על הריקודים הספונטניים של “בני עקיבא” שפרצו בפולין אחרי הרצח; לא הוזכרו בקבוקי השתיה שפתחו בכמה התנחלויות; הושכחו השמות המפורשים של מתירי הדם – דב ליאור, נחום רבינוביץ’ – והעובדה שיגאל עמיר לא פעל לבד אלא היה חלק ממחתרת של בחורי ישיבות (אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין, אוהד סקורניק) הועלמה; נמחק גם פסק ההלכה של שלמה אבינר, “ראש הממשלה איננו ערב רב,” שנכתב משום שהוא קיבל כל כך הרבה פניות לאישור לרצח. וכמובן, התפוגג המסית הלאומי, שחשב להיבנות על ההסתה, האיש שהלך ליד חבל התליה ושמשמש כיום כראש הממשלה.

אבל די.

די לשמש כרוח הרפאים ממקבת’. די להזכיר שוב ושוב, שנה-שנה, את מה שהציבור מעדיף לשכוח. כי בסופו של דבר, הזכרון מרעיל גם את נושאיו, לא רק את המשכיחים. המדחיקים מעלימים; הזוכרים נכנסים לאובססיה ואינם יכולים להבחין עוד במה שמחוצה לה.

העצרות של השמאל בשנים האחרונות נראו כמו נסיון קולקטיבי להעלאה באוב. ישראל מחכה לרבין? ישראל שכחה את רבין. רבין מת. הוא לא יחזור. במקרה הטוב, נקבל זומבי. הגיע הזמן לשחרר אותו.

יצחק רבין נרצח על ידי איש ימין דתי, שליח ציבור. אבל יצחק רבין לא היה מסוגל להביא שלום עם הפלסטינים, והאמת היא שספק אם רצה. רבין, עד כמה שאנחנו יכולים לדעת, רצה את הפלסטינים כקבלני כיבוש: “בלי בג”צ ובצלם.” המהלך שלו היה בעיקרו טקטי. הוא לא רצה להפסיק את הכיבוש, אלא להפוך אותו לכיבוש רך יותר. לא במקרה, לגמרי לא במקרה, לא פינתה הממשלה שלו אף התנחלות – אפילו לא את חברון אחרי ברוך גולדשטיין.

האגדה הרומאית מספרת על הסיבילה, הנביאה, שהציעה למלך טרקווינוס סופרבוס תשע מגילות נבואה במחיר מופרך. המלך סירב, והסיבילה שרפה שלוש מגילות והציעה לו שש, במחיר של תשע. המלך סירב שוב, והסיבילה שוב שרפה שלושה ספרים ותבעה את אותו המחיר עבור שלוש מגילות. הפעם טרקווינוס שילם.

פתרון שתי המדינות היה ישים, כנראה, בסוף שנות השמונים – אם כי מירון בנבנישתי טען כבר באמצע שנות השמונים שההתנחלות היהודית בגדה המערבית עמוקה מדי. ב-1987, ערב האינתיפאדה הראשונה, עדיין ניסה שמעון פרס לממש את “האופציה הירדנית,” קרי החזרה של שליטה ירדנית בגדה. הסכם לונדון הוכשל על ידי הימין, והוא מעיד על עומק חוסר התעוזה המדינית של “איש השלום” פרס חצי שנה לפני ההתפרצות הגדולה.

האינתיפאדה הבהירה שיש צורך במהלך כלשהו, כי המחיר של הכיבוש הפך לגבוה מדי (ואולי, אולי, יום אחד עוד יחקרו את מספר פגועי הנפש מהעימות ההוא.) רבין ופרס נקטו במהלכים מהוססים, כשהם מוליכים שולל הן את הימין הישראלי (הם היו נכונים לפשרה מסוימת בירושלים) והן את השמאל הישראלי (הם מעולם לא התכוונו להגיע לשתי מדינות.) ב-1998, כשמפלגת העבודה רצתה להכניס את הקמת המדינה הפלסטינית למצע שלה, סיפר שלמה בן עמי, פרס נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע את המהלך.

והשנים נקפו. שנות רבין, חצי השנה של פרס, שנות נתניהו, השנה וחצי האסוניות של ברק, השנים אשר אכל הארבה של שרון, שנות אולמרט המבוזבזות, ושוב ימי נתניהו. ובין לבין, מספר המתנחלים כבר כמעט והוכפל. בין לבין, עשו כל ממשלות ישראל הכל כדי שפינוי של הגדה שוב לא יהיה מעשי, והפכו את עזה לילד הכאפות של ישראל. שישה ספרים כבר נשרפו. הפתרון שהתאים ל-1985, אולי, שוב איננו מתאים ל-2015. הפרדה, אולי, היתה מעשית ב-1985; אולי, בדוחק, ב-1995; במאמצים אחרונים, ב-2005; ב-2015, כנראה שכבר אין על מה לדבר.

מי שממשיך להתרפק על זכר רבין, כשהוא מנטרל אותו מצד אחד מכל נסיון לבוא חשבון עם המחנה שלא יהסס לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית ושהיום כבר אומר בגרון מלא שזמנה של הדמוקרטיה עבר, ומצד שני ממשיך לנפנף בתכנית שעבר זמנה, נותר עומד ליד קבר שנזנח. זה נחמד, זה במקורותינו חסד של אמת, אבל ספק אם יש לו מה להציע לחיים. והעולם שייך לחיים.

בין הים והנהר חיים יותר מעשרה מיליוני בני אדם. אין אפשרות מעשית להפריד ביניהם, לא בלי יצירת טראומה פנומנלית שתבטיח את המשך האיבה ושפיכות הדמים לדורות. כל מה שנותר הוא להעניק לכל תושב בין הים לנהר – יהודי או פלסטיני – זכויות שוות במדינה אחת. אולי במסגרת פדרטיבית כלשהי, אבל במדינה אחת ועם זכויות שוות.

יצחק רבין לא היה תומך בפתרון הזה, לא. אבל, בסופו של דבר, אין לו קול – כי הימין היהודי רצח אותו. אל תביטו לאחור, הניחו להולכים; אל תשביעו את המתים, חדלו מלהעלות להם מנחות דם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם. פנו אל החיים.

שם, אולי, יש עוד סיכוי.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינה קטנה, אבל מאוסה

ממשלת נתניהו ופקידיה עשו כמיטב יכולתם כדי להלעיג על ההישג הדיפלומטי של הפלסטינים אמש (ה'): 138 מדינות ברחבי העולם הכירו במדינה פלסטינית כמשקיפה באו"ם, ורק תשע מהן התנגדו. בדיקה מהירה של התשע מגלה שרובן היו חברות ב-Coalition of the Willing הנלעגת של ג'ורג' וו. בוש, שתמכה ביציאה למלחמה בעיראק אחרי לחץ דיפלומטי אמריקאי ניכר; אלא שהקואליציה ההיא הכילה יותר מ-40 מדינות. למשימה דיפלומטית פשוטה באופן משמעותי יותר מאשר כיבוש עיראק, התייצבו רק תשע.

הדיפלומטים הישראלים מיהרו לפלוט את הלהג הרגיל על כך שלפלסטינים יש "רוב אוטומטי" באסיפה הכללית של האו"ם, ושרוב מדינות האו"ם אינן דמוקרטיות. הם פטרו את עצמם בכך מבחינה של השאלה למה יש לפלסטינים רוב כזה באסיפה הכללית, אולי מתוך התקווה שנחשוב על האינרציה של המלחמה הקרה. אבל, כפי שהראה סול סלבה, הטענה הזו מתחמקת מנקודה בעייתית מאד: מבין כ-25 מדינות המוגדרות על ידי ה-Economist Intelligence Unit כדמוקרטיות, 17 הצביעו בעד ורק שלושה התנגדו. מתוך 52 מדינות שמוגדרות כדמוקרטיות פגומות, 31 הצביעו בעד ושתיים התנגדו. כלומר, מתוך 77 דמוקרטיות ודמוקרטיות בעייתיות, 48 הצביעו בעד ובסך הכל חמש התנגדו. איך לומר, לא בדיוק הצבעת אמון בדיפלומטיה הישראלית מצד המדינות הדמוקרטיות.

למעשה, מספר המדינות שתמכו במדינה פלסטינית גבוה פי ארבעה ויותר ממספר המדינות שתמכו בהצעת החלוקה המקורית, זו של ה-29 בנובמבר 1947, שישראל מעדיפה לזכור כהחלטה שהביאה להקמתה אבל שדיברה בפועל גם על מדינה לפלסטינים, מדינה שישראל מיהרה להשמיד עוד בטרם קמה. כמחצית משטחה של המדינה הזו נכבש על ידי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, וברוב גדול של השטחים הנכבשים התושבים הילידים גורשו על ידי הכוחות הישראליים – גם אם לא הביעו כל התנגדות חמושה.

ישראל הרשמית, והתקשורת שלה, התייחסו לנאום של עבאס באסיפה הכללית – בו דיבר על ישראל כעל מדינת אפרטהייד והאשים אותה בטיהור אתני – כאילו היה "נאום שטנה." אבל עבאס פשוט הציג את העובדות: הקמתה של ישראל היתה כרוכה בטיהור אתני, שנמשך במובנים מסוימים עד עצם היום הזה (בתקווה אמצא את הזמן לכתוב על תוכנית פראוור והבדואים), ובכל מה שקשור לשטחים הכבושים היא מזמן מדינת אפרטהייד, שמחילה חוקים שונים על אוכלוסיות שונות. מה שנחשב בישראל ל"נאום שטנה", נחשב בעולם כבר מזמן לציון פשוט של עובדות.

בקדנציה הראשונה שלו, נתניהו הצליח להתחמק מהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא מסיים את הקדנציה השניה בתבוסה דיפלומטית חסרת תקדים. אחרי ארבע שנים של הרחבת התנחלויות ותג מחיר, העולם כולו יודע שכאשר ישראל מדברת על "ידה המושטת לשלום," מדובר במילים חלולות שמטרתן להסוות את העובדה שידה מושטת לגזילת עוד אדמות.

ואם נשארו תשע מדינות בעולם שעוד לא קלטו את המסר הזה, נתניהו הבהיר אותו שוב אמש, כשהחליט על פעולת תגמול ציונית הולמת בדמות בנייתן של 3,000 יחידות דיור בגדה, בכללן באזור E1 שעד כה ישראל נמנעה מלבנות בו בשל לחץ אמריקאי; בניה שם תבתר את הגדה ותחצוץ בין אל קודס הפלסטינית לשאר השטחים הפלסטיניים. כפי שציינה חגית עופרן מ"שלום עכשיו," בכך מעניש בעצם נתניהו לא את הפלסטינים, אלא את ישראל עצמה, שדוחה את הסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות. התגובה לנסיון פלסטיני לגיטימי להקמת מדינה היא סיכול הסיכוי הזה מצד ישראל.

שלא במקרה, ישראל מככבת ברשימת המדינות השנואות בעולם שנה אחר שנה, יחד עם מדינות מפוקפקות כמו פקיסטן, איראן וצפון קוריאה. ישראלים יכולים לספר לעצמם שזו אנטישמיות, או לחלופין הם צריכים לאמץ את הכלל הבדוק שאם שלושה אנשים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון. ישראל שנואה משום שהיא עושה מעשים שנואים.

זה היה יכול להיות אחרת. ישראל יכלה להודיע שהיא תומכת בהקמתה של מדינה פלסטינית, משום שזו מטרתה. היא יכלה להודיע שהיא מקפיאה את הבניה בשטחים הפלסטיניים. אבל ישראל לא רוצה שלום, לא עם הפלסטינים. עם מצרים וסוריה, אולי. הן לא איימו על שטחי הליבה של החלום הציוני. אבל הפלסטינים הם תזכורת שלא הולכת לשום מקום לשקר שבבסיס התפיסה הציונית, של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ," תזכורת שהתביעה הציונית לצדק היסטורי – תביעה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – מתנגשת עם הזכויות הטבעיות של היושבים הילידים. מכאן הדרישה, שהפלסטינים לא יכולים לקבל ושבדיוק בשל כך הועלתה, להכיר בישראל כ"מדינה יהודית"; אף מנהיג פלסטיני לא יכול למכור כך את הפלסטינים תושבי ישראל, ולתת גושפנקא רשמית לכך שמעמדם צריך להיות מעמד של אזרחים סוג ב'.

רק תנועה קולוניאליסטית יכולה לטעון שזכותה על הארץ אליה היא פולשת גדולה יותר מזכותם של היושבים בה, ורק תנועה כזו יכולה לטעון שהתנגדותם של הילידים לפולשים היא בלתי צודקת או "טרור." טענת הנגד הציונית האוטומטית היא שליהודים לא היתה מטרופולין ששלחה אותם להתיישבות; אבל היא לא מדויקת. ראשית, כבר בתקופה העות'מנית, מעצמות אירופאיות השתמשו ביהודים שחיו בפלסטינה כאמצעי להשגת קפיטולציות ולהסגת רגלי השלטון הטורקי. כלומר, רוסיה הצארית היתה ידועה בשנאתה הרשמית ליהודים, אבל זה לא הפריע לה לעשות בהם שימוש למטרותיה. שנית, יש גם מודל של קולוניאליזם הפוך, כאשר המטרה היא להוציא אוכלוסיה לא רצויה מארץ המולדת וליישב אותה בשטח אחר, בתואנה של החזרה ל"אדמת מולדת." המקרה הקלאסי הוא זה של ליבריה, שיושבה על ידי עבדים אמריקאים משוחררים, שרשמית הוחזרו ל"מולדת האפריקאית" ובפועל שיעבדו תוך זמן קצר את הילידים שם.

33 מדינות, בעולם שהיה על סף השחרור מהקולוניאליזם האירופאי, הצביעו בעד הצעת החלוקה של 1947; 75 שנים לאחר מכן, אחרי שהעולם השתחרר, תמכו 138 מדינות בהקמתה של מדינה פלסטינית. המהלך הזה קשור קשר הדוק לדה-קולוניזציה: העמים ששרדו את המשטרים הקולוניאליים, והמצביעים הפרוגרסיביים במערב, לא שכחו שישראל עמדה לצד כל אחד ואחד מהמשטרים הללו – מבריטניה וצרפת השוקעות במלחמת סיני ב-1956 ועד לברית המצורעים של ישראל עם דרום אפריקה. הם יודעים שהיא מנהלת משטר כזה גם עכשיו, ומשתמשת בשליטתה בשטחים בחוקים שחוקקו הבריטים בדיוק לצורך זה.

עד לאחרונה סחרה ישראל בזכר נרצחי השואה כדי לגרום תחושות אשם לתושבי העולם. היא גוררת כל נציג רשמי שמגיע לכאן ליד ושם. זה לא עובד יותר: ראשית, רוב מוחלט של תושבי העולם לא היה מעורב בשום צורה בפשעים הנאציים, ושנית אפילו במדינות שבהן היה שיתוף פעולה עמם – או בגרמניה עצמה – כבר חלפו שני דורות. הקלף הזה מיצה את עצמו ולישראל אין קלפים אחרים. שגרירנו באו"ם דיבר על זכותנו ההיסטורית ודוד המלך וירושלים ו-4,000 שנים.

והעולם ענה. אפשר לתמצת את התגובה ב"צא לנו מהווריד, באמא ש'ך." המהלך של נתניהו אמש חושף סופית את מה שידעו כולם: שהוא לא מתכוון להפסיק את הכיבוש, רק למשוך זמן עד שעובדות ההתנחלות בשטח יהיו בלתי הפיכות. הוא לא מביא בחשבון שהעולם בהחלט מסוגל להגיב, ומהר מהצפוי, ב"הבנו אותך, פתרון שתי המדינות לא ישים, הקם בבקשה מדינה דו לאומית." יש לקוות שהישראלים יבינו יותר.

יש להם הזדמנות תיקון, שנראית סופית, ב-22 בינואר 2013. אם הם יבחרו להפוך את אלקין ודנון לשרים, ואת ליברמן לשר הבטחון, הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

(יוסי גורביץ)

הפרפור האחרון של רעיון שתי המדינות

תומאס פרידמן ניסח בשנות השמונים את עקרון הברזל של הפוליטיקה המזרח תיכונית, והישראלית בכלל זה: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר?" בהשלכה לישראל ולכיבוש הפלסטינים, המהלך המחשבתי הזה עובד כך: אם הפלסטינים אינם משתמשים באלימות, ישראל איננה מוכנה לשום ויתורים כלפיהם; אם הם משתמשים בו, אלימות פלסטינית מצדיקה אלימות פראית הרבה יותר מצד ישראל. במשך שנים, ישראל התחסדה בטענה שהפלסטינים לא מסוגלים למחאה לא אלימה, שאלה "איפה הגנדי שלהם"; שבע השנים האחרונות היו שנות הזהב של מחאה לא אלימה. ישראל לא ידעה איך להתמודד איתה – We don't do Gandhi very well, אמר הטרול הטראומטי עמוס גלעד, שלמרות רקורד מדהים של אי הבנות ושגיאות, אפילו ביחס לאמ"ן שבו צמח, עדיין ניצב ביותר מדי צמתי הכרעה – ועל כן מיהרה להכתים אותו כסוג של טרור. כל סוג של התנגדות לישראל הפך לטרור: יש לנו עכשיו טרור דיפלומטי, טרור כלכלי, ובקצב הנוכחי, אם הפלסטינים יתעקשו להמשיך ולהתקיים, לא ירחק היום שבו דני איילון יודיע לעולם שהם משתמשים ב"טרור נשימתי."

שבע שנות שקט לא העניקו לפלסטינים דבר, ורק העמיקו את האחיזה הטורפנית של ישראל ושלוחיה, המתנחלים, באדמת הגדה המערבית. בשנות השבעים כתב חנוך לוין, בשם פלסטיני אלמוני, על הרגע שבו "היאוש יתגבר על הפחד." יש סימנים לכך ששוב, כמו ב-1987 וב-2000, הרגע הזה מתקרב שוב. אז תוכל ישראל היהודית לחזור למצב האהוב עליה, התנוחה העוברית, וליילל שמה כבר עשינו שמצדיק את השנאה הזו.

יש את כל הסיבות להאמין שהמצב הוא בלתי הפיך, שפתרון שתי המדינות כבר גווע ושאנחנו עומדים על סיפה של מדינה דו לאומית, מפלצת שזוחלת לבית לחם כדי להיוולד; הגיעה שעתה. עם כל היופי הנורא שבה, חבלי הלידה שלה צפויים להיות המדממים ביותר בתולדותיו של הסכסוך. כשהציונים מדברים על הסירוב לוותר על "מדינת הלאום היהודית," הם מדברים בפועל על סירוב לוותר על מדינת הפריבילגיות של היהודים, המדינה שבה הם מהווים עם אדונים, המדינה הראשונה בהיסטוריה שבה עצם יציאתך לעולם מרחם אשה יהודיה מעניקה לך זכויות יתר. רוב היהודים הישראלים יהיו מוכנים לבצע הרבה מאד מעשי זוועה כדי לשמור על המשטר הזה – במיוחד לאור דיאטת הפחדים שהמשטר מזין אותם בהם, העובדה שהוא מקפיד לטפח ולדשן את הטראומות שלהם, והפך את העליה לרגל לתאי הגזים בפולין לטקס חניכה. האתון הרשמית של צה"ל, אלעזר שטרן, כבר נער "שבכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ," ורוב היהודים הישראלים הבינו את המילים כהווייתן: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עומד להכנס לאושוויץ. לכך נלווית, כמובן, האימה הטבעית של הכובש ממה שיעשו לו הנכבשים, אם יהיה לאל ידם. הוא מכיר את התנהגותו ויודע איזה עונש היה הוא גובה ממי שהתנהגו אליו כך. אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה קיצון, במאבק שמנהיגיה יהזו לראות בו מאבק של השרדות או השמדה, ישראל תפעיל את כלי הנשק שהיא מחזיקה על פי מקורות זרים. זו, אחרי הכל, מהות קיומם.

הזוועות שצפויים היהודים הישראלים לחולל במאבקם על שימור משטר הפריווילגיות שלהם (אפשר לראות את מה שצפוי לפלסטינים באופן שבו מתייחסים היהודים הישראלים לפליטים אפריקאים שלא מהווים כל סכנה), והעובדה שהקהילה הבינלאומית מגיבה לאט מאד, אם בכלל – מקמבודיה עבור ברואנדה וכלה ביוגוסלביה – למעשי זוועה כאלה, הן הטיעון העיקרי שנותר למען נסיון אחרון להחיות את גוויית תכנית שתי המדינות. מרצ עשתה נסיון כזה בסוף השבוע, והגישה – לראשונה, כך נראה, מאז תכנית ז'נבה – הצעה להסדר מדיני משלה. כל שאר המפלגות היהודיות, בראשן מפלגת העבודה של יחימוביץ', כבר נכנעו לסטטוס קוו שמנסים נתניהו והמתנחלים לכפות, וכלל לא מדברים על הנושא יותר במקרה הטוב, או מקדמים את טיהור אתני או שעבוד, במקרה הפחות טוב.

מהמסמכים שהגיעו אליה נראה שזו תוכנית טובה למדי. העקרון החשוב ביותר שלה הוא ביטול הסכמי אוסלו, שהפכו מזמן לאבן נגף. הסכם אוסלו, נזכיר, היה הסכם מסגרת זמני שאמור היה לבוא לקיצו במאי 1999. נתניהו וברק הרגו אותו, אבל מאז מבעתת הגופה המונשמת שלו את שני הצדדים. הסכם פאריס, המזיק שבהסכמים הנלווים להסכם אוסלו – הוא מעניק לישראל שליטה על הכנסות המסים של הרש"פ, והוא קובע שהמיסוי בשטחי הרש"פ יוצמד לזה שבישראל, למרות הפערים הכלכליים הקיצוניים בין שני החבלים – ייפתח לדיון מחדש.

אוסלו הנציח את מעמדה העליון של ישראל ואת מעמדם של הפלסטינים ככפופים לה. הוא אפילו לא דיבר על מדינה פלסטינית. טיוטת ההסדר שמציעה מרצ מדברת, ראשית כל, על הצהרה של ממשלת ישראל על כך שהיא מקבלת את עקרון חלוקת הארץ, על נסיגה מלאה לקווי 67' תוך חילופי שטחים ביחס של 1:1, ועל חלוקת ירושלים על פי שכונות. במקביל, ישראל תפעל כדי להביא להכרה בינלאומית ברשות הפלסטינית כמדינה עצמאית, תכיר בה מיד כשתוקם, ותפסיק את מדיניות הבידול – כלומר, תחזור ותאפשר לעזה ולגדה להפוך ליחידה מדינית וכלכלית אחת, בכפוף לבחירות ברשות הפלסטינית ולהסכם פיוס עם חמאס.

אז תפנה ישראל למו"מ מול הממשלה הפלסטינית, לראשונה, כאל מול ממשלה שווה. היא תקפיא את כל הבניה בשטחים ותתחיל ליישם חוק פינוי-פיצוי. המו"מ אמור להמשך שנה, ויישומו אמור להמשך עוד ארבע שנים. כדי לקדם את המו"מ עם הפלסטינים, יוקם מנגנון בינלאומי חדש, שבו יינתן יצוג נרחב למדינות האזור: טורקיה, סעודיה, מצרים וירדן. ישראל גם תודיע על קבלת תכנית השלום הערבית, עליה היא לא טרחה לענות בעשור האחרון, ועל נכונות לדון על השבת הגולן לסוריה במסגרת הסכם שלום – אחרי שיקום בסוריה משטר שנהנה מתמיכת הנשלטים.

הבעיה עם התכנית הזו, שהיא ללא ספק יותר טובה מכל תכנית אחרת שהוצעה עד כה, היא הבעיה הקבועה של הסכמי שלום שכוללים פירוק התנחלויות: הסכנה שהמתנחלים יתחילו במלחמת אזרחים. או, לחילופין, ינקטו בטקטיקה שהם שכללו בשנים האחרונות: יהפכו את עצמם למקבילה של אל קאעדה בעיראק ויהרגו בפלסטינים שוב ושוב – תוך שהם מנצלים את אזלת היד שהופכת לעתים לסיוע שקט של כוחות הבטחון הישראלים – עד שהפלסטינים, שהרף שלהם ממילא נמוך יותר של השיעים העיראקים, יגיבו בגל אלימות איום משלהם. והיהודים הישראלים, אחרי גל הפיגועים הראשון, ימהרו לשכוח את גל הפיגועים של המתנחלים, וידחו את הסכמי השלום.

בקיצור, כדי להגיע להסכמי שלום של ממש, גם היהודים וגם הפלסטינים צריכים להבין שהאויב לא נמצא רק בצד השני; יהודים צריכים להבין שגם יהודים יכולים להיות אויבים, וכך גם הפלסטינים; והם צריכים להבין שהמאבק הוא לא בין יהודים ופלסטינים, אלא בין תומכי חירות לתומכי עריצות אתנית. אחרת, כמו בסיבוב הקודם, כל צד יעשה הנחות לטרוריסטים שלו, והתוצאה תהיה גל חסר תקדים של שפיכות דמים.

צריך לזכור שבקרב המתנחלים ובעצם בקרב רוב הדתיים והמסורתיים (ולא מעט חילונים) בישראל, עצם הרעיון של מגע מעמדת שוויון בין יהודים ולא יהודים מאיים: הם משוכנעים, בצדק לאור הנסיון ההיסטורי, שבהנתן בחירה טובה, רוב היהודים יוותרו על יהדותם. השלום מאיים על הרבה מהם לא פחות, ולמעשה יותר, מאשר מלחמה: למצב של מלחמה הם כבר התרגלו. במצב של שלום, חומת הוודאות האתנית-דתית תקרוס, וזה מצב שרוב היהודים לא ערוכים אליו.

כדי להגיע לשלום על בסיס שתי מדינות, אם כן, צריך רוב בשני הצדדים שמוכן להתגבר על ההתניות האתניות שעליהן גדל והתחנך, כדי שיהיה מוכן לדכא בנחישות מיעוט קנאי ואלים שינסה להטביע פתרון כזה בדם. ספק, בלשון המעטה, אם יש רוב כזה. ספק, על כן, אם יש עתיד ךלא מדמם לישראל ופלסטין.

ועוד דבר אחד: בית דין צבאי קיבל עסקת טיעון, במסגרתה נשלחה יאנה גורליק – אזרחית קנדית שעזבה את ישראל בגיל 17, לפני 13 שנים – למאסר בפועל של שלושה חודשים בשל עריקות. גורליק גם חטפה רישום פלילי על כך שהעזה לא לחיות בישראל ובהתאם גם לא לשרת בצה"ל. אם מישהו עוד חשב שלבהמה הירוקה תצמח איזושהי תועלת מעובדת הכפיה גורליק, העובדות שהביאו את השופטים לקבל את עסקת הטיעון היו, בין השאר, שהבהמה הירוקה שחררה את גורליק בשל אי התאמה, וחוסר עניינה של גורליק להשתכן בישראל. מזמן לא הופגנה רשעות כזו ושרירות לב כזו כלפי אזרחית ממוצא יהודי. עצה לעוזבים את ישראל: הקפידו לוותר על אזרחותכם הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יודנריין? להפך, ליברמן, להפך (הערה קצרה על Hasbara)

אחת הטענות הקבועות של תועמלני הימין, בבואם להסביר מדוע אסור להחזיר פליטים פלסטינים למולדתם (ויובהר כאן ועכשיו שאני חושב שהחזרתם תיצור רק עוד צרות), היא שיש לכך תקדים – הגירוש המסיבי של הגרמנים ממזרח אירופה, ובמיוחד מצ'כוסלובקיה, אחרי מלחמת העולם השניה. וואלה. מסתבר שבימין הישראלי מוכנים לקחת דוגמא גם מסטאלין, אם זה מועיל.

אבל, כידוע, מה שמותר ליופיטר אסור לשור: לפני מספר ימים אמר השגריר הפלסטיני בוושינגטון, מען עריקאת, שהוא חושב שלא רצוי שיהודים יחיו במדינה הפלסטינית העתידית. הוא אמר ש"אחרי הנסיון של 44 שנות כיבוש צבאי, וכל הסכסוך והחיכוך, אני חושב שהפרדה תהיה האינטרס הטוב ביותר של שני הצדדים." מאוחר יותר, אחרי שפרצה הסערה, יתקן עריקאת את עצמו ויאמר שהוא התכוון לישראלים, לא יהודים – והמילה יהודים אכן לא מופיעה בציטוט שלו.

אבל זה כבר לא שינה. מערכת ה-Hasbara, מאביגדור ליברמן ועד סייעניה של ישראל בתקשורת האמריקנית, כבר צווחה שמדובר בנסיון להפוך את המדינה הפלסטינית ל"יודנריין". תומך העינויים והשקרן המקצועי אלן דרשוביץ – אם מישהו צריך סיבה לא להאמין לישראל, העובדה שדרשוביץ הוא תומך נלהב שלה מספיקה בהחלט – מיהר להגדיר זאת גם כ"אפרטהייד". מזמן לא נראה היפוך כל כך מרשים של המציאות.

אבל לא מדובר ב"יודנריין". להיפך: אם להסתמך על המודל האהוב על אנשי הימין, מדובר ב"דוייטשריין". אחרי השחרור מעול צבא הכיבוש, האזרחים ששיתפו איתו פעולה והיו עילת הכיבוש – קרי, המתנחלים; בהגדרה, אין יהודים או ישראלים אחרים שחיים בשטחים הפלסטיניים – יתבקשו לעזוב. מי שמקבל ומקדש את האחד, יצטרך להסכים גם לשני – מה גם שבמקרה הזה, מדובר בפולשים שהגיעו למקום בניגוד לחוק הבינלאומי. ולא בילידים.

מי שאומר שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה שבה חיים גם רודפיהם, המתנחלים, מוכיח את חוסר אמינותו בשאלת העצמאות הפלסטינית. זה לא רלוונטי יותר מדי למציאות – פתרון שתי המדינות לא רלוונטי יותר – אבל הוא מאפשר לנו לזהות ביתר קלות את העושים כזמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

רציתם "ארץ ישראל השלמה"? קיבלתם

אם למישהו היה ספק מה חושב בנימין נתניהו על תהליך השלום, האמירה שלו השבוע – שהופיעה ונעלמה בתקשורת הישראלית כאבן ששקעה במים אדירים – על כך שהליכה פלסטינית לאו"ם "תתקע את המשא ומתן ל-60 שנה" אומרת כל מה שצריך לומר. ראש ממשלת ישראל, 18 שנה ויותר אחרי תחילת המשא ומתן הישיר בין ישראל ונציגי הפלסטינים ו-44 שנה ויותר אחרי הכיבוש, חושב שאפשר לסחוב ככה עוד איזה 60 שנה, פלוס מינוס – וזו, כמובן, תהיה אשמת הפלסטינים. אתם מבינים, אם זה היה תלוי בו – בו, שסירב לקבל את מתווה אובמה ולהתחייב לקווי 67' – כל הסיפור כבר היה נגמר. אבל הפלסטינים המרושעים הולכים לאו"ם.

ובצדק גמור. את המשחק הזה צריך להפסיק. המו"מ בין ישראל והפלסטינים, שאין בו אף צד צדיק, החל לפני יותר מ-18 שנה, כאמור. הוא היה אמור להסתיים במאי 1999 בהסכם קבע. באמצע קרו שלוש שנות בנימין נתניהו, שמוסס את המו"מ עם הפלסטינים ולימים יסביר לקהל הבית שלו, משפחת מתנחלים, איך מוטט אותו בשורה של דרישות נוסח "כן, אבל לא". אחר כך הגיע אהוד ברק, אריק שרון עלה על הר הבית, צה"ל ירה מיליון כדורים באוקטובר תוך שהוא מצפצף על הוראות הפסקת האש של הממשלה, הפלסטינים עברו לטרור, שרון הפך לראש ממשלה, וההמשך ידוע. בין לבין, בין ספטמבר 1993 לספטמבר 2010, מספר המתנחלים יותר מהוכפל.

זה לא היה במקרה: ההתנחלויות בגדה היו הפרויקט הלאומי הראשון במעלה של ישראל. בעשור האחרון, בעוד הגרזן יורד על תקציבי האיזון של הממשלה למועצות המקומיות בישראל גופא, בהתנחלויות עמד שיעור תקציב האיזון למתנחל על 951 ₪ לנפש לשנה, בהשוואה ל-303 לנפש בישוב ממוצע בישראל (776 ₪ לנפש בישובים ערביים, 616 ₪ לנפש בעיירות הפיתוח); ההשתתפות המיועדת – סעיף סיוע נוסף של הממשלה – עמדה, בהתנחלויות, על 2,264 ₪ לנפש, לעומת 1,478 ₪ בישובים מבוססים, 1,859 ₪ לנפש בישובים ערביים ו-1,719 ₪ לנפש בעיירות פיתוח. ממשלת ישראל היתה אחראית ל-50% מהתחלות הבניה בגדה המערבית וברצועת עזה (בתקופה שעדיין עמדו שם ההתנחלויות על תילן), כמו גם ל-35% מההשקעה בבניה שם. לשם השוואה, בישראל גופא היתה הממשלה אחראית ל-18% מהתחלות הבניה ורק ל-10% מההשקעה בבנייתן.

אם גידול האוכלוסיה בישראל גופא עמד על כ-18% בממוצע, בשטחי הגדה והרצועה הוא עלה בכ-47% – כמעט פי שלוש. עמדתי כאן בעבר על מחירי הדיור הנמוכים בהתנחלויות בהשוואה לאלה בישראל: שוב, לא מדובר במקרה. זו היתה מדיניות ממשלתית מכוונת, ארוכת ימים – ראשיתה בימי בגין – שמטרתה לפתות את הישראלים לנטוש את ישראל ולעבור לשטחים הכבושים, בעיקר בגדה. בהתחשב בכך שחלק ניכר מהמתנחלים החדשים הם חרדים, זו הצלחה כבירה: בשנות השמונים, נחשבו החרדים למתנגדים עקשנים למדיניות ההתנחלויות, כשמנהיג הליטאים הרב ש"ך מגדיר אותן כהתגרות בגויים וכסכנת נפשות. משבר הדיור בקרב החרדים, שהגיע אליהם מוקדם משמעותית יותר משהגיע אל שאר הישראלים, מצא את פתרונו בהסכמה שקטה עם ההתנחלויות ומעבר רבבות חרדים אל מעבר לקו הירוק.

אם לצטט את עלי אבו ניעמה, ישראל מעמידה פנים כמנהלת משא ומתן על חלוקת קרטון פיצה, בעודה מכרסמת את הפיצה. ישראל כבר בלעה 78% מפלסטינה המנדטורית – אפילו ישראל של קווי 1949, נזכיר, איננה דומה לישראל שתוכננה בהחלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 – ועכשיו היא חוטפת עוד ועוד נתחים מהאחוזים הבודדים שנותרו, תוך שהיא מתעקשת על כך שהמשא ומתן צריך להכיר "בעובדות בשטח", כלומר פשעי המלחמה שהיא ביצעה. כל מי שמנהל מו"מ עם ממשלה ישראלית שאיננה מוכנה למינימום שבמינימום, הקפאת התנחלויות, כלומר מתעקשת על זכותה לגזול עוד אדמות תוך כדי המו"מ, הוא אידיוט.

והפלסטינים הפסיקו להיות אידיוטים. הם השכילו להפוך את המצב לדרמת מוסר. הם הולכים לאו"ם, והם יציגו את ישראל, מיקרונזיה וארה"ב כפי שהן: מצורעות בדעת הקהל העולמית, התומכות האחרונות של משטר כיבוש שתחת נתניהו הפסיק להעמיד פנים שהוא זמני. 60 שנה, זוכרים? שר חוץ מתנחל, שאומר מעל במת האו"ם שלא יהיה הסכם?

אלא שלמרבה הצער והאימה, בכלל לא ברור שאפשר עוד לחזור לגבולות 1967. בסוף שנות השמונים, כתב מירון בנבישתי מאמרים וספר שעוררו שערוריה. התזה שלו היתה שבהתחשב במספר המתנחלים בגדה, בירושלים וברצועה חזון שתי המדינות הוא פיקציה: בשטח קיימת מדינה דו לאומית. הרבה מאד שמאלנים קיבלו את זה ממש לא טוב.

כשבנבנישתי כתב, מספר המתנחלים בגדה עמד על כ-30 אלף. עכשיו הוא עומד על יותר מ-300,000. בהתחשב במה שקרה כאן בהתנתקות, ישראל לא תעמוד בפינוי הזה – אפילו אם היה כאן מישהו עם הרצון הפוליטי לבצע נסיגה כזו. היא לא תעמוד בפינוי משום שהיא תתמוטט כלכלית אם היא תצטרך להציע למתנחלי הגדה את הפיצויים שהגישה למפונקי גוש קטיף. וגם אם היא תציע פיצויים כאלה, קיימת סכנה משמעותית למרד צבאי.

יתר על כן, ההתנחלויות נבנו במכוון כמוקשים, ככלי שמיועד למניעת אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. לפני כשמונה ימים השתתפתי בסיור שעורכת עמותת "עיר עמים", ושמסביר את המציאות המורכבת, שלא לומר מטורפת, בירושלים רבתי. מבט אחד במפה שחילקה העמותה – אפשר לראות אותה כאן – מסביר את הכל. הכתמים הכחולים הם התנחלויות. הקו הסגול מציין את הקו המוניציפלי הפיקטיבי של ירושלים שאחרי הכיבוש של 1967. שימו לב לבליטה של הקו האדום מזרחה – זהו תוואי הגדר, כביכול עוטף ירושלים, שמיועד להכניס אליה גם את מעלה אדומים, כפר אדומים, והתנחלויות אחרות.

חלק ניכר מתושבי ההתנחלויות הללו – הגבעה הצרפתית, גילה, הר חומה, הר גילה, פסגת זאב – כלל לא יודע שהם גרים בהתנחלות. לימדו אותם שהם גרים בירושלים. אין להם, ולא במקרה, מושג שהמקום שהם גרו בו לא היה אי פעם "ירושלים" בשום מושג שהוא. את השטחים האלה פשוט אין אפשרות לפנות, לא בלי טראומה גדולה בצד הישראלי, ששעתה הגיעה מזמן. בימים אלה, שורה של ארגוני שמאל קוראים להכרה במדינה פלסטינית, תחת הסיסמה של “50 סיבות”: קשה להמנע מהמחשבה שהמהלך הזה מפגר אחרי זמנו ב-20 שנה לפחות.

מהבחינה הזו, המהלך הפלסטיני באו"ם – הבהרה לישראל שהכיבוש והסיפוח תוך עצימת עיניים אינם יכולים להמשך עוד – הוא מהלך ראשוני נכון וחיובי, שכל ישראלי צריך לתמוך בו. בהנתן שממשלת נתניהו תמשיך בסירובה, ולא תאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא, השלב הבא צריך להיות הודעה של הפלסטינים שהם דורשים להכיר בהם כאזרחים שווי זכויות של המדינה הקיימת דה פקטו בין הים לנהר – הם לא חייבים לקרוא לה "ישראטין" – כי המצב האחר, קיומה של מדינת אפרטהייד, תוך ציפיה בלתי פוסקת לסוף 60 שנות המשא ומתן של נתניהו, פסול מכל בחינה מוסרית.

ולא, זה לא יהיה קל. וכן, זה יעלה בדם ודמים ובפרדיגמות מנותצות, בראש ובראשונה זו הציונית. כן, טרוריסטים משני הצדדים – נעזרים באלמנטים של הכוחות המזוינים של ארצם – ינסו למנוע את הפתרון. ובכלל לא בטוח שיהודים ומוסלמים, ועוד במזרח התיכון, מסוגלים להכיר באחרים כשווים. אבל 44 שנים אחרי תחילת ההתנחלות, לא נשארו אפשרויות סבירות אחרות לסיום הסכסוך.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: ספטמבר המר

בדיוק כפי שצה"ל מתכונן תמיד למלחמה הקודמת, הימין הישראלי תמיד מאמץ את תוכנית השלום הקודמת. אכן, באמת הגיע הזמן להכיר הסכמי אוסלו, ביוזמת ברק, ביוזמת לבני – זה בעצם מה שאמר נתניהו בנאומו. אבל היום זה כבר לא מספיק.

זה בעצם אף פעם לא הספיק, אבל אף פעם לא עמדה ישראל מול פני אולטימטום בינלאומי כפי שהיא עומדת היום. הניסיונות המרגשים בתמימותם של חברי קואליציה (דני דנון, דני אילון, בוגי יעלון) לקבוע שאין בהכרזת האו"ם שום דבר שיש לפחד ממנו עומדים בסתירה מוזרה לא רק להיגיון הפשוט, לא רק לפאניקה במשרד החוץ, אלא גם לשמחה הגדולה שפרצה בפלסטינה בכ"ט בנובמבר 1947. האם כל הרוקדים ברחובות רקדו לחינם? האם הרב צבי יהודה היה עצוב לחינם? האם הם לא הבינו שההכרזה חסרת משמעות?

לא, הם הבינו היטב שהעולם, אז כמו היום, נשען לא רק על קנה הרובה, אלא גם על קונצנזוס בינלאומי. אותו קונצנזוס של בעלי ברית שהביס את הנאציזם, ששיקם את אירופה, שגמר את הקולוניאליזם, שגמ בסופו של דבר את ברה"מ. הוא שמתווה את דרכה של הקהילה הבינלאומית – כך הם הבינו אז, כך ממשלת ישראל לא מבינה היום.

כפי שקבלת תפקיד חשוב הופכת אדם אפרורי או חסר כישרון לאישיות (אולמרט, קצב), כך הצהרה רשמית של האו"ם הופכת אוכלוסייה מבולבלת לישות מדינית. כך יתפסו הפלסטינים על ידי כל העולם, כך הם יתפסו את עצמם. ואני בכלל לא מדבר על המשמעות המשפטית שתהיה להמשך הכיבוש, להמשך נסיעותיו לאירופה של כל חייל מילואים.

ואירופה היא העניין. תומכי ראש הממשלה התבסמו אתמול ממחיאות הכפיים של הקונגרס. הקונגרס אוהב למחוא כפיים לראשי ממשלה ישראלים. אולמרט קיבל מחיאות כפיים דומות (למעשה, מעט יותר, אם סופרים "עמידות"). אבל הקונגרס לא יציל אותנו מההכרזה בספטמבר. אובמה רוצה להציל אותנו, באמת רוצה (גם מתוך אינטרסים שלו) אבל ביבי לא השכיל לשלב ידיים עם הגורם הבינלאומי היחיד שעוד מקדם את חלוקת הארץ בהסכם. נותרנו עם אירופה האנטגוניסטית לישראל ועם כל העולם החופשי שמעוניין שגם הפלסטינים יהיו חופשיים ויראו עולם.

לכן נדמה לי שהימין הישראלי משחק בארגז החול של דמיונותיו. שם להכרזה באו"ם אין משמעות, שם ההנהגה הפלסתינאית מסוגלת להסכים להשפלה שביבי מציע לה,  שם ירושלים שלנו לנצח נצחי נצחים. למעשה כבר עכשיו על פי כולי עלמא ומוסדותיו הבינלאומיים יש לפלסטינאים את גבולות 67 ואת חצי ירושלים. הדיון היחיד עכשיו הוא על "הגושים", על גוש עציון, על מעלה אדומים ועל אריאל. גוש עציון כנראה שלנו. הצעה רצינית לפלסטינים עכשיו יכולה להציל את מעלה אדומים. את אריאל ספק אם אפשר, אבל יש לדעתי סיכוי.

ומה יקרה אם לא נעשה כלום? הרי לא חשוב מה הגויים מדברים, חשוב מה היהודים עושים, לא? הבעיה היא שבזמן האחרון אנחנו רק מדברים, ונואמים, ואילו הפלסתינאים עושים: בונים מוסדות מדיניים ומזיזים כוחות בינלאומיים. והבעיה היא גם שעמי ערב באופן כללי התחילו לדבר, לדבר ברגליים, לדבר בשפת השאיפה לחירות ולייצוג עצמי – ואין שפה שהמערב אוהב יותר. ומה שיקרה זה שהקיפאון, ואחרי ספטמבר חוסר השינוי בשטח, יולידו בשטחים התקוממות לא-אלימה. תארו לעצמכם לא פליט אחד שמגיע ליפו, אלא אלפים. תארו לכם חסימת כביש 6 על ידי מאות פלסטינים. תארו לכם את רחובות ירושלים מלאים בתושבי מזרח העיר, מפגינים. מה תעשה ישראל?

הרוגים מצדם רק ישרתו אותם. השאהידים האלה יוציאו עוד אלפים לרחובות, ויביאו ללחץ בינלאומי חסר תקדים. כפי שהיום אנחנו קוראים בשולי העיתון על סנקציות כלכליות נגד לוב, סוריה, איראן  – פתאום כלי הנשק הזה יופנה כלפינו. הכלכלה, שתסבול רבות מההפגנות והכאוס, תתרסק. חרמות נגד תוצרת ישראלית יסיימו את העבודה. אבטלה, מחסור במותרות, בעיות עם טיסות לחו"ל.

מה אז? נמשיך להתעקש? לא, אז ניכנע. כפי שיוסי שריד כתב, הרבה יותר ישראלים מבקרים בלונדון מאשר באפרת, ולכן אם לונדון תיחסם בפנינו, יעדיף רוב העם לוותר על אפרת. רק שהויתור אז יהיה לא מעמדה של עוצמה ונדיבות, אלא מעמדה של חולשה. טעות ההתנתקות החד-צדדית תחזור שוב. נקבל את חלוקת הארץ ללא הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ללא סוף הסכסוך. אני חושש שמזה לא נצליח להתאושש.

גם לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, דווקא לשיטתם של אלה שחושבים שהסכם עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי כיום, ביבי היה חייב לגלות נדיבות בנאומו, במדיניותו. לתת להם לסרב. הנאום הפומפוזי שלו שיחק לידיהם של הפלסטינים, וכמו שאוהבים לומר אצלנו "חשף את פרצופה האמיתי" של ישראל מבחינת אירופה והעולם: ישראל כוחנית, סרבנית, עיוורת. גם לשיטת הימין, דווקא לשיטת הימין, היה כאן צריך לנהוג אחרת, בחוכמה. עכשיו מאוחר מדי. אין שום דבר בינינו ובין ספטמבר, מלבד חול דיפלומטי.

כמובן, יכול להיות פיגוע גדול. כמובן, יכול להיות שההתקוממות הפלסטינית תהיה כן אלימה. כמובן, החיזבאללה, החמאס. ישראל תמיד הרוויחה מהטמטום של הפנאטים שלהם. אבל כשחאלד משעל מדבר על גבולות 67 זה פחות סביר. האם גם הוא למד שבעולם של היום בדיפלומטיה הוא יכול להשיג את מה שהוא לא יכול באלימות? זה שיעור שאפילו ערפאת לא הצליח להפנים. לכן פנינו למפלה גדולה.

אבל מה אני יודע. זה סתם ניתוח של אדם שאין לו שום מומחיות ביחסים בינלאומיים. סתם "אזרח מודאג", כפי שפעם היה ביבי. אני בטח טועה. דורי גולד, יעקב עמידרור, אביגדור ליברמן בטח יודעים ה ר ב ה יותר טוב. אני מקווה מאוד שכן.

(תומר פרסיקו)

דיני רצח, סעיף קטן ירושה

במשך שנים, נהגו פוליטיקאים ישראלים לומר לנו שהמהלכים שלהם מיועדים ל"חשיפת פרצופם האמיתי" של הפלסטינים. אהוד ברק התמחה בזה. פרשנים בכירים נהגו לומר שאין אמנם טעם ביוזמות שלום, כי אין להן משמעות מעשית, אבל עצם הצגתן ועצם אמירת ההן להן תציג את הצד השני כסרבן האמיתי.

המשחק הזה נגמר. היומיים שלאחר נאומו המדיני של אובמה הבהירו מי סרבן השלום כאן, וחשפו את פרצופו האמיתי של המרכז-ימין הישראלי. בניגוד לצווחה שקמה בתשלובת של הימין הישראלי, הימין האמריקני ורשת פוקס לא היה בנאומו של אובמה שום דבר חדש: הוא דיבר על מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67', עם תיקוני גבולות. זו גם היתה העמדה של ממשל בוש.

אז על מה כל הרעש? ובכן, כשבוש אמר את הדברים, היה ברור לכולם שמדובר בקריצה, שהוא לא מתכוון. כשאובמה אומר אותם, נראה שהוא דווקא כן. מכאן ההיסטריה הציבורית: פתאום עמדה שהסכמנו לקבל כשקר מוסכם הופכת למאיימת, כי היא מתחילה להפוך למציאות. זה, והעובדה שלנתניהו ולימין האמריקני יש מטרות משותפות: הפלת אובמה. התוכי של נתניהו, דני דנון, אומר ש"ברק חוסיין אובמה אימץ את תכנית השמדת ישראל של יאסר ערפאת". לא במקרה, דנון היה המלווה של שרה פיילין בביקורה בארץ; לא במקרה, הפסיכי הימני שהיה יותר מדי פסיכי עבור פוקס, גלן בק, יערוך עצרת באוגוסט בישראל. כדי לשמור על טרפן של 44 שנות נישול, נתניהו מוכן להמר על בעלת הברית האחרונה של ישראל, ולהפוך את ישראל לנושא ניגוח, מה שהאמריקנים מכנים wedge issue, של הרפובליקנים. סביר מאד להניח שהטקטיקה הזו תתפוצץ לישראל בפרצוף, ושהעובדה שהיא תהפוך ליקירתו של הפלג המשיחי-פונדמנטליסטי בפוליטיקה האמריקנית תהפוך אותה לשנואה על כל שאר העולם, ולמוקצית גם באגפים המתקדמים של המפלגה הדמוקרטית. עוד יותר מעכשיו, הכוונה.

הצהרותיו של נתניהו ראויות לעיון. בתגובה הראשונית שלו לנאום אובמה הוא אמר שהוא "מצפה מהנשיא אובמה שאשרור להתחייבויות האמריקניות כלפי ישראל מ-2004 שזכו לתמיכה גורפת בשני בתי הקונגרס. התחייבויות אלה נוגעות בין היתר לכך שישראל לא תתבקש לסגת לקווי 1967 שאינם בני הגנה ושיותירו מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלה". ה"מצפה" האדנותי של נתניהו כבר העלה עליו את חמתו של ג'פרי גולדברג, ואם נתניהו איבד את גולדברג, הוא כנראה איבד חלק ניכר מהמרכז האמריקני. גולדברג שואל בעוקצנות מה יש בדעת נתניהו לעשות, אם אובמה לא ייענה לדרישותיו; האם הוא יפסיק להטיל וטו לטובת ארה"ב, או יפסיק לספק לה סיוע כלכלי? התשובה, אגב, פשוטה: נתניהו יחבור לאויביו של אובמה, ישחק ישירות בפוליטיקה האמריקנית, וינסה להביא למפלתו בבחירות. ואובמה יודע את זה.

נתחיל מהחוצפה הראשונה שבדבריו של נתניהו. כשראש הממשלה שרון הציג את ההתחייבויות האמריקניות המדוברות, נתניהו התנגד להן בכל תוקף והעלה להן 14 הסתייגויות. עכשיו הן הפכו פתאום לבבת עינו. היי, חלפו שבע שנים, מי יזכור מה היה אז. (ההתנתקות, בכלל, חשפה את נתניהו במירעו, כקומבינטור כושל: הוא הצביע ארבע פעמים בעד תכנית ההתנתקות, למרות שהתנגד לה, ולמרות שניסה לבצע את ה"פוטש בננה" נגדה באוקטובר 2004, הכל מחשש מתגובת שרון; ואז, שבוע לפניה, פרש ברעם מממשלת שרון, כשהוא חושב שיוכל להמריד את הליכוד נגדו. התוצאה היתה הקמת קדימה).

נעבור לשקר הגס. פתאום, גבולות הפסקת האש הופכות את ישראל לבלתי ניתנת להגנה. וואלה. מגבולות אלה היא יצאה לשתי מלחמות תוקפניות (1956 ו-1967), שהיו הצלחות צבאיות ניכרות (אם גם תבוסות פוליטיות מהדהדות). דווקא משכבשה את השטחים, היא החלה לספוג תבוסות או כמעט תבוסות: 1973, המלחמות בלבנון, האינתיפאדות. כל אחת מהן היתה במקרה הטוב תיקו צבאי ותבוסה דיפלומטית רועמת, ובמקרה הרע גם תבוסה צבאית. צה"ל שלפני כיבוש הגדה היה צבא יעיל יותר, והשיג תוצאות טובות יותר. ושוב, מה האיום הגדול שבנסיגה לקווי 49', בהנחה שאתה בונה גדר יעילה בין ישראל ופלסטין? הצבא הירדני? הצבא העיראקי? הפנטזיה על הצבא האיראני, שיתקדם איכשהו דרך עיראק וירדן? מה?

ונגיע לחוצפה העיקרית: נסיגה לקווי 49', אומר נתניהו, "תותיר מרכזי אוכלוסיה גדולים ביהודה ושומרון מחוץ לגבולות אלו". וואלה. במשך 44 שנים התנהלה ישראל כאילו החוק הבינלאומי איננו נוגע לה, היא הכניסה אוכלוסיה שלה לשטחים כבושים, עיוותה כל חוק ונוהל אפשרי כדי לאפשר את קיומן של ההתנחלויות הללו – ופתאום, יש לה את החוצפה לומר שכל מפעל הגזל העצום הזה יגרום עוול לגוזלים. התשובה האמריקנית צריכה להיות פשוטה וחדה: מעולם לא הכרנו בחוקיותן של ההתנחלויות ולא נכיר בהן כעת. המתנחלים הם בעיה של ישראל, בעיקר של הימין הישראלי, ולא של הפלסטינים או הקהילה הבינלאומית. הרצחתם וגם ירשתם?

המשמעות של האמירה הזו של נתניהו היא שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי אף מדינה לא תסכים שיהיו "גושים" של מדינה אחרת בקרבה. ומקרה אריאל יוכיח: הסערה סביב עיר המתנחלים ש"נמצאת לגמרי בקונסנסוס" מתעלמת מכך שהיא בלב השטח המיועד למדינה פלסטינית, 20 קילומטרים מישראל, והיא שם בדיוק כדי שאי אפשר יהיה להקים מדינה פלסטינית. נתניהו לא לבד בתפיסה הזו ש-44 שנות הגזל של ישראל צריכות לשאת פרי: התפיסה שלו של "גושים" ונוכחות צבאית על הירדן זהה לחלוטין לזו של בוז'י הרצוג, כפי שהובעה השבוע, וכדי להבדיל בינה ובין התפיסה של "השמאל הלאומי" ("מדינה להם, גושים לנו"), צריך מיקרוסקופ משוכלל במיוחד. המרכז-ימין הישראלי מאוחד סביב הדרישה לשימור הגושים; השאלה היא אם הוא מוכן לצאת למלחמה על כך. התשובה של נתניהו חיובית היא "כן" מהדהד; התשובה של המרכז-ימין היא, בינתיים, "שמעו, לא נראה לנו כל הקטע הזה, אבל אם אין ברירה אז ברירה, בהשמע קול החצוצרות הישנות נתייצב לפקודה" וכן הלאה. יורים ובוכים, מודל 2011.

אחרי הפגישה עם אובמה, ולפני הזובור הציבורי שהוא מארגן לו בנאום מול איפא"ק ומול הקונגרס, הודיע נתניהו שהוא "מנהיג של עם נרדף שאין לו הזדמנות שניה ולא יכול להרשות לעצמו טעויות… לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים, למה שאנחנו נקבל אותם?… במשך 4,000 שנה [כך! – יצ"ג] סבלנו ממאבק, טבח, השמדה."

כל ההתקרבנות הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: להשיג לגיטימציה להמשך רדיפתו של עם מקורבן. אל תסתכלו על מה שאנחנו עושים ב-63 השנים האחרונות – הסתכלו על ההיסטוריה לקרימוסה שלנו. אף אחד לא סבל כמונו, ועל כן מותר לנו לגרום סבל לעמים אחרים גם בימים אלה. העולם כבר לא קונה את זה, ואין שום סיבה טובה שיקנה.

ואשר לשאלת הפליטים – נו, באמת. למה שישראל תקבל אותם? כי היא אחראית לכך שהם הפכו לפליטים. היא גירשה את רובם והיא מנעה את שובם של כולם לאחר הקרבות, כדי לגזול את אדמותיהם. בלי התוקפנות הישראלית, לא היתה בעיית פליטים. אז כן, ישראל היא זו שצריכה לפתור אותה.

או, בקצרה, נתניהו מארגן לנו את המלחמה הצודקת הבאה. אחריה, כרגיל, מצבנו יהיה גרוע יותר.

ועוד דבר אחד: לפני כחודש הודיע הרמטכ"ל החדש, בנימין גנץ, ש"שני הרוצחים של משפחת פוגל הם לא בני אנוש". כתבתי אז שזו כנראה הכנה לדרישת עונש מוות. ומה אתם יודעים: השבוע הסתיימה חקירתם של שני החשודים ברצח (הנוקדנים יציינו את העובדה שהיא הסתיימה שלושה שבועות לאחר שדובר צה"ל הודיע בקול תרועה על פענוח המקרה), והצבא הודיע שהוא ידרוש עונש מוות.

הדרישה הזו לא מעשית, ככל הנראה. העובדה שהיא מועלית היא ציניות זולה, שמטרתה לארגן לגנץ, לדובר צה"ל החדש ולשב"כ נקודות בדעת הקהל הבהמית. זה יכול לצאת מכלל שליטה: אם התביעה תדרוש עונש מוות, יופעל לחץ חריג על בית המשפט לקבל אותו; אם הוא יקבל אותו, לחץ יוצא דופן יופעל על בית המשפט לערעורים; ואם זה לא יעמוד במעמסה, יצטרך אחד בנימין גנץ להכריע האם להעניק חנינה לזוג אנשים שהוא כבר קבע – כהנחיות לשופטים? – שאין להם צלם אנוש. התביעה הצבאית כבר עשתה את השטיק הזה בשנות השמונים ושנות התשעים; 20 שנה אחרי, החברה הישראלית הרבה יותר יהודית והרבה יותר מבוהמת. יכול להיות שגנץ התחיל כאן מדרון חלקלק שהוא לא יידע איך לעצור בו.

(יוסי גורביץ)

הולך ראש בראש

נכחתי אמש במפגש שערך פורום רובינגר עם שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, שדיבר על הצפוי לקרות בספטמבר והלאה. סרי, דיפלומט מקצועי, הוא אדם שתענוג להקשיב לו, גם כשהוא עגום. ואתמול הוא נשמע די עגום.

סרי תיאר בקצרה את המצב בשטח. הוא ציין שרק אחרי מפגש אנאפוליס החלה ישראל לדבר רשמית על שתי מדינות, מה שוודאי הפתיע חלק ניכר מהשומעים; הסכמי אוסלו, בניגוד למיתוס המקובל, לא העלו רשמית את האפשרות הזו. הוא אמר שעל פי הכרתו, ועל פי מסמכים של קרן המטבע העולמית והבנק העולמי, ממשלת פיאד מסוגלת להפוך למדינה – אבל הזכיר שפיאד שולט ב-40% מהגדה המערבית. בשאר הגדה שולטת ישראל.

הוא היה מוטרד מאד מהצפוי להתרחש בספטמבר. ההליך המקובל להכרזה על הקמת מדינה חדשה הוא באמצעות מועצת הבטחון, וסרי העריך שהיא "לא תגיע להחלטה" – נוסח מנומס מאד לווטו אמריקני על הקמת מדינה פלסטינית שלא במשא ומתן. הוא ציין שיש אפשרות להקים מדינה גם דרך האסיפה הכללית של האו"ם, אך זה תהליך מסובך הרבה יותר ולוקה בלגיטימציה שלו, לפחות מבחינת כללי האו"ם. המשמעות, לדבריו, היא שאם לא יהיה הסדר מדיני עד ספטמבר, כל מה שהושג בגדה בשנים האחרונות עומד על סף קריסה, והוא נמנע באלגנטיות מלומר זאת, אבל גם גלישה לסיבוב נוסף של אלימות.

רובט סרי. חושש מאד ממה שיקרה בספטמבר.

אלימות איננה משרתת את הפלסטינים; היא משרתת את ישראל. מטרתה של ישראל, על כן, היא לדרבן את הפלסטינים לאלימות, שתעניק לה – כך היא חושבת – לגיטימציה להפעלת אלימות רבה הרבה יותר מצידה.

נאומו של ראש הממשלה נתניהו אמש אושש זאת. הוא הציב לפלסטינים שורה של תנאים שהם אינם יכולים לקבל. אף ראש ממשלה פלסטיני לא יכול לקבל את הרעיון של "הגושים", כמו אריאל, שיהיו קיימים כמובלעות בתוך השטח הפלסטיני, וגם לא את הרעיון של נוכחות ישראלית על הירדן. המשמעות היא מדינה פלסטינית המוקפת על ידי ישראל. כהערת אגב, הדרישה הישראלית לנוכחות על הירדן, שמקורה בשנות השמונים והתשעים, נבעה מהחשש מ"חזית מזרחית", קרי פלישה של עיראק של סדאם חוסיין דרך ירדן. צבא עיראק רוסק ב-2003; ישראל ממשיכה לעמוד על התנאי הזה. נתניהו נמנע מלדבר על הקפאת התנחלויות, לא דיבר על ירושלים כבירה פלסטינית משותפת, דרש הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ושב לדבר על התנגדותו להסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. בקיצור, נתניהו הוכיח שוב את השיטה הישנה שלו: לומר "כן, אבל", ולהוסיף תנאים בלתי אפשריים.

היה בנאומו של נתניהו משהו מוזר. הוא דיבר על ילדה שבצעדה בבילעין, נשאה מפתח גדול של בית. הוא נופף באירוע הזה – אם אכן התרחש; הקשר של נתניהו עם המציאות רופף משהו – כהוכחה לכך שהמאבק הוא לא על קווי 67' אלא על קווי 48'. ואם זה לא היה מספיק, הוא אמר שהפלסטינים רוצים את "הבתים שלנו ביפו, בחיפה, ברמלה". יפו ורמלה היו ערים ערביות ב-1948; בחיפה היו הרבה יותר ערבים. נתניהו לא דיבר על תל אביב, או על עין חרוד, או אפילו על ירושלים; הוא דיבר על ערים שהיו ערביות במובהק, והדגיש את "הבתים שלנו". גם האזכור לבילעין משונה: הדוגמא פר אקסלסנס של מאבק לא אלים פלסטיני כנגד עוולה כה זועקת שאפילו בית המשפט העליון הישראלי, שעיני אלת הצדק שלו קשורות בפלנלית כדי שלא תוכל לזהות את חוטפיה, הכיר בה והורה על תיקונה. קשה להניח שמדובר במקרה או בטעות; נאום מדיני של ראש הממשלה – בהנחה, כמובן, שהוא לא נכתב על ידי שרה נתניהו – נבחן בשבע עיניים ועובר כמה וכמה טיוטות. כשנתניהו מערבב בין קווי 47' וקווי שביתת האש של 49', זו לא טעות, זו כוונת מכוון.

נתניהו, לדעתי, רוצה בהתלקחות עם הפלסטינים בספטמבר. כמו גולדה ב-1973, הוא רוצה מלחמה, כי זו לדעתו תאפשר לו לשמור על השטחים שכבש, שחשובים לו משלום. לכן הוא מדבר על מלחמה על הבית, כי הוא יודע שרוב הישראלים יחזירו את שבות רחל ואשכי גוליית בלי לחשוב על זה פעמיים. לכן הוא יצטרך לשכנע אותם שהמלחמה איננה למען מטורללי הגבעות, אלא להגנה על בתיהם-שלהם. כך עשה גם אהוד ברק, לפני שפוצץ את השיחות עם הפלסטינים ב-2000: הוא דיבר על כך שהוא הולך לברר אם יש על מה לדבר, ושעל הישראלים להיערך למלחמה. הרוצה במלחמה, יעמיד פנים כרוצה שלום.

כדי להשיג את זה, הוא יצטרך לתסכל את הפלסטינים עד שיתפוצצו: לחטוף מידיהם את המדינה שכבר נראית בהישג יד. נתניהו יוצא לארה"ב, לדעתי, כדי להבהיר לאובמה שהוא רוצה וטו בספטמבר, ושהוא שולט בקונגרס. לאסונה של ישראל, יש ציבור אמריקני גדול שיש לו קשרים רגשיים אליה. כפי שלמדו על בשרם הסינים והקובנים, משמעות קיומו של ציבור כזה היא מדיניות אי-רציונלית של ארה"ב כלפי ארצם, חיבוק דב שאמור לשפר את מצבם אבל בפועל מרע אותו. אלמלא הלובי הפרו-סיני החזק, יתכן שממשל רוזוולט היה מעז לטפל בצ'יאנג קאי שק בקשיחות רבה יותר, מאלץ אותו לבצע רפורמה, ואולי היה מציל את הסינים משליטתו של הארגון הרצחני ביותר בהיסטוריה האנושית, המפלגה הקומוניסטית הסינית (ואולי לא). בהחלט יתכן שלנתניהו אכן יש שליטה בקונגרס, ועד כה אובמה לא הראה נכונות אמיתית להתעמת איתו.

למלחמה, מבחינת נתניהו, יש שני יתרונות גדולים: היא תחסל את פתרון שתי המדינות, והיא תדחה בשנים ארוכות, אולי שנות דור, דיון בינלאומי רציני על האופציה שנותרה, קרי מדינה דו לאומית; הרי אי אפשר יהיה לדון בכך תוך כדי הלחימה, ולחימה תמיד יהיה. ובינתיים? בינתיים תמשיך ישראל במה שעשתה רוב שנותיה: תתנחל בגדה המערבית ותנשל את הפלסטינים.

את התרגיל הזה אפשר היה לעשות ב-2000, כשצה"ל עט על האלימות הפלסטינית כמוצא שלל רב. ספק אם אפשר לחזור עליו היום; אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. יש לקוות שאומות העולם יבינו את המשחק של נתניהו – איטליה של ידידו ברלוסקוני, שמשדרגת את הנציגות הפלסטינית לכדי שגרירות, כנראה כבר קלטה – ויאמרו "כן" רועם למדינה פלסטינית בגבולות 67', לא סנטימטר יותר או פחות, בספטמבר. הפלסטינים, מצידם, יצטרכו להתחייב שזה יהיה סוף הסכסוך; סרי עמד בדבריו על כך שישראל קיימת מכוחה של הכרזת או"ם, וכך תתקיים גם פלסטין – כשהעולם כולו ערב לגבולותיה של ישראל.

אם לא, כנראה הלך עלינו.

(יוסי גורביץ)