החברים של ג'ורג'

קשוט עצמך תחילה

קשה לי לכתוב נגד ח"כ מרינה סולודקין (קדימה), כי היא מסוג הח"כים שאני מעריץ: עושה המון עבודה אפורה, בשקט וביעילות, למען המצביעים שלה. ב-2006, כשהרמנו – "אנחנו" זה איתמר שאלתיאל ואני, עם תקציב לעפיפון – את אתר הבחירות של נענע, ניסינו לראות מי מהח"כים מגיב לבקשות הציבור. יצרנו דמות פיקטיבית שהתלוננה על תקלה מסוימת – אני לא זוכר מה בדיוק – ושלחנו פניות לשורה ארוכה של חברי כנסת. סולודקין הגיבה מיד וביקשה פרטים נוספים כדי שתוכל לסייע. אני חושב שהיא הגיבה תוך פחות משעה. זה גם מה ששמעתי עליה מכל אחד אחר: מישהי שבאמת נמצאת בכנסת כדי לעבוד, ושבאמת אכפת לה מהמצביעים – ושכותרות לא כל כך מעניינות אותה. אם היו לנו עוד עשרים מרינה סולודקיניות, הדימוי של הכנסת היה אחר, ובצדק.

אבל היא לא מתירה לי הרבה ברירות. בצעד שכל כולו חיפוש כותרות, הודיעה סולודקין ל"מעריב" שבכוונתה להגיש הצעת חוק שתאסור על לבישת הניקאב והבורקה – אתם יודעים, האהלים האלה שנשים מוסלמיות אדוקות, או שבעלן אדוק, לובשות. לדבריה, הצעת החוק עלתה בדעתה לאחר שביקרה בצרפת וראתה שם נשים לבושות בורקה, ולמדה שיש חוק צרפתי האוסר על כך. סולודקין מתעקשת שהצעת החוק שלה איננה אנטי-מוסלמית, משום שמבחינתה היא צריכה לחול גם על תופעות משונות כמו "אמא טאליבן".

זה, במחילה, תירוץ קלוש. "אמא טאליבן" הגיעה לכותרות לאחר שהתעללה בילדיה. היא לא מהווה דוגמא לשום דבר: פלג הנשים החרדיות שאליו היא משתייכת, שהחליט ללבוש מקבילה של בורקה, הוא זעיר ומונה כמה עשרות נשים בודדות. ודווקא במקרה הזה, אפשר לטעון שמדובר בהחלטה מודעת ועצמאית, כי לבישת הבורקה היא לצנינים בעיני הרבנים, שלא יודעים איך לאכול את התופעה. העובדה שחלק מהנשים הללו אוסרות למעשה על בעליהן לגעת בהן מעמידה אותן קרוב מאד למרד בסמכות הגברית שכפויה עליהן – ואולי זו, בעצם, המטרה.

לבישת הניקאב והבורקה עומדת במוקד של ויכוח רחב, ואני מסכים עם סולודקין – ועם המחוקקים הצרפתים – שסירבו לקבל את הטענה שמדובר בבחירה אישית לגיטימית של נשים מוסלמיות. בהרבה מאד מקרים לא מדובר בבחירה אישית, אלא בכפיה – ובהרבה מקרים, כשנערה מתחילה ללבוש את האוהל בבית הספר, זו פתיחה של תהליך החזרה בתשובה של שאר התלמידות, תהליך שכפיה והטלת אימה הם חלק מודע ממנו. יש כמה נשים שהחליטו לאמץ את המנהג כמחאה על חפצונן של נשים בתעשיית הפרסום – אבל הן משמשות, במודע או שלא במודע, כתירוץ של גופים אפלים הרבה יותר.

החוק הצרפתי מעודן הרבה יותר ממה שמציעה סולודקין: הוא אוסר על לבישת הניקאב והבורקה במבני ציבור, אבל רק שם. כלומר, אם את הגעת למגע עם השלטון שלנו, הרפובליקה החילונית הצרפתית – בבית ספר, או בתור לפקיד – את תכבדי את החילוניות ולא תלבשי את מה שנתפס בעינינו כמיועד להשפיל אותך. אגב, החוק הצרפתי, כפי שהוא מיושם, אוסר גם על חבישת כיפה גדולה. הוא אוסר על סממני דת בכלל במבני ציבור. העובדה שסולודקין ראתה נשים עטויות ניקאב ברחובות צרפת מצביעה על מוגבלותו של החוק – וזה של סולודקין איננו עושה את ההבחנה הזו, ובכך הוא הופך לחוק ממשי של כפיה.

אם סולודקין רוצה שניקח ברצינות את הטענה שלה שלא מדובר בצעד אנטי-מוסלמי, הנה שתי הצעות לתיקון: ראשית, כאמור, להגביל את האיסור למבני ציבור – ושנית, לאסור גם על חבישת כיסוי ראש, לא רק ניקאב. כיסוי ראש לנשים הוא ההבעה היהודית של תפיסתן כמפתות נצחיות, עד כדי כך שעצם קווצת שיער יש בו כדי לרגש מינית את הגברבר האורתודוקסי. ראוי לציין שהדרישה הזו לכיסוי ראש נאכפת בחוק באיראן, בדיוק מאותה סיבה. אם סולודקין רוצה להיאבק בדיכוי נשים, היא צריכה להיאבק גם בדיכוי החרדי.

הסיכוי ששתי ההצעות תאומצנה, כמו הסיכוי שהצעת החוק הזה תעבור, הוא קרוב לאפסי. וחבל. סולודקין אולי מקוששת כך כמה קולות של אנטי-מוסלמים – לא צעד מסובך במיוחד בישראל – אבל מאבדת שם טוב שנצבר בשנים ארוכות של עבודה. יש המאבד עולמו בשעה אחת וכו'.

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות: אחת היסטורית, אחת (קצרה) על היסטריה, שתיים תיאולוגיות (ואחת טכנית)

פיאט יוסטיטיה, רואט קיילום: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל ככל הנראה ג'ון איוון דמיאניוק ימות בכלא.

עדים רבים עלו על הדוכן בירושלים ונשבעו שדמיאניוק הוא "איוון האיום" מטרבליקנה, שומר אוקראיני שסונף ליחידת האס.אס. המקומית, והתביעה הישראלית האשימה אותו באחריות לרציחתם של 900,000 יהודים שם. בית המשפט המחוזי קיבל את העדויות, מצא ב-1988 את דמיאניוק אשם ודן אותו למוות.

העדים טעו, כולם. מסמכים שמצאה התביעה, עם נפילת הדיקטטורות הקומוניסטיות, אישרו שדמיאניוק שירת לא בטרבלינקה אלא בסוביבור בתקופה האמורה. במשפט שעדיין מהדהד באוזני, הקריא השופט העליון שמגר את פסק דין הזיכוי: "הוואכמן איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו…"

פסק הדין של העליון היה דוגמא לטרגדיה שבה החוק גובר על הצדק: דמיאניוק זוכה מרצח ההמונים בטרבלינקה משום שהיה מעורב ברצח קטן יותר בסוביבור. בעולם מושלם, דמיאניוק היה מועמד לדין מיד על פשעיו בסוביבור ומוצא להורג על פשעיו אלה. אבל זה היה אסון יחסי ציבור לתביעה, שגם כך עמדה עם ביצה שפוכה על פרצופה.

עכשיו דורשת גרמניה את הסגרתו של דמיאניוק כדי להעמידו לדין בשל אחריותו לסיוע לרצח של 29,000 יהודים בסוביבר. ארה"ב, שמנסה שנים להפטר מפושע המלחמה הישיש, תשמח ככל הנראה להעביר אותו לידיה.

אפשר לומר בציניות שגרמניה טובה מאד בהעמדתם לדין של פושעים שלא היו מקרב אנשיה-שלה, ושכמה וכמה פושעי מלחמה גרמנים חמקו מעונש – לעיתים בשל גילם – או זכו לעונש קל. הציניות הזו במקומה. ובכל זאת, טוב לדעת ש-64 שנים לאחר מעשה, הפשע עדיין רודף את הפושע. מעניק שבבים של תקווה שעדיין יש סיכוי לצדק, שיש סיבות לפושעי מלחמה, מעומר אל באשיר הגדול ועד שאול "אני רוצה 70 פלסטינים הרוגים ביום" מופז, בוגי "הרשינו לעצמו להרוג את האשה" יעלון, ודן "מכה קטנה בכנף" חלוץ הקטנים.

היסטריה תקשורתית: כשהכל ייגמר, ונביט אחורה אל חורבות עסקת שליט, ונתהה איך לעזאזל שוב נפלנו למלכודת הזו, הנה שתי תמונות שיסבירו איך. ללא מילים.

shalitt_pic

shalitt_pic_ynet
מבעד לצעיף של "חכמת ישראל": מכשף ישראלי העלה עלינו את לעגם של המצרים. המכשף, בניהו שמואלי, טוען ששלושה מכשפים אחרים – אחד יצחק כדורי, אחד יוסף שארוק, ואחד שאול דוד חי מועלם – הטילו כישוף על שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1970 והביאו למותו.

וזה דבר הכישוף, כפי שהסבירו שמואלי: "הרב מועלם לקח איתו כבד, לב וריאה של בהמה. אחר כך לקחו הוא והרב כדורי 100 מסמרים של ברזל והיו תוקעים אותם. כנראה שעם כל תקיעת מסמר הם היו אומרים איזה דבר. עוד מסמר אחד, עוד ועוד ועוד. אחר כך שמו את הכבד על פתילה, להתבשל על האש שלושה ימים. עד שנעשה שחור כפחם. אחר כך זרקו אותו לקוברו. אז הודיעו שעבד אל-נאצר מת."

כלומר, כישוף שחור של ממש, על פי כל הכללים והטקסים; הזבל הרוחני שהוא התרומה היהודית הייחודית לתקופת הרנסנס, הקבלה. מומחים מצרים לקבלה טוענים ששמואלי בסך הכל מנסה להגביר את כוחו בקרב חסידיו השוטים, והם כנראה צודקים – הפער בן 38 השנים בין האירוע לדיווח, והעובדה שהרבנים האמורים אינם עוד בחיים ולא יוכלו להכחיש את המיוחס להם (כדורי לא יכול היה גם עשור קודם למותו), הם סממנים בדוקים של אגדה.

אבל הפרכת דבר ההבל היא החלק הפחות מעניין בסיפור. מדוע כשאנחנו רואים טקסט כזה, אנחנו מניחים מיד ש"זו לא יהדות"? בגלל אנשי "חוכמת ישראל", קבוצה של יהודים מתבוללים-פחות-או-יותר בגרמניה של המאה ה-19, שניסו להפוך את היהדות למשהו מכובד, כזה שאפשר להגיע איתו לטרקלין של החברה הגבוהה בברלין. כדי לעשות את זה, הם ניתלו ברמב"ם ובאריסטוטליות שלו, וקראו לאורה את היהדות כולה. חלקים שלא התאימו לפרדיגמה – בערך 93% – פשוט לא הוזכרו. הם לא הבינו, למשל, מדוע יש צורך לקרוא את הקבלה, שהרי כולה הבל, שטות ורעות רוח.

אמת ויציב. אבל דווקא החלקים האלה, הפרימיטיביים בגסותם, הם לעיתים החלקים האותנטיים ביותר שבדת. ליהדות – הרבה יותר מלנצרות, למשל – יש מסורת ארוכה של עושי ניסים בשקל ומעלים באוב בשנקל. אחד השמות המקובלים לטיפוסים הלא סימפטיים האלה הוא "בעל שם". התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות – התנ"ך הוא ספח בעייתי מאד – מלא בניסים כאלה, מהסוג שחסידיהם השוטים של נזירים סורים באותה תקופה סיפרו על רבותיהם. בניגוד לאגדות הקדושים-בדרכמה האלה, שברובם נשמטו בשקט לצד הדרך, התלמוד התאבן והפך לטקסט מקודש שאין לערער עליו – עם כל הזבל הנלווה, על רבא שיצר גולם, או רבא שהרג את רבי זירא בעת סעודת פורים, משהשתכר, ולמחרת השיב אותו לחיים. אלה מפעמים באופן הרבה יותר אותנטי מהאדים החיוורים והרציונליים של "חוכמת ישראל" לדורותיה, שאונסת את היהדות למיטת-סדום של "תורת הנביאים".

הערה תיאולוגית II: אחד הוויכוחים הגדולים בנצרות המוקדמת היה בין התיאולוג הקודר והדוחה אוגוסטינוס – שעליו אומר הכתוב "ואנוכי תולעת ולא איש"; מי שיכול לקרוא את ה"ווידויים" מבלי להתקף בתחושת גועל, שירים את ידו – ובין פלאגיוס הבריטי.

השאלה היתה שאלת החטא הקדמון. אוגוסטינוס התעקש שתינוקות שמתו בטרם נטבלו מתו בעודם נושאים את החטא הקדמון, וככאלה הם יורשי גיהנום. פלאגיוס ותומכיו תקפו את העמדה הזו בשצף קצף.

כתב הבישוף יוליאנוס מאקלאנום לאוגוסטינוס: "תינוקות, אתה אומר, נושאים את חטאם של אחרים, לא את חטאם שלהם. הסבר נא לי, אם כן, מיהו אותו השולח את החף מפשע לרצות עונש. אתה עונה: אלוהים. אלוהים, אתה אומר; אותו אל אשר מבטיח את אהבתו לנו, אשר אהב אותנו ולא חסך את בנו ומסר אותו בידינו – הוא אשר שופט אותנו בדרך זו; הוא הרודף תינוקות בני יומם; הוא המשליך תינוקות אלו לתבערת אלמוות בשל רצונם הרע, כאשר הוא יודע כי טרם גיבשו רצון, ויהי טוב או רע.

"חוש צודק וראוי של מידה יאמר לנו שאינך ראוי לתגובה; כה הרחקת מן הרגש הדתי, מעמדותיהם של בני תרבות, כה הרחקת, למעשה, מן ההגיון הפשוט, עד שאתה חושב שאלוהיך מסוגל לפשעים כאלה שיימצאו אך בקושי אף בקרב הברבארים". [התרגום, מהאנגלית, שלי – יצ"ג]. והכנסיה, כמובן, אימצה את עמדתו של אוגוסטינוס.

למה אני מבלבל לכם את המוח עם תיאולוגיה מהמאה החמישית? כי, במובנים מסוימים ובשינויים ההכרחיים, זו גם עמדתה של היהדות. חשבו על טקס הבר מצווה: האב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כלומר, עד לאותו הרגע, נאלץ האב לשאת גם בעוונותיו של הילד, שאיננו ישות משפטית עצמאית אך בהחלט מסוגל לחטוא. כלומר, במשך פרק זמן מסוים = ודאי אם הילד מת בטרם יגיע לפרקו – האב "נושא את חטאו של אחר, לא את חטאו", והוא עשוי להיענש עליו, שאם לא כן לא היה מקום לברכה.

זה לא כל כך שונה, בסופו של דבר.

הערה טכנית: פתחתי לפני כחודש קבוצה בפליקר, שמיועדת לתמונות של אירועים פוליטיים או אישים פוליטיים בישראל. התמונות צריכות להיות חלק מה-creative commons, כלומר היוצרים מוותרים על חלק מזכויותיהם ומתירים שימוש (ללא מטרת רווח) בהן. המטרה היא ליצור מאגר תמונות שיאפשר לבלוגרים (ישראלים ואחרים) לשלב את התמונות בפוסטים שלהם ללא חשש של עבירה על זכויות יוצרים.

כדי להצטרף לקבוצה יש קודם כל לפתוח חשבון פליקר (אם אין לכם) ואז להמתין עד שתנוח עליו הרוח והוא יאפשר לכם להצטרף. זה עשוי לקחת כשבוע, במקרים קיצוניים. אם הפרויקט הזה מעניין אתכם, אפשר להצטרף לקבוצה כאן.

(יוסי גורביץ)

מנה כפולה של דו פרצופיות

צעדת אנשי הימין שהיתה אמורה להתקיים מחר באום אל פחם בוטלה הבוקר – משום שכמה קציני משטרה בכירים הגיעו למסקנה "שיש סכנה לחיי אדם". אי לכך ובהתאם לזאת, ביטלו הקצינים את החלטת בית המשפט העליון בנושא, שהורתה לקיים את המצעד, ודחו אותו למועד לא ידוע.

 

בשיחה עם איתמר בן גביר, מפעילי הימין המארגנים את המצעד, הוא אמר בציניות ש"נו, זה מובן, יש לדיכטר פריימריז ביום רביעי", ושכ-20% מהמתפקדים לקדימה הם ערבים. בן גביר אמר עוד כי בכוונתו לפנות לבית המשפט, בדרישה להוציא צווי מעצר כנגד הקצינים המעורבים ודיכטר עצמו, בשל חשד לבזיון בית המשפט. אני לא יודע בקשר לדיכטר – נראה לי שבדיוק בשביל זה יש לו חסינות – אבל באשר לאסופת הקצינים, הוא בהחלט צודק. בית המשפט קבע שהמצעד יצעד, למרות החשש – והמשטרה פשוט צפצפה עליו.

 

והשמאל הישראלי, שאמור להיות הצד שתומך כאן בהבעת דעה, גם אם היא פרובוקטיבית? מרצ ושלום עכשיו בירכו על החלטת המשטרה. כנראה שהם לא רואים שני צעדים הלאה: ה"חשש לחיי אדם" שמנע את צעדת הימין באום אל פאחם מסוגל באותה מידה, ועל פי אותו תקדים, למנוע את מצעד הגאווה (מה שאכן כבר קרה בעבר) ועשוי לסתום את פיותיהם של אנשי שלום עכשיו שירצו, למשל, לצעוד בחברון. אחרי הכל, מה להם כי ילינו על החלטתו של "המפקד הצבאי במקום" – סג"מ הגמ"ר שגר בהתנחלות הסמוכה – שבצעדתם יש משום סכנה לחיי אדם? אופיר פינס טען שמדובר "בפרובוקציה מסוכנת בזמן בחירות"; אבל בית המשפט הורה על קיום המצעד עוד באוקטובר, לפני שהיו בחירות. המשטרה היא שמשכה זמן. על הסיקור העיתונאי (טמקא התעלה על עצמו: "חשש לחיי אדם" בכותרת ו"חומר הנפץ נוטרל, לפי שעה" בפתיח) חבל להשחית מילים.

 

המשטרה נשענת על "מידע מודיעיני" על פיו מתוכננות מהומות. נהדר: אם יש למשטרה מודיעין, היא בוודאי יודעת גם את מי לעצור. מה, לא? מה, אתם רוצים לומר לי שזה רק תרגיל לעקיפת צרות, כולל פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון? [עדכון: לפני זמן קצר  הגישו איתמר בן גביר וברוך מרזל עתירה לבג"צ, בדירשה להביא למעצרם של קציני המשטרה האחראים, תוך שהם מציינים – בצדק – שמניעת הצעדה שלהם תביא לפגיעה במראית פני הצדק, במיוחד לאחר פינוי "הבית החום" בחברון לפני כשבוע וחצי. אם השמאל הישראלי רוצה להמשיך ולספק תחמושת לאנשים שטוענים שבית המשפט הוא כלי בידי השמאל, שפשוט ימשיך לעשות את מה שהוא עושה.]

 

*           *            *            *            *

 

דו הפרצופיות הזו היא לא מקרית, היא מובנית בשמאל החדש, שאמון על התפיסה שה"ילידים" תמיד צודקים ושה"לבן" תמיד מרושע. דוגמא? יש פורום שנקרא קדמה, שמיועד למזרחים שעברו דרך הפריזמה הפוסט מודרנית ואימצו את שנאת המערב.

 

לאחרונה, הפנה אחד המשתמשים בפורום את תשומת ליבם של שאר הכותבים לדיון צנוע ברשת אל ערביה, בו הציעה עורכת דין מצרית לאמץ שיטה חדשנית למאבק בציונות: הטרדה מינית של נשים "ציוניות". עורכת הדין הנכבדה אמרה כי "זו צורה של התנגדות" וכי "אין כל פסול בכך", משום שהקורבנות לעתיד "אונסות את האדמה", וכי על כן "אין להן זכות להתנגד", אם הן נאנסות גם אין להן כל זכות לפיצויים "משום שהדבר יעמיד אותנו במעמד אחד", .

 

נו. ברבריות מוסלמית מהסוג שהורגלנו בו. שום דבר חריג. מתון, אפילו. אבל השמאלני-החדש המצוי לא מסוגל להתמודד עם העובדה שהברברי הוא אכן ברברי. ואז באות התגובות המעניינות באמת.

 

שירה אוחיון כותבת שהיא "לא מסכימה עם האסטרטגיה שהיא מציעה אבל בהחלט יכולה להבין מאיפה באו לה ההשראות", תוך שהיא מכוונת לתמונות של פלסטינים הנאבקים בחיילי צה"ל, ומוסיפה "מבחינת הרוב הציונים שלנו, ערבי טוב הוא ערבי מת. אז תפסיקו להתייפייף." בדרך כלל, כידוע, הדרישה להיות מכוער-נפש מגיעה מהימין היהודי; הפעם היא מגיעה מהימין הפלסטיני. אוחיון לא מסתפקת בכך וטוענת ש"כל המדינה הזו היא הטרדה מינית אחת גדולה", ושיש נשים מן השמאל "שנסעו לסיני בכוונה להטריד מינית בדואים ומצרים" ושיש שמאלניות ש"עושות את זה בירושלים המזרחית". "איריס ח'" מצטרפת בשמחה.

 

אז לא, סביר להניח שרוב אנשי השמאל הם לא חולי נפש מקצועיים כמו שירה אוחיון, אבל סביר, מנסיון עגום, להניח שהם יהססו לגנות בלשון הראויה את עורכת הדין ולוחמת-זכויות-האדם-דה-לה-שמאטה ממצרים. סביר, שכמו "ברק הכוזרי", הם ישאלו "מה אתה בעצם טוען, שניתן לפרק לנשל לשחוט להתעלל לבעול לדכא להשפיל ולמעוך את העם הפלסטיני אבל סולידריות מצד העם הערבי אסורה", חוסר סימני הפיסוק במקור. אגב, רצוי להזכיר ל"ברק", אם זה אכן שמו, שישנה עבודה אקדמאית מוסמכת הקובעת שישראלים אינם אונסים פלסטיניות, משום שהם גזענים כמובן, ולכן ה"לבעול" שלו לא במקום. "ברק", כמובן, ממהר להביא דוגמת נגד של הטרדה מינית ציונית – השרמוטה המפורסמת מחברון.

 

והעיקר, כמובן, לא לומר שהיליד הפרימטיבי הוא יליד פרימיטיבי, גם אם הוא בחליפה ויש לו תואר עורך דין, גם אם הברבריות הוא מסתיר מאחורי מלמול סיסמאות פוסטמודרניות והשבעות פוסט-קולוניאליסטיות.

 

קשה לתאר עד כמה זה דוחה להיות משויך לאותה קבוצה עם התולעים האלה, תולעת ולא איש, שלא מסוגלים לראות את כפל הלשון שלהם ועסוקים במרץ בהכחשת מה שעיניהם רואות.

[עדכון: הבוקר עצרה המשטרה איש ימין בצומת אום אל פאחם. האיש היה חמוש בדגל ישראל. הוא לא ניסה להכנס לעיר, כנראה פשוט לא שמע שההפגנה בוטלה. זו הפעם הראשונה ששמעתי שעוצרים מישהו בגלל שהוא הניף את דגל מדינתו בתחומה הריבוני. מישהו עוד לא הבין איזה גול עצמי היה פה?]

 

(יוסי גורביץ)

התיילדות קולקטיבית

ציפי לבני אמרה אתמול את האמת הברורה מאליה: "לא ניתן להחזיר את כל החיילים". היא התייחסה, כמובן, לגלעד שליט. דבריה לא נשאו חן בעיני התנועה האידיוטית ביותר בישראל – תואר שהמאבק עליו קשה וצמוד – המכונה "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט".

 

אסופת השוטים הזו, שדומה שהיא מאמינה שלולמרט מחזיק את שליט כלוא באיזו מעטפה נסתרת – אחרי הכל, היא לא מנסה "להיאבק" בחמאס, שכן אפילו האפופים הממלאים את שורותיה הצליחו לקלוט שהחמאס לא יתרשם מהם; היריב שלה הוא הממשלה –  ערכה על כן הפגנה צווחנית ורעשנית מחוץ לביתה של לבני. זו קיבלה כמה מהם לשיחה, והללו הופתעו – שומו שמיים! – מכך ש"לבני נשארה בעמדתה", למרות שזו "אומללה ופוגעת במוראל של כל חייל היוצא לקרב", לשיטתם. מישהו העז לומר לילדים המפונקים שהמציאות מסובכת ושהם לא יכולים לקבל את הצעצוע שלהם, והם המומים מהחוצפה.

 

בשיחה השבוע עם עדי גינת, היא העלתה נקודה מעניינת: ב-20 השנים האחרונות נערכו מספר קמפיינים למען שחרורו של רון ארד. הם היו חסרי תוחלת באותה מידה, אבל בהם מעולם לא תואר ארד כילד. גלעד שליט הופך לילד של כולנו. אולי זה נובע מכך שקשה לתאר נווט של חיל האוויר, בעצמו אב לילדה, כילד; אבל אולי זה נובע מהעובדה שהחברה הישראלית עוברת תהליך אינפנטיליזציה מזה שני עשורים. הדוגמא החדה ביותר לאחרונה היא הבחירה באסופת התמהונים שגירד סביבו רפי איתן לכנסת – שבעה מהם, לא פחות – כ"הצבעת מחאה".

 

אין לזה שום קשר לאדישות. יצגלעד שליט לא בבית, אבל זה לא בגלל ששרי הממשלה מעבירים אותו בחשאי ביניהם בתא המטען של הוולוו הממשלתית. הוא לא בבית משום שהוא משמש כלי משחק בידיו של אחד הארגונים הרצחניים והציניים ביותר בזירה, שאין לנו די מודיעין עליהם. ולא, זה לא כשלון של השב"כ. האחים המוסלמים, חוד החנית של הג'יהאד העולמי – שהחמאס הוא הסניף המקומי שלהם – הם לא ארגון שקל לחדור אליו, והצלחות בתחום הן נדירות ביותר.

 

האפשרויות לשחרורו של שליט הן שתיים. הראשונה, והבלתי סבירה שבהן, היא שישראל תשיג מידע מדויק על מיקומו ושתהיה לה אפשרות מעשית לפשיטה על המקום. סיכויי ההצלחה של פעולה כזו הם בינוניים, במקרה הטוב. סביר מאד ששוביו של שליט יהרגו אותו בטרם יצליחו בחורינו האמיצים לחלץ אותו – נזכיר שהפעולה הישראלית המוצלחת האחרונה לחילוץ בני ערובה היתה ב-1976, והיא נהנתה מגורם הפתעה שקשה להאמין שיהיה פה. גם באנטבה לא חולצו כל בני הערובה בשלום, והיו אבידות בקרב כוחות החילוץ. במקרה של הסתערות על איזו חושה בפאתי מחנה פליטים כלשהו, צפויות אבדות ניכרות בקרב הכוחות התוקפים – גם בשלב התקיפה וגם בשלב החילוץ. האם אנשי "מטה המאבק" ילכו לבקר את ההורים השכולים והאלמנות של מבצע התקיפה הזה, ויסבירו להם שהיה כדאי?

 

שיטת השחרור השניה, זו שזכתה להמון תשומת לב השבוע, היא העברתם של מאות אסירים פלסטינים לידי החמאס תמורת שליט. המשמעות היא שמאות אנשים שהיו מעורבים בפשעי מלחמה, היינו קטילתם של אזרחים ישראלים בלתי מעורבים, ישוחררו תמורת חייל אחד, שאיננו ילד ושלקח על עצמו סיכון מקצועי, מצער ככל שהדבר יהיה, כשהחליט ללבוש את מדי צה"ל. מנסיון עסקאות קודמות, חלק ניכר מהמשוחררים ישובו לנסות ולהרוג ישראלים – ולו משום שאין להם שום מקצוע אחר ומשום שהחברה הקניבלית מולה אנו ניצבים רואה ברצח אזרחים משהו נעלה. האם אחרי הפיגוע הבא בנתניה, או חדרה, או ירושלים, או תל אביב, יסבירו האינפנטילים מ"מטה המאבק" למשפחות השכולות של ילדים וילדות אמיתיים לחלוטין שהיה שווה, כי "הילד של כולנו" שב הביתה?

 

איכשהו, נראה לי שהם לא יהיו שם. איכשהו, נראה לי שהזעם הציבורי ייתלה אז בלבני ועמיתיה לממשלה – ובצדק מוחלט. הם יהיו האחראים לכל תוצאה של דילמת ה"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך" הזו. בשביל זה בחרנו אותם.

 

אבל אנשי "מטה המאבק" לא רוצים שיבלבלו אותם עם עובדות. הם רוצים את גלעד בבית עכשיו. יכול להיות שהם גם רוצים שוקו ולחמניה. לא היה צריך להתייחס אליהם אלמלא הם ייצגו היטב את הפן הבכייני של הציבור הישראלי, שרוצה מלחמה אבל לא מוכן לשלם את מחירה, שרוצה לשלוט בשטחים אבל לא מצליח להבין איך קורה שיש כאן טרור, שמתייחס לחיילים כאל "ילדים" אסורים בפגיעה, ואחר כך עומד נדהם מול כשלונו של צבא שהפנים שאסור לו לספוג אבידות, ושהשיבה הביתה ללא נפגעים חשובה מהעמידה במשימה.

 

ואם לא יתנו לילדים המגודלים האלה את הצעצוע שלהם, הם יצרחו ויצווחו ויכחילו ויבעטו וירקעו בקרקע ויגידו לממשלה שלהם שהיא רעה ושהם ברוגז איתה. הגיע הזמן להפסיק את זה, הגיע הזמן להפסיק את הסיוע התקשורתי לזה, הגיע הזמן להפסיק להיות ילדים, להפוך למבוגרים, ולהבין שאי אפשר לקבל הכל בחיים.

 

זה לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כמובן, ועל כן ראויה ציפי לבני לשבחים על שאמרה לצווחנים שהפגינו מול ביתה אמת לא נעימה. הם לא הפנימו אותה. אולי אחרים יפנימו. 

 

(יוסי גורביץ)

כשהקראקן מתעורר

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

מוסר והילדים שלנו

איתרע מזלי, ונאלצתי היום להקשיב לתכניתו של יהורם גאון. לבד מהעובדה שבמהלכה הופגנה יכולת השיגור המדהימה של החיבאללה – שיר אחד נקטע ארבע פעמים בהודעות פיקוד העורף על אזעקות – הוא הפגין את אופן החשיבה הילדותי האופייני לישראלים בנושא מוסר לחימה.

גאון, לאחר שנתן הטפה סכרינית בנוסח "בלי ביקורת עכשיו, ביקורת משרתת את החיזבאללה" (על כך בפוסט אחר), נתן ביטוי למחשבותיהם של ישראלים רבים: למה לא משטחים את הכפרים, תהה? למה לא מורידים כמה פצצות על כל בניין, וחסל?

ואז שם גאון דברים בפי המתנגדים: הם לא רוצים להרוס את הכפרים, אמר, כדי שיהיה לכפריים לאן לחזור. כדי שיהיה להם תמריץ עתידי להשתקע במקום בשלווה. ומן הבתים הללו, שמיועדים להשכין שלום עתידי, יורים החיזבאללה על חיילי צה"ל.

כלומר, גאון הוריד את השאלה "מדוע לא משטחים את הכפרים" – שנסובה תמיד סביב ערך חייהם של אזרחים לא-מעורבים מול חייהם של לוחמים ישראלים, האמורים לטהר את הכפרים מנוכחות לוחמי חיזבאללה – לרמה של נדל"ן: לא הורסים את הבתים כי לבתים עצמם, לרכוש, יש ערך גדול מזה של חיילי צה"ל. גאון סיים את הדברים בנימה צדקנית במיוחד ומקובלת מאד: "כשמדובר בחיים של הילדים שלנו, אני לא מוסרי".

קשה לחשוב על דוגמא מובהקת מזו ל"איש קש", טיעון שאתה מעלה ומייחס אותו ליריבך. מעודי לא שמעתי על מי שטוען שיש לחוס על בתי בינת ג'בל או אחד החורים הארורים ההם בגלל מעמדם כבית. הטענה היא שמאחר ויש סבירות גבוהה שבבתים נמצאים אזרחים, ומאחר ואין כל סיבה להניח שדווקא בבית הזה מסתתר איזה שיעי עם מפתח לגן עדן וטיל נ"ט, אסור להשמיד את המבנה – עד שיתברר שיושביו אכן מהווים סכנה ללוחמים הישראלים.

התגובה הישראלית המקובלת לטענה הזו היא שצה"ל הורה לתושבי הבתים להימלט, ומי שלא נמלט – דמו בראשו. יש בטענה זו בעיות רבות. ראשית, כמו תושבי הצפון שלנו, יש שיעים רבים שלא הצליחו להמלט – מפאת מחסור בכסף, מוגבלות פיזית, וחשש. שנית, החשש הזה מוצדק לחלוטין, משום שחיל האוויר כבר הפציץ שיירות פליטים, שלא לדבר על כך שהחריב את כל הגשרים, הדרכים ותחנות הדלק – כל מה שהיה אמור לסייע לנטישה – קודם לפלישה. שלישית, הטענה הזו משמשת נשק בידי האויב: אחרי הכל, הוא יכול לטעון שאנשים הנותרים בחיפה למרות התרעותיו – ואתמול סיפק נסראללה התרעה כזו בדיוק – מסכנים את נפשם מרצונם.

אבל הבעיה העיקרית היא הסיפא של גאון: ה"אני לא מוסרי כשזה מגיע לילדים שלנו". ישנה בעיה בהתייחסות לחיילים חמושים כ"ילדים"; גאון, ועימו הציבור הישראלי, מגלה כאן עוורון מוסרי מרשים, משום שהוא מציע, כדי להציל את ה"ילדים" המגודלים והחמושים שלנו, להפציץ ילדים-ממש.

המוסר שגאון דוחה הוא מוסר הלחימה הבינלאומי; הרעיון שניתן לבטל אותו דווקא בעת מלחמה מפריך את כל משמעות קיומו. מי שמצהיר בריש גלי על נכונותו להיות "לא מוסרי" אומר, למעשה, שכדי לשמור על חייהם של לוחמים הוא מוכן לבצע פשעי מלחמה, או לפחות להעלים מהם עין.

השאלה היא למה לעצור דווקא בהפצצת בתים. אם כבר השלכנו את החוק מאחורינו, יש שיטה נהדרת למנוע הפעלת מטעני חבלה נגד הטנקים החדירים-מדי שלנו: אפשר לקשור לצריח שלהם שבויי חיזבאללה או סתם ילדים דרום לבנונים. השיטה הזו הוכיחה את עצמה בעבר: הצבא הגרמני עשה בה שימוש בהתקוממויות פאריס ווארשה, ודיווח על אחוזי הצלחה מרשימים. אולי רצוי להביא זאת לידיעת המטכ"ל, שכבר הביע פעם עניין במורשת הקרב של הוואפן אס.אס. בדיכוי מרד גטו וארשה.

מי שנרתע מן הדימוי הזה, מתבקש להסביר את ההבדל העקרוני שבינו ובין הפצצת בניין שבו יש, כמעט בוודאות, אזרחים ובו, כמעט בוודאות, אין לוחמים. בשני המקרים, אנחנו הורגים אזרחים כדי למנוע את הפגיעה בחייהם של לוחמים.

אבל כל מטרת ההבדלה בין לוחמים לאזרחים מיועדת לסמן את המותרים בפגיעה ולהבדיל בינם ובין האסורים בפגיעה. כפי שכתב יפה איתמר, הטרור המודרני ולוחמת הגרילה מאתגרים את התפיסה הזו, ויש למצוא לה פתרון. אלא שאת הפתרון צריך למצוא בהסכמה בינלאומית, לא בפריצת גדר ישראלית.

הטענה הכמעט-אוטומטית שעולה כשמושמע הטיעון הזה, שהיה צריך להיות מובן מאליו, הוא "אתה רוצה במותם של החיילים שלנו". אין דבר הרחוק מכך: הם שליחי ציבור, ועלינו לעשות כל שמותר כדי שיחזרו אלינו בשלום. אבל אם נגזר עליהם למות, ימותו נא כלוחמים, ולא כטרוריסטים; כחיילים, ולא כפושעי מלחמה.

(יוסי גורביץ)