החברים של ג'ורג'

קצין חטיפות ראשי

על תרבות השקר וההסתה של אלוף יואב מרדכי

לפני מספר ימים, פרצו חמושי צה”ל לכפר נאבי סאלח וחטפו את מוחמד תמימי, בן 15, מביתו. תמימי, שנפצע בדצמבר בראשו מכדור מצופה גומי של חמוש צה”ל במהלך הדיכוי השיטתי שמבצע צה”ל בכפר, נלקח למתקן צה”לי ללא עורך דין או ליווי הורי; שם הופעל עליו לחץ כבד לחתום על מסמך שבו נטען שהוא לא נפצע מירי אלא מתאונת כידון אופניים. תמימי, שכבר נעצר בעבר על ידי החמושים ושבת דודתו המפורסמת יותר עאהד מוחזקת במעצר ומתנהל כנגדה משפט בדלתיים סגורות בניגוד לרצונה, ושיודע שהשיטה המקובלת של צה”ל היא החזקת קטינים במעצר עד תום ההליכים, חתם ושוחרר. זמן קצר לאחר מכן הודיע התועמלן הראשי של צה”ל, האלוף יואב “פולי” מרדכי שמכהן רשמית כמתאם פעולות הממשלה בשטחים, על ההודאה שהוצאה מתמימי כעל המציאות, והכריז שבכך נחשפה “תרבות השקר וההסתה” הפלסטינית בכלל ושל משפחת תמימי בפרט.

הבעיה היא שלמרות מה שחושבים אשפי ה-hasbara, יש בכל זאת מציאות מעבר לשקרים של התעמולה הישראלית. תוך זמן קצר הציגה משפחת תמימי את מסמכי בית החולים שמעידים על הפציעה של תמימי מקליע, צילומי רנטגן של הקליע וצילומים של הקליע המזורגג עצמו, כמו גם את עדויותיהם של עדי הראיה. האדם החושב נאלץ, על כן, לבחור בין שני תיאורי מציאות:

א. תמימי נפל על כידון אופניים שצבר מהירות בליסטית והתנהל כמו קליע, ולאחר מכן שכנע שורה של עדים לשקר בנושא, כמו גם הוביל לזיוף מסמכי בית חולים וצילום רנטגן.

ב. תמימי נורה בראשו על ידי חמוש צה”ל, וצה”ל החליט לטייח את הנושא לצרכי hasbara.

רוב העולם בחר באופציה ב’. וקשה להאשים אותו, כי כעבור כמה שעות ביצע האלוף מרדכי נסיגה צרפתית והודיע שבעצם, הוא לא טען שמשפחת תמימי שיקרה אלא “רק הציג את שתי הגרסאות.” מסתבר שמרדכי לא יודע לקרוא את מה שהוא עצמו כתב, או על כל פנים מאמין שהציבור מטומטם מספיק כדי לא לזכור מה קרה יום קודם.

אז מה קרה פה? קודם כל, צריך להזכיר את האמת הבסיסית: צה”ל הוא ארגון טרור. הוא ארגון שתפקידו העיקרי הוא לדכא התקוממות של אוכלוסיה כבושה והוא עושה את זה על ידי הפעלת אלימות לשם הטלת אימה. שנית, בשנים האחרונות השתכנע צה”ל – הרבה כתוצאה מפעולה של תעשייני השקרים המכונים אנשי hasbara – ש”המאבק על הנראטיב” הוא מאבק צבאי לכל דבר, שהפגנה ודיבור הם כלי נשק, ושעל כן עליו להשליך את כל כוחו לשדה הקרב הזה. והוא עשה את זה כמו שהוא יודע: בטמטום ובבהמיות.

נעמוד על עוד נקודה בסיסית: תמימי לא נעצר, הוא נחטף. הוא לא נחשד בשום עבירה: הוא נלקח מביתו באישון לילה על ידי חמושים שמאמינים משום מה שהם שומרים על מדינת ישראל, הובא למתקן שבו היו שוטרים ואנשי מנהלת התיאום והקישור, ושם חתם על ההודאה שרצו שעליה יחתום. הוא לא הוחשד בשום עבירה והוא שוחרר לאחר שמסרו לאנשי ה-hasbara את מה שרצו. למעצר של אדם שלא חשוד בעבירה לצרכי הטלת אימה קוראים חטיפה.

שאלה נוספת שמתעוררת היא מה בעצם עושה פה האלוף מרדכי. הוח אלוף. למה הוא מתעסק במעצר מפוברק של נער בן 15? זה עבודה של מ”מ או של רכז מודיעין. מה עושה פה אלוף? או.

מרדכי הוא דובר צה”ל לשעבר, ולאחרונה הוא בונה לעצמו מוניטין של אסטרטג hasbara דגול, אלוף בשימוש בערבית. איך הוא יודע על חטיפתו של תמימי? לא בטעות ולא במקרה. אנחנו לא יודעים מי נתן את ההוראה לחטוף את תמימי, אבל אין ספק שמרדכי היה בשרשרת הפיקוד, וכנראה הבכיר ביותר בה. אם הוא לא נתן את הפקודה, הוא ודאי היה מודע לה.

צה”ל, כאמור, הוא ארגון טרור. מדי פעם הוא מקבל רשות לבצע טבח כמו שצריך, בדרך כלל ברצועת עזה. רוב הזמן, החמושים שלו – שאמרו להם שהם בשדה קרב, כי אף אחד פרט לסאדיסטים לא רוצה לבזבז את מיטב שנותיו על דיכוי אוכלוסיה – צריכים לפרוק את התסכול שלהם בעקיפין. יש להם עסקה שקטה עם הפיקוד: הם לא ידווחו על הרצח שהם מבצעים והפיקוד לא ישאל שאלות ואף יחפה עליהם. אפשר לראות את זה במקרה של יאסין אראדיח עליו כתבתי בסוף השבוע: למרות שנתיחה העלתה שהוא נורה, ולמרות שיש חור כניסה על האימונית שלו וסימני דם על גבו, בצה”ל מתעקשים לעמוד מאחורי הצוות הרפואי שלהם, שטוען שהוא לא ראה את פצעי הירי. בוויכוח בין מציאות פורנזית ובין עמדת החייל בשטח, צה”ל מאמץ את עמדת החייל.

כי די ברור מה יקרה לו אחרת: די ברור שאם הוא יעמיד עוד חיילים לדין, מורשת אזריה עשויה להתפתח למרד.

צה”ל צריך להתמודד עם כך שמדי פעם החיילים שלו רוצחים – לעולם לא נוכל לדעת מה קרה לכל ההרוגים בהפגנות – ושמדי פעם הפאשלות שלהם, כמו ירי בראש של בן 15 בנאבי סלאח, נחשפות. להעמיד את החיילים לדין זו לא באמת אופציה כי הציבור לא יסכים לכך, וגם במקרים מובהקים כמו זה בן דרי מביתוניה, שהחליף קליעים במחסנית הגומי שלו לקליעים חיים והרג שני נערים, צה”ל סגר את הרצח ב”הריגה ברשלנות.”

מה אפשר לעשות כשהמציאות לא מסתדרת עם ה-hasbara? להפעיל כוח כדי לנסות לשנות את המציאות. חוטפים נערים ומאלצים אותם לחתום אותם על אמירה שלא צה”ל הוא זה שריסק את הגולגולת שלהם. העובדה שאלוף בצה”ל טיפש כמו נעל, או אם לדייק כמו מייקל אורן, לא באמת מפתיעה אותי. צה”ל לא מקדם אנשים בשל תבונה. מה שקורה פה הוא שצה”ל הסתבך בתפיסת המציאות שלו, שהקשר בינה ובין המציאות רופף למדי. יואב מרדכי באמת ובתמים חושב שהוא יכול לאלץ נער לחתום על מסמך שקרי בעליל ושמישהו בעולם יחשוב שוואלה, יש כאן כנראה שני צדדים. הוא לא נכנס למלכודת ביודעין; הוא לא הבין שיש פה מלכודת. הוא אשכרה חשב שזה יעבוד.

אבל מרדכי צודק בדבר אחד: בציבור היהודי בישראל, זה דווקא עובד. התקשורת היהודית, מבוהלת מהחשש שהיא לא תיראה פטריוטית, ציטטה בחלק ניכר מהמקרים את דברי מרדכי ללא הסתייגות. וזו הבעיה המרכזית שלנו: קצין החטיפות הראשי של צה”ל מחזיק בחלק ניכר מהציבור. זה שהאחרון פיתח מצידו תסמונת שטוקהולם זן בעיה בפני עצמה.

עדכון: בצלם מצאו עוד סרטון שצה”ל היה מעדיף שלא תראו מפרשת הריגת יאסין אראדיח. הוא מראה הרבה יותר אלימות מצד החמושים כלפי הפצוע, ועל פניו נראה שלצה”ל היה את הסרטון המלא אבל, כרגיל, פרסם רק את החלק שנוח לו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה בשם הזה, טרור

כשמילה מכסה על מציאות, צריך לברר מה עומד מאחוריה. או, במילים פשוטות: שמרו על רוגע והמשיכו הלאה

(ארוך)

ח”כ בצלאל “בהמת הנפץ” סמוטריץ’ (האחים היהודים) פרסם בסוף השבוע מאמר (עמ’ 21) שעורר תהודה בבטאון “בשבע,” שבו טען סמוטריץ’ כי טרור יהודי כלל איננו טרור, וזאת משום שאלו שמבצעים אותו אינם אויבים. כולם התייחסו לקטע נטול המודעות העצמית שבו כתב סמוטריץ’ על המתנחלים ש”כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כאל טרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ.” מודעות עצמית אף פעם לא היתה הקטע החזק של האחים היהודים, אבל אני מעז לטעון שהפסקה החשובה במאמר של סמוטריץ’ היא אחרת לגמרי.

“איננו במלחמה מול יהודים! פשע הוא פשע, וחובה על מערכות האכיפה למגר אותו. אולם פשע איננו טרור, ופשע שמבצעים אזרחי המדינה אינו הופך אותם לאויבים ואינו מצדיק יציאה מן הסדר, כפי שאנחנו נאלצים לעשות מול אויבים.”

כלומר, אם נפרק את הטענה של סמוטריץ’,

א. יש הבדל בין פשיעה לטרור.

ב. טרור הוא אקט מלחמתי, הוא מבוצע על ידי אויבי המדינה שאינם אזרחיה.

ג. מהיותו של טרור אקט מלחמתי, הוא מצריך חריגה מגדר הדין הרגיל, שאינו הולם מצב מלחמתי.

רגע. מיד נחזור.

[…]

בתחילת החודש, יצאו שני אמריקאים – סעד ריזאן פארוק ותשפין מליכ – לטבח בסן ברנדינו שבקליפורניה. הם הרגו כ-14 בני אדם וכנראה שהיו הורגים יותר אלמלא חוסלו במקום; הם היו חמושים למשעי. ביממה הראשונה שלאחר הטבח, חל בלבול: האם מדובר בהתקפת טרור או לא? החשד הראשוני שמדובר בטרור נבע, כמובן, משמותיהם המוסלמיים מאד של בני הזוג. להוציא שמות אלה, לא היה שום דבר שיבדיל במובהק בין התקפת הירי שביצעו (במקום עבודתו של פארוק) ובין 352 התקפות הירי שקדמו לה באותה השנה בארה”ב – בממוצע, עד אותה התקפה, יותר מפיגוע ביום. בשנה שקדמה לה, 2014, היו 336 פיגועים כאלה.

רגע, אמרתי פיגועים? סליחה, טרמינולוגיה לא מדויקת. “פיגועים” הם, בעברית, התקפות טרור. אבל 352 ההתקפות שקדמו לאלה של פארוק ומליכ לא הוגדרו כטרור. ב-2015 היו 62 התקפות ירי על מוסדות חינוך (גנים, בתי ספר, אוניברסיטאות), ומאז הטבח בסנדי הוק ב-2012 היו 161 התקפות כאלה. הסיכוי של האמריקאי הממוצע למות בהתקפת טרור אפסי. הסיכוי שהוא יירה למוות על ידי פסיכי עם נשק – בדרך כלל (64%) לבן, והוא כמעט תמיד יהיה גבר. לעתים קרובות למדי הוא יחזיק באידיאולוגיה ימנית: ביוני 2015, זיהה מאגר המידע לטרור גלובלי של אוניברסיטת מרילנד 65 התקפות שבוצעו על אדמת ארה”ב על ידי פסיכים ימנים; פסיכים ג’יהאדיסטים ביצעו “רק” 24 התקפות. פארוק, אגב, הוא אזרח אמריקאי יליד ארה”ב (מליכ היתה מהגרת).

ואם זה לא היה מספיק, אז מסתבר שאחד מכל עשרה אמריקאים שנושאים נשק סובל מהתפרצויות זעם.

שיעור הרצח באמצעות נשק חם בארה”ב – סוג הנשק שמופיע כמעט בכל רצח המוני – חריג מאד. אף על פי כן, למרות שםארוק ומליכ לא עשו שום דבר יוצא דופן על רקע הנוף של הרג המוני, ארצות הברית נכנסה לפאניקת טרור שמזכירה את הרמות שלאחר ה-11 בספטמבר.

למה?

[…]

חזרה לסמוטריץ’. אם נשתמש בכללים שלו, הטבח בסן ברנדינו לא היה מעשה טרור: הוא בוצע על ידי אזרח אמריקאי, לא על ידי אויב של ארה”ב; ואי אפשר היה להבדיל בינו ובין פשע ירי המוני שגרתי. אף על פי כן, סביר שסמוטריץ’ יתחלחל מן המסקנה הזו. זה טרור מובהק, הוא יאמר, האזרחות פחות חשובה.

ואכן, סביר להניח שאם נשאל את החבר סמוטריץ’ האם להפעיל את חוקי הטרור כנגד פלסטינים ישראלים שנצפו אוגרים 700 ליטרים של דלק תוך שהם גומעים בצמא אידיאולוגיה קיצונית, התשובה צפויה להיות חיובית. על כל פנים, לא שמענו מילת התנגדות מסמוטריץ’ כשהשב”כ והמשטרה עצרו אזרחים ישראלים ממוצא לא יהודי בחשד לטרור והפעילו כלפיהם את כל ארגז הכלים שמיועד ללחימה בטרור.

אז אזרחות היא לא באמת קריטריון. היא שם כדי שסמוטריץ’ לא יצטרך להסביר דברים במקרה שייחקר על הטפה גזענית. הוא הרי לא יכול לומר ש”טרור זה משהו של ערבים,” לא בלי להסתבך, אז הוא מציב את הקו המפריד בין אויב לאזרח.

אבל, כפי שראינו במקרה של פארוק, אזרח לגמרי יכול להפוך לאויב. למעשה, רוב גדול של מקרי הטרור שאנחנו מכירים בוצעו על ידי אנשים שרשמית החזיקו באזרחות או בנתינות של המדינה שכנגדה פעלו. טרור הוא כלי שבדרך כלל מופעל על ידי אזרחים.

שאלה נוספת לחבר בהמת הנפץ: כשחמושי האצ”ל ירו למוות בחמושים בריטים, האם הם היו פושעים?

כנראה שלא. סמוטריץ’ ינסה לטעון שהם היו לוחמי חירות, אבל זה בדיוק מה שאומרים הפלסטינים על הטרוריסטים שלהם.

יהודים אינם יכולים להיות טרוריסטים, אומר סמוטריץ’ – אבל החשודים הנוכחיים בטרור יהודי (ודוק: חשודים) מחזיקים, כך טוען המשטר, באידיאולוגיה שאומרת שיש להפיל אותו; שהוא מלכות הרשעה שיש להכות בכל נקודות התורפה שלה, עד שתקרוס. הם לא לבד: הימין היהודי כולו אכול בגידה, ושני שרים של ממשלת נתניהו – אורי אריאל וזאב אלקין – הם בוגדים שדיווחו על פעולות הצבא לאנשים שהיום עצורים בחשד לטרור יהודי. סמוטריץ’ עצמו, כידוע, נתפס במהלך ההתנתקות עם 700 ליטר דלק שלא ברור איך הגיעו אליו ושעל פי טענות המשטרה החשאית, היו מיועדים לשמש לפיגוע נגד מטרות משטר כדי לסכל את ההתנתקות. כמקובל ביחס לטרוריסטים יהודים, התיק של סמוטריץ’ לא הגיע לבית משפט. כלומר, האנשים שחשודים בטרור יהודי – הפעלת אלימות שמטרתה הסופית היא הפלת המשטר הנוכחי והקמת מדינה יהודית באמת – נראים דומים מאד לאנשים שניסו לחסל את המשטר הצארי באמצעות טרור. ואלה, אין שום ספק שהיו טרוריסטים.

[…]

סמוטריץ’, כמובן, רק רוצה להמנע מכך שיתייחסו אל הציבור שלו – בצדק! – כאל ציבור שמעודד טרור; הוא פוחד פחד מוות מכך שאולי הפעם יגיע הפוגרום המשטרתי נגד הציבור שלו, הפוגרום שכל כך פחדו ממנו שם אחרי שהם רצחו ראש ממשלה. לשם כך הוא מעוות את ההגדרות של “מהו טרור.” אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה אלמלא הדיבור הכללי ביחס לטרור היה מעוות.

מהו טרור? טרור הוא פעילות אלימה, או למצער מלווה באיומים אמינים של שימוש באלימות, שמטרתה היא השגת מטרות פוליטיות. הצתת בית ספר דו לשוני היא טרור; המטרה שלו היא איום על אנשים שמעיזים להפר את טוהר הדם היהודי. אלימות כלפי חקלאים פלסטינים על אדמותיהם או בתוך כפריהם – מעשים של יומיום עד שגל האלימות הנוכחי הפך את זה למסוכן – הם טרור, שכן המטרה שלהם היא שכנוע הפלסטינים לנטוש את אדמותיהם. הפצצה של בתי משפחות של פעילי חמאס, טקטיקה אהובה מאד על כנופיית הטרור המכונה חיל האוויר הישראלי, היא טרור של מדינה.

האם יש קשר בין טרור ובין פעילות אויב? לא בהכרח. רוב מה שמכונה “פעולות אויב” הן פעולות לחימה קונבנציונליות, שאינן מופנות כלפי אזרחים אלא כלפי חמושים אחרים. אבל, ב-30 השנים האחרונות, להרבה יותר מדי ממשלות היה נוח להשוות בין טרור ובין אקט מלחמתי.

בעולם הראשון, לא היו כמעט פעולות מלחמתיות מאז מלחמת העולם השניה. כמעט כולן התרחשו בעולם השלישי, שבו השתמשו העולם הראשון והשני (ברה”מ וגרורותיה) כ-proxies. טרור הגיע בדרך כלל מבפנים: באדר-מיינהוף בגרמניה, הוות’רמן בארה”ב, הטרור הימני המובהק שזעזע את איטליה בשנות השבעים והשמונים (”אסטרטגיית המתחים”). מספרם של הטרוריסטים תמיד היה קטן, והיכולות שלהם מוגבלות ביחס.

אף על פי כן, ב-30 השנים האחרונות אנחנו מדברים על טרוריסטים/מחבלים לא כעל פושעים – אלה המבצעים פשע של חתרנות אלימה, שמטרתה הפלת המשטר או שינויו בדרכי אלימות – אלא כאל אויבים. למה? כי זה מאפשר למדינה להפעיל את סך הכוחות החריג מאד שהיא מחזיקה למצב מלחמה. אם אתה חשוד לא בפשע – רצח, חטיפה, הצתה – על רקע אידיאולוגי אלא ביציאה למלחמה כנגד המדינה, אפשר לעשות לך הרבה מאד. אפשר, בפועל, לחסל את רוב הזכויות שלך אם אתה חשוד בפעילות כזו. אפשר, וממשלות תמיד אוהבות את זה, לדבר על איום שגרתי כעל איום קיומי.

דוגמא היסטורית בעלת חשיבות: בשנים 68-67 שכנע גנאיוס פומפיוס מאגנוס את העם הרומאי שבעיית הפיראטיות חריפה כל כך, עד כדי שאין מנוס אלא מלהעניק לו פיקוד מיוחד, בניגוד לחוק ולנוהג. עכשיו, היו פיראטים והם היו מטרד לא קטן: בין השאר הם שבו את יוליוס קיסר הצעיר. אבל כנראה שהם לא היו סכנה חריפה למשטר הרומאי, כי משעה שקיבל פומפיוס את הפיקוד, הוא השמיד אותם תוך 40 יום.

[…]

יש טרוריסטים בעולם. אין ויכוח. אבל הם לא מאיימים על המשטרים הדמוקרטיים, לא באמת. הם מסוגלים להרוג כמה עשרות או מאות בני אדם, אבל בציניות המתבקשת צריך לומר שהם יצטרכו לעבוד קשה כדי שמישהו ישים אליהם לב בארה”ב, עם כל מקרי הטבח שלה. כשאנחנו מתייחסים אליהם כאויב, אנחנו עושים שורה של דברים, כולם לא בריאים.

קודם כל, אנחנו מאדירים קבוצות קטנות לכדי איום קיומי. שנית, וזו בעיה של ממש, אנחנו מפעילים את חוק המלחמה כנגד איומים שהם לא איום צבאי. חוק המלחמה מאפשר שימוש דרקוני כל כך, משום שהוא מיועד לאיום שאשכרה מאיים על המדינה עצמה: מצב שבו היא מושמדת או נכבשת. להוציא, אולי, דאע”ש בסוריה ועיראק, שום ארגון לא מתקרב או התקרב למצב הזה – וכאן צריך לומר שסוריה ועיראק היו failed states לפני העליה של דאע”ש ושלצד מעשי האימה של דאע”ש יש גם נסיון לבנות מדינת-נגד. כלומר, הצורה הנכונה להתייחס אל דאע”ש היא לא כאל ארגון טרור אלא כאל מדינה שהטרור הוא טקטיקה מרכזית שלה. ואיך לומר, מדינה שבית המשפט שלה קבע שוב ושוב שמותר לכוחות המזויינים שלה לבצע ענישה קולקטיבית כהריסת בתים לשם “הרתעה” (=הטלת טרור) לא נמצאת במצב טוב לידות אבנים.

שלישית, אנחנו יוצרים שתי בעיות. הראשונה היא שאנחנו יוצרים מיליטריזציה הן של החשיבה הפוליטית והן של המשטרה. פתאום, הפתרון הראשון לכל בעיה הוא אמצעי צבאי, מחימוש לא שפוי של שוטרים עבור בהעלמת עין מהפעלת אלימות קטלנית מצידם (אנחנו במלחמה!) כנגד האוכלוסיה, וכלה במעצרים מנהליים.

השניה היא יצירתה של מדינת-נגד חשאית, עם משטרה חשאית ומעקב אחרי חלקים ניכרים של האוכלוסיה. המדינה הזו, בהגדרתה, לא יכולה להיות תחת פיקוח הולם של הרשות המחוקקת, פשוט כי היא רגילה ליצור עוד ועוד חלקים יותר ויותר סודיים מעצמה. ובשלב מסוים, המדינה הסודית תמצא את עצמה במצב עימות עם המדינה הרגילה. אחרי הכל, אם כל האזרחים הם חשודים בפעילות עוינת (”טרור”), ואם אין צורך להביא ראיות לפעילות כזו (שהרי היא עוינת ולא כפופה לחוק), זו רק שאלה של זמן עד שבתי המשפט יצטרכו לדון בפעולותיה של המדינה החשאית. כשזה קורה, מופעל עליהם לחץ בלתי נתפס לסגת אחורה, לא לגעת. וכשזה קורה, נוצר מצב שבו יש ארגונים של המדינה, שפועלים על אדמתה וכנגד תושביה או אזרחיה, ושאין עליהם פיקוח מעשי של בתי המשפט. נוצר מצב שבו יש אקס-טריטוריה שרשמית היא בידי המדינה, אבל בפועל היא בידי המדינה החשאית. מכאן, ההבדל בין מדינה חופשית ובין דיקטטורה הופך במהירות לשאלה של מידה: כמה חלקים מהמדינה שלך כבר ננגסו על ידי המדינה החשאית?

לב הבעיה פה היא שמלחמה רגילה נגמרת בשלב כלשהו: בירת האויב נופלת ומה שנשאר מכוחותיו נכנע, או ששני הצדדים מותשים ומבקשים הפסקת אש. מה שמכונה “המלחמה בטרור” לא יכול להגמר. רעיונות לא מתים בשדה הקרב. התוצאה היא שמצב מלחמה, שאמור להיות זמני, הופך לקבוע. ומשטרים מתקשים מאד, בלשון המעטה, להשאר דמוקרטיים במצב של מלחמה וגיוס תמידי.

ועל כן, ייטב לכולנו אם נוציא את המונח “טרור” לגמלאות. הוא לא מועיל לדבר אלא לערפול. אם אנחנו מתייצבים מול אויב, כלומר גוף שמהווה איום ממשי על קיום המדינה עצמה, אז את הטיפול בו יש להשאיר לכוחות הצבא, שלא יורשו לפעול בתחום המדינה. כוחות עוינים שיוכלו לפעול בתחום המדינה – ושמטבעם, לא מאיימים על המדינה אלא על פרטים בתוכה – הם בהכרח קטנים מאד; את אלה יש להשאיר למשטרה, שתתייחס אליהם כאל פושעים לאומניים ותו לא. שזה אומר כל דקדוקי הדין: איסוף ראיות, זכויות נחקרים, העמדה לדין בבית משפט פתוח, הכל.

כי הערפול של שני המצבים האלה מאפשר לממשלות להפחיד את הציבור, הוא מאפשר לאלמנטים שלה שרוצים לבנות מדינה חשאית להתפשט, והוא חותר תחת קיומה של המדינה החופשית. די לטשטוש: טרור איננו מלחמה ואין להתייחס אליו בכלים של מלחמה.

טרור הוא בסך הכל שם שמיועד להתיר אלימות כלפי אנשים לא רצויים. שימו לב כמה שנים לקח עד שישראל העזה לדבר על “טרור יהודי”: אריאל שרון היה ראש הממשלה הראשון שדיבר (ביחס לבוגד עדן נתן-זאדה) על “מחבל יהודי.” טרור הוא שם שמודבק של מי שנמצא בחוץ: לא פסיכי ימני לבן בארה”ב, אלא מוסלמי; לא מישהו מהמרכז-הימני-הבולע-כל של ישראל, אלא “קיצוני.” והשם הזה מפריע לנו להתמודד עם המהות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אינסטינקט המוחבראת

הטרור האיסלמי דוחף מדינות מערביות להפוך לאויב הבסיסי של הטרור האיסלמי: מדינת המוחבראת. הבעיה היא שבתוך כל מדינה חופשית יש מדינת מוחבראת שרוצה להיוולד

ג’ון ברנן, ראש הסי.איי.איי. שלא הצליח אפילו לשמור על המיילים שלו, הטיל השבוע את האחריות על הפיגועים בפאריס על מדליף-העל אדוארד סנודן. לדברי ברנן, העובדה שהחשיפות של סנודן הובילו לצמצום תכנית המעקב של ה-NSA כלפי אזרחים אמריקאים היא פגיעה במלחמה בטרור והיא שצמצמה את היכולת של שירותי המודיעין להלחם בארגוני טרור איסלמיים. סכנה קשורה שעליה מתריעים ברנן ודומיו היא שסנודן העלה את המודעות להצפנה, ובכך נתן כלים לארגוני הטרור.

ואם אתה ניזון מהתקשורת הממוסדת, אתה אשכרה יכול להאמין לבולשיט הזה.

עובדה א’: תכנית המעקב של ה-NSA לא בלמה ולו מתקפת טרור אחת. זו לא אמירה שלי: זו אמירה של ועדת חקירה של הממשל האמריקאי. כלומר, במשך יותר מעשור ביצעה ה-NSA הפרות רבתי של החוקה האמריקאית וריגלה אחרי מיליוני אזרחים, בלי שום תועלת בטחונית ובעלות של מיליארדים.

עובדה ב’: השבוע נמצא בזירת אחת הפיגועים הטלפון של אחד המתאבדים. היה בו סמס שאמר בפשטות “קדימה, מתחילים.” הטלפון לא היה נעול והמסרון לא היה מוצפן.

עובדה ג’: טרוריסטים מודעים לאפשרות של הצפנה מזמן, אל קאעדה עשתה בכך נסיונות עוד קודם לפיגועי ה-11 בספטמבר. והממשלה האמריקאית ניסתה להלחם באפשרות של הצפנה זמינה מימי PGP של פיל צימרמן בשנות התשעים המוקדמות. אז האויב היה פשע מאורגן וסוחרי סמים; היום הוא טרוריסטים וסוחרי פורנו ילדים.

עובדה ד’: ה-NSA סובלת מעודף מידע ובמקביל מחוסר יכולת לזהות את המידע שהיא צריכה. דוגמא שנחשפה לאחרונה היא שאנליסט ב-NSA הופתע לגלות שהסוכנות מחזיקה ב”מכרה זהב” של מידע על בכירים בחברת הנפט של ונצואלה. המידע פשוט למה לעזאזל צריכה ה-NSA להתעסק בחברת הנפט של ונצואלה כשיש לה ארגונים כמו דאע”ש על הראש? כי הוא אוספת הכל, על כולם, בכל מקום. בלסנן היא פחות מוצלחת.

עובדה ה’: השבוע הכריזה ממשלת ישראל, בצו, על התנועה האיסלמית כעל תנועה בלתי חוקית. רגע, איך זה קשור?

הנה.

[…]

הטרור האיסלמי המודרני – כדי למצוא טרור איסלמי מאורגן לא מודרני, אנחנו צריכים לחזור אל החשאשינים – הוא תגובה לכשלונות המודרנה בעולם המערבי. האחים המוסלמים הבחינו בשלב מוקדם בכך שהמדינה הלאומית הערבית לא מסוגלת לעמוד בהבטחות שלה, ושבמקביל היא עוסקת בדיכוי רחב היקף. מימי סייד קוטב (Sayyd Qutb, פעיל בעיקר בשנות החמישים והשישים, הוצא להורג ע”י משטר נאצר) והלאה, הטרור האיסלמי בונה את עצמו קודם כל נגד מדינת המוחבראת הערבית. התפיסה הבסיסית שעיצב קוטב היא שהמדינות הערביות הן בעצם מדינות ג’הליה, מדינות שחזרו לתקופת הבערות הפרה-איסלמית, משום שהן תובעות מן המוסלמי נאמנות לא לאל אלא לאדם. מדינת המוחבראת היתה ידועה לשמצה בכך שהיא יכולה להגיע לכל אדם, בכל מקום; ואף על פי כן, היא תמיד נאלצה לחיות על כידונים. ככל שהתעצם כשלון הלאומיות הערבית, עלה כוחן של התנועות האיסלמיות – גם ובעיקר כאשר הן דוכאו בכוח. אפילו מדינת מוחבראת מודרנית, נטולת כל מעצורים, לא יכולה להתמודד בהצלחה עם התקוממות עממית. אבל, כמובן, הטרור האיסלמי סיפק בתורו גם את הלגיטימציה למדינת המוחבראת: תראו עם מה אנחנו צריכים להתמודד, אין כלים אחרים.

כאשר הטרור האיסלמי פונה למדינות העולם החופשי – ונניח עכשיו לשאלה של המניעים של פיגועים כאלה, שנעים בין רצון לנקמה ורצון להרתעה (ככל שאפשר להפריד בין השניים) ובין זעם ותסכול פשוט – הוא מדרבן את מדינות העולם החופשי להפוך למדינות מוחבראת: פחות חירויות, יותר מעקב, יותר סמכויות לגופים במדינה שפועלים בפועל מחוץ לחוק, ועל כן, בהכרח, יותר התנגשויות בין מדינת החוק ובין מדינת המוחבראת. ובזמנים של טרור, הדחף הציבורי הוא להכנע מצד אחד לפחד ומצד שני לאנשים שמבטיחים הבטחות שווא על כך שאם ניתן להם לכרסם עוד קצת בחירויות שלנו, יהיה לנו יותר בטחון.

הבעיה היא שככל שבודקים את הטענה הזו, אין בה ממש. ה-NSA, כפי שראינו, לא בלמה ולו התקפת טרור אחת למרות הוצאות אינספור וכרסום מסיבי בחירויות הפרט. היא עקבה בפועל אחרי כל האמריקאים. היא לא הצליחה להגיע לאף אחת מהתקפות הטרור שאכן התרחשו בארה”ב. צרפת העבירה אחרי הפיגוע בשארלי הבדו חוקים נוקשים יותר, שאיפשרו לשירותי המודיעין הגם כך לא מרוסנים שלה יותר סמכויות, יותר מעקב. הם לא הצליחו לזהות ולבלום התקפה משולבת בשש נקודות שונות, וזו התקפה שאי אפשר לבצע אותה בלי להשאיר שובל דיגיטלי עצום. כפי שראינו, התוקפים לא השתמשו בהצפנה. המידע היה גלוי. הוא כנראה יושב באיזה שרת. אבל לא הגיעו אליו.

למה? מכמה סיבות. ראשית, ככל הנראה מחסור במתרגמים. שנית, יש פשוט יותר מדי מידע. כשהרשת שלך פרוסה רחב מדי, אתה אוסף כמויות חריגות של מידע לא רלוונטי. אתה מגדיל את הרעש על חשבון האות. התוצאה היא שהסוכנים שלך צריכים לבדוק המון מילא לא רלוונטי. כשפעם אחר פעם הם חוקרים ומגלים שהיה עשן אבל אין כלום, הם מתחילים לגלות שאננות. כשהם יגיעו לאדם שבמקרה שלו העשן העיד על בערה שעומדת להתפרץ, הם כבר היו רגילים לקבל כלום. אז הם המשיכו הלאה.

התוצאה של הכשלון הזה, כמובן, היא לא אמירה של “הגזמנו, בואו נצמצם את האיסוף שלנו ונמקד אותו” אלא דרישה לעוד איסוף. עוד איסוף שמגדיל את הרעש. עוד איסוף שמקשה על מציאת האות, עוד איסוף שמקל על טרוריסטים לבצע פיגוע, עוד כשלון שבתורו ידרבן דרישה לעוד סמכויות איסוף ועוד צמצום בחירויות וכן הלאה. תוצאת הלוואי של הטרור האיסלמי היא כרסום מתמיד במדינה החופשית על חשבון המדינה החשאית – והמדינה החשאית מעוותת את כל המושג של מדינת חוק. היא מעבירה יותר ויותר סמכויות לאנשים שלא חייבים דין וחשבון. עד שיום אחד אתה מתעורר ומגלה שכבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

[…]

ישראל היתה מדינת מוחבראת מראשיתה. החופש שהיא הבטיחה תמיד היה מוגבל (תקנות שעות חירום תמיד היו בתוקף), ותמיד היה מוגבל ליהודים שחשבו נכון. השב”כ של ימי בן גוריון היה גוף מפלגתי, שהראש שלו ישב בישיבות מרכז מפא”י ושאנשיו היו עסוקים בהאזנות סתר לארגונים מסוכנים כמו חירות של בגין ומפ”מ. מדינת המוחבראת הזו, כמובן, פעלה עם הרבה פחות הגבלות במגזר הערבי, שהיה תחת משטר צבאי עד דצמבר 1966, והיא התפשטה במהירות ובקלות לשטחי הכיבוש חצי שנה אחר כך. מעקב אחרי פעילים חברתיים ופעילים שהציקו לממשלה היה קיים תמיד. פעמים רבות הפרה הקדושה של הבטחון שימשה כתירוץ. אנחנו יודעים מה עושה ה-NSA, אבל לאף אחד אין מושג מה עושה הגוף המקביל בישראל ומי הוא בכלל; לאחרונה פסק בג”צ שאסור לפרסם אפילו את מספר האזנות הסתר שמבצע השב”כ. רק ב-1999, אסר בג”צ על עינויים בחקירות – ופעם אחר פעם, הוצאו צווים מיוחדים שאיפשרו עינויים “לצרכי בטחון.”

התנועה האיסלמית נמצאת על הכוונת של מדינת המוחבראת הישראלית מזה כשני עשורים. בשנת 2003, היא עצרה בקול תרועה את ראאד סלאח ובכירים אחרים בארגון, בין השאר בחשד של קשרים עם המודיעין האיראני (!) וסיוע לפיגועי טרור. זה נגמר בקול ענות חלושה עם סעיפים של העברת כספים להתאחדות בלתי מותרת. (ראוי לציין, בנושא זה, גם את מעצרה של טלי פחימה, שהתחיל במעצר מנהלי בכלל כי היא “נחושה לבצע פיגוע”, המשיך בהצהרות על ויתור על עונש מוות, ונגמר בשלוש שנות מאסר על… לא כל כך ברור בעצם.)

השבוע הוצאה כל התנועה האיסלמית, על כל ארגוניה – שחלק ניכר מהם הם ארגוני צדקה – אל מחוץ לחוק. כל אדם שעשוי להיות מקושר לפעילותה העתידית צפוי למאסר. מדינת המוחבראת שלנו טוענת שהתנועה האיסלמית קשורה לטרור, אבל לא טורחת לספק ראיות. מי צריך ראיות כשיש צו מנהלי?

אז מה קורה עכשיו? עשרות אלפי אנשים, שיש להניח שהיתה להם סיבה טובה לא להיות אוהדים גדולים מדי של המדינה הציונית גם כך, מגלים עכשיו שהפעילות שלהם אסורה ושהם כמעט הוגדרו כאויבים. אם הם רוצים לעשות את מה שעשו עד כה, הם יצטרכו לרדת למחתרת. יש להניח שמאות או אלפים מהם אכן יעשו זאת, כי איך לומר – אם אתה חבר בתנועה האיסלמית, אתה כנראה לא מתרשם יותר מדי מהסמכות המוסרית של בוגי יעלון לאסור עליך משהו.

ואם אתה כבר במחתרת, אתה מחוץ לפעילות לגיטימית. ואם המדינה היא האויב, כמה מסובך זה להשתכנע לא לתרום לאיזו עמותה מפוקפקת, לא לציין בעצב את מותו של שאהיד, לא לחלק מפות עם תמונת פלסטין השלמה או להסביר איך אורי אריאל מסכן את אל אקצה, אלא לעבור לפעילות אלימה?

ואז יש לנו מאות או אלפי אנשים שקודם היו רחוקים מפעילות טרוריסטית, ועכשיו הם קרובים אליה יותר. ועכשיו צריך לעקוב אחרי כל האנשים האלה. ועכשיו תהיה גאות בכמות הרעש לעומת כמות האות, ואנחנו נענה את האנשים הלא נכונים. כשנעשה את זה, נדרבן הן אותם והן את קרוביהם לאחוז בנשק, כי רבאק, אם כבר עינו אותך, לפחות שתהיה סיבה ואם עינו את אחיך ואי אפשר אפילו להביא את זה לבתי המשפט, אז אתה תגבה מחיר מחוץ לערוצים החוקיים. וכמובן שאי אפשר יהיה לדבר על כל זה בבתי המשפט, ועל חלק ניכר מזה בתקשורת; צווי איסור פרסום וצווי איסור פרסום על עצם צווי איסור הפרסום. ואז יהיו פיגועים, ויהיו עוד מעצרים לא ממוקדים ועוד עינויים לא ממוקדים ועוד פיגועים ועוד דרישות לעוד סמכויות, כי אלו שיש לא מספיקות.

עד שתהיה פה מדינת חוק חלושה כדי כך שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה שם, בלשון האמירה החביבה על ליברטריאנים על הממשלה, והיא תהיה מיוצגת בעיקר על ידי אנשי לוחמה פסיכולוגית (hasbara, בלעז) כמו יאיר לפיד ובוז’י הרצוג. עד שעצם הדיבור על זכויות אדם ואזרח יהיה מגונה, כי מה אתה יפה נפש עכשיו, עוד שניה יכול להגיע מישהו עם סכין שמשום מה, המודיעין שלנו לא מצליח לזהות מראש.

הכת הצבאית החביבה על הכת הצבאית שלנו, זו של מצרים, כבר היתה בסרט הזה. לפני כשנתיים הוציא א-סיסי את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. מאז, יש גל טרור שמדינת המוחבראת שם לא מצליחה להתמודד איתו, והיא לוקחת לעצמה עוד סמכויות. מי היה מאמין.

[…]

הנחות היסוד של לוחמה א-סימטרית:

א. הכוח שלך, כשהוא מופעל בצורה לא מדויקת, הוא מכפיל כוח של האויב.

ב. האויב יעשה כמיטב יכולתו לגרור אותך לפעולה מופרזת. הפעולה המופרזת שלך מספקת לו לגיטימציה, מכרסמת בזו שלך, ומאפשרת לו לגייס.

הפתרון, והוא לא פתרון פשוט או מוחלט, הוא דה-אסקלציה: שימוש מוגבל, זהיר, מדוד בכוח. הפעלת אלימות או סמכויות כוחניות אך ורק כלפי אנשים שיש נגדם ראיות. זה מצריך אורח רוח, נחישות, ויכולת לספוג קורבנות – כי, ראו סעיף ב’, האויב יעשה הכל כדי להוציא אותך משיווי משקל.

אבל בשביל זה, צריך ערכים דמוקרטיים. צריך לומר שדמוקרטיה היא משהו ששווה להיאבק וכן, גם למות עבורו. שלא יהיו תמיד הצלחות, שאין 100% של בטחון, ואף על פי כן אנחנו לא נהפוך את עצמנו למבצר, לא נתנהל כמו יחידת ספצנאץ באפגניסטן, ושאנחנו נפעיל כוח מדויק כי כוח לא מדויק הוא עוול; הוא גוזל במקרה הטוב את החופש ובמקרה הרע את החיים של אדם חף מפשע. שאנחנו נצמצם את המגע עם האוכלוסיה הפוגעת כדי להקטין את החיכוך ובהתאם כדי להקטין את המוטיבציה של המפגעים. שההבטחות לבטחון מוחלט הן שקרים.

בישראל, שכבר החליטה לספח את הגדה, זה כנראה אבוד. למערב עוד יש סיכוי.

ועוד דבר אחד: יש אפליקציה קטנה וחיובית בשם Signal. היא זמינה לאייפון ולאנדרואיד. היא מאפשרת הצפנה קלה ומהירה בין משתמשיה. התקינו אותה, השתמשו בה, ועשו את שלכם כדי לדחוף את מדינת המוחבראת אחורה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

והרפובליקה מנצחת

לשלשת עופות רוצה לרקוד על הדם בצרפת, אבל בינתיים, הרפובליקה הצרפתית מנצחת – בדיוק בגלל שהיא דוחה את השיטות של צה”ל והשב”כ

שורת הפיגועים בפאריס בימים האחרונים גרמה לאושר רב למספר גדול של יהודים בישראל, שנהמו בתגובה שעכשיו הצרפתים האלה יבינו מה עובר עלינו. ראש הממשלה נתניהו, שכנראה מתגעגע לימי ריקודי הדם שלו אחרי הפיגוע בקו 5, הודיע שהוא מתכוון לנסוע לצרפת השבוע; לכאורה כדי “להביע הזדהות,” בפועל כדי לקבע במוח היהודים בישראל את הסיסמה “דאע”ש היא חמאס.” לא שברור למה שיצביעו לו, לאור העובדה שהוא נכשל קשות מול החמאס, אבל כשהדם מציף את הראש, אנשים חושבים פחות, וכשהם חושבים פחות, הם נוטים להצביע לנתניהו. (להחלטה קדם זיגזג מביך: תחילה הודיע לשלשת עופות שהוא לא יטוס “מטעמי בטחון,” אבל אחרי שליברמן ובנט קפצו על העגלה, מיהר להודיע שגם הוא יטוס. יש לך את זה ביותר לשלשת עופות?)

בישראל, חזרו הפרשנים שוב ושוב על התפיסה ש”אנחנו במלחמת תרבויות.” התזה העתיקה הזו של סמיואל הנטינגטון מתלבשת ככפפה ביד על התפיסה הימנית, שמבלבלת בכוונת מכוון בין המאבק עם האיסלמיזם ובין המאבק היהודי על המשך הכיבוש בגדה וברצועה. אם זו מלחמת דת, אז אין עם מי לדבר, ואנחנו צריכים להמשיך במלחמה למשך כל ימי חיינו. זה מאד מתאים למי שהאידיאולוגיה מדברת על המשך החזקה בשטחים הכבושים, ובמיוחד למי שחושב שאנחנו צריכים לקדם את מלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. יש מפלגה שמקדמת את הרעיון הזה: קוראים לה הבית היהודי.

המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר. קודם כל, מלחמות דת הן אמנם דבר מאד לא נעים, רצחני מאד, אבל בכל זאת משהו שמסתיים. מלחמות הדת באירופה הפסיקו, פלוס מינוס, ב-1648. אנשים שלפני כמה חודשים הרגו זה את זה רשמית בשם השאלה האם ישוע מתגשם בלחם הקודש במיסה ובפועל (במקרה הטוב) בשם האינטרסים של מלך זה או אחר או (במקרה הרע) כבר שכחו למה בעצם הם נלחמים, למדו לחיות זה עם זה. שפיכות הדמים האיומה הזו הובילה, לגמרי לא במקרה, אל עידן הנאורות; העידן שבו למדה אירופה ללעוג לדת שלה (זורחת השנינה של גיבון על אותו אפיפיור במאה העשירית, שבימיו “חששו בתולות רומא לבקר בקבר סנט פטרוס, שמא יחוללו על ידי יורשו”; והאמירה הארסית של יום, ש”הנצרות החלה כדת של מעשי ניסים, ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלא נס.”) מלחמות הדת המרובות של האיסלם עם הנצרות נמשכו כמעט אלף שנים, והן לוו פעם אחר פעם בהפסקות אש שבהן עובדי אלילים שמאמינים בשילוש הקדוש הגיעו להסכמים עם אנשים שנחשבו לסוגדים לאפולו ושרואים במוחמד אל.

המלחמה שלפנינו מורכבת הרבה יותר, משום שהשחקן העיקרי בה הוא שחקן לא מדינתי, כלומר אין לו מרכז שאפשר לכבוש ולהכריע. על זה אין ויכוח. זו נקודת החוזק של הארגונים הסלפיסטיים. אבל גם ההיפך הוא נכון: מאחר ואין להם מרכז, ומאחר ואם יהיה מרכז הוא יושמד בכוח אש מכריע, הארגונים האלה גם לא יכולים לשלוט. הם יכולים לכבוש, אבל הם לא יכולים להחזיק בשטח שהם כובשים. הם גם לא בדיוק הצלחה פנומנלית בכיבושים. זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב דאע”ש ביוני, כשהם נחלו נצחון גדול (על כל פנים, על פי ההיסטריה התקשורתית) בעיראק? אז הם לא הצליחו שם כל כך מאז. המצור מעל עיר היזידים הוסר, הלוחמות הנועזות של הפשמרגה מפגינות רוח לחימה שצה”ל שכח מזמן, ואפשר לומר שדאע”ש נבלמה. המוראל בקרב המתנדבים הזרים שלה נמוך עד כדי כך שלפני כשלושה שבועות הארגון צריך היה לרצוח (”להוציא להורג”) כ-100 מתנדבים שרצו לחזור הביתה.

המתנדבים הללו, יש לומר, הם לא הכפית החדה שבמגירה. הם אולי יודעים להרוג אנשים חפים מפשע וחסרי ישע, אבל הידע האיסלמי שלהם כל כך נמוך שהם קונים את Islam for Dummies לפני שהם יוצאים מזרחה. במילים אחרות, מדובר בצעירים ניהיליסטים ומשועממים שמחפשים אקשן וסיבות לאקשן. לא שונים בהרבה מהפושעים הקטנים הלאומנים שלנו. כמה חבר’ה עם טנדרים וסכינים הם איום על מדינה מערבית? אתם מנסים להצחיק אותי?

ובדיוק כאן נכנסת ההתקפה בצרפת. היא לא היתה מקרית. היא היתה מכוונת. המטרות נבחרו בקפידה והרוצחים היו מיומנים בשימוש בנשק. המטרה היתה לגרום כמה שיותר הלם. המטרה היתה מה שמרקסיסטים קראו פעם “הגברת הניגודיות”: להציף את הדם בראשה הקולקטיבי של החברה הצרפתית ולגרום לה להפגין חוסר סובלנות קיצוני כלפי המיעוט המוסלמי שלה. זה ייאלץ פתאום להתמודד עם גזענות שלא היה לו שום חלק בה, והחלקים היותר נוחים להשפעה ממנו יפנו לאל קאעדה ודאע”ש.

הטקטיקה הזו מצליחה לעתים. זו בדיוק הטקטיקה שבה נקט החמאס ב-1996: הוא רצה את נתניהו כראש ממשלה, כדי שזה יהרוג את הסכם אוסלו שלו היו החמאס והימין היהודי שותפים בהתנגדות. אז הם יצאו לשורה איומה של פיגועים, הימין היהודי הגיב בהתפרעויות, והשלטון התחלף. החמאס ונתניהו השיגו את שלהם.

אלא שבינתיים נראה שהרשויות בצרפת נוהגות בתבונה יוצאת דופן. הם הרגו את הרוצחים והחוטפים – ואיזה מזל שהם לא פעלו כפי שצה”ל והשב”כ פועלים. מי שזוכר את מבצע “שובו אחים,” יכול היה לצפות שהצבא הצרפתי, יחד עם ה-DGSI, יפרצו לאלפי בתים ברובעי העוני של פאריס, יבזזו חלק מהם, יעצרו אלפי אנשים, יתעללו ויכו אלפי אנשים אחרים, ו”בטעות” יהרסו את בתיהם של חשודים בולטים, וכפי שכתב ניתאי פרץ, היו על הדרך מתיזים בואש על הלובר, ליתר בטחון. אם זה מה שהיה קורה, אז הצבא הצרפתי, כמו צה”ל, היה משמש כסוכנות הגיוס של דאע”ש: הוא היה משכנע עשרות אלפי אנשים שאין דרך אלא התנגדות. אבל, למרבה המזל, לא זה מה שקרה.

אמרו לנו במשך שנים שהמוסלמים של צרפת הם גיס חמישי. ברגע המשבר, רובם הגדול התייצב ללא היסוס לצד הרפובליקה. רבים מהם הפיצו את הקריאה JeSuisCharlie, הזדהות עם הנרצחים בשרלי הבדלו. בקרב דוברי הערבית, רווחה הקריאה “אנא שארלי.” בשעת המבחן, הממשלה הצרפתית הלכה בעקבות ממשלת נורווגיה אחרי ההתקפה הרצחנית של איש הימין (וחובב הציונות) אנדראס ברייביק: היא סירבה להכנס להיסטריית טרור. בנורווגיה התייחסו לברייביק כאל סתם פושע, ודנו אותו ככזה. הנשיא הצרפתי חיבק את האוכלוסיה המוסלמית של ארצו. השוו את זה לציטוט המסולף של לשלשת עופות, “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, במצב דומה.

המטרה של טרור היא, כשמו, לגרום לפחד לגבור על התבונה. כולנו צריכים לעמוד בסיסמה הבריטית הישנה, Keep Calm and Carry On. למרבה הצער, התקשורת היהודית היא חלק מהבעיה. קחו, למשל, את המאמר הזה, שפורסם השבוע ב-nrg, מגזין הרשת של “מקור ראשון,” העיתון העאלק-אינטלקטואלי של הימין.

אף אחד לא חתם על המאמר, וגם אני לא הייתי חותם עליו. המטרה שלו היא להודיע בריש גלי שב-20 השנים האחרונות “המוסלמים הפכו לגורם הטרור מס’ 1 באירופה.” וואלה. יש כמה בעיות בטיעונים שלו. נתחיל מהשקר הבוטה.

באוקטובר 2002, טוען מקור ראשון, “מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז קניות סמוך להלסינקי, פינלנד.” או שלא. בדיקה מהירה מעלה שיש סיכוי סביר שהאדם שנשא את המטען, פטרי ארקי טאפיו גרדט (כמה משונה ש”מקור ראשון” לא טרח לצטט את השם המוסלמי המובהק הזה, אה?), כלל לא התכוון להפעיל אותו באותו המקום, ועל כל פנים לא התכוון להפעיל אותו כשהוא עליו. הוא גם לא השתייך לשום ארגון רדיקלי. כלומר, הכינוי “מחבל מתאבד” לחלוטין לא רלוונטי, אבל היי – אם אפשר להפיץ שנאה, אז למה לא?

מקור ראשון גם טועה כשהוא מייחס את הפיגוע באולסטר ב-1998 ל-IRA. המבצע של הפיגוע היה ה-Real IRA, פלג פורש מהארגון שהיחס בינו ובין ה-IRA הוא בערך כיחס של פורעי הגבעות לצה”ל, כלומר מיליציה לא רשמית שלא מקבלת את מרות המיליציה הרשמית ולפעמים נלחמת בה. את זה ידעתי אפילו בלי לגגל. אבל כשצריך למהר ולהפיץ שנאה, למה לברר?

מקור ראשון כותב שארגונים מקורבים לאל קאעדה ביצעו את הפיגועים במדריד ב-2004 ובלונדון ב-2005. הוא צודק – אבל משמיט עובדה קריטית, עובדה שעליה עמדו המפגעים בהצהרותיהם: שהפיגועים נועדו כתגובה על השתתפות צבאות ספרד ובריטניה בפלישה לעיראק. בספרד, הפיגוע – ונסיונות הטיוח של הממשלה הימנית, שניסתה לזרוק את התיק על המחתרת הבסקית, ETA – הוביל לנפילת הממשלה. האוכלוסיה שם, כמסתבר, לא אוהבת שלוקחים אותה למלחמות שולל, ובניגוד לאוכלוסיה הישראלית, היא לא סלחה לראש הממשלה על מניפולציה במודיעין. הפיגועים בלונדון הובילו לשמיטת שאריות התמיכה מטוני בלייר – בניגוד, למשל, לפיגוע שבוצע ב-2014 ובו נהרג חייל. אגב, הפיגוע בצרפת ב-2012, שבו נהרגו שלושה חיילים? מקור ראשון משמיט את העובדה השולית שהם היו ממוצא צפון אפריקאי. לא מסתדר עם התזה, אחרי הכל.

אבל רגע, למה דווקא 20 שנים? למה לא 30? 40? 50? כי מתגנב החשד שאם היינו מרחיבים את היריעה כך, אז היינו מקבלים שעיקר מעשי הטרור בוצעו על ידי אירים קתולים לאומנים, בדלנים בסקים, ושלל קבוצות מרקסיסטיות (או, באיטליה, קבוצות פאשיסטיות שמתחזות למרקסיסטיות.) זה, אפעס, היה מפריע לתיאוריה שטרור הוא משהו שעושים מוסלמים. ואם היינו מצמצמים את היריעה לעשר שנים? טוב, אז היינו נשארים עם שישה פיגועים בלבד, אחד מהם נגד מטרה ישראלית (כלומר, לא אירופית), וכשהפיגוע הגדול ביותר מבוצע על ידי ימני קיצוני עם נטיה ציונית. כלומר, פחות מפיגוע בשנה, והגדול שבהם מבוצע על ידי תומך רעיוני. זה היה מביך.

כי צריך לזכור, בפעם הבאה שאומרים לכם שברברים מגיעים מן המדבר כדי לטרוף את אירופה: זו פנטזיה ימנית קלאסית, שמדברת על חורבן התרבות לכאורה באימה בזמן שהיא עורגת אליו. היא מתחילה עם “הסכנה הצהובה” של הקייזר וילהלם השני, ממשיכה עם “שקיעת המערב” של שפנגלר שהדהד כל כך הרבה בכתבים הנאציים, התחברה עם ההיסטריה מפני היהודים שאוכלים את אירופה מבפנים, וממשיכה היום עם הפנטזיה על פלישה מוסלמית מאורגנת. התמה החוזרת והולכת היא החולשה הפנימית של המערב, שלא מצליח לגלות גבריות כמו פעם. מה שמאיים על הימין הוא תמיד אותו הדבר: הזר, האחר, שהוא בו זמנית גברי יותר ובעל נטיות נשיות, שתמיד מאיים באונס הנשים שלנו (חשש להעדר כוח הגברא של הגברבר הממוצע שמחזיק בתיאוריה), כשהוא נעזר בהחלשת כוח הגברא של הנפלש על ידי רכרוכיות, זכויות נשים (היום קוראים לזה “פמיניזם קיצוני”), דעיכת הגבריות (כל מה שרצינו הוא אתיקה בעיתונות הגיימינג!), וכמובן הומוסקסואליות, כשכל זה מגיע בדמות אמנות שהמפנטז לא מסוגל להבין ועל כן הוא דורש שהיא תחזור להיות אמנות מגויסת.

ומה התגובה על הסכנה לתרבות? היא תמיד קבועה: יציאה למלחמת עולם. זו, כמובן, מצריכה את השעיית התרבות. אנחנו במלחמת תרבויות! אין זמן לתרבות שלך עכשיו! אין מקום למחאה, אין מקום לחשיבה חתרנית, אין חקום לפקפוק בסמכות – זה הזמן להסתדר בשורות מאחורי רונן שובל ולהיות כולנו איש אחד. וכמובן, במצב כזה, נשים מתבקשות לחזור למטבח ולהוריד את הנעליים, הומוסקסואלים מתבקשים להכנס בחזרה לארון, וזרים – כדאי שייעלמו מפה.

כלומר, במסווה הגנה על התרבות, משמידים אותה. מחסלים את היסודות האתונאיים שלנו וממליכים את הספרטניים. את הנזק שגורמים לנו הרונן שובלים, לא יגרמו אלף מחבלים מתאבדים. אם מחפשים את הגיס החמישי, צריך לחפש אותו היכן שהיה תמיד: בימין האתני, שלא מבין איך לעזאזל נכנסנו לעולם המודרני המפחיד כל כך, ושרוצה לחזור לזמנים פשוטים יותר. אתם יודעים, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים היו מבועתות.

בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים, ואף על פי כן, יותר מדי אנשים נכנסים בעיניים עצומות אחרי בנט ושובל אל האולם.

הגיע הזמן להדליק את האור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון

צה”ל בוחר במודע לתקוף את בני משפחותיהם של אנשי חמאס. זה פשע מלחמה, נקודה. תדע כל אם עבריה כי בנה מגויס לארגון טרור

בוקר טוב, הרי החדשות ועיקרן תחילה. גדודי עז א דין אל קסאם לקחו הבוקר אחריות על הפיצוץ בביתו של מוטי, מ”פ פלוגה ג’ בגדוד ההנדסה של גבעתי, שברחוב הנרקיסים בתל אפקה. בפיצוץ נהרגו אריאלה, אשתו של מוטי; יאיר, בנו בן השנתיים; סיגלית, בתו בת השנה; שלומית, אמו בת ה-64; וירון, שכן בן 23 שבדיוק נכנס לדירה כדי לבקש חצי כוס סוכר. כמו כן התלקחו שלוש דירות סמוכות, ושמונה אנשים אושפזו בדרגות פציעה שונות. בהודעת החמושים נאמר כי היה ברור להם כי מוטי איננו בבית, אך הפיצוץ היה הכרחי כדי להבהיר למוטי – אותו הגדירו חמושי החמאס כמבוקש בכיר לאחר שהיה מעורב בפיצוץ מנהרה – שאין לו לאן לחזור.

נשמע מופרך? כי זה בדיוק סוג ההודעות שצה”ל מפיץ ביומיים האחרונים. הוא, כמובן, מקפיד לעשות זאת בעילום, תוך ציטוט “בכירים” בו. הנה, למשל, הדיווח של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום”:

“ישראל העצימה אתמול את המבצע בעזה, בניסיון לגרום לחמאס למצמץ ולפעול להפוגה. כחלק מכך, הוכפל כמות המטרות שהותקפו, ונכללו בהן במכוון בתי המגורים של כל צמרת הזרוע הצבאית, שבה מפקדי גזרות הלחימה בעזה, בחאן יונס וברפיח. הרעיון ברור: לייצר "מחיר הפסד" ולחץ מצד בני משפחה, שיפחדו לאבד את כל עולמם.”

ההדגשה שלי. נחום ברנע כתב הבוקר ב”ידיעות אחרונות” דברים דומים:

barnea

וכפי שכבר ראינו, “בכיר בחיל האוויר” אמר מילים דומות מאד ל”הארץ.” כלומר, יש לנו תדריך של צה”ל לכל התקשורת. אבל חשוב לשים לב: ברנע לא מצטט את המקורות שלו, “הארץ” מסתמך על “בכיר בחיל האוויר,” ו”ישראל היום” על “בכירים בצה”ל ובשב”כ.” למה דובר צה”ל לא חותם על הדברים האלה בשמו? למה אין אף בכיר בצבא שעומד מאחורי המדיניות הזו?

כי המדיניות הזו היא פשע מלחמה, זה למה. וקצין שייראה כאילו הוא עומד מאחוריה, מסמן את עצמו להעמדה לדין עתידית. לצבא מותר לתקוף מטרות צבאיות – אבל כאן המטרה היא אזרחית במובהק. היא לא מפקד בחמאס; היא קרובי המשפחה שלו, המטרה היא שימוש בהם כדי להפעיל עליו לחץ. בלשון מנומסת פחות, צה”ל לוקח אותם כבני ערובה. וגם הורג בהם במספרים גדולים.

כפי שציינו בצלם לפני לא מעט הרוגים אזרחיים – חמוש מעופף של צה”ל השתמש הבוקר במפציץ משוכלל כדי להרוג עוד ילדה בת עשר, נור מרוואן אלמג’ידי מרפיח, וסך כל ההרוגים הפלסטינים עומד על 105 – בתים אינם מטרה צבאית לגיטימית. שוב, יש לומר שמאחורי המילים השקולות “הפרה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי” עומד מושג אחר, גס ומכוער יותר: פשע מלחמה.

פעם, היה לצה”ל תירוץ. הוא אמר שהוא לא מתכוון להרוג אזרחים. הוא רק יורה למקום שבו הם נמצאים מתוך ידיעה שיש סבירות גבוהה שיש שם אזרחים, זה לא שהוא רוצה להרוג אותם, זה פשוט קורה. הם מתעקשים להכנס למסלול של הפגזים והפצצות שלו. על ההבדל הזה – בין החמאס שרוצה להרוג אזרחים ובין צה”ל שלא ממש רוצה, אבל איכשהו, השלימזל, מצליח לפגוע בהם, לעתים קרובות בבתיהם – בנתה ה-hasbara הישראלית תורות מוסריות שלמות. איכשהו, המספרים – העובדה שצה”ל הורג כמאה עזתים, ברובם הגדול לא מעורבים, על כל הרוג ישראלי – נדחקו החוצה מתורת המוסר היפה הזו. זו כבר לא טעות, אפילו לא העמדת פנים של טעות; זו מדיניות.

עכשיו צה”ל אפילו לא מנסה להעמיד פנים. אם החמאס יורה נשק לא מדויק לעבר אוכלוסיה אזרחית אבל יכול לומר להגנתו – לא שזה יעזור, גם זה פשע מלחמה – שאין לו נשק מדויק, צה”ל משתמש בנשק מדויק ועכשיו הוא גם מודה שהוא מפעיל אותו במכוון כנגד אזרחים.

זה לא צריך להפתיע. אלמנטים מרכזיים של התו”ל הצה”לי נשענים על פגיעה באזרחים. פעולות התגמול, שעליהן בנה צה”ל את האתוס שלו, היו במובהק תקיפה של אזרחים כדי לפגוע באזרחים, כדי להטיל אימה – או, במילים גסות יותר, להשרות טרור. בשנות החמישים, חטף חיל האוויר מטוס אזרחי סורי כדי להחזיר כמה אנשי מודיעין שחצו את הגבול לסוריה; יש מצב שזו היתה החטיפה האווירית הראשונה. שרת ההמום הורה להחזיר את החטופים, אבל זה לא שינה את העובדה שצה”ל התנהג כארגון טרור. במלחמת ההתשה, לא מצא צה”ל דרך לפתור את הלוממה המצרית העקשנית – אז הוא התחיל להפגיז פראית את ערי התעלה, כלומר העביר את המלחמה אל אזרחי האויב. כנ”ל בביירות, 1982, שם הרגו החמושים המעופפים שלנו אלפי אזרחים בלתי מעורבים. פחות או יותר כל האסטרטגיה הישראלית בדרום לבנון, כפי שהתבטאה במבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם”, התבססה על ירי על אזרחים: אנחנו נירה על הכפריים השיעים, אלה בתורם יפעילו לחץ על ביירות, וזו תפעיל לחץ על החיזבאללה… כי צה”ל לא ידע איך להתמודד עם החיזבאללה ונמאס לו להפסיד בשדה הקרב.

אותו הגיון עצמו פועל עכשיו. צה”ל לא יודע איך לפגוע בבכירי החמאס, והוא לא רוצה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה, אז כדי לפתור את הדילמה הוא מפציץ את הבתים שלהם ורוצח את המשפחות שלהם. המדיניות הזו רחבה הרבה יותר משנוטים לשער: מנתוני OCHA (סוכנות האו”ם לתיאום הומניטרי) עולה (זהירות, מסמך) שחיל האוויר הישראלי החריב בסבב האלימות הנוכחי 70 בתים עד היסוד, ובסך הכל השמיד או פגע באופן קשה ב-342 יחידות דיור. כ-2,000 בני אדם הפכו למחוסרי בית. כמו כן, תקפו חמושינו גם חמש מרפאות, ופצעו 18 אנשי צוות רפואי. אלה הנתונים הנכונים לאתמול; הם התעדכנו כלפי מעלה מאז.

ישראל היתה צווחת עד השמיים, בצדק, אם עז א דין אל קאסם היו מתחילים לפוצץ בתים של קצינים בצה”ל, במיוחד אם אלה לא היו שם בעת הפיצוץ. היא היתה טוענת, בצדק, שזה טרור. אלא שזו אחת לאחת המדיניות שבה נוקטת ישראל. אם היו חסרות סיבות לסרב לשרת בצבא הישראלי, הנה האחרונה. שירות בו מסייע, במישרין או בעקיפין, למדיניות של לקיחת בני ערובה והריגתם. תדע כל אם עבריה כי היא שולחת את בנה לארגון טרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון

בסוף השבוע, פרצו חמושים לביתו של עיסא עמרו, תושב חברון, שעה שזה התיישב לארוחת האיפטר. הם כיוונו נשק אליו ואל בני ביתו, ותפסו עמדות ירי. הם ניפצו כלים ואיימו על בני הבית. אחר כך הם יצאו. עיסא עמרו לא היה חשוד בדבר. הפשיטה על ביתו היתה תרגיל – תרגיל שהחמושים מבצעים לעתים קרובות, למרות התחייבויות שלא לעשות כן. קבוצה של חמושים לשעבר, המכונה "שוברים שתיקה," ציין ביבושת שלפעולות האלה יש פן נוסף, מעבר לאימונים: הטלת אימה על התושבים. במונחי החמושים, הם קוראים לכך "לייצר תחושת נרדפות בקרב האוכלוסיה הפלסטינית."

החמושים השתייכו לארגון הטרור החזק והוותיק ביותר במזרח התיכון, שמוכר לציבור בשם צבא הגנה לישראל (צה"ל). השופר שלו, אחד הדוברים הפחות אמינים במרחב, מסר בתגובה ש"האירוע המדובר ייבדק והנהלים יחודדו."

מוקדם יותר השבוע, בתגובה לפציעתה של דוברת בצלם שרית מיכאלי על ידי חמושיו, לא היה הדובר מוכן לומר אפילו את זה. מבחינתו, ירי לעבר צלמת שעומדת מן הצד היה סביר, והוא "לא מצא בעיה" בהתנהלותם. והאמת, דובר צה"ל צודק: ירי בפעילי זכויות אדם ומפגינים שלווים הוא בדיוק הסיבה שהוא פורש חוליות טרור בשטח. זו עיקר מלאכתם של אנשיו כבר יותר מ-30 שנה.

בסוף השבוע, הורה ראש הזרוע האזרחית של צה"ל, בוגי "משה" יעלון, על הפסקת שיתוף הפעולה האזרחי עם האיחוד האירופי בשטחים הכבושים. בכך אימץ יעלון רשמית את ההגיון של טרור ה"תג מחיר": על פעולה דיפלומטית כנגד ממשלת ישראל, היא תגיב בפגיעה באזרחים פלסטינים חפים מפשע. אבל, כמובן, זו לא פעולת הטרור הראשונה של צה"ל.

* * * *

ההיסטוריה של צה"ל כארגון טרור מתחילה מוקדם מאד, בשנות השלושים המאוחרות, כשיצחק שדה הורה ליגאל אלון הצעיר לירות כדור לעבר חלון מואר של פלסטיני. המטרה היתה הטלת אימה, להבהיר שבשטח יש גם חמושים יהודים, לא רק חמושים פלסטינים. כעבור כעשור, שדה ואלון יהיו גנרלים בצה"ל, ויפקחו על טיהור אתני בשטחים שייכבשו על ידיו.

ההיסטוריה של צה"ל בשנים שמיד לאחר 1948 היא לא כזו שמרבים לדבר עליה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא היה ארגון מוערך במיוחד. הוא התקשה למשוך אליו קצינים. מי שהלך לקצונה הוגדר כמי ש"חתם קבר." כבר ב-1948 היה שיעור גבוה של מתחמקים מגיוס עד עריקים – שיעור שלא צוין מעולם רשמית אבל בן גוריון העריך אותו ביומנו כגבוה מ-40%. ב-1948 נערכה הפשיטה הראשונה של המשטרה הצבאית על תל אביב, בנסיון למצוא את בשר התותחים שהתעקש שלא להרוג וליהרג, למורת רוחה של ההנהגה הציונית. המצעד הראשון של צה"ל, כידוע, הוא "המצעד שלא צעד." הרמטכ"ל השני התפטר מתפקידו אחרי שבן גוריון הודיע על קיצוץ תקציב הצבא (לשם שינוי, בן גוריון צדק). המוראל בצבא היה על הקרשים.

הצבא מצא לעצמו אתוס חדש במסגרת מה שכונה "פעולות התגמול." במונח מדויק יותר, פעולות הנקמה. הן בוצעו בעיקרן על ידי יחידה 101 ואחר כך חטיבת הצנחנים. אחת הראשונות שבהן, פעולת קיביה, גבתה את חייהם של כ-69 אזרחים. אף שבעיקרן היו הפעולות מכוונות כנגד מטרות צבאיות, החמושים לא היססו להרוג אזרחים ולפוצץ בתים אזרחיים. הטרור הזה היה מדיניות רשמית של צה"ל ושל הזרוע האזרחית שלו, ושר הבטחון דאז, בן גוריון, הלך לכנסת אחרי הטבח ושיקר לה ש"אף יחידה לא נפקדה מבסיסה", וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים." בכך הודה בן גוריון במשתמע בכך שמדובר לא בפעולה צבאית אלא בסוג של פעולת טרור, שהצבא לא יכול לקחת עליה אחריות ישירה. כחלק מהפסיכופתולוגיה המשונה שלו, הוא טרח לחזור על השקר הזה – שאף אחד לא קנה, ושהוביל להתפטרות אחד משגרירי ישראל – גם ביומנו. החמושים והקצינים המעורבים בטבח לא נענשו; להיפך, הם קודמו. הם ביצעו את מה שציפו מהם.

אחד החמושים המצטיינים של יחידה 101 ואחר כך הצנחנים היה מאיר הר ציון. בסוף 1954, נרצחה אחותו של הר ציון, שושנה, על ידי בדואים. הר ציון אסף כמה מחבריו ליחידה ויצא למסע נקמת דם, בו רצחו החמושים ארבעה בדואים. על פי כמה עדויות, מפקד היחידה שרון הוא זה שמסר להר ציון את הנשק שבו בוצע הרצח. בלחצם של הרמטכ"ל דיין ושר הבטחון בן גוריון, לא הועמד הר ציון לדין. רק פציעה מאוחרת יותר מנעה מהר ציון להתקדם בסולם הדרגות. חלקו של שרון בפרשה גם הוא לא מנע את קידומו. עד היום, נחשב הר ציון – שמאוחר יותר יהיה אחד ממקימי סיירת מטכ"ל – לאחד הלוחמים הנערצים של צה"ל.

פחות או יותר באותה התקופה, הפעיל המודיעין הצבאי חוליות טרור במצרים. כחלק מהמבצע – שזכה לכינוי "עסק הביש" משום שהטרוריסטים נתפסו ובאו על עונשם – גייסה יחידה 131 של המודיעין הצבאי שורה של מחבלים מקרב היהודים במצרים, והם הטמינו מטענים בתאי דואר, בספריות האמריקאיות בקהיר ואלכסנדריה, ואחר כך גם בבתי קולנוע. המטרה היתה לגרום לבריטים ולאמריקאים להאמין שהמשטר במצרים בלתי יציב ויש להפיל אותו. עד היום לא ברור האם הפעולה בוצעה בהוראת ראש אמ"ן או בהוראת הזרוע המדינית; די ברור שראש אמ"ן, בנימין גיבלי – מי שכקצין צעיר יותר היה אחראי להוצאה להורג השגויה של מאיר טוביאנסקי – זייף מסמכים ונתן הוראות לשקר בנושא. אם אתם נתקלים ברחבי ישראל ברחובות שנושאים את השם הסתום "קדושי קהיר," דעו שהם מתייחסים לטרוריסטים שהוצאו להורג במצרים. הם הפכו לקדושים.

* * * *

בין פעולת טרור אחת לאחרת, התעמת צה"ל גם עם כוחות סדירים. כחלק מקנוניה עם הכוחות הקולוניאליסטיים השוקעים צרפת ובריטניה, כבשו החמושים באוקטובר 1956 גם את רצועת עזה. בישראל גופא בוצע טבח כפר קאסם, שמתועד היטב. טבח שמוכר פחות הוא זה שליווה את כיבוש הרצועה.

על פי דו"ח מיוחד של האו"ם, רצחו החמושים הישראלים כ-275 פלסטינים בשלישי בנובמבר, עם כיבוש חאן יונס. 140 מהם היו פליטים ו-135 תושבי המקום. על פי אותו הדו"ח, טבחו החמושים ב-12 בנובמבר – אחרי סיום הקרבות – בכ-111 פלסטינים ברפיח, שכ-103 מהם היו פליטים. יש לציין שבאותה התקופה, קודם להתערבות של אייזנהאואר, הזרוע המדינית של צה"ל האמינה שהיא תוכל להמשיך ולשלוט ברצועה. בן גוריון אפילו הכריז בכנסת על הקמת "מלכות ישראל השלישית." לא מרבים לדבר על הפאדיחה הזו היום. אף מחקר ישראלי על הטבח הזה לא התפרסם, וכמובן שאף אחד לא הועמד לדין, אבל בהתחשב בהיסטוריה של צה"ל מותר להעריך שהוא בוצע, בין השאר, כדי להטיל אימה על האוכלוסיה כדי שאפשר יהיה להמשיך ולשלוט בה בקלות.

מספר שנים לאחר כיבושה השני של הרצועה, ב-1970, הורה שרון להקים יחידה מיוחדת בשם "רימון", שמטרתה היתה לדכא את ההתנגדות הפלסטינית שכונתה על ידי הכובשים אורווליאנית בשם "טרור." מפקד היחידה, מאיר דגן, יעיד לימים שהיא הרגה עשרות עד מאות אנשים. שלל שמועות על אופי הפעולה של היחידה היה נפוץ במשך שנים רבות, ואף שהיא פורקה בפועל כבר לפני כ-35 שנים, ואף שמפקדים שיצאו ממנה התקדמו היטב, טרם נכתבה היסטוריה שלה. מעניין למה.

באותם השנים, נתקלו החמושים בבעיה רצינית: צבא מצרים התחפר על גדות התעלה והחל לנהל נגדם מערכה יקרה ויעילה, שזכתה לכינוי מלחמת ההתשה. מאחר והחמושים לא הצליחו לעקור את הצבא המצרי מעמדותיו או לגרום לו להפסיק את האש, הם הפנו את האש לעבר האוכלוסיה האזרחית המצרית. מספר ההרוגים בקרב האזרחים המצרים לא ידוע, אבל החמושים החריבו את ערי התעלה והפכו מאות אלפי אנשים לפליטים. כעשור לאחר מכן, יערוך חיל האוויר הישראלי מאות גיחות מעל ביירות, כשהוא הורג מאות ואלפי אזרחים. המטרה: לגרום לחמושים הפלסטינים במקום להכנע או להניח את נשקם.

הדפוס הזה – הפניית האש כלפי האוכלוסיה האזרחית – הפך למדיניות רשמית של צה"ל בשנות התשעים. שני מבצעים שלו – "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" – דיברו במפורש על הפגזת אוכלוסיה אזרחית, כדי לגרום לה לנוס מבתיה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון. ההחלטה להפוך את אזרחי דרום לבנון למטרה מותרת לארטילריה הישראלית הגיעה אחרי שהחמושים הישראלים נכשלו בלוחמה קונבנציונלית מול החמושים הלבנונים מארגון חיזבאללה, ולאחר שהחיזבאללה הבהיר לישראל שעל כל הפגזת אזרחים בלבנון, הוא יפגיז אזרחים בישראל. השבוע התהדרה ישראל בכך שהצליחה להביא להגדרת הזרוע הצבאית של החיזבאללה כארגון טרור, והתמרמרה על כך שהאיחוד האירופי לא הגדיר גם את הזרוע האזרחית שלו כארגון טרור. בהתחשב בכך ש"דין וחשבון" ו"ענבי זעם" אושרו שניהם על ידי הזרוע המדינית של צה"ל, ובהתחשב בכך שבימים האחרונים של מלחמת לבנון השניה ירו החמושים מאות אלפי מוקשים לשטח לבנון, מוקשים שהורגים ילדים לבנונים עד עצם היום הזה, אולי כדאי שמישהו יזכיר לה את הפתגם על המתגורר בבית זכוכית.

הפעולה הצבאית הגדולה האחרונה של החמושים היתה ברצועת עזה, בדצמבר 2008. הם הרגו מספר פנומנלי של אזרחים וזרעו הרס בכמויות שחיסלו את האשראי הדיפלומטי של ארצם. הם איבדו כעשרה חמושים – מחצית מהם מאש ידידותית. די בכך כדי להבהיר עד כמה היתה ידם של החמושים קלה על ההדק. קודם למבצע עצמו, נקטו החמושים במדיניות של "צמצום טווחי בטחון" – שוב, שפה אורווליאנית שמשמעה ירי ארטילרי בידיעה שהוא צפוי לפגוע באזרחים לא מעורבים. המטרה של הירי, שחסר כל אפקטיביות כלפי מקורות הירי, היא חד משמעית: "הרתעה." במילים אחרות, הטלת אימה. טרור, בלועזית.

* * * *

ובין לבין, היו השנים הארוכות של הכיבוש, שהוא כולו מערכה אחת ארוכה להטלת טרור. מערכה מגוונת, עם כלים רבים: החמוש בשטח, המג"בניק שמשמש על תקן קוזאק, איש השב"כ הסמוי מן העין והמודיעים שלו, המנהל האזרחי והמערכת המשפטית, שמעניקים לכל סוג של עוול אצטלה של לגיטימיות. רוב מוחלט של הפעילות שצה"ל מבצע מאז דצמבר 1987 הוא דיכוי של התקוממות עממית – התקוממות עממית שלובשת גם היא לעתים, אכן, צורה של טרור. הטרור הזה הוא שמספק לצה"ל את המסווה להפעיל את האלימות שהוא כל כך רוצה להפעיל.

האם החמוש הזה נראה לכם בסכנה? אל מועסרה, 2010

אבל טיבו של צה"ל מתגלה בירי בדוברת שמחזיקה מצלמה ובפריצה לביתו של אדם שבסך הכל רצה לאכול את ארוחת שבירת הצום שלו. הטרור של צה"ל נמצא שם, תמיד, גם כאשר אין כל אלימות וגם כאשר אף אחד לא מסכן אותו או יהודים אחרים. לעתים יש שם מצלמות, ואז יש הוכחות לטרור; אבל במקרים רבים אחרים – בשדה, במרעה, בדרכים, בפריצה לבית באישון לילה – אין כאלה, ואז החמושים מרשים לעצמם יותר, יודעים שקהל הבית שלהם לא רוצה לדעת וישמח להאמין שהקורבן משקר. טיבו של הכיבוש, כלומר של דיכוי השאיפות הלאומיות והפרטיות של מיליוני אנשים אחרים, מאלץ כל כוח כיבוש להפוך בשלב מסוים – בדרך כלל די מהר – לכוח טרוריסטי. את הכבושים צריך להפחיד. אחרי הכל. וצריך לשלול את צלם האנוש שלהם. אחרת, יהיה קשה לחמושים להצדיק את מה שהם עושים לבני אדם שדומים להם כל כך.

אז מדברים על הנכבשים כעל "מלוכלכים" – השם הרשמי לפלסטינים במשך שנים ארוכות ברשת הקשר של החמושים, עד שהתקשורת הפסיקה להעלים עין – ומדברים עליהם כעל סכנה תמידית. מי שבוחן את התנהלותם של החמושים בשטח, יודע שהם לא נתונים בשום סכנה. הם מסתובבים בחופשיות בקרב האוכלוסיה הכבושה, גם באמצע הפגנות. החמושים מרשים לעצמם לנוע בתוך קהל פלסטיני בדיוק בגלל שהם יודעים שלא נשקפת להם כל סכנה ממנו. אילו היו הפלסטינים לוחמים של ממש, אילו כל כניסה לקהל היתה כרוכה בסיכון של תקיעת סכין בגב, החיילים לא היו מתנהלים כך.

אבל הם אוהבים לדבר על "תחושת הסכנה" שלהם. היא זו שמאפשרת להם להמשיך ולהעמיד פנים שלטרור שהם מפיצים על סביבתם יש איזושהי הצדקה. הטרור הישראלי הוא יומיומי; הוא קיים בעצם המחסום, בעצם יכולת העיכוב, בעצם יכולת פשיטת הלילה, בעצם הידיעה שדי במילה לחייל משועמם כדי שתיעצר או שתעבור עינויים. הטרור הפלסטיני נדיר ביחס – והתקשורת הישראלית, תמיד שופר של צה"ל, ממהרת להבליט אותו.

ישראל הופכת בעקביות לסוג של סרביה. הציבור שלה תומך בטרור היומיומי בו בזמן שהוא מכחיש את עצם קיומו ומתקרבן. העולם שמחוץ לישראל כבר הפסיק, ברובו, להאזין למה שיש לחמושים ולדובריהם לומר. מדינת רצח העם הסרבית הושמדה מן האוויר. לישראל זה כנראה לא יקרה – אבל בהחלט יתכן שדבקותה במדיניות הטרור היומיומי תביא אותה למצב שעל המחשבה עליו היא מתענגת במשך שנות דור, זה של "כל העולם נגדנו."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קצת קשה, אז שוברים?

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

price taggers

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

צרת היהודים, גרסה 2,343

לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יוצרי המפלצות

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

כי הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם היה אדם שלם, מלא, הרי לא היה מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם היה אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים וערווה במוחם

טרור פוליטי הוא הטלת אימה – לא בהכרח רצחנית, אבל בהכרח כוללת חשש אמין מהפעלת אלימות – כדי להשיג מטרות פוליטיות. על פי ההגדרה הזו, באזורים חרדיים משתוללות כנופיות טרור כבר עשרות שנים.

בשנות השמונים החליטו ה"גדוילים", השם הקולקטיבי למקבילה החרדית של הפוליטבירו הסובייטי – זקנים מסוידים ומעושני טקסטים אכולים, שמנוהלים במקרים רבים על ידי שמשיהם – שהם לא רוצים עיתונים חילוניים בבני ברק. אחרי הכל, מידע אסור עשוי לחלחל. תוך זמן לא רב, קיוסקים שמכרו עיתונים כאלה למרות האיסור, הוצתו. הבעלים הבינו את המסר. המשטרה לא עשתה כלום.

במסגרת המלחמה החרדית חסרת התוחלת על הליבידו שברא הדמון יהוה – היא נמשכת שישים שנה, בערך, אבל טירוף ה"צניעות" מגיע לשיאים שלא נודעו אף פעם – החליט מי שהחליט, כנראה איזה "גדויל" בשקל תשעים שמותנו צר מאגודל ילד בן עשר, שיש להפסיק גם את מכירות הפיאות בבני ברק. המערכה נגד חנויות הפאות באה והולכת, בגלים, כבר שלושים שנה בערך. העיוות שיוצר החינוך החרדי מביא לכך שגברים חרדים יכולים לומר ברצינות גמורה שהם מתגרים משיער מלאכותי. אמו של ידיד טוב שלי ניהלה אז חנות מצליחה לפיאות ברחוב רבי עקיבא. הגיעו האיומים הרגילים בהצתה. הוא אסף כמה חברים מקומיים, ארגן כמה לומים, והמתין לבריונים של משמרות הצניעות. בריונים הם פחדנים, ואחרי שכמה מהם נאספו מהמקום לבית החולים, האיומים נפסקו. החנות עדיין קיימת, אם כי לא באותו המקום; היא התרחבה.

לפני כמה שנים הגיע טירוף חדש: הדרישה להפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים שמיועדים בעיקרם לחרדים. אחרי כניעה משפילה של משרד התחבורה הגיעה הכניעה המשפילה של בג"צ, שנקט כלפי החרדים את השיטה שהוא מפעיל כבר שנים כלפי המתנחלים וצה"ל, עצם את עיניו ואישר את ההפרדה בקווי האוטובוס "בתנאי שלא תהיה אלימות" – למרות שבפועל כבר היתה אלימות ולמרות ששיטת הפעולה של הקנאים ידועה.

בבית שמש, שם חזקה מאד הפעילות של הטאליבן הישראלי – מנהיגיו זעמו לאחרונה על הגדרתם כפדופילים, למרות שהם הצהירו שילדות בגילאי בית ספר יסודי מהוות בעיניהם מוקד משיכה מיני – קרתה בשבוע שעבר תקרית חריגה: קבוצת בריונים (המקומיים קוראים להם "סיקריקים") עלתה על אוטובוס "מהדרין", וציוותה על נשים שלא היו לבושות "בצניעות" לרדת מהם. הטרור עשה את שלו: לפחות אשה אחת ירדה מהאוטובוס, והנוסעים האחרים לא העזו להתעמת עם הבריונים.

רוב התושבים, כמובן, הביעו זעם כנגד המעשה. סביר שהם באמת ובתמים מתנגדים לו, שהם חושבים שהבריונים הגזימו. שצריך היה להסתפק באוטובוס מופרד, בשעות נפרדות בחנויות, ובמקרים מסוימים ברחובות מופרדים, אבל שכאן היתה הגזמה. האלימות, גם היא, מעוררת אי נחת.

אבל, כמו אותו רוב גרמני גדול שהוטרד מכל הזכוכיות האלה ברחוב אחרי הרייכסקריסטלנאכט, התוצאות הטרידו את הצופים – אבל הם לא ערערו על הבסיס שמאחוריהן. והבסיס הזה הוא התפיסה היהודית שנשים הן טמאות, נחותות, פסולות לעדות ולשלטון. האשה, אחרי הכל, היא זו שעל פי התפיסה היהודית הביאה את החטא לעולם (ועל פי התפיסה התלמודית, שלא מפספסת הזדמנות לפנטז על סטיה, גם קיימה יחסי מין עם הנחש).

(במאמר מוסגר, הנצרות יכלה להעמיד דמות אשה חזקה כמעט כמו זו של ישוע – ובמקרים רבים, גם חשובה יותר – בדמות מאריה; אבל התיאולוגיה הנוצרית, מפאולוס והלאה, ראתה במאריה גורם מרכזי בגאולת המין האנושי, שסיימה את הקללה שהטיל יהוה בעקבות החטא הקדמון. ואם הוא ייצג, בנצרות המוקדמת, את המלך הלוחם שבא לשפוט ביום הדין, היא יצגה את מידת הרחמים, הנכונות לסלוח תמיד ולכולם. ליהדות אין דמות כזו: הדמות הנשית החיובית ביותר בתלמוד, ברוריה אשת רבי מאיר, שמתוארת כגדולה מבעלה ומרבנים אחרים, מתוארת גם כמי שנאלצה להתאבד לאחר שרבי מאיר שלח תלמיד לפתותה.)

התלמוד, שקבע שהאשה היא "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצים אחריה", לא היה חריג בתקופתו. הבעיה היא שכותבי התלמוד סינדלו את היהדות: הם העניקו לעצמם סמכויות מפליגות, והפליגו בשקריהם על מפגשים שלהם עם מלאכים, אליהו הנביא וכן הלאה, כך שאף דור לאחר מכן לא ראה רשאי לחלוק עליהם – אלא במחיר של קביעה שדבריהם אינם דברי אלוהים חיים, דבר משמשמעו היה פרישה מהזרם היהודי המרכזי.

אבל שנאת הנשים הזו מעולם לא התבטאה כך. זהו טירוף של העשורים האחרונים. לפני כמה דורות, לראשי ישיבות לא היתה שום בעיה לשבת לצד נשים באוטובוס, ואם מישהו היה מעלה את הדבר בפניהם, הם היו מביטים בו בפליאה. אוטובוס הוא מקום ציבורי. הרעיון שאפשר להתפתות בו היה נראה בעיניהם נלעג ומופרך. גם ראש ישיבת חברון שבשנות השישים לא רצה שאשה תשב לצידו באוטובוס, נקט בשיטה אחרת לגמרי מזו של היום: הוא ירד מן האוטובוס. יבוא אחד אחר. הוא לא חשב שיש לו זכות להגביל את זכויותיהן של נשים במרחב הציבורי, ואם מישהו היה אומר לו שיש להפעיל אלימות כדי למנוע מנשים "לא צנועות" לנסוע באוטובוס, סביר להניח שהוא היה מתפלץ.

שלא במקרה, חלק גדול מהחומרות הללו מגיע מהחסידים, שואפי האדים של הקבלה, הזבל הרוחני הגרוע ביותר שיצרה היהדות אי פעם. אבל הם לומדים את הזוהמה הזו מגיל אפס, והם לומדים מהר מאד שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לאספסוף שביניהם הפעלת טרור היא כלי מהיר וזול לרכישת הון חברתי.

חובה לשים לב שהרעיון של הגדרת האשה כערווה מהלכת כלל לא מוגבל לחוגים החרדיים. צריך לשים לב למאבק שמנהלים כעת החרד"לים נגד מה שהם מכנים "שירת נשים" בצה"ל, ולדרישה שלהם שלחיילים דתיים יותר להיעדר מאירועים כאלה. הבעיה היא לא "שירת הנשים": הבעיה היא הדרישה של החיילים הדתיים שתוענק להם זכות לומר בפומבי, בהתרסה, שנשים הם יצורים נחותים, שעצם קולן הוא ערווה. מי שמתייחס בסלחנות לדרישה הזו, כי זו האמונה שלהם ובולשיט דומה, שלא יתלונן אחר כך כשבריוני משמרות הצניעות מורידים נשים מהאוטובוס. זו אותה הדרישה עצמה, ואם כבר זו של הקצינים החרד"לים חמורה יותר: היא מיועדת במפורש להדרת נשים מהחיים הציבוריים, משמעה שעצם השמעת קולן היא אסורה.

מההכרות עם צה"ל – הרמטכ"ל בנימין גנץ נפגש השבוע עם הרבנים הראשיים בנושא, כשהוא מקפיד לחבוש כיפה; טוב, אני מניח, שלא נישק את ידיהם וביקש סטירה – סביר להניח שהתגובה שלו לנסיון המרד הפוליטי תהיה רפויה כמו זו של המשטרה לכנופיות הטרור של הסיקריקים.

ועוד דבר אחד: הדיפלומטיה של ממשלת ליברמן-נתניהו רשמה עוד הצלחה מזהירה: עבדאללה מלך ירדן הצהיר שירדן לעולם לא תהיה פלסטין, עמדה שכל כלי התקשורת הישראלים ציטטו. אבל הוא אמר משהו נוסף: "יש לנו צבא ואנחנו מוכנים להלחם למען מולדתנו ולמען עתידה של ירדן". כלי התקשורת הישראלים לא שמו לב. עמי קאופמן דווקא כן. כשעבדאללה מתחיל לרמוז על מלחמה, המצב באמת קשה.

(יוסי גורביץ)