החברים של ג'ורג'

הישראלים ממשיכים לענות

למרות פסיקת בג”צ מ-1999, צה”ל והשב”כ ממשיכים לענות עצורים פלסטינים

“הייתי עם עוד ארבעה עצורים. בשעת לילה באו ארבעה חיילים, שהורו לנו לצאת החוצה לחצר. היה קר וגשום והם הורו לנו להוריד את בגדינו, הכול הכול, ולהישאר בעירום מלא. ציוו עלינו להניח את ידינו על קיר שהיה שם. זה היה למשך 15 דקות. החיילים היו בחדר מול הקיר, הסתכלו עלינו מהחלון ונתנו לנו הוראות מעבר לחלון. ביקשו: תתכופף, תפשק רגליים, תרים ידיים וכו'. היה איתנו איש מבוגר. זה היה משפיל. החיילים נתנו הוראות וצחקו. הבנו שמשחקים בנו. היה מאוד קר. אנחנו עשינו מה שביקשו.”

עימאד אבו ח’לף, בן 21, חברון

ב-1999, בפסיקה שנחשבה היסטורית, הורה בג”צ על הפסקת הנוהל המקובל עד אז של “לחץ פיזי מתון” (השם שהוענק לנהלים של ועדת השופט לנדוי) וקבע שעינויים אסורים בישראל. כמקובל אצל שופטי בג”צ, הנביחה היתה רמה, הנשיכה לא משהו. שופטי בג”צ אוהבים רטוריקה גבוהה. לעקוב אחרי הביצוע של ההחלטות שלהם, זה קצת מעבר למה שהם יודעים לעשות.

המוקד להגנת הפרט ובצלם פרסמו היום (ד’) דו”ח, “בחסות החוק: בין התעללות ועינויים במתקן החקירות ‘שקמה’” שמו. מאחורי השם היבש מסתתר תיעוד של שגרת ההתעללות בעצירים על ידי צה”ל והשב”כ. המחקר מתבסס על עדויות מפורטות שמסרו 116 עצירים פלסטינים, שנעצרו לכאורה על רקע בטחוני בין אוגוסט 2013 ומארס 2014 והוחזקו במעצר שקמה. תחקירני בצלם גבו עדויות נוספות. לא מדובר בכל העצירים באותה התקופה, אלא רק באלו שמשפחותיהם פנו למוקד להגנת הפרט לאחר מעצרם. עדויות נגבו מהעצירים, רובם תושבי דרום הגדה המערבית, זמן קצר ככל האפשר לאחר מעצרם וחקירתם. התמונה המתחוורת דומה למדי.

א. מעצר לילי. 88 מן העדים נעצרו בביתם, בפשיטה של חמושי צה”ל, אחרי חצות הלילה. בכחמישית מהמקרים, מספר החיילים שפשטו על הבית היה יותר מעשרה. פשיטות ליליות על בתים בגדה הן אירוע נפוץ; דובר צה”ל מדווח מדי בוקר על מספר הפלסטינים שעצר צה”ל במשך הלילה. הפשיטות הללו לא מבחינות בין שטחי איי, בי וסי. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא חוותה פשיטה של חמושים ישראלים על ביתה במהלך הלילה. אלה פנים של הכיבוש הישראלי שלא מוזכרות יותר מדי בתקשורת היהודית, והפשיטות הללו מהוות חלק מרכזי מהפעילות של צה”ל. לא רק בגדה. בכלל.

באף אחד ממקרי המעצר, לא הנחו החמושים את העציר ביחס לזכויותיו או הורו לו לקחת את החפצים שמותר לו לקחת על פי חוק.

ב. ביזה. פעם אחר פעם, הפשיטות הליליות הללו מלוות ב”החרמת” רכוש, רק שביותר מדי מקרים החמושים לא משאירים אחריהם קבלות. לפלסטינים אין דרך אפקטיבית לדרוש החזרת רכוש שנלקח על ידי חמושי צה”ל (אלא אם התקשורת שמה לב), ועד לאחרונה נוהל חדש לא איפשר להם בכלל לערער על תפיסה של רכוש. כמובן, כדי שאפשר יהיה לערער על תפיסה של רכוש, צריך להראות שהוא אכן נתפס – כלומר, צריך קבלה. ביותר מדי מקרים, אין קבלה. ציוד פשוט נעלם לידיהם של חמושים ומתפוגג. הנחת היסוד צריכה להיות שאם שוטר או חייל תופסים רכוש ולא מצהירים על כך, מדובר בביזה. ביזה כזו היא תופעה רווחת למדי. זכרו את זה לפעם הבאה שיאמרו לכם שחמושי צה”ל אינם בוזזים. אם אין תלונה, אין חקירה – ולמצ”ח קל מאד לסגור תלונות אם כל מה שיש הוא מתלונן פלסטיני.

החיילים יודעים את זה, אגב.

זה לא שצה”ל לא נלחם בביזה – כשליש מהעבירות שחיילים מועמדים עליהן לדין בשל פגיעה בפלסטינים הן עבירות ביזה. ביזה היא בעיה מבחינת הצבא: היא פוגעת חמורות במשמעת. היא לא מספיק בעיה, עם זאת, כדי לוודא שהקצין בשטח ימנע מהחיילים שלו לקחת רכוש בלי קבלות.

ג. אלימות חמושים. 35 מהעצורים, כלומר כשליש מהנשאלים, דיווחו על כך שהם הוכו על ידי חמושים במהלך המעצר או בדרך למתקן המעצר. הגיבורים שלנו היכו 24 מהעצורים כשהם אזוקים וקשורי עיניים.

כאן צריך לשים לב לתפקיד של הפלנלית על העיניים, זו שכל מי שהיה בשטחים הכבושים ראה אותה על עצורים. היא לא משמשת שום תפקיד בטחוני. הפלסטינים הרי יודעים היטב היכן מתקני המעצר בגדה והיכן ההתנחלויות ולעצור יש ניחוש טוב לאן מובילים אותו. היא משמשת לשתי מטרות: האחת היא דיסאוריינטציה של העציר והשפלה שלו.

השניה היא לוודא שהוא לא יכול לדעת מי היכה אותו. כך שגם במקרה הנדיר מאד שבו תלונה של פלסטיני בכלל תגיע לחקירה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית, אלו יוכלו אחרי שנים לומר שוואלה, יכול להיות שהיה כאן משהו, אבל הקורבן לא יכול לזהות את התוקפים שלו – הרי עיניו היו קשורות. כל החיילים המעורבים לא משתפים פעולה עם החקירה, אז אין לנו ברירה אלא לסגור את התיק.

ד. שיתוף פעולה של חובשים צבאיים עם עינויים. אף אחד מהחובשים או הרופאים הצבאיים שפגשו עצירים, גם עצירים שהוכו, לא דיווח על כך. חובתו של רופא או חובש היא לדווח ברגע שהוא יודע על פגיעה בעציר. מעגל הפגיעה בעצירים – עוד לפני העברתם לידי השב”כ – מורחב לכל לובשי המדים שפגשו אותם: החמושים שהיכו אותם (לעתים קרובות כשהם אזוקים וקשורי עיניים), הקצינים שלא מנעו את המכות, החובשים והרופאים שלא דיווחו עליהן.

ה. עינויים. העצורים במתקן החקירות שקמה מוחזקים בצינוקים, לא בתאי מעצר רגילים. החוקרים משתמשים בבידוד כאמצעי שבירה, ומשתמשים גם במניעת שינה או בפגיעה בהיגיינה של העציר – התאים מסריחים, ומהעצירים נמנעת לעתים תכופות היכולת להתקלח. 16 מהעצירים הורשו להתקלח רק כשבוע לאחר הגעתם למתקן. פגיעה בהיגיינה של העציר היא שיטה מקובלת לשבירה שלו. 37 מהם הוחזקו בבידוד מוחלט בין יומיים ל-18 יום.

במהלך החקירה, דיווחו שמונה מהעצירים על שימוש במזגן כאמצעי עינוי; באחד המקרים, החוקרים לבשו אפודים בעוד העציר רועד מולם. השיטה ידועה מהגולאגים הסובייטיים – ולאחרונה יש לפחות מקרה אחד שבו היא הופעלה על ידי חמושי צה”ל כנגד ילד פלסטיני בן 13.

השיטה המקובלת על השב”כ לחקירת עינויים היא מצבי לחץ: החזקת העציר אזוק בתנוחה מכאיבה. “מצב לחץ” הוא מונח מכובס שנכנס לשפה בימי משטר העינויים של ממשל בוש. הבלוגר אנדרו סאליבן העיר ארסית בשעתו שטכנית, גם צליבה היא “מצב לחץ.”

שיטת עינויים מקובלת אחרת היא מניעת שינה, tormentum insomniae של האינקוויזיציה, העינוי היחיד שהותר רשמית באנגליה של תקופת ציד המכשפות, ומלכת העינויים של הנ.ק.וו.ד. מדובר בעינוי אפקטיבי מאד: אם עומד לרשות החוקר מספיק זמן, כל נחקר יישבר בסופו של דבר.

החקירות לוו תדירות באיומים על העצירים, מהאיום השגרתי של “נשים אותך פה עד שישכחו מקיומך” ועד איומים על בני משפחה. האיומים הללו כללו, בין השאר, איומים למעצר בני משפחה חולים.

14 מהנחקרים דיווחו על אלימות פיזית מצד החוקרים.

אף חוקר שב”כ מעולם לא הועמד לדין על עינויים. מספר המקרים שבהם בית משפט ישראלי פסל הודאה בשל עינויים הוא אפס (0).

ו. מניעת גישה לעורך דין. הגישה לעורך דין היא זכות בסיסית של נחקר ועציר, ומטרתה למנוע בדיוק את האפשרות של הפעלת לחץ על הנחקר עד כדי שבירתו והגעתו להודאת שווא. 77 מהנחקרים דיווחו על מניעה של גישה לעורך דין במהלך כל תקופת המעצר שלהם, או חלקה.

ז. חשש ל-rendition: המונח rendition או extraordinary rendition הוא עוד מורשת של ימי ממשל בוש. משמעותו העברה של עציר ממדינה שבה אי אפשר לענות אותו למדינה שבה זה מתאפשר, זאת כדי לגבות הודאה. בית משפט איטלקי הרשיע 22 סוכני CIA ב-2009 בכך שחטפו אדם מאיטליה למצרים, שם עבר עינויים. היו מספר פסיקות דומות.

מבין העצורים, כשליש – 39 – הוחזקו במעצר על ידי הרשות הפלסטינית לפני מעצרם על ידי חמושים ישראלים. 17 מהם נעצרו על ידי ישראל פחות מחודש לאחר שחרורם ממעצר על ידי הרשות. מתוך ה-39 הללו, 28 אמרו שנחקרו על ידי השב”כ על אותם הדברים עצמם שעליהם נחקרו על ידי הרשות. 26 מהם הבחינו שתיק החקירה שלהם מהרשות היה בידי השב”כ. בחלק מהמקרים, הראו לנחקרים את ההודאות עליהן חתמו ברשות. כפי שציינתי שלשום, יש חשד שמעצרו של שובת הרעב אל קיק הוא מעצר “קבלנות משנה” כזה.

מתוך אלו, כ-14 עונו על ידי הרשות. מאחר ותיק החקירה שלהם היה ברוב המקרים בידי השב”כ, סביר להניח שהשירות ידע על העינויים – ולא עשה דבר, וזאת בהנחה שהוא לא יזם מלכתחילה את העינויים שלהם על ידי הרשות הפלסטינית, כקבלן משנה.

[…]

 

בקצרה, 17 שנים אחרי פסיקת בג”צ שהרעישה בשעתו את הארץ, הכל חזר למסלולו. יש מערכת שלמה, מהחייל העוצר ועד הסוהר שנמנע מלדבר עם העציר, שהמטרה שלה היא גרימת סבל לעצורים פלסטינים. המטרה לא מוצהרת, אבל ברורה: סחיטת הודאה. עינויים עומדים בבסיס השיטה של שלטונה של ישראל בגדה, בין אם מדובר בעינויים ישירים על ידי חמושים ושוטרים חשאיים, בין אם מדובר בעינויים על ידי קבלני משנה ברשות הפלסטינית. הנתונים שמופיעים בדו”ח החדש דומים למדי לדו”ח שפרסמו המוקד להגנת הפרט ובצלם ב-2010, שהתמקד במתקני השב”כ בפתח תקווה: אין שום חדש, הכל נמצא שם, מהחמושים המתעללים בעת המעצר ועד העינויים במתקן עצמו.

עינויים הן מהעבירות החמורות ביותר על המשפט הבינלאומי, ואף על פי כן אי אפשר לנהל כיבוש בלעדיהן. המטרה שלהם היא לא מידע; המטרה של עינויים היא עינויים. היא להבהיר לאוכלוסיה הנכבשת שגם אם היא מוכנה למות, אנחנו נעשה לה דברים גרועים ממוות. וגם אם אתה רואה עצמך כ”חייל אלמוני בלי מדים”, שנמצא ביחידה שממנה “ישחרר רק המוות,” אנחנו נדע להגיע גם אל הקרובים אליך.

יש שמות לאנשים שמכים אנשים כפותים, לאנשים שזורקים אנשים אחרים לצינוק קפוא, שמחכים בערגה לרגע שבו אדם שנתון למרותם יפרוץ בבכי. אנחנו מעסיקים סאדיסטים ומשלמים את משכורתם. כמובן, רוב הישראלים לא יודו בכך. יש כמה חומות של רציונליזציה: קורבנות העינויים משקרים, יאמרו לך, הם הרי כולם שקרנים. האם הייתם מניחים אותה הנחה על קורבנות אונס? האם הייתם מניחים אותה הנחה על אדם שעבר התעללות בידי המשטרה הכחולה של ישראל? האם הייתם מעלים אותה ביחס לעציר יהודי שעונה על ידי השב”כ? לא? אז ה”כולם שקרנים” הזה הוא רציונליזציה, לא יותר. חומת מגן שעומדת בינכם ובין הראי. כן? אז אתם יאיר לפיד, “מקבלים תמיד את עמדת מערכת הבטחון”, בלי קשר להגיון או למציאות.

רציונליזציה אחרת היא “כולם עושים את זה,” ומכאן שזה לא נורא. אין ספק, יש מעט מאד משטרים בעולם שלא מענים או מעסיקים קבלני משנה לצורך עינויים. זה לא הופך עינויים לפשע פחות נורא או את המבצעים שלו לפחות חלאות. זה רק אומר שיש הרבה עבודה לעשות, פה ובכל מקום.

ומעבר לנזק שגורמים העינויים למעונה ולמענה, למשפחותיהם של המעונים, ולחברה שאליה חוזרים אחר כך פגועי הטראומה האלה, ישנה ההשחתה של המערכת המשפטית. המענים יודעים שהם מענים; הפרקליטים שמכחישים בשמם את העינויים יודעים שהם מענים; השופטים שמסתכלים הצידה יודעים שהיו עינויים; וכולם שותפים להפרת שבועותיהם וכולם קושרים נגד שלטון החוק, כולם הופכים אותו לבדיחה. בית משפט ישראלי ידון ברצינות באפשרות שפקיד מעל בכספים או שאדם גנב רכוש בשווי כזה או אחר; הוא לעולם לא ידון ברצינות באפשרות שפקיד ממשלה ישראלי עינה עצור שנמצא תחת משמורתו החוקית, ובאפשרות שהוא עשה זאת בהסכמה של משפטנים. על אחת כמה וכמה שהוא לא ידון בשאלה מה מעמדו של שופט שיודע את כל זה ולא עושה דבר. יש קשר שתיקה, שהוא הרסני לחברה חופשית, ומטבעה של ממשלה חשאית הוא שהבולען הזה בדמוקרטיה מתרחב כל הזמן, עד שהוא משאיר רק קליפה דקה, שבעליה צריכים לקרוא בקול גדול שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדי שלא ישמעו את צרחות המעונים.

וזה, בסופו של דבר, מה שנשאיר אחרינו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שוד פשוט

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף הזה כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני החג; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: תקווה מעבר לזעם – תגובה לאיתמר שאלתיאל

ידידי איתמר שאלתיאל פרסם היום פוסט שזוכה לתפוצה נרחבת ברשתות, פוסט חריג בחריפותו הרטורית עבור האיש נעים ההליכות הזה. איתמר זועם, ובצדק, על (חוסר) התגובה של השמאל הישראלי לחשיפות של אל-ג'זירה מהימים האחרונים. לדעתי, עם זאת, הוא לא מבין נכון את הסיבה לשתיקה הנבוכה של השמאל; חוסר ההבנה הזה נובע מחוסר הבנה של המשמעות האמיתית של המסמכים שנחשפו, ואי לכך איתמר לא מצליח להצביע על כיוון אחר עבור השמאל. חבל, כי הבנה נכונה של משמעות המסמכים יכולה להצביע על אסטרטגיה חלופית בשבילנו.

איתמר צודק באומרו ש"כשירותם של הפלסטינים לשלום" איננה הלקח העיקרי של חשיפות אל-ג'זירה, כפי שטוען הזומבי המכונה "שלום עכשיו". אבל מהו הלקח, אם כן? הוא אינו אומר זאת מפורשות, אבל נדמה שבעיני איתמר הלקח הוא דווקא אי-כשירותה של ההנהגה הישראלית לשלום, אי-כשירות שאותה השמאל לכאורה אינו מדגיש מספיק.

אבל זה כלל וכלל איננו המסר העיקרי, לפחות לא בשביל הפלסטינים היודעים היטב כבר שנים רבות שההנהגה הישראלית איננה מעוניינת בשלום. הלקח בשבילם דווקא כן נוגע להנהגה הפלסטינית: המסמכים חושפים אותה בערוותה כמשתפת פעולה פעילה עם פשעי הכיבוש הישראלי. לא רק שלא מדובר בפרטנר לשלום אלא שהרשות הפלסטינית תחת אבו-מאזן הפכה לזרוע של הכיבוש עצמו, שותפה לתכנון חיסולים ומבצעי הרג. כפי שכותבת כרמה נבולסי, הנזק הכי גדול כאן הוא הבגידה המוכחת, הבלתי ניתנת לערעור, של ההנהגה הלאומית-חילונית במטרה הלאומית הפלסטינית. הכרזה הבאה מביעה, בוולגריות לא פחותה מזו שבה מסיים איתמר את הפוסט שלו, את הזעם הפלסטיני לנוכח בגידת ההנהגה (לשון הכיתוב: "אנחנו שותפים לשלום, ואתה?").

בכל הנוגע להנהגה הישראלית, המסקנה היא לא שהיה צ'אנס לשלום ואולמרט דפק אותו, אלא שגם ההצעה הבזויה והנאלחת ביותר שהציע העבד הנרצע של הכיבוש ושל האמריקאים, אבו-מאזן, לא התקבלה על דעת ראש ממשלה ישראלי הנחשב ל"מתון" יותר מזה הנוכחי. נכון – על כך יש להוקיע את השלטון הישראלי. אבל נשגה באשליות אם נחשוב שבכך חרג אולמרט מהמנדט שניתן לו. הכוחות שמנהלים את מדינת ישראל מעוניינים לא רק בבאנטוסטניזציה של פלסטין – שאותה הגיש להם אבו-מאזן על מגש של כסף – אלא גם בהמשך שפיכות הדמים שתיאר איתמר, ובהמשך פילוגו של העם הפלסטיני. רק כך אפשר להבין את כשלון המשא ומתן שניהל הכיבוש עם יציר כפיו שלו.

בהחלט מצב שמעורר זעם ותסכול. אבל האם יש טעם להפנות את הזעם הזה פנימה, אל השמאל הישראלי, ולעשות שוב את מה ששמאלנים אוהבים, לדברי איתמר – לתקוף שמאלנים אחרים? הרי מה שאיתמר רוצה שהשמאל יזעק – שהמדינה "ויתרה על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל" – הוא שטות גמורה, כי הסכם שלום מהסוג שאבו-מאזן ונתניהו יכולים היו לחתום עליו איננו כזה שהעם הפלסטיני יכול להרשות לעצמו לקבל. הוא איננו הסכם מהסוג שהשמאל העקבי בישראל ובפלסטין מדבר עליו כבר שנים: הסכם שיכלול פיתרון אמיתי לפליטים הפלסטינים, הכולל מרכיב של שיבה לישראל, ריבונות פלסטינית במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, ופינוי של כל ההתנחלויות. הסכם כזה, למרבה הצער, לא יתקבל בצד הישראלי, לא היום ולא מחר. ולשמאל נותר התפקיד של המתריע בשער, חסר אונים אך צודק.

אם אנחנו רוצים לזעום על השמאל הישראלי (ואנחנו רוצים, כמובן), אנחנו צריכים להסתכל על הגילויים של אל-ג'זירה בהקשר אזורי רחב יותר. השבועות האחרונים הם שבועות היסטוריים בשביל אגן הים התיכון המזרחי. המהפכה בתוניס היא הפעם הראשונה שמאבק עממי מצליח להפיל דיקטטורה פרו-מערבית מאז סוף המלחמה הקרה. מאז נפלה ממשלת חרירי בלבנון, פרץ מאבק עממי נגד הממשל השמרני באלבניה, והיום החלו הפגנות ענק חסרות-תקדים במצרים. בכל המאבקים האלה משתתפים כוחות חילוניים, דמוקרטיים ושמאליים. אף אחד מהם אינו מובל מטהראן. האדון האמריקאי והאסלאם הפוליטי הם כבר לא המשחקים היחידים בשטח.

כל זה כמובן מתקשר ישירות לחשיפות של אל-ג'זירה. גם אם ברחובות שכם וחברון עדיין לא החלו הפגנות הענק, הפעמון התוניסאי שמצלצל למובארכ וחרירי מצלצל גם לעבאס. בהקשר הזה, אפשר לזעום על השמאל הישראלי מסיבות אחרות לחלוטין, לזעום בעיקר על הפרובינציאליות הבלתי-נסבלת שלו ועל כך שהוא כיבה מזמן שני נרות שאמורים לעמוד לרגליו של כל שמאל, בכל זמן ובכל מקום: אינטרנציונליזם ואנטי-אימפריאליזם. אפשר לזעום על כך שהוא הימר בכל הכוח על ה-pax americana, שאינו אלא המשך המלחמה "בעצימות נמוכה" שאותה מבכה איתמר יפה יותר משאוכל אני לעשות, ושהוא ממלא פיו מים בכל הנוגע לפשעיו של ה"פרטנר המתון" שאינו אלא רודן תאב-בצע וחסר לגיטימציה.

האם שמאל ישראלי אינטרנציונליסטי ואנטי-אימפריאליסטי צפוי להצליח, בטווח הקצר, בכיבוש הלבבות של אזרחי ישראל היהודים? סביר להניח שלא. אבל אם נסתכל מעבר לגבולותינו הזמניים והחדירים נגלה עשרות מיליונים של אזרחים מתקוממים שניתן לשלב עמם ידיים במאבק משותף נגד העוני הגובר וכלכלת המלחמה שגוררת את כולנו לאבדון. זהו אופק חדש לשמאל הישראלי שקשה לנו אפילו לדמיין – אבל הוא פותח בפנינו אפשרויות שעליהן לא חלמנו. אפשרויות שמעבר לזעם ולתסכול, אפשרויות של תקווה.