החברים של ג'ורג'

דובר צה”ל לא מבין בתקשורת

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר היה לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר היה לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה היה כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר היה, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר היה להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, זה הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עוד ידיעת יה בה יה

ידיעות אחרונות משתתף במסע הדמוניזציה נגד בצלם, ולעזאזל העובדות

בז’רגון העיתונאי “ידיעת יה בה יה” היא ידיעה שמכילה מידה של פלצות ופאניקה מוסרית על שום דבר: בדרך כלל היא מתייחסת למישהו שמעז לחרוג מקונסנסוס קדוש כלשהו, או לטרוניה הקבועה של קשישים נרגנים על בורותו ושטחיותו של הנוער. ידיעות אחרונות פרסם כזו הבוקר.

לטענת ידיעות, ארגון בצלם קיטלג שלושה מחבלים ידועים – כאלה שאף אחד מכם לא שמע עליהם קודם – ככאלו שלא ידוע האם השתתפו בלחימה. הכתבה מתארת את זוועתם של שורה של חמושים אמיצים בדימוס, כל כך אמיצים שהם מתראיינים בעילום שם, כשגילו שמי שתואר להם כהתגלמות השניה של קרלוס התן קוטלג על ידי בצלם כ”לא ידוע אם השתתף בלחימה.”

מי שלא אסף קלשון ושעט אל משרדי בצלם הקרובים ואשכרה הגיע לסוף הידיעה מצא שם תגובה ממצה של בצלם: “"'בצלם' לא טוען ששלושת ההרוגים האמורים לא היו מעורבים בלחימה, אלא שאין בידינו מידע לגבי שאלת מעורבותם במהלך התקרית בה נהרגו.” ומוסבר גם למה זה חשוב.

יש בעולמנו משהו שנקרא משפט הלחימה הבינלאומי; זה ודאי יפתיע את חמושי צה”ל. החוק הזה מגביל משמעותית את היכולת לפגוע באזרחים; ספציפית, שאזרחים אינם יכולים להיות יעד להתקפה צבאית “אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.” כלומר, אזרח שהרים רובה כדי לירות בחמוש ישראלי שפלש לעיירה שלו לא ייחשב כחלק מכוח לוחם אלא במהלך אותה הפעולה עצמה. משתמה התקרית, הוא שב למעמדו ולהגנותיו כאזרח.

בשנת 2008 – חמש שנים אחרי האירועים שעליהם מייללים החמושים – שינה הצלב האדום את ההגדרה בנושא. הוא מבחין בין אדם הממלא “תפקיד לחימה מתמשך”, קרי אנשים שמעורבים שיטתית בפעילות לחימה, בין אם בלחימה עצמה ובין אם בסיוע לה, ובין אדם שאיננו ממלא תםקיד כזה. הקבוצה הראשונה, מהיות חבריה בפועל חברים בארגון לחימה, מותרת בפגיעה בכל עת; ההנחה היא שכמו חייל, הם עלולים בכל רגע להוות איום. אדם שאיננו עוסק בפעילות לחימה מתמשכת – מישהו שמשתתף בלחימה באופן זמני או אקראי – מותר בפגיעה רק בעת הפעולה עצמה. בהתאם, שינה גם בצלם את ההגדרות שלו. אפשר לקרוא על כך כאן, באתר של בצלם, משהו שחבל שהכתבים של ידיעות לא טרחו לעשות.

יתר על כן, המשמעות של “לא ידוע אם השתתף בלחימה” היא בדיוק זו: לא ידוע. בצלם חוקר את התקריות בעצמו. הוא לא השתכנע, לכאן או לכאן, שהאדם הספציפי הזה השתתף בלחימה. יש לציין שבצלם הפסיק להשתמש בקטגוריה של “השתתף בלחימה” בשנת 2012, כי למיטב הבנתו אין יותר בעצם אירועי לחימה בגדה המערבית. זה, שוב, עשוי להפתיע את הקלגסים שסיפרו להם שהם לוחמים, אבל בעסה.

שוב ושוב מתרעמים החמושים האמיצים עם האות במקום שם על כך שבצלם לא מקבל את הגרסה של צה”ל והשב”כ באשר לכמה מסוכנים היו האבו ג’ילדות שהם הרגו. ובכן שוב, בעסה: ארגוני זכויות אדם הם לא חותמת גומי של כוח הדיכוי של פלסטין והמשטרה החשאית הישראלית. העובדה שהשב”כ אומר משהו, לא אומרת שהוא גם נכון. אחרי הכל, החבר’ה האלה לא באמת נותנים לנו לראות את הראיות שלהם. הם אומרים, ואנחנו צריכים להצדיע. מצטער, לא עובד ככה מחוץ לצה”ל.

יכול להיות, כמובן, שכל הג’נטלמנים שהחמושים הרגו אכן היו מחבלים מסוכנים בעברם. זה לא רלוונטי: כפי שבצלם ציינו, הם מתייחסים לשאלה האם הם היו מעורבים בלחימה באירוע שבו נהרגו. יש לציין שאם חמושי צה”ל הורגיפ מישהו שלא מהווה להם סכנה, נניח אדם לא חמוש שיושב בארוחת ערב עם משפחתו, זה הרג בעייתי גם אם שבוע קודם לכן הוא ארגן פיגוע. הנחת היסוד במצב של לחימה, ועל אחת כמה וכמה במצב של שיטור – שזה מה שעושים חמושינו בפועל – היא שיש לאפשר ליעד להכנע. יש חריגים, אבל ספק אם המצב של חמושי צה”ל – שפועלים בחיפוי מסיבי, כולל חיפוי אווירי, נגד כוחות שספק אם אי פעם עלו על כיתה – נכנס אליהם.

אז, בקיצור, עוד ידיעת יה בה יה של ידיעות, שיוצאת כנגד אחד הארגונים האחרונים שעדיין מותחים ביקורת אפקטיבית על ממשלת ישראל. האם זה קשור לעובדה שלפני כשבוע שר החוץ הגרמני השפיל את ראש ממשלתנו הנערץ והעדיף להפגש עם בצלם – בעל מוניטין לאמירת אמת ודייקנות – על פני השקרן הידוע לשמצה ביותר במזרח התיכון? האם בידיעות רוצים לפמפם כמה קליקים באמצעות ליטוף בלוטת הפטריוטיות של הישראלי המצוי, ולעזאזל העובדות? ארור החושב אוון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תירוץ שגרוע מהעבירה

חמוש מג”ב חשוד ברצח בביתוניא, ומה זה אומר על הרצח בכפר כנא

משהו חריג מאד קרה היום: מח”ש הודיעה שהיא עצרה חמוש מג”ב, שהשתתף בירי בביתוניא בחודש מאי, ושהיא חושדת בו ברצח. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הועמד לדין חמוש ישראלי באשמת רצח: בין השנים 2000 ו-2013, העמידה מערכת המשפט הצבאית רק 21 חיילים לדין במקרי מוות של פלסטינים, ורק שבעה מהם הורשעו. מבין השבעה, רק אחד – תייסיר הייב – הורשע בהריגה (לא רצח); האחרים הורשעו בעבירות שנעו בין רשלנות לגרימת מוות ברשלנות. הייב נידון לשמונה שמות מאסר; העונש החמור ביותר שהושת על נאשמים פרט לו עמד על שבעה חודשי מאסר. הייב הורשע בהריגה – רצח, למעשה – של אזרח בריטי, תומס הורנדל, שמותו יצר רעש בינלאומי ניכר. יש להניח שגם העובדה שהייב איננו יהודי שיחקה לרעתו במערכת המשפט של הצבא היהודי ביותר בעולם.

אז כן, העמדה לדין של חמוש בחשד לרצח, ומעצר של המפקד שלו בחשד שידע שהוא ירה קליעים חיים תוך הסוואת הירי כירי גומי – כפי שכתבנו פה לפני חצי שנה כמעט – היא סיפור גדול ביחס. כמובן, זו הזדמנות שאסור לפספס ללעוג לשקרים הרשמיים והלא רשמיים של הדוברים של צה”ל ודובריו הרשמיים פחות ראויים ללעג מיוחד חיים שיין, שקבע שהטענה שהחמושים ביצעו רצח בביתוניא היא שוות ערך לעלילות דם; ספק אם ראיתי מקרה דומה של אוטו-אנטישמיות, שהרי הבוקר הסתבר ששיין אישש את עלילות הדם; וה”מומחה” מפרשת א-דורא שקבע בפסקנות שאנשים שחוטפים כדור לא נופלים ככה, שעל ה”מומחיות” שלו חבל להרחיב את הדיבור. צריך גם לומר שארגון זכויות האדם “בצלם” יצא – בפעם המי יודע כמה – אמין יותר מדוברי החמושים. אבל יש פה גם סיפור אחר, אקטואלי יותר.

בסוף השבוע שעבר, ירה חמוש של משטרת ישראל למוות בח’יר א-דין חמדאן בכפר כנא. לטענת החמושים, חמדאן תקף ג’יפ סיור של המשטרה בסכין, ולכן הם ירו בו. אלא שמעשה שטן, כמו בביתוניא, צץ לו סרטון אבטחה והציג מציאות בעייתית הרבה יותר. חמדאן אכן תקף את הניידת בחפץ כלשהו (אם היה שם סכין, המשטרה עוד לא הצליחה למצוא אותו), אבל כשהשוטרים יצאו לקראתו, הוא נס – ואז הם ירו בו בגבו. כלומר, כשהוא לא היווה כלפיהם כל סכנה.

זה קרה כיומיים אחרי ששר המשטרה הודיע שהוא נותן לשוטרים שלו רשיון להוציא להורג “מחבלים.” כמו ברצח הכפול בביתוניא, שם ערכו צה”ל ודובריו הפצצת שטיח של שקרים, גם כאן שיקרה המשטרה מן הרגע הראשון: אמיר זוהר ריכז את השקרים כאן.

אלא שיומיים אחר כך, כבר הדליפו “גורמים במשטרה” שהשוטר שרצח את חמדאן – כן, ירי בגבו של אדם נמלט הוא רצח – ימשיך לאכול את לחם הציבור כאילו לא קרה שום דבר, כאילו הוא לא שפך את דמו של אזרח ישראלי. לשוטרים היה תירוץ חריג, אפילו במקומותינו: הם “חששו מלינץ’” ולכן “פעלו בצורה אגרסיבית.”

נניח כרגע לעובדה שאין שום סיבה להאמין למה שהחשודים ברצח אומרים. הם הרי כבר שיקרו בלי הכרה על כל הפרשה. הבה נצא מנקודת הנחה שהם, לשם שינוי, אומרים את האמת: הם חשו מאוימים מצד אחרים, ועל כן ירו למוות בחמדאן.

אם זה המצב, הרי שהם מרשיעים את עצמם ברצח במו פיהם. חמדאן לא היווה להם סכנה; אחרים, כך חשו, סיכנו אותם; ואף על פי כן, הם “פעלו בצורה אגרסיבית” כלפי חמדאן והרגו אותו. כלומר, הם הרגו את שמעון בגלל חשש מפעולתו העתידית של ראובן. ואת התירוץ המדהים הזה, מקבלת משטרת ישראל – על פי דובריה הלא רשמיים, כמובן – כעילה שלא להעמיד אותם לדין.

והעיתונות היהודית, ברובה המוחלט, יחד עם חלק גדול של הציבור היהודי, מקבלת את התפיסה הזו. כוח קטלני, כלפי לא יהודים, נשמע כמו שימוש לגיטימי גם כאשר אין לו כל סיבה. השוטרים יכלו לנתק מגע; הם יכלו להזעיק תגבורת; הם יכלו להפעיל על חמדאן אמצעי אל-הרג כלשהו (טייזר, למשל, ששימוש מדוד בו הוא לגיטימי לעילא, אם אכן היתה שם סכין); אבל הם בחרו להפעיל כוח קטלני, ובבואם לתרץ את מעשיהם, לנקוט בתשובה שמציגה אותם באור הבלתי מקצועי ביותר שבאפשר.

חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהפוליטיקאים שלנו הרעיבו את המשטרה מתקציבים במשך עשור ויותר, מאז ימי ה”בלי בכי ובלי נהי” של המושחת במנהיגי ישראל, אריאל שרון, וכתוצאה מכך כוח האדם שמגיע למשטרה הוא בלשון המעטה לא הכפית החדה שבמגירה. חלק מזה, כמובן, נובע מכך שהמשטרה עוסקת יותר ויותר בבטחון פנים מאשר בשיטור בשנים האחרונות.

אבל חלק ניכר מכך נובע מהעובדה שהשוטרים חיים בקרב עמם. הם שמעו את השר שלהם. הם מכירים את התקשורת היהודית. הם מבינים את דעת הקהל. אולי אפילו שמעו על התרגיל של השוטר מביתוניא, שבמסווה של כדורי גומי ירה כדורים חיים – ועד הבוקר, נראה היה שיצא מזה בשלום. והם נקטו בפתרון הקל והפלילי של רצח.

והציבור היהודי מריע להם. אחר כך, הוא לא מצליח להבין מדוע הציבור הפלסטיני – שראש ממשלתנו שוקד כמיטב יכולתו לאחד אותו, בגבולות 1949 ומחוצה להם, ולעזאזל תפיסת האזרחות – רואה בשוטרים אויבים. ככה זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני רוצה להזכיר שבעוד כשבועיים, ביום שלישי ה-25 בחודש, נפגש בשעה 20:30 בבר קיימא, למפגש הקבוע-למחצה של הבלוג. אעביר שם הרצאה שכותרתה הזמנית היא “התפוררות הסכמי סייקס-פיקו ועתידה של ישראל,” ואחר כך ננהל דיון פתוח.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: נהרגו בהתאם לפקודות

או: צה”ל משקר כהרגלו. על תגובת צה”ל הכפולה להרג בביתוניא

בימים האחרונים גועשת הרשת בישראל ובחו”ל, אחרי פרסום צילומים של מצלמות אבטחה מביתוניא, מהן עולה כי חמושים ישראלים – לא ברור אם אלה חמושי מג”ב או חמושי צה”ל – ירו למוות בשני צעירים פלסטינים ללא כל סיבה. מי שעוד לא ראה את הסרטונים יכול לראות אותם כאן. ארגון בצלם העמיד לרשות ערוץ 2 את חומר הגלם של המצלמות וזה הגיע למסקנה שמדובר בשידור רציף. ארגון בצלם אף הזמין את כל מי שרוצה לראות את חומר הגלם בעצמו לסור למשרדיו.

ההרג העמיד את צה”ל ואת הדובר שלו בבעיה. הנה הולכים להם שני צעירים פלסטינים, מבלי לסכן איש, ואז הם צונחים מתים. מיד צצה תעשיה קטנה של הכחשה. רגע, אולי אלה לא אותם הצעירים שנקברו. רגע, אולי הסרטון מבוים. רגע, למה אנחנו לא רואים דם בסרטון. אתם יכולים לראות דם בצילומי הסטילס מהאירוע, אבל אני לא אציג אותם כאן (הם נראים קצרות בשידור של ערוץ 2).

דובר צה”ל עצמו לא עוסק בהכחשה ישירה. הוא רק אמר ש”הסרטון ערוך בצורה מגמתית ואינו משקף את האלימות בהפרת הסדר.” לזה קוראים הכחשה שאיננה הכחשה. על פניו, נראה שדו”צ טוען שהסרטון מגמתי, אבל קריאה שניה מראה שהמגמתיות שעליה הוא מדבר נובעת מכך שמצלמות האבטחה לא הראו את הפרות הסדר. בעסה.

אבל באותה ידיעה, יש דובר צבאי אחר, לא מזוהה ובהתאם לא רשמי. הוא טוען ש”בדיקה ראשונית העלתה כי כל החיילים שהשתתפו באירוע, לרבות לוחמי מג”ב, לא ירו באש חיה לעבר המפגינים אלא השתמשו בכדורי גומי וברימוני גז. עדות החיילים עולה בקנה אחד עם תדרוך הכוחות לקראת ההפגנות, שאישרה שימוש באש חיה ‘רק במצב קיצון של סכנת חיים ממשית.’” וזו, רבותי, התגובה הצבאית שחוזרת פעם אחר פעם: כל החמושים אמרו שהם פעלו בהתאם לפקודות, ובזה זה צריך להגמר. דו”צ אמר עוד (שם) שהפרקליטות הצבאית הורתה “על פתיחת חקירת מצ”ח מוגבלת בנושא.”

הטענה הזו – שלא יעלה על הדעת שחמושי צה”ל יפעלו בניגוד לפקודות שלהם – שבה ועלתה בדבריהם של שורה של דוברים לא רשמיים. מקורות אחרים בצה”ל, תמיד בעילום שם, טענו שהסרטונים מגמתיים עד מפוברקים.

ובכן, לא יודע איך להגיד את זה לסנגורים הקבועים של צה”ל, אבל ודאי שחיילים פועלים בניגוד לפקודות שלהם. הם עושים את זה כל הזמן. בגלל זה יש לנו משטרה צבאית ומצ”ח ופרקליטות צבאית. אם היה ברור מאליו שחיילים מצייתים לפקודות, לא היה צורך בכל הגופים האלה.

גם הטענה שחיילי צה”ל לא יעזו לסטות מהפקודות ולירות שלא לצורך היא, בלשון המעטה, נלעגת. המקרה הבולט ביותר הוא זה של תייסיר אל הייב, חמוש בדואי שבשנת 2003 הרג ללא סיבה או פרובוקציה את טום הרנדאל, פעיל שלום בריטי. לרוע מזלו של אל הייב, הוא היה בדואי בצבא יהודי, ועל כן הוא אשכרה הלך לכלא לכמה שנים. אל הייב לא לבד. בתחילת 2013, הודה הצבא שסמיר אחמד עווד, הנער שהרגו חמושי צה”ל סמוך לכפרו בודרוס, נורה בניגוד לפקודות. פחות או יותר באותו הזמן, פרסם צה”ל תחקיר שממנו עולה שחיילי צה”ל הרגו שלא לצורך את רושדי תמימי, בן 31, אחרי שירו בכיוון מפגינים 80 (!) קליעים חיים בניגוד לפקודות. לקינוח, הקצין שהורה על הירי בתמימי הסתיר את הירי מהממונים עליו ועד ש”הארץ” לא הלך לשאול שאלות בנושא, בדובר צה”ל לא ידעו על הירי.

זה צד אחד. הצד השני הוא הדיווחים הלא רשמיים של “בכירים בצה”ל” על פקפוק בסרטון. כבר היינו בסרט הזה: בפעם האחרונה שהרג של חמושי צה”ל עורר רעש גדול, כשהם הרגו את המפגינה ג’וואהר אבו רחמה, צה”ל נקט בדיוק בתרגיל הזה. מצד אחד, דו”צ המשיך לטעון רשמית שהוא עוד לא הגיע למסקנות, ומצד שני אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ערך תדריך לבלוגרים מבויתים שבו הפריח שקרים על נסיבות מותה. נראה שזה מה שצה”ל מנסה לעשות גם עכשיו. מצד אחד, לא להסתבך בשקר רשמי, שיחזור כבומרנג אם יופרך; מצד שני, להפיץ שקרים רשמיים למחצה בצינורות ניתנים להכחשה.

וצריך לומר כמה מילים גם על “חקירת מצ”ח מוגבלת.” אין לי מושג מה זה אומר: שמצ”ח תהיה מוגבלת במה שמותר לה לחקור? מה שחשוב לציין כאן הוא שבאפריל 2011, נאלצה הפרקליטות הצבאית להסכים – כתוצאה מעתירה בבג”צ – לפתוח חקירת מצ”ח בכל מקרה של הרג על ידי חיילי צה”ל (זהירות, מסמך). זו היתה תוצאה של עתירה שהוגשה ב-2003 (!). בג”צ מרח את הזמן שלו שמונה שנים, אבל בסוף לא היתה ברירה. עד אז, החל מסוף 2000, היתה בתוקף הוראה של הפצ”ר שאומרת שאין לפתוח בחקירת מקרי מוות של פלסטינים אלא במקרים חריגים.

המשמעות היא שבין סוף 2000 ואפריל 2011, מצ”ח לא חקרה מקרי מוות של פלסטינים אלא במשורה. אין לדעת כמה חיילי צה”ל הרגו פלסטינים שלא כדין בחסות פקודת הלילה והערפל הזו של הפרקליטות הצבאית, בידיעה ודאית שאלא אם יהיו מצלמות באזור, המוות שהם יגרמו לא ייחקר. עכשיו צה”ל אומר שחקירת מצ”ח במקרי ההרג בביתוניא, שאין שום מחלוקת על כך שהם לא בוצעו בזמן לחימה, תהיה “מוגבלת.” צריך יהיה לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות שצה”ל לא מחזיר את ההנחיה הישנה ההיא דרך הדלת האחורית, למרות פסיקת בג”צ.

וצריך לומר עוד משהו, לסיום: האנשים שתובעים שצה”ל יחקור כל מקרה הרג, ודאי מקרה הרג שנראה דומה מאד לרצח, הם לא האנשים שרוצים לפגוע בצה”ל. הם האנשים שמנסים לשמור על שאריות שמו הטוב, שרוצים שהוא יהיה צבא ולא מיליציה. האנשים שדורשים להתיר את ידיהם של החמושים, להסיר מעליהם כל רסן, להורות לחוקרים הצבאיים להעלים עין, לפרקליטים לא להגיש כתבי אישום ולשופטים הצבאיים לגלות רחמנות, הם האנשים שרוצים לדרדר את הצבא למעמד כנופיה. ובינתיים, מן הפרקטיקה הצבאית עולה שידה של הסיעה השניה על העליונה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קריפטונייט

המצלמות של "בצלם" הראו לנו שלשום (ד') איך נראה הכיבוש בחברון מקרוב, נתנו לכל ישראלי שרצה בכך את היכולת להבין איך הוא עובד.

הסרטון הראשון (למטה) מראה לנו מתנחל עם עברית מגומגמת ומבטא רוסי בולט מטפס באמצעות סולם מבית הדסה אל גגו של פלסטיני. על הגג, דגל פלסטין. המתנחל נתקע בתיל שנמצא שם, ומנהל דיאלוג הזוי עם בעל הבית. לטענת המתנחל, המדובר ב"דגל ירדן", ומאחר שהם נמצאים "בישראל ולא בירדן," יש להסיר אותו. הדגל איננו דגל ירדן אלא דגל פלסטין, והנקיטה בשם "דגל ירדן" נראית כמו נסיון להכחיש את עצם קיומם של פלסטינים, נוסח התפיסה המקובלת בציבור הישראלי ש"אין דבר כזה, פלסטין." המתנחל טוען עוד שהבית שייך לו, שהרי הוא יהודי וארץ ישראל שייכת ליהודים; האמירה מהדהדת את הפסיקה המפורסמת של מרדכי אליהו, על פיה מותר לבזוז רכוש פלסטיני ואין בכך גזל, כי ללא-יהודים אין זכות לרכוש בארץ ישראל; מכל המצוות שבתורה, ספק אם יש חביבה על המתנחלים כמצוות הגזל הזו. ברקע, להקת הצבועים של מתנחלי בית הדסה מעודדת את הפולש.

אבל רגע, זו רק ההתחלה. כפי שאפשר לראות בסרטון השני (למטה), קבוצה של חמושי צה"ל פוסעת קוממיות, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, אל הגג, והקצין שלה דורש מבעל הבית להסיר את הדגל. בעל הבית מסרב. אתה רוצה שהדגל יירד, הוא אומר, לקצין, תביא לי צו. הקצין מאיים לעצור אותו, ומתחילות דחיפות. בשלב הזה (דקה 08:20) פונה אחד החמושים לקצין ותוהה אם מי ששלח אותם למשימה "השתגע, אם הוא רוצה לעשות את זה מול מצלמות." הקצין חושב על זה, ויוצר קשר עם הבסיס. "יש לי פה מיליון מצלמות", הוא אומר (08:55). בסופו של דבר, החמושים עוזבים את הגג, בלי הדגלים וללא מעצרים, תוך שהם מאיימים לחזור עם צו. הם לא חוזרים, ודובר צה"ל, אחרי שהוא דופק את הראש, מודיע ש"לצבא אין מדיניות של הסרת דגלים" ושמדובר ב"יוזמה מקומית." עם זאת, דובר צה"ל נמנע מלהודיע שהחיילים המעורבים יועמדו לדין כי, נו, אר"פ (אלה רק פלסטינים.)

עכשיו, האירוע הזה הוא מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. בואו נפרוט לפרוטות מה בדיוק קרה כאן, סעיף אחרי סעיף:

א. מתנחל מנסה לפלוש לגג של תושב פלסטיני, בסיוע של מתנחלים אחרים.

ב. כשהוא מסתבך בתיל, מגיע חמוש צה"ל ומשחרר אותו. החמוש לא עוצר את המתנחל הפולש, למרות שהוא עד לפלישה, וכמובן שלא את המתנחלים שסייעו לו.

ג. לאחר מכן, בהנחיית המתנחלים, פורצים חמושי צה"ל לבית הפלסטיני. הם פורצים אליו ללא צו של בית משפט, וללא כל סיבה להניח שמתבצעת בו עבירה. הם נכנסים לבית ללא הסכמת בעליו ומבלי לבקש הסכמה כזו.

ד. החמושים דורשים מבעל הבית לשנות פרט בבית ללא צו המורה על כך ובעצם ללא כל סמכות חוקית. הם טוענים שחל איסור על הנפת דגלים בעיר; הם משקרים. בדקה 07:29 אפשר לראות דגל מתנוסס ללא כל הפרעה. זהו דגל ישראל, כמובן.

ה. כשבעל הבית מסרב, הם מאיימים עליו – אדם הנמצא בביתו ושלא ביצע שום עבירה – במעצר.

ו. אילו היה מתרחש מעצר כזה, הוא היה מלווה כמעט בהכרח באלימות. הנסיון ושורה של דו"חות אומרים שלאחר מעצרו, היה בעל הבית – שוב, אדם חף מפשע שנעצר במה שאמור להיות מבצרו מבלי שביצע כל עבירה – חשוף להתעללות ולהשפלה מצד החמושים. יתכן – סביר, למעשה – שאף היה מועמד לדין על איזושהי עבירה מפוברקת. ה"מעצר" הזה, מהיותו שרירותי ונטול סיבה, היה הרבה יותר חטיפה מאשר מעצר.

המעצר נמנע בזכות דבר אחד בלבד: פחדם של החמושים מנוכחות המצלמות, הקריפטונייט שלהם. אלמלא חשש הקצין מכך שיש במקום "מיליון מצלמות" (היו שם שתיים בוודאות, אבל לא סביר שהיו יותר משלוש), האלימות והמעצר השרירותי היו מתרחשים גם מתרחשים. סביר להניח שאם היו במקום מספר מצלמות קטן מספיק – אחת, נניח – כדי שהחמושים יחשבו שהם יכולים להשתלט עליהן, הם היו קודם כל מדכאים את הראיות לפשע שלהם ואחר כך מבצעים אותו. כמו חברי כנופיה, חמושי צה"ל לא חוששים לעבור על החוק; הם חוששים מתיעוד הפשע שלהם. הם יודעים שתיעוד של הפשע עשוי אשכרה לגרום לכך שלמערכת הצבאית לא תהיה ברירה אלא להעמיד אותם לדין משמעתי קל. האם המעצר היה הכרחי? אז היה צריך לבצע אותו גם אם היו במקום מצלמות. האם הוא לא היה הכרחי? אז צריך היה להמנע ממנו, גם אם לא היו בעולם מצלמות.

וכמובן, ישנה זווית האפרטהייד. מה שקורה בגדה הוא לא כיבוש במובן הקלאסי של המילה, הוא כיבוש מלווה בנסיון להוריש את היושבים בשטח על ידי הכנסת פולשים מארצם של החמושים. העבירה היחידה בתקרית, פרט לזו של החמושים, היתה זו של המתנחל שניסה לטפס על הגג. מובן מאליו שהוא לא נעצר; הוא שייך לאוכלוסה שהחוק לא נאכף כלפיה. יתר על כן, אין להעלות אפילו בדמיון נסיון של חמושים להסיר משהו מבית הדסה – נניח, כרזה מתגרה שקוראת לחיילים לסרב לשתף פעולה בפינוי מאחזים. למתנחלים עומד החוק הישראלי. כדי להכנס אליהם הביתה, צריכים החמושים צו שופט או לפחות צו מנהלי.

שמרנים קלאסיים היו מתקוממים בזעם על התקרית הזו. הם היו מצביעים על כך שהחמושים נהגו בעריצות, שהם פלשו לביתו של אדם שאמור להיות מבצרו, שהם איימו עליו באלימות ובמעצר ללא כל הצדקה או סמכות, והם היו מזכירים שמה שפועל שם, יחזור גם לכאן. אבל כמעט ואין שמרנים בישראל: כל מה שיש הוא הימין היהודי, כלומר קבוצה אתנית שחושבת שעצם האתניות שלה היא צידוק לדיכוי קבוצות אחרות.

בימין היהודי – כבר כמעט ואין ימין ישראלי; הימין היהודי ויתר על הישראליות לשמאל, הוא אך ורק יהודי – נהוג למחות, או ליתר דיוק לצווח ולקלל, כנגד המצלמות של "בצלם." יש לציין שהן עושות עבודת קודש: משקרס שלטון החוק, אם היה קיים אי פעם, הן הקו הדק שניצב בין הקלגסים ובין קורבנותיהם. ישראלים הגונים אמורים היו לברך אותן בשחרית, מנחה וערבית, על כך שבאימה שהן מטילות, הן מצילים משהו משאריות שמו הטוב של צה"ל.

אלא שנותרו מעט מאד ישראלים הגונים. כמה זמן כבר אפשר לדפוק את הראש בחומה?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המדינה זה הוא

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מכחישי אפרטהייד

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם יורים גם בפעילי זכויות אדם (קצר)

חמוש מג"ב ירה אתמול (ו') בדוברת בצלם, שרית מיכאלי, שעה שזו עמדה מן הצד בהפגנה השבועית בנאבי סלאח. החמוש ירה בה קליע מצופה גומי מטווח קצר ופגע ברגלה. מצבה של מיכאלי טוב, הקליע (כפי שאפשר לראות) הוצא מן הרגל, והיא צפויה להשתחרר מבית החולים מחר. אף שאין לה אמון רב מדי בתהליך, בכוונתה להגיש תלונה למח"ש.

מיכאלי עם הקליע בבית החולים. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

לדברי מיכאלי בראיון טלפוני איתה, החמוש ירה בה מטווח קצר של כ-15 עד 20 מטרים, וזאת בניגוד לפקודות השימוש בקליעי גומי. הירי בוצע תוך כדי ריצה – גם זאת בניגוד לפקודות. "בצלם" צפויים להוציא מחר את תיעוד הווידאו של התקרית. אירונית, מיכאלי היא זו שכתבה את הדו"ח שפרסם בצלם בינואר האחרון, על שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בניגוד לפקודות.

חמושים יורים על מפגינים פלסטינים, גם בניגוד לפקודות, כבר יותר מ-40 שנה. ירי על ישראלים הוא עדיין נדיר. לפני כעשור, רעשה הארץ – זמנית מאד – כאשר חמושי צה"ל ירו על גיל נעמתי ופצעו אותו קשה, בעת הפגנה נגד הגדר. אז תירצו החמושים את הירי בכך שהם "חשו סכנה לחייהם" משום שהמפגינים נענעו את הגדר. עשר שנים אחרי נעמני, ירי על דוברת של ארגון זכויות אדם עובר – יממה לאחר מעשה – בשתיקה מוחלטת של התקשורת הישראלית. אין מה לומר, התקדמנו מאז.

אף שמיכאלי מקפידה לומר שאין לה מושג ברור מדוע ירו דווקא בה, קשה להשתחרר מן התחושה שהיא נורתה משום שתיעדה את הקלגסים בפעולתם. המצלמות, כבר נאמר, הן הקריפטונייט של החמושים. לא פעם הם מנסים לפגוע בהן, ובמי שמחזיקים אותן. בעת התקרית נכח במקום, על פי הדיווחים, גם צלם וידאו של צה"ל. נראה אם אפשר יהיה לקבל את הצילום שלו ומה הוא יראה.

התגובה של רוב הישראלים תנוע, על פי הנסיון, בין התעלמות והעלמת עין ובין טענה שמיכאלי הביאה את הירי על עצמה, או משום שמאלנותה או משום עצם נוכחותה בהפגנה. עם האנשים שלא מכחישים את הירי במפגינים אלא מייחלים לו אין טעם לנהל דיון; יש לנהל איתם מלחמת אזרחים. לציבור השני, זה שחושב שמי שמפגין מזמין פגיעה, אני יכול להמליץ או לחדד את ההבנה שלו במהותה של דמוקרטיה, או לעקור לסוריה. זה המשטר שמגיע לו – ולרוע המזל, זה המשטר שהוא, כאזרח כושל, מדרדר אותנו אליו.

(יוסי גורביץ)

יום לא שגרתי בבית המשפט הצבאי ביהודה

לפני כחודש, כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסתערו קבוצה של חמושי צה"ל, לשם שינוי על אזרחי, על עבד אל עזיז נידאל יוסף פאחורי, הפילו אותו, הכו אותו וגררו אותו לעבר מבנה של צה"ל. חמושים אחרים ניסו באומץ למנוע מצלמים לתעד את האירוע, בהצלחה חלקית בלבד.

דובר צה"ל מיהר לגבות את החמושים: "הסרטון איננו מציג את כל השתלשלות האירוע. במהלך בידוק שגרתי בחברון, סירב הפלסטיני להזדהות. הפלסטיני התעמת עם כוח צה"ל במקום, דבר שאינו נראה בסרטון, והחיילים אשר נקלעו למקום סייעו לכוח בביצוע משימתו." דובר צה"ל, שאמינותו גבוהה יותר מזה של שר התעמולה העיראקי לשעבר, הוסיף כי הפלסטיני הודה בחקירתו "כי התנגד באופן פיזי לבידוק במקום," וקינח בכך ש"בתום המעצר התברר כי מדובר בפלסטיני הדרוש לחקירה." הדגשה שלי.

וואלה. מה שאתם רואים בפניכם הוא הנוסח הרשמי ליללה העולה תדירות מן הטוקבקים בישראל, "למה לא מראים מה קרה קודם." כלומר, למה מציגים את החמושים שלנו רק כקלגסים ברוטליים ולא מראים מה גרם להם לאבד את העשתונות. וכדי להרגיע את כל מי שעדיין מתעקש להאמין למראה עיניו, הוסיף דו"צ שמדובר בעצם במבוקש ("דרוש לחקירה", המונח הרשמי) או במילים אחרות, במחבל. ולמחבל מגיע כל מה שהוא חוטף.

וואלה. במקום דובר צה"ל הייתי מכנס ישיבה דחופה, כי מסתבר שלא רק עוכרי ישראל כמו הח"מ לא מאמינים לו, ולא רק שמאלנים לועגים לו: בית המשפט הצבאי ביהודה הורה אתמול (ד') לשחרר את פאחורי. בית המשפט קבע (זהירות, מסמך) כי "כפי שנאמר, תמונה שווה אלף מילים. כפי שעולה מהסרטון בבירור, המשיב הותקף על ידי חייל לכאורה הלבוש בבגדים אזרחיים ללא כל עוול בכפו, כיוון שחשב שהמשיב דיבר עליו בגנותו. […] ניתן לראות במקרה זה שימוש לא סביר של חיילים הלבושים בלבוש אזרחי, אשר לא ברור אם היתה להם בכלל סמכות להרחיק את המשיב מהאזור ולעצור אותו." התובע הצבאי האומלל, שהתחיל את הדיון בבקשה שלא לצפות בכלל בסרטון, ניסה לבקש דחיה של שחרורו של פאחורי ביממה, ובית המשפט – באופן חריג למדי – דחה את הבקשה. רגע, איך משחררים ככה מבוקש? מחבל? ובכן, נחמה, הוא לא היה מבוקש או מחבל. הוא רק תואר ככזה על ידי דובר צה"ל. כשזה הגיע לבית המשפט, כל זה התפוגג. עדכון: הסניגור הציג לבית המשפט סרטון שני, שאפשר לראות למטה, שמספק יותר פרטים על תחילת התקרית. כפי שציין יובל דרייר שליה בתגובות, הדבר רק הופך את מצבו של פאחורי לנדיר יותר.

כמה הערות. למה שנשאר מהאמינות של דובר צה"ל, שמזמן הפסיק לספק לאזרחי ישראל מידע אמין ומשמש כמקבילה של רני רהב של החמושים (בדגש עם דברור הרמטכ"ל), מיותר להתייחס. נקודה ראשונה: פאחורי הוחזק במעצר במשך חודש משום שערס שמשרת בצה"ל חשב שהוא העליב אותו. זה הכל. לא היתה כל ראיה אחרת. זה כל מה שצריך כדי לשלול את חירותו של פלסטיני לחודש, להוריד לו חודש מהחיים: שחייל ידמיין שהוא העליב אותו. הפנטזיה של החייל, כמובן, תזכה לגיבוי מדובר צה"ל ומהאספסוף היג"ע.

עכשיו, משהו מזה קיים גם בכוחות שיש לשוטרים בישראל. אבל בישראל יש – בינתיים, על כל פנים – שרידים של עיתונות עצמאית, שמאד אוהבת (ובצדק; בשביל זה היא פה) סיפורים של שרירות שלטונית, בדגש על אלימות משטרתית. קשה מאד להאמין שיש בתי משפט בישראל שיאריכו את מעצרו של ישראלי – בהנחה שהוא לא פלסטיני, כמובן – בחודש, כשיש ראיות בוטות לכך שהוא לא היה האלים. בשטחים הפלסטינים, קיומך נתון לשרירותו של ילד בן 19, שנהנה לעתים קרובות מהפגנת הכוח שלו. לא מאמינים? קראו את הדו"חות של "שוברים שתיקה" ושל "בצלם.” מכאן החשיבות העצומה של הפרויקט של “בצלם”, שחילק מצלמות וידאו למספר פלסטינים במוקדי עימות: הפלסטינים זקוקים ל”אח הקטן” אפילו יותר מאיתנו.

שנית, התובע הצבאי טוען שהראיה היא "חדשה." אין שום דבר חדש בה: הציבור הישראלי צפה לפני חודש. אם התובע הצבאי לא צפה בה, הוא לא ראוי לתפקידו. אם צפה בה והחליט בכל זאת להמשיך בהליך המשפטי, הוא צריך לשאול את עצמו אם הכיבוש כבר לא השחית אותו.

שלישית, וחשוב מכל, זה היה יכול להגמר הרבה, הרבה יותר גרוע. המקרה של פאחורי היה יכול להגיע לשופט אוטומטי, שתפקידו כבר איכל אותו והוא הסכין מזמן עם כך שהוא אמור להיות חותמת גומי של התביעה. במקרה הזה, מעצרו של פאחורי היה מוארך כמעט אוטומטית עד תום ההליכים, והוא היה מתבקש להסכים לעסקת השטן של מערכת הצדק הצבאית: להלחם על צדקתו כשהוא כלוא במשך שנים, או להודות באשמה ולהשתחרר הרבה יותר מהר, אולי אפילו באותו היום.

לפאחורי שיחק המזל: המפגש שלו עם הערס החמוש עלה לו רק בחודש חיים. לרוב הפלסטינים שמוצאים את עצמם בידי החמושים, אין מזל כזה.

ועוד דבר אחד: יזהר אשדות עשה מעשה אמיץ ופרסם שיר שעוסק כולו באופן שבו הופך האדם הישראלי לחמוש מפוחד, אכזרי וקטלני. ה"קת על הדלת" שלו מהדהד במיוחד: כשהשתחררתי, לפני יותר מ-20 שנים, מהשירות ברצועה, אמי אמרה לי שיש לי סיוטים בלתי פוסקים על קת המכה בדלת. אני עצמי לא זוכר את זה. בכל מקרה, השיר השפיע עלי כמעט כמו "וואלס עם באשיר." צפו בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)