החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני, אפרטהיידיסט

אחרי שמנפנפים את היסטריית ה-Hasbara של בן דרור ימיני, נשארים עם תמיכה – אף פעם לא בגלוי, כמובן – באפרטהייד

לארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קרה משהו מצער בדרך לטור השבועי: מה שמכונה באנגלית gaffe, פליטת פה, קרי מצב שבו אמן אשלייות – בדרך כלל פוליטיקאי – אומר בטעות בפומבי את מה שהוא חושב.

bendror2

במשך שנים, יוצא ימיני בשצף קצף נגד ההאשמה שישראל היא משטר אפרטהייד. הוא אפילו טען שהוא יודע יותר טוב מיוצאי משטר האפרטהייד מהו אפרטהייד. והנה, בטורו האחרון, מבכה ימיני את האפשרות שישראל תהפוך למדינה דו לאומית, אפשרות שאותה הצליח לראות אפילו נרקיסיסט גמור, שראייתו איננה מרחיקה מאפו, כמו דונלד טראמפ.

אפשר היה, על כן, להניח שימיני יקרא למדינת ישראל בדחיפות לצאת מהשטחים הכבושים. אבל זה לא מה שקרה. ימיני לא רוצה לאבד קוראים. מה הפתרון של ימיני לבעיית המדינה הדו לאומית המתקדמת, שאותה הוא מכנה לא פחות מאשר “פיגוע זוחל”? ובכן, הוא קורא לממשלה לאמץ את הפתרון של העב”מ הרשמי שלה, מייקל אורן: לומר לטראמפ “כן, אבל”, ולהניח לפלסטינים לסרב להצעת טראמפ. ימיני מניח שזה מה שיקרה אוטומטית.

שיטת ה”כן, אבל” היא שיטה ישראלית ותיקה: להעמיד פנים שאתה תומך במשא ומתן, אבל להעמיד תנאים בלתי אפשריים לקיומו. ניתן להניח שימיני, כהרגלו, מפחד פחד מוות מתבוסה בקרב ה-hasbara: אם ישראל תאמר לטראמפ “לא” מובהק, היא לא תוכל יותר להעמיד פנים שהיא רוצה שלום בזמן שהיא הופכת אותו לבלתי אפשרי.

ימיני יודע שהיכולת של ממשלה ישראלית לומר “כן” לכל תכנית נסיגה לא קיימת. הוא שולח אותה לומר “כן, אבל”, כדי להסיח את הדיון: שהפלסטינים ייראו כמכשילי השיחות. נניח עכשיו לשורה של בעיות – הראשונה שבהן היא באיזה מובן משטר אבו מאזן בכלל מייצג את הפלסטינים – ונניח שבן דרור ינצח בקרב ה-hasbara שלו.

מה עכשיו?

אחרי הכל, מעבר לקרב על התודעה ישנה גם מציאות. הקרב על התודעה, אחרי הכל, מטרתו לטשטש את המציאות. אבל היא, יימח שמה, מתעקשת להשאר במקומה למרות הנסיון להסתיר אותה בסדין אטום. ברגע שישראל תגיע למצב שבו עוד הצעת שלום נדחית, ולא משנה על ידי מי ובאיזה תירוץ, היא עדיין תשאר היכן שהיא עכשיו: מיעוט יהודי ששולט ברוב לא יהודי, שלחלק ניכר ממנו אין זכות הצבעה. או, במילים אחרות, אפרטהייד. מדינה דו לאומית, רק מוכחשת. מדינה דו לאומית, שלכ-40% עד 45% מתושביה אין זכויות פוליטיות.

הבעיה של ימיני איננה עם העדר זכויות לפלסטינים: הוא התרגל. מה שיש למנוע הוא ההכרה הרשמית במדינה אחת, מדינה אחת שבה יש זכות הצבעה לכולם, מדינה שבה ראש הממשלה ייקרא מוחמד. אז עם מה נשארנו? עם מדינה אחת שבה אין זכויות שוות. או, אם להשתמש במילה שבן דרור לא מרשה לומר, אפרטהייד.

עד מתי? השאלה הזו לא עולה. לימיני אין תשובה. הוא יודע שהרוב הישראלי, שעוסק יותר מאי פעם בהכחשת המציאות – ומכאן הפטפטת הנואשת, הבלתי פוסקת, על hasbara; מכאן מניעת כניסתם לישראל של זרים שיכולים להביע דעות שכבר לא חודרות את חומת ההדחקה הישראלית – לא מעוניין לשמוע. עכשיו הוא צריך לומר לנו האם גם לו אין עניין בזכויות פוליטיות לפלסטינים, או שהוא פשוט מפחד לומר את דעתו, שמא יתהפך עליו האספסוף.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני חוזר ל”שווים אך נפרדים”

ארכיבישוף תעשיית השקרים חושב שפלסטינים ישראלים צריכים להגביל את עצמם לקהילותיהם. ובכן, יש כאן כמה בעיות

פרשת כפר ורדים, שבה עשרות תושבים פלסטינים ישראלים זכו במכרז בישוב שרובו יהודי, עוררה סערה בישוב. ראש המועצה המקומי מיהר להודיע שהוא ציוני ועל כן הוא מקפיא את המכרזים. בן דרור ימיני, תועמלן מוביל של עליונות יהודית, מיהר להתייצב לצידו בטורו בסוף השבוע.

ימיני ירה טיעונים מן הגורן ומן היקב: בג”ץ פסל פעם את בקשתו של יהודי, אחד אביטן, שרצה להתגורר בישוב בדואי דווקא (ימיני נמנע מלציין את העובדה שהתיק בן 30 שנים, ושפסק הדין מצא שאין שם אפליה לאומית או דתים כי גם מוסלמים שאינם בדואים לא היו רשאים לרכוש את הקרקעות); ברמת אביב תושבים לא אוהבים את החרדים; ביבניאל סובלים מן הברסלבים; בערב הסעודית אין כנסיות; לתושבים היהודים בכפר ורדים אין בעיה עם סתם פלסטינים ישראלים, אבל הם לא אוהבים כאלה עם בורקות וכשאלה יופיעו ברחובות “זה לא יהיה כפר ורדים”; לחילונים אין בעיה עם דתיים אבל יש להם בעיה עם חרדים; ומכאן שלא, אסור שזה יקרה. כותרת המאמר היא “לא הבטחנו לכם כפר של ורדים.” גם לישובים קטנים, כותב ימיני, יש זכות להגדרה עצמית. הוא אפילו מנסח כלל: “יש להעניק זכויות רק למי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שישמור על זכויות המיעוט כאשר הוא יהפוך לרוב.”

ננסה לפרק את הטקסט.

א. נתחיל מהפרקטיקה. הכלל שקובע ימיני הוא לא גול עצמי, הוא כדור 44 לרקה. אם יש תנועה שלא עומדת בכלל של “מי שמעניק את אותה הזכות גם לאחרים, או שתשמור על זכויות המיעוט כאשר היא תהפוך לרוב”, זו התנועה הציונית. עם הקמת המדינה, גירשה התנועה הציונית חלק נכבד מתושבי המקום, שרובם לא היו מעורבים אקטיבית בסכסוך, ואחר כך, באמצעות שורה של חוקי גזל ועוול, תפסה את רוב אדמותיהם של הנותרים. עד היום היא מפלה את התושבים הללו. על פי ההגיון של ימיני, יש לשלול את זכויותיהם של הציונים.

ב. אם נעבור לתיאוריה של הכלל הזה, אז יש כאן שתי בעיות:

1. אין לנו שום אפשרות לדעת איך אנשים יתנהגו במצב עתידי, משום שיש יותר מדי משתנים ואנחנו לא ממש מוצלחים בחיזוי אפילו של יומיים קדימה. כשימיני טוען שהתושבים הפלסטינים העתידיים של כפר ורדים לא יתנהגו בהדינות כלפי המיעוט היהודי העתידי, הוא כופה עליהם את הרהורי ליבו. ככל הנראה הוא מבצע פרויקציה: מאחר והוא יודע איך התייחסו הציונים אל הפלסטינים, הוא מניח שיחסם יהיה זהה.

2. אנחו לא יודעים, וגם בן דרור לא יודע, מי הם התושבים העתידיים של כפר ורדים. ימיני חרד מ”בורקות ברחובות.” אבל ממה שאנחנו יודעים, ההגירה מהישובים הפלסטיניים לישובים יהודיים היא בעיקרה הגירה של מעמד בינוני. כלומר, אנחנו לא יודעים אם יהיו “בורקות”, אבל בן דרור כבר שם אותן מראש על כתפי הנשים.

ג. גם לנשים חובשות בורקה, לבעליהן ולילדיהן מגיע דיור ראוי. התיעוב של ימיני כלפי “חובשות בורקות” לא אמור לשלול את זכויות היסוד שלהן.

ד. בן דרור בונה פה את מערכת האפליה הקלאסית: שונים אך נפרדים. זה לא טוב שאנשים מקבוצות שונות יחיו זה לצד זה, אומרים הגזענים מאז ומתמיד, ועל כן הם צריכים לחיות בנפרד. כמובן, אנחנו אנשים הגונים ולכן ניתן להם בדיוק את אותם התנאים שמקבלים האנשים הלבנים. אנחנו לא חלאות.

היסטורית, “נפרד אך שווה” היה שם נוצץ למערכת עוול. ובן דרור צריך לדעת שזה גם המצב כאן, משום שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של ישראל. לרוע המזל, המדינה הציונית מתקיימת כבר כמעט 70 שנה, ולאורך כל שנות קיומה היא היתה מערכת של אפליה. היא שדדה את הפלסטינים, בדגש על אדמותיהם, ואחר כך התעללה במזרחים, אתיופים, וכעת היא מתעמרת במבקשי מקלט. האפליה בנויה לתוך המערכת, משום שהיא מיועדת לשרת “יהודים”, ויש לה הגדרות למי זה יהודי ועוד יותר מכך, מיהו יהודי “טוב.”

אילו היה ימיני רציני בכוונות ה”שונים אך נפרדים” שלו, הוא היה דורש מממשלת ישראל לפתור את הבעיה על ידי הקצאת עתודות קרקע לישובים הפלסטיניים, כמו גם להקצות להם תקציבים ומשאבים כדי להביא את הישובים שלהם לרמת הפיתוח של ישובים יהודיים. אבל, כמובן, זה לא מה שקורה.

אחרי הכל, המטרה של הציונים מהמרכז הרדיקלי איננה שוויון: המטרה שלהם היא לשמר כמה שיותר מהגזל הציוני בידיים של יהודים. ימיני יודע שאם הוא ידרוש מממשלת ישראל להעביר אדמות לידי הישובים הפלסטיניים, יקרו שני דברים: א. הממשלה תתעלם ממנו בבוז וב. הוא יוגדר כשמאלני מסוכן.

הוא יודע, שהרי איננו טיפש, שמשוואת ה”שווים אך נפרדים” שלו לא רק גזענית אלא גם שקרית: הפלסטינים הישראלים אינם זוכים ליחס שווה. הדרישה של ימיני בפועל היא להפריד אותם ולמנוע מהם שוויון. הם לא אזרחים שווים, הם אזרחים נסבלים. בלשון נקיה קוראים למערכת כזו אפרטהייד. אבל ימיני הקדיש את הקריירה שלו ב-20 השנים האחרונות להכחשת המציאות הישראלית ולטענה השוצפת שדיבורים על אפרטהייד ישראלי הם אנטישמיות או דמוניזציה.

אז מה נשאר? לומר שהאנשים שמופלים הם לא נחמדים (”לובשי בורקות”), ולומר שגזענות איננה גזענות כי לא ייצא שום דבר טוב מכך שאוכלוסיות יתערבבו. בקצרה, ימיני נסוג לטענות של גזעני דרום ארה”ב בשנות ה-50 בנסיון נואש להפנות את תשומת הלב מהעובדה שכרגיל, התעמולה הזו מכסה על סוג של משטר אפרטהייד.

אחר כך הוא יאמר לנו שהציונות היא תנועת שחרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תמיד תהיה לנו ירדן

הטמבל שבחרו הליכודניקים החדשים מוכיח את האמת הבסיסית של הציונות: שהיא לא מסתדרת עם עקרון הסכמת הנשלטים

זוכרים את הליכודניקים החדשים? החבר’ה שבהפוך על הפוך קלאסי אמרו לנו שאנחנו צריכים להתפקד לליכוד, כדי לבצע בו הפיכה מבפנים ולבחור לו חברי כנסת שמאלנים? אז הם נורא התגאו לפני שנה ומשהו, כשהם הצליחו לדחוף לכנסת את יואב קיש. כמו התא הגאה בליכוד, שלא יודע איפה לקבור את עצמו מאז אמיר אוחנה, גם הליכודניקים החדשים לא יודעים מה לעשות עם עצמם אחרי קיש.

לאחר שורה של דברי הבל, הציג קיש “תכנית מדינית” אתמול (ב’): כדי להפגין את הנאמנות האמיתית שלו, הוא עשה את זה בכנס של מועצת יש”ע. מה כוללת התכנית המדינית? ובכן, תופתעו לשמוע שהיא כוללת את סיפוח הגדה המערבית. מה ביחס לתושבים הפלסטינים שם? קיש אומר שהם לא יקבלו זכות הצבעה, ואומר שאולי הם יוכלו להצביע בירדן. הוא מתעקש שהתכנית שלו תיצור “מדינה יהודית ודמוקרטית” בין הים והנהר.

מה פתאום ירדן? ובכן, זו פנטזיה ימנית עתיקה. איך פותרים את הבעיה המציקה של העדר ממשל עצמי פלסטיני? אנחנו הרי לא יכולים לתת להם זכות הצבעה, כי זה יהיה סוף המדינה הציונית. אז מישהו עלה פעם על פטנט: זוכרים שפעם, מזמן, הפלסטינים בגדה הצביעו לפרלמנט הדמה הירדני? אז ניתן להם את האפשרות לעשות זאת שוב.

רגע, יאמר האדם העירני, רגע. אתם לא אותם האנשים שצווחים כל הזמן שהעולם היה צבוע כי הוא לא גינה את הכיבוש הירדני בגדה המערבית ושהכיבוש הזה לא היה חוקי בכלל? וואלה, הנה שופט המחמד שלכם, אדמונד לוי, מתייחס לנושא כמה פעמים ומדגיש שאף אחד לא הכיר בסיפוח הירדני של הגדה ושזו אף נסוגה מתביעותיה לגדה ב-1988. אז אם הסיפוח הירדני לא היה חוקי (ואין מחלוקת שהוא לא היה חוקי), איך לעזאזל אתם רוצים לשלוח את הפלסטינים להצביע בירדן? אפילו אדמונד לוי שם לב שהיא נסוגה מכל התביעות שלה בגדה ב-1988. זה, אגב, לפני כמעט 30 שנים.

אה, יגמגמו בימין, פעם הם הצביעו בירדן. ובכן, זה היה פעם; לפני 50 שנים כמעט. רוב תושבי הגדה המערבית אינם ולא היו מעולם אזרחי ירדן. אגב, כאשר הם יכלו להצביע לפרלמנט, היתה להם השפעה מסוימת על השולט בהם. הם יכלו להעלות את טענותיהם בפני השלטון, שאם כי היה מושחת ואכזר השכיל להפנים כי אם יתעלם מהתושבים לחלוטין הוא מסתכן בהתקוממות, שהרי לגיטימציה אחרת אין לו. המשמעות של הענקת זכות הצבעה בירדן לפלסטינים – אפילו אם נקבל לרגע את הפנטזיה שירדן תסכים לכך, ואין שום סיבה שתסכים לכך – היא ניטרול של שארית יכולתם של הפלסטינים להשפיע על השולט בהם. למה שהמפקד בשטח יתחשב באיזה חבר פרלמנט ירדני?

בקיצור, יש פה תרגיל ציוני רגיל: לטשטש איכשהו את העובדה שהשלטון איננו זוכה להסכמת הנשלטים. אם אתה רוצה לחרפן ציוני, שאל אותו בשקט איך מסתדרת התפיסה שלו עם הסכמת הנשלטים וראה את הראש שלו מתפוצץ. הוא יצווח משהו על בלפור, ואתה תשאל אותו בנימוס האם בלפור טרח לשאול את תושבי הארץ לפני שהבטיח אותה לפולשים מזרח אירופאים; לא, לא, אבל סן רמו… תגיד, בסן רמו, הם טרחו לשאול את הפלסטינים? אה, לא? המממ. אז אתה אומר שלהחלטות של קולוניאליסטים מ-1920 יש יותר תוקף היום מרצונם של מיליוני פלסטינים? עד מתי ההחלטות הללו יהיו תקפות יותר? באיזה שלב ההתעלמות מהסכמת הנשלטים ושליטה עליהם למרות זאת מתוקף איזה צטאלע הופכת לשעבוד ועבדות? מתי יזכו צאצאיהם של המשועבדים על ידי המדינה הציונית להשתחרר ולקבל יצוג?

כשקיש מדבר על הפנטזיה של הצבעה לירדן, הוא מדבר על טיוח העובדה שישראל, כמדינה ציונית, היא משטר עוול; ועל כך שהיא איננה יכולה אלא להיות משטר עוול.

וכמובן, קיש מדבר על תושבי הגדה המערבית, ואף אחד לא שואל אותו על רצועת עזה. מבחינת רוב הציונים – משטר עוול שהעוול הכרחי לו, כבר אמרנו? – העזתים יכולים להמשיך להתקיים על סף רעב וקריסה לנצח. שאם לא כן, נצטרך להכיר בקיומם וכל מגדלי הקלפים הדמוגרפיים שלנו יקרסו. אז בואו לא נדבר על עזה, ותן לי עוד מהחומר הירדני החזק הזה. רק לא להסתכל במציאות.

ובכל זאת, מילה חיובית על קיש: הוא חש צורך לדבר על התכניות שלו. זה עדיף על המצב שבו ראש הממשלה יוצא לשתי מערכות בחירות בלי בכלל להציג מצע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האלוף מרדכי: שופטי בג”ץ מטומטמים

מתאם הפעולות בשטחים הודה שישראל מפעילה מדיניות מפלה – שנה אחרי שבג”ץ פסק שאין אפליה כזו

אתם עשויים לזכור את יואב “פולי” מרדכי כדובר צה”ל שהודה שחיילי צה”ל מפעילים כוח בהתבסס על המוצא האתני של האדם שנמצא מולם ולא על פי רמת האיום הנשקפת ממנו. השבוע שוב פלט מרדכי – שמאז קודם לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים – בטעות את האמת: בדיון בכנסת, אמר מרדכי כי “אני רוצה לקבוע באופן חד משמעי – האכיפה [בתחום הבניה – יצ”ג] מחמירה יותר עובדתית כלפי הפלסטינים. יתרה מכך, מרבית האכיפה כלפי פלסטינים מתבצעת על אדמות פלסטיניות פרטיות […] בשנתיים האחרונות הוקפאו תכניות מתאר פלסטיניות וכרגע אין בניה מאושרת. […] הנתונים על אכיפה נגד פלסטינים לא מוצגים בגלל מדיניות בינלאומית. להגיד שיש מגמת אכיפה כלפי היהודים ולא כלפי הפלסטינים היא משוללת מהיסוד.”

מה בעצם אמר מתאם פעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית? נפרק את הדברים:

א. ישראל מבצעת אכיפת בניה מחמירה יותר כלפי פלסטינים מאשר כלפי יהודים בשטחי הגדה המערבית.

ב. עיקר האכיפה כלפי פלסטינים היא כלפי בניה שהם מבצעים על אדמותיהם הפרטיות. אף אחד לא חושב בכלל להעביר להם אדמות ציבור; ישראל מונעת מהם לבנות על אדמותיהם-שלהם.

ג. אין לפלסטינים אפשרות חוקית לבנות (”הוקפאו תכניות מתאר, אין בניה מאושרת”), מה שאומר שבפועל אין להם ברירה אלא לבנות באופן בלתי חוקי.

ד. הנתונים האלה קיימים אבל מוסתרים מחשש לפגיעה ב-hasbara (”מדיניות בינלאומית”), משום שהם מוכיחים את מגמת הסיפוח הזוחל של הגדה.

וחשוב מכל, האלוף מרדכי לא אמר אבל מדבריו די ברור ש:

ה. שופטי בג”ץ הם אווילים משרישים, במקרה הטוב, או שותפים לפשע במקרה הרע.

נסביר.

בשנת 2011, עתרו מועצת הכפר דיראת רפעיה והארגונים שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם, מרכז ירושלים, הוועד הישראלי נגד הריסות בתים וסנט-איב המרכז הקתולי למען זכויות אדם לבג”ץ, בדרישה לבטל את צו המפקד הצבאי 418 משנת 1971 (את העתירה אפשר לקרוא כאן – זהירות, מסמך.) מה עשה צו 418? ההסבר הביורוקרטי הוא שהוא ביטל ועדות התכנון המקומיות בכפרי הגדה, כפי שהוקמו על פי חוק התכנון הירדני, והעביר את סמכויותיהן לוועדות כפרים שממונות על ידי המפקד הצבאי.

בלשון בני אדם, מה שצו 418 עשה – כבר בשנת 1971, כן? – הוא להפוך כל בניה שלא אושרה על ידי המפקד הצבאי במרחז הכפרי של הגדה, שהוא יותר מ-60% משטחה, לבניה בלתי חוקית אפריורי; והעביר למפקד הצבאי את הסמכות לחלק היתרי בניה או לשלול אותם כאוות נפשו. כמובן, בוועדות של המפקד הצבאי לא יושבים פלסטינים. אבל מתנחלים דווקא יש שם לא מעט.

בלשון העתירה, “[המפקד הצבאי נטל] את סמכויות וזכויות התכנון המוקנות לאוכלוסיה המוגנת בצו 418, והעניקו אותן לאוכלוסיה הכובשת, בתוך השטח הכבוש עצמו, תוך שלילה בהגדרה של האפשרות להקים ועדות תכנון מיוחדות לערים או לכפרים פלסטיניים.” על פניו, מציינת העתירה, מדובר בהפרה בוטה של תקנה 43 מתקנות האג 1907, הנוגעת לניהול שטח כבוש. במהלך הדיונים, ציינה עו”ד נטע עמר-שיף דוגמאות רבות לאפליה בתכנון: למשל, ב-2014 המנהל האזרחי הצליח לקושש תכניות מתאר רק ל-10% מהישובים הפלסטייניים בגדה. על פי חישובי עמותת במקום, השטח המיועד לבניה פלסטינית בשטחי סי עומד כאחוז אחד. כלל תכניות המתאר של ההתנחלויות – לא כולל מאחזים בלתי חוקיים, ביניהם התנחלות הדגל עפרה – עומד על 26% משטח סי. אגב, זוכרים את סעיף ג’ של מרדכי? גם תכניות המתאר שנאלץ המנהל האזרחי להכין, לצרכי טשטוש שופטי בג”ץ, הוקפאו מאז.

איך אמר קיסינג’ר? את הבלתי חוקי אנחנו עושים מיד, הבלתי חוקתי דורש קצת מאמץ. בג”ץ כבר רגיל להחליק עבירות של המפקד הצבאי על המשפט הבינלאומי. וזה בדיוק מה שקרה הפעם. לאחר השיהוי הרגיל של ארבע שנים בפסיקה בעתירה שביקשה צו בהול, דחה בג”ץ את העתירה. המשנה לנשיאה רובינשטיין פסק שלא הוכח שיש אפליה כלפי הפלסטינים. השופט סולברג הלך צעד אחד קדימה וכתב שאי אפשר להיענות לעתירה משום שהיא מנוגדת להסכמי אוסלו (!).

זה היה ביוני 2015. לפני עשרה חודשים. השבוע, כאמור, פלט האלוף מרדכי את האמת: האפליה שבג”ץ לא ראה קיימת; היא שיטתית; היא פועלת במיוחד בתחום הריסת הבתים; ואם לא הוצגו נתונים לגביה, הרי זה לא משום שאין נתונים שיצביעו על האפליה – אלא משום שהממשלה מעדיפה להסתיר אותם.

האם השופטים לא ידעו את זה? אם הם לא ידעו את מה שיודע כל מי שרוצה לדעת, אם זה טיב שיקול הדעת שלהם, איך לעזאזל אנחנו אמורים לסמוך עליהם בעניינים טיפה יותר מסובכים, כמו נניח תיק תאיר ראדה? או, מה שלטעמי סביר יותר, הם ידעו – וכהרגלם הסתכלו הצידה?

השבוע תקפו השופטים ונציגי הפרקליטות את השיח הציבורי ביחס למערכת המשפט. הם טענו שלא יעלה על הדעת שתהיה ביקורת ציבורית על פסקי דין ושיערערו על האמינות של פסקי הדין הללו.

אז, חבר’ה? אם אתם רוצים את האמון שלנו, יש לכם הרבה עבודה. הפרקליטים? נסו לא להעלות שקרים גסים מדי בבית המשפט ונסו להגמל מההרגל שלכם להגן בהתלהבות על כל דבר תועבה. השופטים? נסו לא להעמיד פנים שהנוזל הצהוב שמזרזף עליכם מספסלי המדינה הוא גשם. אני יודע, זה לא יהיה פשוט – לא שוברים בקלות הרגלים ארוכים כל כך. ובכל זאת. לפחות תנסו להעמיד פנים שאנחנו לא חייבים להחליט אם אתם מטומטמים או רשעים. נסו; מה יש לכם להפסיד?

ועוד דבר אחד: אתמול דחה בג”ץ את העיון בעתירה שדרשה להשלים חקירה ולהעמיד לדין את החמושים והקצינים שהיו אחראים להריגתו של בסאם אבו רחמה, מפגין בלתי חמוש בכפר בילעין. השופטים החליטו שראשית יש לממש נוהל שלא היה קיים בזמן שהעתירה הוגשה. חמוש צה”ל – וזה לא משנה אם הוא איש מג”ב או צה”ל, שניהם תחת פיקוד צבאי בגדה – ירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של אבו רחמה לפני שבע שנים. פרטים פה. ספרו לי עוד על מערכת הצדק הישראלית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

והסיפוח זוחל

בצל המלחמה ברצועת עזה, ממשיכה ישראל לספח דה פאקטו את הגדה המערבית. במילים אחרות, ליצור מדינת אפרטהייד

ממשלת ישראל, בדמות מתאם הפעולות בשטחים (המתפ”ש), האלוף יואב “את לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת” מרדכי, הודיע היום (א’) על סיפוח של 4,000 דונמים בגבעות גוש עציון; כך דיווח אתר מאקו.

סיפוח? פורמלית, לא. פורמלית, מרדכי בסך הכל הודיע על “הכרזה” על 4,000 דונמים כעל “אדמות ציבור,” המכונות בטעות “אדמות מדינה.” בפועל, עם זאת, הכותרת של מאקו היתה מדויקת: כשצה”ל מכריז על קרקע כעל “אדמות ציבור,” היא כמעט אף פעם לא משרתת את הציבור שלכאורה עבורו היא מוחרמת, האוכלוסיה הכבושה והמוגדרת כאוכלוסיה מוגנת של הגדה המערבית; בפועל, רובן המוחלט של האדמות המוכרזות כ”אדמות ציבור” עוברות הישר לידיהן החמדניות של מתנחלים. בפועל, “הכרזה” על אדמה כאדמת ציבור משמעה גניבת האדמה מבעליה והעברתה לפולשים יהודים. ומשהפכה קרקע להתנחלות, כמעט ואין שום דרך להחזיר אותה לבעליה – אפילו במקרה הנדיר מכל נדיר, כאשר ישראל מפנה התנחלות, כמו במקרה של חומש, היא עושה הכל כדי שלא להשיב את האדמה הגזולה לבעליה. מנתוני בצלם עולה ש-94% מאדמות הציבור בשטח סי, נמצאות בשטחי שיפוט של התנחלויות והמועצות האזוריות שלהן.

ישראל כבר הודיעה שהיא מתכוונת לשמור על “גושי התנחלויות,” וגוש עציון הוא בהחלט אחד מהם, בכל הסכם עתידי; ברק התעקש על גוש עציון ב-2000, אולמרט כלל אותו בין השטחים שיסופחו לישראל בהסכמה ב”תכנית ההתכנסות” שלו ב-2006. נתניהו מעולם לא הציג מפה, כיוון שאם יציג כזו הוא יהיה מחוסל פוליטית. אז, כן: פורמלית, גניבת האדמה שביצע יואב מרדכי איננה סיפוח; בפועל, היא בדיוק זה. אגב, מאחר והעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, רצוי שהאלוף מרדכי לא ייסע בקרוב לאירופה, או מקומות מתורבתים אחרים.

מרדכי אמר שההחלטה התקבלה “בהמשך להנחיית הדרג המדיני עם תום מבצע ‘שובו אחים’” – או, במילים אחרות, זו תגובה ציונית הולמת לרצח של שלושת הנערים. כלומר, ממשלת ישראל אימצה כאן רשמית את המדיניות של “תג מחיר,” פגיעה בפלסטינים בלתי מעורבים בתגובה למעשי הטרור/לחימה של פלסטינים אחרים. זו אותה המדינה, נזכיר, שכבר הרסה את בתיהם של שלושה חשודים בביצוע הרצח – כשבית המשפט העליון שלה מאפשר את המהלך הבלתי חוקי הזה אף שנגד שניים מן השלושה לא הוגש כתב אישום.

במקביל, עצרה המשטרה בסוף השבוע את זאהדה סוהייב, תושב חברון בן 32. זה כתב שורה של סטטוסים בפייסבוק שמדינת ישראל לא אהבה, ביניהם הגדרה של פלסטינים המשרתים בכוחותיה המזוינים של ישראל כבוגדים, ואיחול למח”ט גולני, רסאן עליאן, שיגיע לגיהנום. סוהייב כתב את הדברים כאשר נפוצה שמועת השווא על מותו של עליאן בקרבות בעזה.

עכשיו, הח”מ לא מאמין בקיומו של גיהנום, או בקיומו של אל – מלבד, כמובן, מפלצת הספגטי המעופפת בהתגלמותה כחתולו של תקרה – אבל מדי פעם הוא חושב לכמה שניות שאולי, בכל זאת, היה רצוי שיהיה כזה. למשל, במקרה של מח”ט גבעתי, עופר וינטר, שהרג 120 מתושבי רפיח כדי למנוע את חטיפת גופתו של אחד מחמושיו. העניין הוא שמהיותי אזרח ישראלי מהקבוצה האתנית הנכונה, אף אחד לא יעלה על דעתו לעצור אותי רק בגלל שאני חושב שחבל שנשמתו הלא-קיימת של עופר וינטר לא תסתובב על שיפוד בלתי קיים.

את סוהייב דווקא עצרו. זה לא היה חדש או מעניין במיוחד – מאז שכבשה אותה, ישראל תמיד דיכאה את חופש הביטוי בגדה המערבית – אלמלא שני דברים. קודם כל, סוהייב הוא תושב חברון. זוכרים את הקשקוש של מערכת ה-hasbara על כך שרוב הפלסטינים חיים תחת שלטון עצמי? אז תשכחו ממנו. כשישראל רוצה, היא עוצרת פלסטינים על מה שבא לה – את סוהייב, אומר עורך דינו נרי רמתי בשיחת טלפון, עצרו שוטרי מג”ב במחסום. בסופו של דבר, אם פלסטיני איננו בוחר לרדת למחתרת, הוא צריך לעבור באחד מהמחסומים הרבים שהציבה ישראל בגדה, ושם הוא נוחת תחת אחיזתה של המשטרה הישראלית.

הדבר השני המעניין הוא שלישראל כבר יש צו צבאי שפועל בגדה בתחום, צו 101 הידוע לשמצה – “צו בדבר איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת” – שאוסר על הסתה. נאמר בו (סעיף 7) ש”כל אדם אשר מנסה, בין בעל פה בין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, או העושה כל מעשה או יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות או להקל ביצוע נסיון כאמור, ייאשם בעבירה על צו זה.” כלומר, אם מח”ט גולני ממש נפגע מהאיחול של סוהייב, הוא יכול היה להביא למעצרו על פי הצו הדרקוני הזה רק על עצם אחזת מחשב – “יש בהחזקתו חפץ כלשהו מתוך כוונה לעשות נסיון כאמור.”

אבל לא, סוהייב לא נעצר על פי צו 101, למרות שהוא הופעל ללא רחם עשרות אלפי אם לא מאות אלפי פעמים במהלך שלטונה של ישראל לגדה. הוא נעצר על ידי משטרת ישראל, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, במקרה הראשון המתועד של חשד הסתה. עו”ד רמתי מסביר שסוהייב חשוד בביצוע “עבירת חוץ” – עבירה שמתבצעת מחוץ לישראל, ושעשויה להשפיע על אזרחים ישראלים. זה המקרה הראשון מסוגו שהוא מכיר, ובו הסעיף הנדיר הזה מופעל על עבירה כמו הסתה; בדרך כלל, הוא שמור לעבירות חמורות, כמו ריגול או עבירות בטחוניות אחרות.

אז, שוב, למה להשתמש בו כלפי סוהייב? זה איננו חייב לישראל כל חובת נאמנות; היא המדינה הכובשת שלו. אפשר היה באותה המידה לעצור כל פלסטיני אחר.

מתגנב החשד שמשטרת ישראל ווינשטיין הפכו את סוהייב לדוגמא, משום שעליאן הוא דרוזי, ומשום שחלקים בחברה הדרוזית קולטים במהירות שהעסקה של הדרוזים עם ישראל – אתם תתגייסו, תהרגו ותמותו למען המדינה היהודית, וזו בתמורה תקרא לכם ערבים ברגע שתשתחררו ותקפח אתכם בהתאם – לא רק היתה מקח טעות; היא גם איפשרה לישראל ליצור הפרד ומשול בין הדרוזים ובין הפלסטינים האחרים. על כן, לא נעצר סוהייב בצו צבאי; אף אחד לא היה שם לב. כאן יש מסר ברור לפלסטינים: אל תנסו לערער את הנאמנות הדרוזית לישראל. יש לנו מספיק צרות על הראש.

אלא שכאשר וינשטיין מורה על מעצרו של פלסטיני בשטח פלסטיני על ידי משטרה ישראלית בשל עבירה שאיננה עבירה בטחונית על החוק הישראלי, הוא מחיל בפועל את החוק הישראלי על חברון. לא לגמרי, לא רשמית, אבל בפועל. וזה תקדים, ותקדימים נוטים לחזור על עצמם.

אז ישראל מספחת אדמות, וטוענת לזכותה לשפוט פלסטינים על פי החוק הישראלי משום שהם העליבו קצין ישראלי. לזה קוראים סיפוח זוחל. לעובדה שאדם ממוצאו האתני של סוהייב עומד לדין על כך שהוא מאחל לקצין ישראלי שיפוד וירטואלי בעולם מדומיין בעוד שאדם ממוצאי-שלי איננו עומד על כך לדין, קוראים אפרטהייד. וכשווינשטיין מעמיד לדין את סוהייב על פי דיני מדינת ישראל בעוד שלא ביצע עבירה בישראל, הוא מייבא את האפרטהייד לתוך ישראל גופא.

ככה זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אופס, הגולם קם על יצהרו

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כן, אפרטהייד (גרסה 2,387)

אמש (ב') עלינו, ארוסתי גלינה ואני, על אחד מקווי האוטובוסים החדשים המיועדים לפועלים פלסטינים. למי שלא מודע לנושא, החל מאתמול החלה חברת אפיקים להפעיל שני קווים שמיועדים אך ורק לפועלים פלסטיניים שעובדים בישראל, והיא מסיעה אותם בנפרד מנוסעים ישראלים למחסומים בגדה המערבית. אפיקים עושה זאת בהנחיית משרד התחבורה, שמסתבר שתחת ישראל כץ התאהב ברעיונות הפרדה: תחילה הושיבו את הנשים בחלק האחורי של האוטובוס, עכשיו מוציאים את הגויים הטמאים מהאוטובוסים בכלל.

למה בעצם נוצרים הקווים הללו? משום שהמתנחלים לא רוצים לנסוע יחד עם פלסטינים באותו האוטובוס. הם התלוננו ומשרד התחבורה הקשיב. בסוף השבוע, החלו חיילים להוריד את הפועלים הפלסטינים מהאוטובוסים ה"רגילים" של אפיקים ולנתב אותם, כשלעתים הדבר מצריך הליכה של כמה קילומטרים, לאוטובוסים היעודיים שלהם.

כמובן, את השרץ הזה ממהרים להצדיק בשם תירוץ ה"בטחון", שסרחון נבלתו כבר עולה השמימה. ה"בטחון" יענה על הכל, גם כשאין שום קשר בין השאלה לתשובה. כפי שנחשף לאחרונה, תובע צבאי ענה בגסות על שאלותיו של פרקליטו של עציר מנהלי, וסירב לענות על שאלות משום שהתשובות "חסויות," כלומר שאלות רלוונטיות יפגעו ב"בטחון." אלא שכפי שמצא הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, לא היתה כל מניעה בטחונית לענות על השאלות. זה פשוט תירוץ נוח, שהמדינה, עובדיה ועבדיה – אלה הממהרים לאמץ את דבריה בלי חקירה ודרישה – התאהבו בו.

ובמקרה הזה, התירוץ מגוחך במיוחד. כל עובד פלסטיני שנמצא בישראל ברשיון עבר בדיקה ואישור של השב"כ. הם יותר רחוקים מטרור מכמה מתנחלים שאני יכול לחשוב עליהם. יתר על כן, אם פלסטיני היה רוצה לפוצץ אוטובוס ישראלי – וזו לא אפשרות בלתי סבירה – קשה מאד להניח שהיה בוחר דווקא באוטובוס שיש בו לא מעט פועלים פלסטינים. יתר על כן, אם הבעיה היתה חשש מפיגועים, למה מורידים את הפלסטינים מהאוטובוסים של אפיקים רק בכניסה לגדה? מה, הם לא יכלו להפעיל את המטען שלהם בצומת הומה בישראל עצמה?

אז כבר היו לנו כבישים מופרדים ליהודים וערבים, באמצעות הניסוח המסורבל שאומר שהכניסה אליהם מותרת רק למי שזכאי לעלות לארץ על פי חוק השבות, או, במילים אחרות, יהודי. ויש לנו שתי מערכות חוק שונות שפועלות בגדה המערבית שתחת שליטת ישראל: האחת צבאית – מערכת כיבוש שאמורה היתה להיות זמנית, כמו הכיבוש עצמו – והאחרת חוקי ישראל, שמופעלים לא על פי קריטריון של שטח אלא על פי קריטריון של אזרחות. התוצאה היא שתושבים של רחוב אחד בחברון נשפטים על פי מערכת חוק אחת, ותושבים ברחוב הסמוך על פי מערכת חוק אחרת. אם ילד פלסטיני ייחשד בהשלכת אבנים על חייל, חמושי צה"ל יפרצו לביתו באישון לילה, יקחו אותו בעיניים מכוסות לחקירה שלעתים מלווה בעינויים, וישליכו אותו למעצר עד תום ההליכים; אם מתנחל ייחשד בהשלכת אבן על חייל, סביר להניח שלא יקרה לו כלום. ודאי שאף אחד לא יעלה על הדעת לפרוץ לבית שלו באמצע הלילה.

ועכשיו יש לנו גם הפרדה באוטובוסים. הנסיעה עצמה עברה ללא אירועים: הנהג, ערבי ישראלי, התעקש תחילה שלא להעלות אותנו. הוא ניסה שורה של תירוצים עד שנשבר והודה שהסיבה לקיומו של הקו היא גזענות. הוא הבהיר לנו שאין לו איפה להוריד אותנו אלא בשטחים: מותר לו להעלות נוסעים בתחומי ישראל, אבל אסור לו להוריד אותם שם.

ככה עובד האפרטהייד הישראלי: אף פעם לא באמצעות חקיקה ראשית, תמיד באמצעות סעיפים בתקנות. לא כותבים "הכניסה לערבים אסורה" על כבישים בגדה; זה יעורר רגשות לא נוחים בקרב חלק (הולך ומתמעט, למרבה הצער) של ישראלים ויקשה על מערכת ה-Hasbara, שהמנוע שלה מתנשף גם ככה. כותבים "הכניסה מותרת למי שהם זכאי עליה לישראל על פי חוק השבות," שזה אותו דבר בדיוק אבל הרבה יותר מסובך ומצריך תרגום. לא אומרים שמתנחלים לא כפופים להגבלות הנסיעה של הפלסטינים – רק מקפידים שהם עוברים במחסומים בלי שום בדיקה (ומי שרוצה לדעת עד כמה מחסומים הם הכבדה, צריך להזכר בצווחות השבר של המתנחלים ערב הנסיגה מרצועת עזה, כשצה"ל החל לעכב את רכביהם כדי לוודא שהם לא מבריחים פנימה עוד מתנחלים). לא אוסרים על יהודים לעלות על קווים שמיועדים רק לפלסטינים; רק מוודאים שליהודים לא יהיה איפה לרדת לפני איזה מחסום בשטחים.

והחלק הזה של האפרטהייד שולח גשושות גם לתוך ישראל עצמה. אם עד כה הוא היה מוגבל כמעט כולו לשטחים הכבושים, עכשיו מתחילים להפריד בין פלסטינים ויהודים כבר בישראל עצמה.

זה בסדר. העולם שם לב יחסית מהר הפעם. מבזק למערכת ה-Hasbara: צריך עוד יללות ועוד האשמות ב"אנטישמיות!" בכל פעם שמישהו מעז לומר שמדובר באפרטהייד. יש עוד כמה אנשים שזה עובד עליהם.

בעיקר יהודים ישראלים, למרבה הצער.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה"ל מלבין את האפרטהייד

יום לא נעים עבר על קלגסינו בגדה: כמה מהם קיבלו הוראה מהרבש"ץ של התנחלות בת עין שלא להכניס להתנחלות נושאי תעודת זהות ישראלית שאינם גם יהודים כשרים. על המצב עצמו – שבו חיילים שנמצאים בשטח כבוש מקבלים הנחיות מנציג האנשים שעליהם הם אמורים להגן ושנמצאים שם רשמית בשל "כורח צבאי" – לא היה להם מי יודע מה לומר, כי לזה הם התרגלו. אבל הפגיעה באזרחות הישראלית הפורמלית, החלוקה של תעודת הזהות הישראלית ליהודים ולא יהודים, הציקה להם.

ההנחיה היתה ברורה: "להכניס רק יהודי עם תעודת זהות כחולה. נניח שבא דרוזי או בדואי עם תעודת זהות כחולה, מישהו שבא לנקות את השירותים – לא." החמושים חשו שלא בנוח עם פקודה שמפרה בגסות בוטה כל כך את העמדת הפנים כאילו יש "נורמליות" מסוימת במשטר האפרטהייד בגדה המערבית. הם אפילו אמרו שזה מזכיר להם תקופות אפלות ™.

כמובן, מהלכים כאלה – אזורים שיש אליהם כניסה ליהודים בלבד – הם לא דבר חדש בגדה המערבית. כבישים ליהודים בלבד קיימים בגדה כבר שנים, לעתים תחת ההנחיה שמי שיכול לנוע בהם הוא "מי שרשאי לעלות לישראל מכוח שבות," כלומר יהודי, רק בלי לכתוב יהודי. הם היו, אולי, חדשים לחיילים במקום.

בצה"ל נבוכו. לא בכל יום קורע רבש"צ בקלילות את מסכת הכיבוש הנאור ומבהיר על מה באמת אנחנו מדברים כאן – על אפרטהייד בין יהודים ללא יהודים ועל כך שלאזרחות הישראלית אין שום משמעות. על כן הודיע דובר צה"ל ש"בעקבות פניית הכתבת האירוע נבדק, ואכן התקבלה הנחיה כזו על ידי הרבש"ץ. בעקבות כך חידדו בצה"ל כי מדובר בהנחיה שאינה חוקית. כמו כן היות ומדובר בנושא מורכב ורגיש, על מנת למנוע עימותים אפשריים ניתנה הנחייה ליידע את רבש"ץ היישוב בכניסה של אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי, על מנת שילוו בכניסתם ליישוב."

שימו לב. קודם כל, דובר צה"ל מודיע שמדובר בפקודה בלתי חוקית. נחמד מצידו. במצב נורמלי, היינו מצפים שלהודעה על כך שקצין – אפילו אם הוא לבוש אזרחית – שנותן פקודה בלתי חוקית, תתלווה גם ההודעה על כך שהוא הועבר מתפקידו או לפחות הוצא לחופשה עד שהפרקליטות הצבאית תוכל לטייח את האירוע. אבל, כמובן, הרבש"צ איננו כפוף לסמכות הצבא, הוא רק נותן לו פקודות, והרעיון שצה"ל יוכל להדיח אחד מאלה רק בגלל מתן פקודה בלתי חוקית היה עשוי לגרור שורה של פוגרומי תג מחיר. אז זה, כמובן, לא קרה.

אחר כך, אומר לנו דובר צה"ל שנכון שמדובר בפקודה לא חוקית, אבל זה לא כל כך חשוב, בעצם: כדי "למנוע עימותים אפשריים" בין החמושים ובין הממונה האזרחי שלהם שעליו לצבא אין שליטה, החיילים התבקשו להתיר ל"אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי" להכנס להתנחלות – אבל לעדכן את הרבש"ץ, כדי שהלז "ילווה אותם בכניסתם ליישוב." כלומר, צה"ל שינה קצת את הפקודה של הרבש"ץ: לא יהודים יכולים להכנס להתנחלות – אבל רק תחת ליווי בפיקוח. האיסור על כניסתם של לא יהודים הוא בלתי חוקי; הנחיה להתייחס לכל אחד מהם כאילו היה חשוד פוטנציאלי וללוות אותו בעת שהותו בהתנחלות – זה כבר לגמרי בסדר.

כלומר, גם מבחינת צה"ל, לתעודת הזהות הישראלית אין שום משמעות: מי שמחזיק בה, כל זמן שלא הוכיח שהוא יהודי כשר, הוא חשוד תמידי שאין להניח לו להסתובב בהתנחלות בלי ליווי חמוש, אחרת לכו תדעו מה הוא יעשה. ליהודי עם עבר פלילי, רוצח משוחרר או פדופיל, אין שום בעיה להסתובב בהתנחלות. לאזרח ישראלי נוצרי או מוסלמי – נטול כל עבר פלילי – אפילו אם רק עצר לקנות דלק או לעשות את צרכיו, אסור להסתובב בתחומי ההתנחלויות בלי ליווי.

צה"ל קיבע, בעצם, את העמדה של הרבש"ץ: כל הלא יהודים חשודים. חשודים על העריות, חשודים על שפיכות דמים. אזרחותם לא משנה כהוא זה. הצבא פשוט ייפה קצת את ההנחיות: הן לצרכי יח"צ של התקשורת הארורה והן כדי שהחמושים שלו ירגישו יותר בנוח, שלא יצטרכו לחשוב שהם נקלעו איכשהו לתקופה אפלה ™.

והאפרטהייד זחל עוד צעד קדימה.

ועוד דבר אחד: רב כלשהו, אחד ברוך אפרתי, קרא היום (א') לחלל את הלווייתו של חיים חפר. האחרון דרש בצוואתו שלא יקראו עליו קדיש. אפרתי רצה מחתרת נועזת של מניין יהודים אמיצים, שיתגנבו לבית הקברות ובחשאי, בלי שמישהו ישים לב, יאמרו קדיש. מעניין מה אפרתי היה חושב אם, נניח, הבישוף המורמוני מיט רומני היה מטביל את אחד מקרוביו למורמוניות לאחר מותו. יש להניח שהוא לא היה מתרשם מהחסד הנוצרי הבלתי צפוי הזה. אבל, כמובן, אסור להשוות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרס לשם הרס, האפליה הממוסדת של צה"ל, והטמטום של מייקל אורן: שלוש הערות על המצב

ברבריות חסרת תועלת: הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבעבר רמז כי הוא רוצה עונש מוות למי שהורשעו בבית דין צבאי ברצח משפחת פוגל, ואף הגדיר אותם כ"לא בני אדם", מכה שנית: בעוד נסיון לקושש לעצמו תמיכה ציבורית באספסוף הישראלי, גנץ הודיע שהוא רוצה להרוס את בתי משפחותיהם של המורשעים.

ודוק: את בתיהם של בני המשפחות של המורשעים. הם עצמם, כמובן, בכלא. הענישה הזו לא מופנית כלפיהם: כל מטרתה היא להעניש אנשים שלא פשעו. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, בג"צ יאשר את התועבה הזו כפי שאישר כל בקשה להריסת בתים – או, אם לדייק, כפי שדחה כל עתירה נגד הריסת בתים. כאלו היו אלפים לאורך השנים. באף לא מקרה אחד, לא מצאו בתי המשפט הישראלים ששיקול דעתו של המפקד הצבאי שגוי.

זה קצת משונה, כי לפני שבע שנים מצאה המערכת הצבאית עצמה – ועדה שמונתה על הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה" יעלון – שהריסת בתי משפחות לוחמים פלסטינים (הצבא נהג להרוס, באישור בג"צ, גם את בתיהם של פלסטינים שהרגו חיילי צה"ל) איננה מרתיעה, ולהיפך. כפי שיכול היה כל אדם שלבו לא נאטם ועינו לא התעוורה על ידי הדה-הומניזציה הכרוכה בכיבוש להבין, הריסת בתיהם של חפים מפשע רק עוררה את שנאתם ואת רצון הנקמה שלהם.

אז או שלגנץ וליועציו אין שמץ של זכרון ארגוני, והם לא זוכרים את מסקנות הוועדה ההיא, או שגנץ זוכר אותן היטב אבל מעדיף להתעלם מהן. למה? מותר לחשוד שהסיבה לכך היא שגנץ יודע שרמטכ"ל זולל-פלסטינים נראה טוב בציבוריות הישראלית, והוא כבר חושב על הקריירה הבאה שלו. מותר להניח שגם בג"צ יעלים עין מהעובדה הלא נוחה הזו, שקבע הצבא עצמו.

אז הנה טיעון אחר, שאולי יגרום לגנץ וחנפיו להסס: הריסת בתיהם של בני משפות המורשעים מוכיחה יותר מכל מהלך אחר שישראל מפעילה משטר אפרטהייד בגדה. אחרי הכל, לא גנץ ולא קודמיו אפילו העלו בדעתם להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים. אותה טריטוריה, אותם פשעים, שתי מערכות חוק נפרדות – שאחת מהם כה מפלצתית עד שמנחם בגין הגדיר אותה בשעתו כגרועה מזו של הנאצים. אם מוסר אנושי בסיסי – הנפש החוטאת, היא תמות; בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה – כבר לא עובד בישראל, אולי הנזק למערכת ה-Hasbara יגרום לגנץ לשקול שוב.

מצפון? לא מכירים: נועם גור, סרבנית מצפון, נכלאה עד כה פעמיים בשל סירובה לשרת בבהמה הירוקה. היא צפויה להשפט שוב היום. היא אולצה ללבוש מדים, והיא נתקלה בקשיים לקבל מזון טבעוני.

הגבורה של אדם צעיר מול מערכת דורסנית מקבלת גוון אירוני, כשזוכרים שנשים שלא מוכנות לשרת את מפעל הכיבוש יכולות להשתחרר בקלות: הן רק צריכות להודיע שהן דתיות ושהצבא איננו תואם את אורח חייהן, וזהו: שקר קטן וזה נגמר. המפלגות הדתיות מקפידות לצמצם את היכולת של הבהמה לוודא את אמינות ההצהרה הזו.

כלומר, אם המצפון שלך אוסר עליך לשרת בצה"ל, המערכת תעשה הכל כדי לשבור אותך. אם, מצד שני, את אומרת שהחבר הדמיוני שלך – למרות שנראה שמערכת היחסים ביניכם עברה לשלב ה-it's complicated ושאת שוקלת נגדו צו הרחקה – אוסר עליך לעשות זאת, את מחליקה החוצה בלי שום בעיה. ככה זה במדינה היהודית שמעמידה פנים שהיא דמוקרטית: אין מצפון, יש רק דת.

מטומטם או שקרן? מייקל אורן, היהודי האמריקאי שהפך לשגרירנו בארה"ב, אמר בראיון ש"ישראל נלחמה למען זכויות גאים עוד קודם למלחמת 1967. אפילו כאשר טרוריסטים פוצצו את האוטובוסים ובתי הקפה שלנו, היה שוויון לגאים."

אם נתעלם עכשיו מהחלק השני והמפגר במיוחד של ההצהרה – מה לעזאזל הקשר בין פיגועים ובין זכויות גאים? האם אורן קושר בין גאים ובין פיגועים, כך שיש לשקול פגיעה בזכויותיהם בגלל פיגועים? – הבעיה היא עם החלק הראשון. הוא פשוט שקרי.

החוק הישראלי, בעקבות החוק הבריטי, הוציא יחסים הומוסקסואלים מחוץ לחוק, והוא בוטל רק ב-1988. אנגליה ו-וויילס, לשם השוואה, ביטלו אותו ב-1967 (סקוטלנד ביטלה אותו ב-1980, וצפון אירלנד ב-1982). כלומר, ישראל נזקקה ליותר מ-20 שנה אחרי אנגליה לביטול החוק. עכשיו, זה נכון שבשל הוראה הומניסטית של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בתחילת שנות החמישים, הפרקליטות לא אכפה את החוק, אבל גאים הוטרדו על ידי המשטרה ונעצרו בשל מעשים כמו נשיקה בפומבי גם כמה שנים אחרי ביטול החוק.

ישראל כל כך נלחמת למען זכויות גאים, שהם לא יכולים להתחתן בה, והמשטרה שלה עומדת בחזית ההגנה על זכויותיהם עד כדי כך שהיא מנסה תדירות למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. המערכת הציבורית הישראלית מביעה את תמיכתה במערכה על זכויותיהם בכך שהיא מממנת רבנים שקוראים, במישרין או בעקיפין, להריגתם של גאים או להגדרת הומוסקסואליות כפשע או מחלה.

טוב, נו, אורן מנסה לאחז את עיניהם של אמריקאים שלא כל כך מבינים מה קורה פה. מה לא עושים בשביל Hasbara, או, בלשונו של יצחק שמיר, "למען ארץ ישראל מותר לשקר."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הסיפוח כבר לא זוחל

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)