החברים של ג'ורג'

לקבור את גנץ קבורת חמור

גנץ וחבר הבוגדים שלו צריכים לחטוף מהלומה פוליטית שתזכר לדורות

שהדי במרומים שמעולם לא אמרתי מילה טובה על בנימין גנץ, אבל נראה שכבר אי אפשר להסתפק בקללה מסוננת מהצד. בימים האחרונים עולה קינה על כך שמחנה השמאל חובט דווקא בגנץ. הקינה הזו מגיעה לעתים קרובות מאנשים טובים: הדוגמא הבולטת האחרונה היא מאמרו הבוקר (ב’) של רביב דרוקר בהארץ. על כן צריך להתמודד איתה.

הטענה המרכזית של המתנגדים להתקפות על גנץ (חלקם בהחלט אינם מתומכיו) מעוגנת בהווה ובעתיד הקרוב. הם אומרים שההתקפות על גנץ, שמובילות לירידה חדה במעמדו בסקרים, יסייעו לנתניהו לבטל את ההסכם עם גנץ ולמנוע ממנו מלהפוך לראש ממשלה עוד שנה. זה מה שאתם רוצים, המשך השלטון של נתניהו?

על כך צריך לענות כמה תשובות. נתחיל מהפרקטית. אני רוצה כמה ארגזים ממה שמי שחושב שנתניהו יוותר על תפקידו שותה. זה לא הולך לקרות. כן, אני יודע. שינו את החוק. אז ישנו אותו עוד פעם. ממתי החוק שינה משהו לנתניהו? מה, מישהו באמת חושב שאריה דרעי יקבל פיק ברכיים אם יאמרו לו שאם הוא ממשיך לתמוך בנתניהו, הוא מפר הסכם? מישהו באמת חושב שהמצביעים של ש”ס ויהדות התורה, שלא לדבר על הליכוד, יראו בשלילה ביטול הסכם? איפה. הם ימחאו כף ויאמרו שנתניהו שוב תקע את השמאלנים.

נעלה שאלה תיאורטית. הניחו שלפני הבחירות האחרונות, גנץ היה פונה לבוחרים ואומר להם שהוא מתכוון להכנס לממשלה של נתניהו כי זה הדבר הטוב ביותר שאפשר להשיג. כמה בוחרים היו נשארים איתו? כנראה מעט למדי. אבל גנץ בחר לשקר לבוחריו ולומר להם שהוא לא יכנס בשום מצב לממשלת נתניהו. וכמה שבועות אחר כך מכר אותם במורד הנהר. זו היתה הבטחת הבחירות המרכזית שלו, והוא הפר אותה בריש גלי.

אז נניח לרגע להווה, ונסתכל על העתיד. כן, יהיה עתיד. האם אנחנו רוצים שהפוליטיקה שלנו תשא את הכתם של הקריירה הפוליטית של הח’ליף גנץ כמודל? לא. המשמעות של קיום המודל הזה היא התאכזבות מפוליטיקה והתרחקות ממנה של האנשים הטובים בישראל.

על כן, צריך לוודא שגנץ ייקבר קבורת חמור. על הבגידה שלו בבוחריו, הח’ליף צריך לשלם גמול איום. שמו צריך להיות קללה עסיסית. אסור שתהיה לו גאולה. כל מי שיבוא אחריו וירצה לבצע את עסקת פאוסט הקבועה של נתניהו – אתה תיתן לי את המצביעים שלך, אני אוודא שלא ישארו לך מצביעים – צריך יהיה לזכור את השם “גנץ” ולהרתע בחלחלה.

רק כך, רק על ידי הוקעת הבוגד אל השמש, אפשר יהיה לצרוב את תודעתם של פוליטיקאים עתידיים. נכון, יש כאן אמת עגומה – המשמעות הסבירה של הקריאה הזו היא שגנץ ישלם מחיר כבד יותר על הבגידה בבוחריו מאשר על הטבח בילדי עזה בו התגאה כל כך בראשית הקריירה הפוליטית שלו. אבל מה לעשות, צריכים לפעמים להיות פרקטיים, לא טהרנים.

בקצרה: אם על מה שנשאר מהרפובליקה הישראלית לחיות, על הקריירה הפוליטית של גנץ למות מוות אומלל ולהקבר קבורת חמור.

לדרוקר יש טענה נוספת: לשמאל הישראלי אין אפשרות להגיע לשלטון בכוחות עצמו, ולכן גנץ זה כל מה שיש. אם כך, התשובה צריכה להיות “איש לסירת ההצלה שלו.” אבל זה פשוט לא נכון: דרוקר מתעלם מהתוצאות של בחירות ספטמבר, שבהן למתנגדי נתניהו היה רוב של 65 מנדטים. רק צמד האפסים (זה משקלם האלקטורלי) הנדל והאוזר מנעו מגנץ להקים ממשלה. העובדה שהוא הסכים לקחת אותם הלאה, לבחירות השלישיות, היתה צריכה לשמש איתות אדום כבר אז: האיש לא כשיר. אבל זה מה שהוא עשה – וגם אז למתנגדי נתניהו היו 62 מנדטים.

רוב הישראלים מתנגדים לנתניהו. הם מתקשים ליישם את רצונם הפוליטי, זה ודאי נכון. הסיבה העיקרית לכך היא שמדי פעם הם שמים את מבטחם באיזה דגנרל נוסח גנץ. כדי שהטעות הזו לא תחזור על עצמה, על שמו של גנץ להפוך למילה מגונה. דפקת אותנו פעם אחת? אשמתך. דפקת אותנו פעם שניה? אשמתנו. והגיע הזמן להוכיח שמי שנדפק פעם אחת, דווקא יכול להגמל מזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: יש לי הקלטות של שתי הרצאות הזום האחרונות שערכתי, ההרצאה על קונספירציות וההרצאה על מלחמת האזרחים. מי שרוצה לצפות בהקלטות, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected], לשלם 20 שקלים או יותר (או 35 שקלים עבור שתי ההרצאות), ואשלח לו קישור.

(יוסי גורביץ)

האפרטהייד שאין מעיזים לקרוא בשמו

דו”ח חדש מזכיר לנו שהתקשורת הישראלית שותפה מלאה לכיבוס האפרטהייד והחלפתו במונח מוליך השולל “החלת ריבונות”. למה?

צוות חשיבה שמאלי חדש, מהסוג שאין לנו די ממנו, בשם “זולת” (גילוי נאות: אני מיודד עם זהבה גלאון, נשיאת זולת, ועינת עובדיה, המנכ”לית) הוציא בימים האחרונים דו”ח קצר, “דו”ח המכבסה – זה לא ‘סיפוח’ – זה אפרטהייד”. אתם יכולים לקרוא אותו כאן.

הטענה המרכזית של הדו"ח היא קריטית: מה שנתניהו וחבר מרעיו מנסים לבצע איננו “החלת ריבונות”, כפי שקוראת לזה התקשורת היהודית הכנועה: מדובר באפרטהייד. הדיקטטורה הצבאית הישראלית, על ההתנחלויות שהיא הקימה ועל משטר ההיתרים שלה, היתה צורה של אפרטהייד במשך שנים רבות; אבל עדיין היה עלה תאנה משפטי שהוציא מכלל זה את מדינת ישראל.

אתם מבינים, על פי הפיקציה המשפטית המזוהמת המקובלת, הריבון בשטחים הפלסטינים הכבושים איננו ממשלת ישראל, אלא צה”ל. אלוף פיקוד מרכז, לא ראש הממשלה, הוא האחראי על הגדה המערבית; אלוף פיקוד הדרום, על רצועת עזה.

מדובר, כמובן, בשטות גמורה, כזו שרק דיפלומטים מנוסים יכולים לשמוע ולהגיב בהמהום ורק שליטתם העצמית, פרי אימון של שנים, מונעת מהם מלהיחנק בצחוק פרוע. עלובי הפיקודים מקבלים את הפקודות שלהם מהממשלה. טוב, רוב הזמן: לפעמים, כמו בתחילת האינתיפאדה השניה, הם מבצעים הפיכה צבאית שקטה, יורים מיליון קליעים בחודש אחד, ונמנעים מלבצע את הוראות הממשלה הנואשת שרוצה הפסקת אש, כי הם מבינים טוב יותר. אבל בדרך כלל, העלוב מקבל הנחיות משר הבטחון, והוא תחת פיקודה של הממשלה.

ברגע שיסופחו השטחים, עלה התאנה השקוף מאד הזה יוסר. ממשלת ישראל תהיה אחראית ישירות על מיליוני בני אדם שלא בחרו בה. נחדד: ממשלת ישראל, שנבחרת רק על ידי כ-40% מתושבי המדינה עליה היא שולטת, תהיה אחראית על מיליוני תושבים נטולי זכויות אזרח. הם לא יוכלו להפיל אותה, להצביע נגדה, לשנות את החוקים – אבל הם יהיו כפופים להם. לזה קוראים במשפט הבינלאומי משטר אפרטהייד.

קיומו של משטר אפרטהייד, מציין הדו”ח יפה, הוא פשע שבמהותו הוא פשע משטרי. כלומר, הוא נובע מעצם קיומו של המשטר והאחראים עליו הם בכירי המשטר הרלוונטיים.

פשע האפרטהייד מוגדר במשפט הבינלאומי כפשע נגד האנושות. קראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לשקוע.

כל מי שיהיה שותף לפשע האפרטהייד יהיה בסכנת העמדה לדין בשל פשעים כנגד האנושות. חמושי צה”ל, שימו לב: הפקודות שאתם מקבלים החל מהראשון ביולי, גם אם הן נראות תמימות, גם אם הן נראות שגרתיות, מסכנות אתכם בהעמדה לדין על פשעים נגד האנושות מעצם הציות להם. ואתם מכירים היטב את הקצינים שלכם: הם נועזים מאד בהובלה בקרב, אבל אם תהיה סכנה לקריירה שלהם, הם יזרקו אתכם לכלבים בלי לחשוב על זה פעמיים. אז לפני שאתם מבצעים את הפקודות, בדקו אותן היטב מול עורכי דין.

גודל השטחים שישראל תספח לא משנה לצורך הגדרתה כמבצעת פשע אפרטהייד. מטר מרובע יספיק. “גושי התנחלויות” מול סיפוח כל שטחי סי – זה לא משנה. כלומר, זה ישנה מאד לחייהם של הפלסטינים, אבל זה לא ישנה בשיט את הפשע.

התקשורת היהודית מלבינה את הפשע ומכינה את הקרקע בקרב יהודים ישראלים לקבלתו. היא עושה את זה בעצם השימוש במונחים. המונח המדויק הוא “אפרטהייד.” התקשורת היהודית לא משתמשת בו. מונח מתון יותר הוא “סיפוח.” הדו”ח מראה (עמ’ 10) שבין דצמבר 2019 וינואר 2020 (החודש שבו הוצגה תכנית ג’ארד) חלה עליה של 25% בשימוש במושג “סיפוח” בתקשורת היהודית.

המונח המסולף הוא “החלת ריבונות.” אין דבר כזה. ריבונות נובעת מהסכמת הנשלטים, ולמשטר שישראל מנסה להכיל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אין דבר עם הסכמת הנשלטים. זו תהיה אותה הדיקטטורה הצבאית, רק עירומה מאדרת הזמניות של הכיבוש. הוא יהיה נצחי, וישראל תוותר על העמדת הפנים כביכול יש בדעתה לסיים אותו אי פעם. יהיו שני מעמדות חוקיים של תושבים. או, במילים פשוטות, אפרטהייד. אין דבר כזה, "החלת ריבונות", אבל התקשורת היהודית מיהרה לדווח עליו כאילו יש: בין דצמבר 2019 וינואר 2020, שיעור השימוש בביטוי “החלת ריבונות” זינק ב-3,425% (!).

יש נקודה שהדו”ח לא מתעכב עליה ולדעתי היא חשובה: כאשר המתנחלים ועוזריהם דיברו, במהלך העשור האחרון, על הקמת משטר האפרטהייד, הם קראו לו “סיפוח.” כאשר הופיעה תכנית ג’ארד, הם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” כלומר, כל זמן שהאפרטהייד הרשמי היה פנטזיה, הם לא חששו להשתמש במונח שמתורגם בגרמנית כאנשלוס. אז אלה היו רק דיבורים. עכשיו, כשהם מתקרבים למעשים, אי אפשר יותר להשתמש בביטוי הזה, והם עברו לדבר על “החלת ריבונות.” התקשורת היהודית נהרה אחרי האפרטהיידיסטים כעדר אחר משכוכית.

השאלה המרכזית שבלב הדו”ח היא השאלה מדוע התקשורת היהודית נלהבת כל כך לשתף פעולה עם האפרטהייד, מעצם הסתרתה אותו. אם אתמצת את האנליזה של הדו”ח, הבעיה שלנו היא היא ההשחתה העקבית והשיטתית שמבצע בנימין נתניהו. ככל שכוחו עולה והדמוקרטיה הישראלית מתמוססת, התקשורת היהודית מיישרת איתו קו.

יש בזה משהו, בלי ספק, אבל לדעתי יש כאן פספוס של כמה נקודות. התקשורת היהודית נמצאת במשבר קיומי בשל כמה סיבות:

1. היא בקריסה כלכלית, ונתונה בידיהם של בעלי הון.

2. עליית התקשורת המקוונת העלתה את ערך “עדר הקליקים.” כתבת משהו שעצבן את הימין? תוך זמן קצר יהיו מאות תגובות שטנה, דירוגים שליליים, קריאות לאנוס את הכתב על ידי אלף סודנים וכן הלאה. עורכים לא רוצים להסתבך, מו”לים עוד פחות מכך. ברשת, כידוע, אי אפשר לדעת אם אתה כלב, כך שאי אפשר לברר כמה ממזילי הריר הימניים בתגובות ובקליקים השליליים אכן קיימים. זה לא משנה. האפקט נוצר.

3. חתירה עקבית של נתניהו וחבר מרעיו תחת עצמאות התקשורת. בין אם זה קניית כלי תקשורת (ישראל היום, מקור ראשון, וואלה תחת אלוביץ’), שתילת מסמרים ללא ראש במערכת (גל”ץ), דילים מושחתים עם המו”ל (ידיעות אחרונות, טמקא) – נתניהו זיהה מזמן את התקשורת כאיום העיקרי עליו, ועשה הכל כדי לנטרל אותו.

4. פחד, פחד, פחד. אם תכתוב את המילה המפורשת “אפרטהייד”, בן דרור ימיני יהפוך אותך לאויב ישראל ואולי ינסה גם להביא לפיטוריך. תהפוך למוקד התקפות אישיות של בנו של ראש הממשלה, הצל והעדר שלהם. תסומן כשמאלני מסוכן ותתקשה למצוא עבודה אחר כך. לומר “אפרטהייד” בישראל – כלומר, לומר את האמת – מציב אותך בשורה אחת עם תומכי BDS ושוללי קיומה של ישראל. לגמרי יתכן שמישהו ימצא משהו שכתבת פעם וישתמש בו כדי להגיש נגדך תביעת דיבה מפוברקת. תנצח בסוף, כנראה, אבל זה יוריד כמה שנים מחייך וכמה עשרות אלפי שקלים שיש להם שימוש טוב יותר.

את השיטה הזו התחילה “אם תרצו” לפני כעשור, בין אם בהתקפות על עיתונאים, אקדמאים ואינטלקטואלים שלא ישרו קו – תמיד בסיוע ארטילרי מצד בן דרור ימיני, כביכול הצד המתון והשקול של התנועה, בפועל השוטר הטוב שלה – ובין אם באמצעות הגשת תביעת דיבה כנגד מי שקרא להם בשמם הנכון, פאשיסטים.

אם תרצו הפסידה בקרב ההוא, אבל ניצחה במלחמה. העיתונאי מן השורה אמר לעצמו: מה אני צריך את זה. אם אכתוב על אפרטהייד, האם זה בכלל יתפרסם? נניח שיתפרסם, אם תגיע תביעה מצד איזה מתנחל שמצא את עצמו נפגע, האם המערכת תעמוד מאחורי, או שתמהר למחוק את האייטם ולהתנער ממני? מה יקרה עם תביעת הסרק הזו, אם אאלץ לנהל אותה לבדי? ועוד שנתיים, כשכלי התקשורת הזה יפשוט רגל או יבלע לתוכו ריקלינים וינון מגלים, האם בכלל אצליח למצוא עבודה? למה לי כל זה? שהמסכנים בארגוני זכויות האדם יעשו את זה, ואז אני אדווח על מה שהם כתבו ואתחזה לעיתונאי נטול דעה. אקפיד, כמובן, לתת את זכות התגובה לארגון זכויות הפדופ… אה, המתנחלים. לא צריך להסתבך. אפרסם את זה, כמובן, רק אם העורך יאשר. ואם לא יאשר, אומר למראה בבוקר שלפחות ניסיתי.

אנחנו חיים במערכת קפיטליסטית, שבה האיום הגדול ביותר על חופש הביטוי של אדם הוא לא כליאה על ידי המשטר, אלא איום על הפרנסה שלו מצד סייעניו של המשטר. לא תמצא עבודה, מזהיר האספסוף, נגיע למקום העבודה שלך. למה לך? מה חשוב יותר, התנאים של איזה אחמד שאתה אפילו לא יודע לאיית את שם משפחתו, או התנאים של ילדיך?

וזה הצד הבולט של הקרחון, הצד שכל עיתונאי רואה בבירור. הצד שבגללו חשוב כל כך לעשות מנוי ל”הארץ”, למרות העובדה שהוא מטריל את קוראיו ידועי הסבל. צריך שיהיה מקום אחד שיספק גב לעיתונאים שאומרים מה הם רואים. אבל ישנו הצד הנסתר, הגדול יותר.

וזו הפסיכה הלאומית שלנו. היא נמצאת ברמות בל ייאמנו של מתח (stress). היא יודעת שפתרון שתי המדינות מת, או על כל פנים מוחזק בהנשמה מלאכותית. היא יודעת שאין אף מנהיג שיש לו את הרצון הפוליטי או היכולת הפוליטית להפריד בין ישראל לפלסטין; הנסיון אומר לה שגם אם היה כזה, הוא יירצח. היא יודעת שהמשמעות היא אפרטהייד. היא יודעת שהמשמעות ארוכת הטווח של אפרטהייד היא אחת משתיים: או הקמת מדינה דו לאומית, שהיא אולפה לחשוב שהוא האסון בהתגלמותו, או טיהור אתני.

הפסיכה הלאומית יודעת לאן אנחנו הולכים. היא מזהה את שריקות הכלבים: את הדיבורים על מקדש, שעולים בדיוק באותו פרק הזמן שבו עלו הדיבורים על סיפוח, דיבורים שמשמעם הוצאת ישראל מהעולם הממשי והחזרתה לעולם מיתולוגי; את הדיבורים של סמוטריץ’ על השמדת הפלסטינים, שהם הכנת הקרקע לשם כך; היא חשה, גם אם איננה יודעת, את קיומם של האביחי בוארונים, שמדברים על “מחנות השמדה לעמלקים”; הפסיכה הלאומית, בקצרה, מבינה לאן אנחנו הולכים – למשבר הגדול ביותר של ישראל, אולי מלחמת אזרחים, אולי הפיכה ימנית ללא התנגדות.

היא יודעת, היא מבועתת, אין לה כלים להתמודד עם מה שבא, אז היא מנטרלת את עצמה. אם לא נדבר על זה, אולי גם לא נחשוב על זה. בואו נדבר על כל דבר אחר. רק לא להסתכל, רק לא לראות את מה שאנחנו יודעים ששם, לא להבין את מה שמגיע מולנו.

רוצים סיפוח? תעשו סיפוח. רק תנו לנו להעמיד פנים שזה לא ישפיע עלינו, שדברים ישארו כמו שהם; רק תאמרו שיהיה שקט. תנו לנו להאמין שהרעש מגיע מהקיבה ההומה שלנו, לא מהר הגעש שאנחנו יושבים עליו. עשו מה שאתם רוצים, רק הניחו לנו. אנחנו לא עומדים בזה. נצביע לכל מי שיבטיח לא לדבר על זה יותר.

ועם הפסיכה המבועתת הזו אנחנו צריכים לדבר. להגיד לה שמה לעשות, המצב לא יפתור את עצמו, הוא לא ייעלם אם היא תמנע מלהסתכל בו. שהזאב שרוצה לטרוף אותה, שנמצא בשער, הוא לא צ’יוואווה. הוא זאב, והיא מגדלת אותו. היא מממנת אותו, את הישיבות שלו, את המוסדות שלו, את המלחמה הפסיכולוגית ונסיונות שטיפת המוח שהוא מנהל נגדה. צריך לומר לה בעדינות שהדרך לפתרון משבר היא, קודם כל, להכיר בכך שהוא שם.

ובדיוק לשם כך אנחנו צריכים מכוני חשיבה שמאלניים שלא מפחדים מבן דרור ימיני, ו”זולת” הגיע בזמן – אם לא מאוחר מדי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

והשוטים מעריצים את הכוח

רינה מצליח צדקה: כת נתניהו הגיעה למקומות הזויים

היה יכול להיות גרוע יותר, אני מניח. בשנת 1996, ניצח פושע המלחמה צ’ארלס טיילור בבחירות בליבריה תחת הסיסמה “הוא רצח את אמא, הוא רצח את אבא, אני מצביע בשבילו.” הביביסטים, חברי כת בנימין נתניהו, בסך הכל נתפסו באמירה שהם יצביעו לנתניהו גם אם יאנוס את הבת שלהם.

רינה מצליח, לא מההצלחות הגדולות של התקשורת היהודית, הסתבכה השבוע (והושעתה לשבוע) כשציינה שיש ביביסטים שאמרו בדיוק את זה. היא צדקה: לפני מספר שנים אמר ביביסט לסופר אתגר קרת שיעשה בדיוק את זה. זמן קצר לאחר דבריה של מצליח, הטרילה בת זוגי גלינה פורום כלשהו של ביביסטים. זו היתה התוצאה.

galina

יש, כמובן, בעייתיות בשאלה הזו. ראשית, עצם השימוש בבנותיהם של ביביסטים כקורבן המיועד. אנחנו אמנם גרים בסוג של סדום, אבל עדיין לא מקובל להציע את ילדות הבית לאנסים מזדמנים. אם הביביסטים רוצים להוכיח את נאמנותם למנהיג היקר, שיואילו להציע את עצמם לאונס, לא את בנותיהם.

שנית, #לאכלהביביסטים ימשיכו לתמוך בו אחרי שיבצע, בהם או בבנותיהם, עבירות מין. זו טענה שוודאי נכונה. חלק מהחברים בכת ודאי שומרים על רמץ של אישיות עצמאית, והם יירתעו ברגע המבחן. גם בכת של ג’ים ג’ונס היו אנשים שברחו כשהתחוור להם שהם עומדים לפני התאבדות המונית.

שלישית, הליבה של הביביסטיות היא להוציא את העין לשמאל; כך שלגמרי יתכן שאנשים שעונים על השאלה האם ימשיכו לתמוך בנתניהו גם לאחר שיאנוס אותם אומרים זאת רק כדי לראות את הראש של שמאלנים מתפוצץ.

אבל. אבל משכל זה נאמר, צריך לזכור שיש באמת ובתמים ליבה של אנשים שתלו את גורלם בזה של נתניהו. שהם באמת חברי כת. שמצב שבו נתניהו נאלץ לפנות את מקומו – הן כתוצאה מתבוסה בבחירות, הן כתוצאה מהרשעה במשפט – עשוי לגרום להם למעשים נואשים, שיתבטאו בפגיעה בעצמם או באחרים. מדובר באנשים שמרוב שזנחו את הרציונליות כדי להוציא לשמאל עין, הרגילו את עצמם לחשיבה אי רציונלית.

הם לא בהכרח אנשים פשוטים שקנו להם שם של מעריצים שוטים ברשת. קחו את מיקי זוהר, למשל. שוטה, אין ספק, ומעריץ מושבע של נתניהו. אבל הוא חבר כנסת, והוא מעביר הצעות חוק שהמטרה שלהן היא לפטור את נתניהו מתשלום מסים – מסים שעד כה כל אזרח וכל ראש ממשלה שילם. כשזוהר מבצע את השטיקים שלו, הוא מתבונן קודם כל בכיוונו של נתניהו, ואחר כך בכיוונם של הביביסטים. שאר הבוחרים לא מעניינים אותו. הבייס שלו הוא ביביסטי. זה שהבייס הזה לא מספיק להביא לבחירתו בפני עצמו לא מעניין אותו: בעתיד הנראה לעין יהיו מספיק ביביסטים חברי ליכוד כדי לאפשר לזוהר להמשיך לכהן כח"כ. זו אסטרטגיית השרדות פוליטית סבירה למדי.

כלומר, רינה מצליח נענשה על כך שאמרה לציבור את האמת: שיש חלקים בו שחברים בכת שאיבדה את זה. נכון, #לאכלהביביסטים, אבל שימו לב איך הם מתחמקים מלענות על שאלות בנושא: כאילו אם הם יאמרו שלאחר שנתניהו יאנוס אותם או את בנותיהם לא תהיה להם ברירה אלא להפסיק לתמוך בו, הם צפויים לסנקציות מצד חברי הכת האחרים. כאילו הם יחשפו את עצמם כחלשי אמונה.

הביביסטים בפני עצמם לא חשובים יותר מדי. העובדה שהם קיימים, שראש הממשלה איננו מתנער מהם, ושהם מהווים כוח פוליטי במדינה שמתיימרת עדיין להיות דמוקרטית, מצד שני, חשובה למדי, וצריך לעמוד עליה.

העובדה שציון העובדה הזו גורר סנקציות אומרת כל מה שצריך לומר על הנביבות בטענה שבישראל יש תקשורת חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו

מושכלות ראשונים, חלק ב’: לא, תרבות המערב לא שוקעת. הגבר הלבן הפריבילגי דווקא כן, וזה חיובי

נהוג, בשבועות האחרונים, לקונן על שקיעת תרבות המערב – בעיקר בעקבות הפלתם של פסליהם של כמה חלאות המין האנושי. בפוסט מוקדם יותר הסברתי למה זה כלל לא נורא. כאן אנסה להתמודד עם המם החזק ביותר בתולדות המערב, זה של שקיעת המערב.

המונח של “שקיעת המערב” נטבע ע”י אוסוולד שפנגלר בסוף 1918. לגמרי לא במקרה, זה היה הרגע שבו האימפריה הגרמנית הפסידה במלחמת העולם הראשונה. אבל המונח היה מוצלח מאד, והתחבר לתחושות רווחות מאד, ובהתאם זינק מיד לתודעה ומאז לא יצא ממנה.

להיסטוריה קצרה של התפיסה של שקיעת המערב, נצטרך לחזור לאתונה של המאה החמישית לפני הספירה – כלומר, בדיוק לרגע שבו מה שלימים יכונה התרבות המערבית מגיע לאחד מרגעי השיא המדהימים שלו. באתונה קיים משטר דמוקרטי מאז 510 לפני הספירה. נקודה שלא מרבים לשים אליה לב היא שהדמוס האתונאי, העם, בוחר לעתים קרובות אצילים שינהיגו אותו. אבל זה לא מרצה את האצילים. הם חשו שהמגיע להם – אוליגרכיה, שלטון המעטים, מה שהם מעדיפים לכנות אריסטוקרטיה, שלטון הטובים – נלקח מהם. הם מדברים במרירות על כך שקולו של חותר בספינה שווה באסיפת העם לקולם-שלהם, האאופאטרידס, בעלי האבות הטובים.

אתונה נמצאת במאבק עם מדינה אחרת, ספארטה, המדינה שהיא האוליגרכיה בהתגלמותה. לא נשאר שום דבר מספארטה, למרבה השמחה, משום ששום דבר בה לא היה ראוי לשימור. מדובר במדינה שהתבססה על שעבוד המסנים, האוכלוסיה הילידה שהפולשים הספארטנים שעבדו. המשטר הספארטני הובנה כולו כדי להנציח את המאבק הזה. הספארטנים אסרו על עבודה – או, ליתר דיוק, הם אסרו עבודה על מעמד האזרחים שלהם. היו להם בעלי מלאכה, כמובן: מישהו צריך להכין את כל השריונות האלה וצריך להאכיל את הלוחמים. אבל הם היו או עבדים, או נטולי זכויות.

כדי למסד את הלחימה כמצב תמידי, היה צריך לשבור את החברה. בהתאם, ספארטה מיסדה את האונס. ילדים למעמד העליון היו נחטפים בגיל שבע לקבוצת ילדים שאליה ישתייכו עד שבגרו; זמן קצר לאחר מכן מנהיג החבורה היה אונס אותם. מאוחר יותר, כשיגיעו לגיל בגרות, הם עצמם יצוו לחטוף אשה כלשהי, להחזיק אותה בניגוד לרצונה בבית משפחתם, ולאנוס אותה. בין לבין, בגיל 13 בערך, הילדים היו מולקים מול מקדש ארטמיס. זו היתה הלקאה של ממש והיה בה אלמנט של קורבן אדם (קורבן אדם וארטמיס הולכים ביחד הרבה מאד זמן): חלק מהנערים לא היו שורדים.

מדי שנה, ספארטה היתה מכריזה מלחמה על המסנים – המשועבדים שלה, שכונו גם הלוטים. הכרזת המלחמה יועדה להפוך את הרג המסנים לחוקי. חוקיות חשובה פה: אפילו הספארטנים הבינו ששפיכות דמים בלתי חוקית תביא את זעם האלים. בנוסף, הפעילה ספארטה משטרה חשאית, שחבריה היו רוצחים מעת לעת, בלילה, אנשים מקרב המסנים שבספארטה חששו שהם עשויים להפוך להיות מנהיגים.

כלומר, מדובר באחת החברות הפסיכופטיות ביותר שידע המין האנושי. היא גם לא יצרה לוחמים מי יודע מה מוצלחים: באופן מביך, בכל פעם שחי”ר אתונאי התמודד עם חי”ר ספארטני כשלספארטנים לא היו בעלי ברית, הספארטנים הפסידו. הספארטנים אמורים היו להסתפק במועט – מכאן הביטוי "אורח חיים ספארטני" – אבל, איכשהו, כמעט ואין מנהיג שלהם שלא נחשד בשחיתות כלשהי. כמה מלכים ספארטנים גמרו בשל כך את החיים שלהם. לא שזו היתה אבידה גדולה מדי לאנושות.

אממה, היה להם יתרון אחד. הם היו מקושרים לאליטות האוליגרכיות של שאר יוון. ולא סתם מקושרים: האליטות הללו ידעו שבמידת הצורך, אם בערים שלהם יקום זרם דמוקרטי, הם יוכלו לסמוך על סיוע ספארטני לדיכויו.

והאליטות הלו דווקא יצרו, והרבה. אחרי הכל, היה להם פנאי, כסף, וחבריהן לא היו צריכים לעבוד למחייתם. אחד הדברים שהם התמחו ביצורו היה יחסי ציבור. הספארטנים תוארו – כמעט תמיד על ידי לא ספארטנים – כדבר הטוב ביותר שיצרה התרבות ההלנית.

כמובן, כאשר האוליגרכיה ההלנית דיברה על “ספארטנים”, היא לא כללה את:

א. רוב אוכלוסיית הגברים הספארטנית, שלא היתה לה זכות אזרח.

ב. הנשים הספארטניות.

ג. המסנים המשועבדים.

כלומר, המיטב של התרבות ההלנית היה בערך כמה אלפי בני אדם. כשספארטה חרבה סוף סוף, היו בה בערך 300 אזרחים. זהו.

הם עשו הרבה יותר רעש משהגיע להם, הרבה, כאמור, באמצעות המגבר של האוליגרכים הזרים. החשוב שבאלה היה אפלטון, שהיה אתונאי שונא עצמו. אפלטון השתייך למשפחת אוליגרכיה אתונאית, והיה מקורב במיוחד לאחד ממנהיגי שלושים הטיראנים (עריצים) שהציבו הספארטנים לאחר נצחונם על העיר. מאוחר יותר, כשהמטבח נהיה חם מדי לבוגדים מסוגו באתונה עצמה, הוא עזב את העיר, ונדד בעולם בנסיונות להקים טיראניות, שיתבססו על תיאוריה שלטונית מסודרת. מספר הטיראנים והטיראנים הכושלים שהוא היה ידיד שלהם מדהים.

אנחנו נוהגים לחשוב על אפלטון כאחד מגדולי הפילוסופים, והוא אכן כתב ספרי פילוסופיה שובי לב. הוא כותב נהדר, אחד הגדולים שבהם, קל ליפול בקסמו, צריך ליפול בקסמו ואחר כך להתעשת – כי כל מה שהוא כתב מיועד, בסופו של דבר, להקמת דיקטטורה פאשיסטית.

שימו לב למדינה של אפלטון. היא מורכבת משלושה מעמדות: העובדים, שאין להם זכויות במדינה אבל הם מקיימים אותה; השומרים, קרי חיילים, שתפקידם העיקרי הוא השגחה על העובדים; ושליטי המדינה, הפילוסופים. אפלטון רצה צנזורה מחמירה במדינה שלו, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות ביחס למעמדו; ואם השליטים הגיעו למסקנה שמישהו עשוי להפוך למנהיג, מותר להם לרצוח אותו.

נשמע מוכר?

(בהערת אגב, אפלטון נפל במלכודת הקלאסית של משטרים פאשיסטיים: ברגע שיש משטרה חשאית וצבא, והם לא כפופים לשלטון העם, זו רק שאלה של זמן עד שהשומרים יתחילו להרהר בשאלה למה, בעצם, הם במקום השני במדינה ולא הראשון. אריסטו זיהה את הבעיה מוקדם, וסופר רומאי לא ידוע הגניב לתוך יובנאליס את הממרה התמציתית quis custodiet ipsos custodes – מי ישמור על השומרים?)

וברגע שאפלטון יוצר את רעיון המדינה האידיאלית (שמתבססת, צריך להזכיר, על שקר אציל, כביכול כל אדם נולד למעמדו) הרעיון תופס כאש בשדה קוצים. האוליגרכיות של העולם מצאו צידוק לקיומן, והן מקדמות אותו שוב ושוב ושוב.

בדרך, הן היו צריכות להשמיץ את הדמוקרטיה האתונאית. זו, צריך להודות, היתה מדינה פגומה למדי. כל בעיה של מדינה דמוקרטית מופיעה כבר בה: מתאוות מלחמות של מנהיגים, המון שנוהה אחרי דמגוגים, מושבעים שלהוטים להוציא לבעלי הדין את הנשמה ואוהבים הליכים משפטיים על חשבון צדק, ציד מכשפות (בשלבים המאוחרים של מלחמת 30 השנים עם ספארטה), ובמקרים מסוימים טירוף ציבורי, כמו בהוצאתם להורג של הגנרלים בשלב מאוחר מאד של המלחמה; היה אפילו רגע מובהק של גזענות, כשפריקלס שלל את זכות האזרח של אנשים שאחד מהוריהם לא היה אזרח אתונאי. החוק עבר, בקושי, והאתונאים יציינו לאחר זמן שהוא חזר לנשוך את פריקלס: כל בניו הכשרים מתו במגפה, והוא נאלץ להתחנן בדמעות בפני הציבור לאפשר לו לאמץ את בנו מאשה לא אתונאית כבן חוקי.

האוליגרכים ליקטו את כל אלה כמוצאי שלל רב. אבל, רבאק. כל זה זה בערך חמש דקות בספארטה. האתונאים היו רחוקים משלמות – אבל הם נתנו לנו יצירות מדהימות (החביבה עלי היא “נשות טרויה”, מחזה של אוריפידס שלראשונה בהיסטוריה המערבית מעניק את זכות הדיבור לנשות האויב המובס). הם יצרו את הטרגדיה ואת הקומדיה. הם מימנו אותן למען הציבור. הם קבעו שיתומי מלחמה יקוימו ויחונכו על חשבון הציבור. הם ניהלו ויכוחים אינסופיים על הכל, לא היה נושא שלא היה פתוח לדיון. אתונה הפכה למורה של יוון; הטרגדיות שכתבו בניה צוטטו גם על ידי אויביה. האגדה מספרת שכאשר העיר נפלה בידי הספארטנים ובעלי בריתם (בעיקר בעלי בריתם), במועצת המלחמה שקלו להחריב אותה – אבל אז אחד המפקדים ציטט את אוריפידס, והמפקדים נמלאו חמלה על עיר שהעמידה בנים כאלה, וחסו עליה.

(אף אחד לא כתב שירה ספארטנית. השירה על ספארטה נכתבה על ידי זרים.)

ההיסטוריה הגדולה של תוקדידס היא תיעוד שקיעתה ונפילתה של אתונה. הוא מתחיל בשיאה של המדינה, בנאום ההלוויה של פריקלס, ומראה כיצד, באיטיות, העיר מושחתת על ידי המלחמה. אבל באותו הזמן שבו הספארטנים משמידים את פלטאייה, אזרח אתונאי פשוט משכנע את האסיפה לחזור בה מהרעיון להשמיד את המורדים בלסבוס. אנחנו לא יודעים על האזרח הזה דבר. הוא מופיע פעם אחת ונעלם. הוא היה סתם אזרח. ותוקדידס שם את שני הסיפורים בסמיכות ברורה אלה לאלה.

ידיעת הקרוא והכתוב הנפוצה בקרב האתונאים (כשאריסטופנס צריך ללעוג לדמגוג מתהווה במחזה “הפרשים”, פשוט עם מובהק, הלז מעיד על עצמו שהוא לא סגור על כל האותיות) העלתה במיוחד את חמתו של אפלטון, שלא לדבר על החוק שיתומי מלחמה יחונכו על חשבון המדינה. אפלטון התלונן שידיעת קרוא וכתוב משחיתה את הנפש משום שיכולת הקריאה גורמת – וזה כנראה נכון – לירידה חדה ביכולת השינון.

אבל, אפלטון, רבאק, על מי אתה מנסה לעבוד? הסיבה שאוליגרכים שנאו את יכולת הקריאה היא שיכולת הקריאה אפשרה לפשוטי העם לדעת מהו החוק, ובהתאם מהן זכויותיהם. המאבק המעמדי הראשון בתולדות יוון, והוא פורץ בשורה של ערים כ-30 עד 50 שנים קודם להקמת הדמוקרטיה האתונאית, הוא על הדרישה שהחוק יהיה כתוב – כלומר, שלא כל אפס מנוון יוכל לבדות את החוק מראשו בכל רגע נתון, ושבתי הדין של האוליגרכים לא יוכלו להמציא במקום את החוק. כתבו אותו, נבלות! וכמובן, כדי שאפשר יהיה לקרוא את החוק הכתוב, צריך לדעת לקרוא. ומכאן הסלידה של אוליגרכים מעצם הרעיון שאנשים פשוטים ידעו לקרוא ולכתוב.

(נקודת שיא פה היא אצל ניטשה, כשהוא כותב שכבר התממש האסון שבו כל אדם יכול לקרוא, ועכשיו אנחנו צועדים לקראת אסון גדול יותר, זה שבו כל אדם יכול לכתוב – כי הכתיבה, התרבות, צריכה להשאר נחלתם של אלה שיש להם).

ומכאן אפלטון מתחיל את רעיון הדעיכה: כביכול היה פעם עידן מוזהב (אטלנטיס?), שממנו יש רק ירידה. פעם בני אדם נתנו כבוד למי שצריך היה לתת כבוד (=בני מעמדו של אפלטון: גברים יוונים מהמעמד העליון), ועכשיו כל אחד חושב שהוא יכול להיות משהו, גם אם הוא בסך הכל מוכר נקניקים. אתם לא רואים את השקיעה המובהקת? צריך לחזור לימים הטובים יותר, ואת זה צריך לעשות את ידי ביטול זכויות הכלל והחזרת הזכויות למעטים. ואם מישהו יכתוב משהו נגד זה, נרצח אותו. היי, זה לטובת המדינה.

כלומר, עצם הרעיון של שקיעת המערב מופיע לראשונה ככלי נשק נגד עליית המערב. והוא חוזר בכל פעם שהחברה המערבית מנסה להרחיב את שורותיה. במאה ה-19 דיברו על הסכנה האיומה שבהרחבת זכות הבחירה לכל הגברים, כי איזו מדינה ינהלו אנשים שאין להם רכוש? ואיך ניתן כניסה לפרלמנט שלנו לאנשים שזקוקים למשכורת, כי אין להם ירושה ענקית? איך יהיה אכפת להם מהמדינה? ואיך נעניק זכויות לשחורים משועבדים שזה עתה ירדו מהעצים, שבכלל עשינו להם טובה שהבאנו אותם מאפריקה והכרנו להם את הגאולה שבנצרות? איך האנשים האלה יכולים בכלל לנהל מדינה? לא עדיף להם שנחזור למצב האידיאלי (המצב האוליגרכי מתחזה תמיד למצב האידיאלי), וננהל את חייהם בפטרנליזם הנדרש? תאמינו לנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה אתם צריכים.

ואז, במאה ה-20, הגיע האסון הגדול מכולם: הנשים התחילו לקבל זכויות. לא בלי מאבק, לעתים מאבק דמים (לפני תריסר ימים ציינו את יום השנה למותה של אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, שהשליכה עצמה למרגלות סוסו של המלך במחאה). פתאום, האיום היה לא רק על הגברברים של האוליגרכיה, אספסוף מנוון בדרך כלל; האיום הוא על זכויות הגברים כולם. נשים מתחרות על מקומות עבודה, נשים דורשות זכות החלטה בענייני הבית, נשים מקבלות זכות הצבעה; איך זה קרה, והרי כולנו למדנו שדעתן קלה, שהן אמוציונליות וחסרות את הרציונליות הבסיסית, הצוננת, של הגברים, זו שהובילה את העולם לאירועים של רציונליות צרופה כמו מלחמת העולם הראשונה?

ואז החלו העובדים של העולם (אתם זוכרים – המעמד שהשומרים של אפלטון אמור לרסן) לדרוש גם הם זכויות. והם לא הסכימו לקבל עליהם את תיאוריית ה-Mudsoil שיצרו תחילה בעלי העבדים בדרום, שאמרה שכל חברה צריכה להתקיים על בסיס עבודתה של שכבה נטולת זכויות; הם התעקשו שגם הם בני אדם, שהם לא רק אמצעי יצור אלא מטרה בפני עצמה. והם יצרו בהלה אפילו גדולה יותר מזו של דרישות הנשים.

ולאחרונה הגיחו מהמרתפים של החברה, איפה שניסינו לדחוס אותם, כל האחרים: גאים התחילו לדרוש זכויות (”האהבה שאיננה יודעת לנקוב בשמה” של אוסקר ווילד), טראנסים התחילו להשמיע קול. עכשיו, הם תמיד היו איתנו (היוונים, אפלטון בכלל זה, האמינו באהבת גברים; נשות ספארטה האומללות היו ידועות בלסביות שלהן; עצם המילה “לסבית” מקורה באי לסבוס, שם חיה המשוררת הדגולה, העילאית, סאפפו); אבל הם לא התאימו לאידיאלים של העידן הנוצרי, אז הם הורדו למחתרת. הברירה היתה מחתרת או כלא, סירוס, רצח. כל האנשים שהתפיסה השמרנית סתמה את פיהם קמו, כי בפעם הראשונה הם יכלו לקום, ודרשו להשמע.

והדרישות הללו הוציאו מדעתן את האלמנט השמרני בחברה. כי בכל חברה יש אלמנט שמרני. שמרנות היא לא בהכרח שלילית: בכל מה שקשור לשינויי משטר, ראוי לנו לשמור על שמרנות בריאה. הבעיה היא שהשמרנות לרוב איננה בריאה. השמרנות היא צד אחד של פני יאנוס; הצד האחר הוא ריאקציה; וכל שמרן יכול להיות בכל רגע בכל אחד מהצדדים. וכפי שלימדה אותנו המאה ה-20, המרחק מריאקציה לפאשיזם, מהצורך להעמיד מיד את השומרים שמונהגים על ידי המנהיגים הראויים כדי לדכא את כל הקולות האלה, הוא הרף עין.

על רקע כל זה, יש לנו את השקיעה האמיתית שהיתה במערב: זו של האימפריה הרומאית המערבית. היא לא נפלה; היא שקעה. השקיעה היתה ארוכה ומיוסרת, והתוצאה שלה היא רוח הרפאים שמבעתת את התרבות המערבית מאז. תמיד אנחנו על סף פלישה ממזרח. תמיד אנחנו חוששים מניוון חברתי (הרומאים היו מאמינים גמורים בניוון חברתי וכתבו עליו ללא הרף); תמיד אנחנו חוששים שמא הנאות החיים ישכיחו את חובתנו להיות קשים ונוקשים למען המולדת. אנשים מלומדים מסתכלים סביבם, ובכל מקום הם רואים את צילו של רומולוס אוגוסטולוס, הקיסרצ’יק האחרון שהוצא לגמלאות על ידי כובש ברברי. כל סעודה היא הסעודה האחרונה.

אבל המערב איננו שוקע. הוא משתנה. הוא הופך יותר ויותר לנחלת הציבור של יותר ויותר אנשים. תוך כדי, הוא יוצר על בסיס יומי יצירות מדהימות ביופיין, והוא עושה את זה משום שהוא מעניק ליותר ויותר אנשים את היכולת ליצור.

וכן, בכל אחד מאיתנו יש שמרן. זה טבעי ומובן. בכל אחד מאיתנו יש גם אפלטון קטן, כלומר זה שהופך את הריאקציה לאידיאולוגיה, שלוחש לנו שכל התקדמות היא בעצם נסיגה, שאנחנו צריכים לחזור לספארטה, שבה הנשים והילדים נאנסים כדי לשמר כיבוש רצחני, שבו כלל האוכלוסיה חיה על מרק דם חזירים בעוד שהאצילים עורכים סעודות שחיתות מאחורי דלתיים סגורות; ספארטה של שלטון הפאלוס הלבן והפריבילגי.

אז אם תפגשו את אפלטון בדרך, הרגו אותו. הוא, אחרי הכל, מנסה להרוג אתכם. וכשאיזה ימנון ינסה לומר לכם שאנחנו בשקיעה ושצריך לחזור לאיזו גרסה של ספארטה, אל תתווכחו איתו: צחקו לו. אמרו לו, היינו בסרט הזה, ואנחנו יודעים איך הוא נגמר. אנחנו יודעים לאן נוסעת הרכבת הזו. ולא רק שלא נעלה עליה שוב, אנחנו נפוצץ את המסילה.

אתם התרבות המערבית. המחשבות שלכם, השיחה שלכם, היצירה שלכם, צריכת האמנות והקריאה שלכם. אתם יוצרים אותה תוך כדי תנועה, ואתם לא דועכים. מה שדועך הוא הגבר הלבן הפריווילגי. זה התרנגול יילך למיתה, ואתם תלכו לחיים ארוכים ולשלום.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אין אמונה בדגנרלים גם 40 שנה בקבר

יאיר גולן מושך ימינה אחרי פחות משלושה חודשים. אל תיראו מופתעים

יאיר גולן, עלוב צה”ל בדימוס, אמר היום לאטילה שומפלבי ש”אם הממשלה תכריז כי המטרה העליונה היא להפרד מהפלסטינים, אתמוך בסיפוח מעלה אדומים, גוש עציון וגושי ההתיישבות. בקעת הירדן זה נושא בטחוני, וזה יותר מורכב, אבל אתמוך בסיפוח. שומפלבי הגדיר את הדברים “מפתיעים”; לא ברור למה.

כן, יאיר גולן נבחר לכנסת בקולותיהם של חברי מרצ, אבל זה מעיד לגנותם של חברי ועידת מרצ, שתמכו בו מבלי לבדוק יותר מדי בציציותיו. גולן אמר פעם משהו על “תהליכים”, הפך לדמון של הימין – ולמרבה האסון, אומץ על ידי השמאל במין רפלקס אוטומטי.

אחרי הכל, גולן אמור להבין בתהליכים: הוא פושע מלחמה. הקצין העאלק-ערכי השתמש במגנים אנושיים, פשע מלחמה מובהק, שנתיים אחרי שאפילו בג”צ – שניסה להתחמק מהתיק הזה במשך חמש שנים – נאלץ להודות שזה בדיוק מה שזה. בשמאל הציוני אוהבים לומר שהימין טוב בדיבורים; כשזה מגיע לגולן, העדיפו שם להסתכל על המילים ולא על המעשים.

מה שקרה כאן פשוט מאד: גולן לא היה מעולם איש שמאל, והוא לא אוהב את האסתטיקה של ימי נתניהו ואת מה שהיא עושה למשמעת הצבאית. הוא יצא נגד אזריה לא בגלל שאזריה רצח פלסטיני, אלא בגלל שהוא עשה את זה באופן שפגע בשליטה של הקצינים בחיילים. אבל הדברים שהוא אמר הזיקו לו – בכל זאת, ימי נתניהו – והוא מצא את עצמו מחוץ לצבא.

ומה עושה דגנרל ישראלי כשהוא מחוץ לצבא? הוא בוחר בדרך כלל באחד משני מסלולים: הופך לשכיר חרב (”יועץ בטחוני”, “מנהל חברת אבטחה”) או הולך לפוליטיקה. גולן בחר באופציה ב’, חיפש מישהו לתפוס עליו טרמפ – האיש לא מנותק מהמציאות עד כדי כך שהוא חשב שיש לו בוחרים בםני עצמו – ומצא את מרצ המבוהלת של אפריל 2019. הוא הצטרף אליה גם אהוד ברק; והחברים, שהיו בהיסטריה מחשש שלא יעברו את אחוז החסימה, העמיסו גם את העקרב הזה עליהם.

בחודשים האחרונים, מאז הבחירות, גולן גישש אחר דרכים להפרד ממרצ ולצאת לדרך עצמאית. הוא הרי אף פעם לא היה חבר מפלגה, או מאמין בדרכה הפוליטית. הוא ערך סקרים (עבדכם הנאמן קיבל אחד כזה), ועכשיו הוא טובל רגל במים ומברר מה הטמפרטורה.

המשבצת שעליה גולן רוצה להתמודד ברורה: הדגנרל הרגיש, היורה ובוכה, שמתנגד (ככל שהוא מתנגד) לדיקטטורה הצבאית הישראלית שהוא היה בשר מבשורה רוב שנותיו הבוגרות לא בגלל מה שהיא עושה לפלסטינים – מי סופר אותם? – אלא משום שהיא משחיתה את הישראלים.

אז מבחינתו הדיקטטורה הצבאית תמשך גם בבקעת הירדן (”עניין בטחוני, לדבריו – כאילו יש עדיין צבא עיראקי, כאילו יש לו יכולת לכבוש את ירדן, כאילו הפנטזמגורה הזו לא מתה ב-2003) אלא גם בגושים הסרטניים של ההתנחלויות. המשמעות, שברורה לכל מי שפתח מפה – ואני מאמין שגולן יודע איך עושים את זה – היא אפרטהייד ובנטוסטנים.

זה ה”גנרל השמאלני” שמרצ העמיסה על עצמה יחד עם אהוד ברק. עכשיו היא מגלה שלא יכול להיות “גנרל שמאלני” ב-2020. כל הדגנרלים שלנו הם מ”פים שעלו לגדולה, שכל מה שהם יודעים הוא דיכוי אוכלוסיה אזרחית. כתוצאה מהמהלך המבריק של התחברות עם העבודה, נותרו למרצ שני ח”כים בלבד. גולן הוא בעליל לא ח”כ של מרצ; כמו אורלי לוי-אבקסיס, גם הוא פשוט תפס על מצביעיה טרמפ.

ועכשיו הוא חושב שיש מספיק קולות של שמאל ציוני נואש, שהם ימליכו עליהם דנגרל עם רקורד של פשעי מלחמה שמרייר על תכנית אלון. יש לקוות שהוא טועה – ולזכור שהאנשים שהולכים אחריו אינם שמאל, הם לכל היותר ציונים “מרכזיים.”

השמאל צריך לזכור: לא תבוא ישועה מהצבא. צה”ל הוא אסוננו. הוא מרכז כל מה שרע בחברה הישראלית ומקדם אותו. הוא משחית את החברה הישדאלית בעצם קיומו. חברות דמוקרטיות נזהרות מהצבא שלהן; ישראל, אף פעם לא דמוקרטית, הפכה אותו למוקד חייה של האומה. והנה, אנחנו משלמים על זה שוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום רביעי הבא, (ה-24 ביוני) בשעה 19:00, אערוך בזום את ההרצאה “מלחמת האזרחים האמריקאית: מה קרה שם לעזאזל ולמה זה עדיין חשוב.” מיתוסים, מיתוסים ארורים, ושגיאות בסיסיות של גדי טאוב.

יובהר מראש, למען הסר ספק, שההרצאה תעסוק באופן שטחי בלבד בצד הצבאי של המלחמה והרבה יותר בצדדים הפוליטיים והתרבותיים שלה. או, במילים אחרות, אם השאלה איזה רג'ימנט, חמוש באיזה נשק, תחת איזה קולונל שיכור, כבש איזו גבעה נשכחת ספציפית במהלך קרב ספוטסילווניה היא זו שמעניינת אתכם, ההרצאה הזו תהיה בזבוז של זמנכם. אני מציין זאת כי תקלה מצערת כזו כבר קרתה בעבר.

ההרצאה כרוכה בתשלום (באמצעות ביט או פייפאל, כעקרון) של 20 שקלים (או יותר; 20 הוא סכום מינימום). אם ההרצאה מעניינת אתכם, אנא שלחו מייל ל[email protected] ואשלח את הקישור לזום ברגע שאתארגן עליו.

(יוסי גורביץ)

אדם נשך כלב

מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כן, הפילו אותם

הגיע הזמן להפיל את פסלי העליונות הלבנה ולסלק את סמליה מהמרחב הציבורי

כחלק מהשינוי החברתי, המתקרב למהפכה, בארה”ב החלו מפגינים להפיל את פסלי הקונפדרציה ולדרוש להחליף את שמות בסיסי הצבא האמריקאי, שרבים מהם נקראים על שם גנרלים בוגדים שנלחמו נגד ארה”ב. מחאה נרשמה גם נגד הסרט “חלף עם הרוח”, תעמולה שזכתה להצלחה מסחררת שהיתה גורמת לליסתו של גבלס להשמט. בבריטניה הפילו כמה פסלים של בעלי עבדים, והושחת פסל של צ’רצ’יל עם הכיתוב “הוא היה גזען.” בבלגיה הסירו את פסלו של רוצח העם המלך ליאופולד השני, שהזוועות שלו בקונגו עלו כנראה על כל דבר שאירופאים כובשים עשו עד הנאצים. המהלך הזה מותקף על ידי שמרנים, גם בישראל, כסוג של “מהפכה תרבותית” נוסח סין. טענה מרכזית היא שזו “השחתה של ההיסטוריה.”

זו, במחילה, שטות. ההנחה הזו מתבססת על התפיסה השקרית, ארוכת השנים, שעל פיה הדרום היה לבן. דבר לא היה רחוק יותר מהאמת. חלק ניכר אוכלוסיית מדינות הדרום היתה שחורה; בחלק מהמדינות של הקונפדרציה, הרוב היה שחור. השחורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, היו משועבדים. הרוב בדרום התנגד לעבדות, התנגד לבעלי העבדים, ומוטט בפועל את העבדות: כשהגיעו כוחות הצפון למדינות הדרומיות, עבדים נמלטו בהמוניהם אל קווי הצפון. העבדים שברו את העבדות לפני שהצפון – שהיו בו לא מעט תומכי עבדות ובוגדים פרו דרומיים – העביר את צו השחרור של לינקולן (שהיה מוגבל לשטחי האויב) ולאחר מכן את התיקון ה-13, שביטל פורמלית את העבדות בכל שטחי ארה”ב.

התפיסה שהדרום היה מיוצג על ידי בעלי העבדים לא היתה מקובלת אז בצפון, והיא הפכה למקובלת רק לאחר הפשרה השקטה של 1876, במסגרתה הופסק הכיבוש של מדינות הדרום והן הוחזרו בפועל לידי האדונים הישנים – שהמשיכו מסורת של דיכוי אלים של שחורים ומנהגים דמויי-עבדות (בלטה ביניהן שיטת ה-peonage, שבאמצעות שריפים לבנים חברי קו קלוקס קלאן ושופטים שנבחרו רק על ידי לבנים אילצו עבדים לשעבר לעבוד עבור אדוניהם עבור שכר שנקבע על ידי האדונים).

שחור שרואה את פסליהם של לי, בראג, פיקט ושאר בעלי העבדים חש, במידה מסוימת, כפי שהיה חש יהודי שהיה רואה בגרמניה את פסליהם של היטלר, גרינג ושאר הרוצחים והמשעבדים. הוא לא צריך לחוות את זה.

הפסלים של הגנרלים של הקונפדרציה הוקמו ברובם בשלושה גלים: שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר האדונים החדשים-ישנים שיחזרו את המצב לפני המהפכה של 1865 (וזה מה שהיא היתה), וכדי להבהיר לכולם מי בעלי הבית בנו את הפסלים האלה. הגל השני היה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הקו קלוקס קלאן נכנס לתקופת התחיה השניה שלו; הראשונה הסתיימה כאשר הנשיא גראנט ושורה של שרי משפטים דיכאו בדם ואש את הקלאן. התפקיד של שר המשפטים נוצר על ידי גראנט במכוון כדי להלחם בקלאן וכדי להגן על זכויות האזרח של השחורים. הגל השלישי של בניית הפסלים הגיע – נסו להיראות מופתעים – בשנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר המהלך של לינקולן וגראנט לשוויון זכויות חוקי הושלם על ידי התנועה לזכויות האזרח והנשיא לינדון ג’ונסון. המטרה, כמובן, היתה להראות התנגדות לשבירת שיטת ג’ים קרואו והדרום הישן: להזכיר מי הם בעלי הבית, מי הם "הדרומיים האמיתיים", מי חלק מההיסטוריה ומי רק סרח נסבל שלה.

פסלים אינם היסטוריה. הם סמלים של היסטוריה. הם נסיון לקבע תפיסה של מהי ההיסטוריה החשובה, נסיון שמתבצע על ידי בעלי הכוח לדחוק אחורה את ההיסטוריה של חסרי הקול. שום דבר לא יקרה אם הפסלים הללו ייעלמו. ההיסטוריה של הקונפדרציה, פשעיה מתועדים לעייפה, תשאר איתנו גם כאשר פסליו הרבים של לי, בעל העבדים שהלקה את עבדיו ומרח מלח על פצעיהם, ייעלמו – בדיוק כפי שההיסטוריה של רצח העם הנאצי תשאר איתנו גם כאשר אחרוני המוצגים באושוויץ יתפוררו.

הפסלים יעברו מן העולם, ובצדק, ואנחנו נזכור שלי – אולי האיש שזכה לרהביליטציה יוצאת הדופן והמשונה ביותר בהיסטוריה – הורה לקציניו לשעבד מחדש בשטחי הצפון שאליהם פלש עבדים נמלטים, ושלח אותם חזרה דרומה, לעוד כמה שנים של שעבוד ולעתים מוות.

נזכור? אם, קודם כל, נדע. רבים אינם יודעים, כתוצאה של היסטוריוגרפיה ארוכת שנים שמטרתה להצדיק את מה שאי אפשר להצדיק; שמטרתה לטשטש את הפשעים של 250 שנים של עבדות, הכחשת שואה שמתחזה לתיאוריה היסטורית.

אז כן, הפילו אותם. הגיעה שעתם להכנס לפח האשפה של ההיסטוריה. וזו לא רק הפלת פסלים. NASCAR, איגוד המירוצים הפופולרי בארה”ב, הכריז השבוע על איסור מוחלט על הצגת דגלי קונפדרציה באירועים שלו – דגלים שהיו נפוצים מאד עד לפני שבועיים בערך. האיגוד הגיע למסקנה, באיחור, שהדגלים הללו פוגעניים מדי לשחורים. הם מופיעים לאחרונה בעקביות באירועים של דונלד טראמפ, גם במדינות צפוניות שבהן אין שום מסורת דרומית. וזאת משום שהם לא מייצגים מסורת דרומית בפני עצמה: הם מייצגים את המסורת של עליונות לבנה.

טראמפ, הנציג של העליונות הלבנה בבית הלבן, מתנגד כמובן לכל הצעדים הללו. הוא בלם את הנסיון של מפקדי הצבא להביא לשינוי שמות הבסיסים שנקראים על שם גנרלים דרומיים. זאת למרות שאף אחד לא יינזק אם פורט בראג יהפוך לפורט עומאר ברדלי. למה הוא מתנגד? כמובן, כי השמות האלה הם סימני עליונות לבנה.

הוויכוח הזה נראה פנים-אמריקאי ולא רלוונטי לישראל. לנו, אחרי הכל, אין כל כך פסלים של בני אדם. הסיבה ששמרנים ישראלים, שרבים מהם אנשי hasbara, יוצאים נגד התיקון ההיסטורי הזה ברורה למדי: הם רואים את הדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין הקונפדרציה, משטר גזעי למען אנשים מהמוצא הנכון, ובין מדינת ישראל. הם חוששים, ככל הנראה בצדק, שלאחר שהמהלך הזה יסתיים בארה”ב, לאחר שהתפיסה הרדיקלית-עדיין שאומרת שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם תזכה לעוד נצחונות ברחבי העולם, יגיע תורה של ישראל. אחרי הכל, היא המוצב הרשמי האחרון של קולוניאליזם ותפיסה שלאנשים ממוצא מסוים יש זכויות יתר על אחרים; היא המדינה שהחוזה שלה כתב ב”מדינת היהודים” שהיא תהיה “חלק מהמבצר האירופי נגד אסיה, מוצב של ציוויליזציה נגד הברבריות.” כדי להמנע מגורל כזה, כתב בן דרור ימיני אתמול שהשחורים אשמים במצבם. טוב, נו, הוא רגיל לכתוב את זה על פלסטינים.

כמו השליטים הערבים ב-1989, כשכל המדינות הקומוניסטיות החלו לקרוס, שליטיה של ישראל רואים בכל נצחון של שוויון ברחבי העולם איום עליהם.

בצדק, וגם יומם יגיע. למרבה השמחה, בשל האיסור היהודי על פיסול דמויות אדם, למנקי הזבל תהיה פחות עבודה כשהוא יגיע.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מושכלות ראשונים

מאחר ומכונת הרעש של הימין משגלת לנו את השכל, ומאחר והתקשורת היהודית נכנעה מזמן, כמה תזכורות על מה קורה פה מעבר למסך התעמולה

הדיון הציבורי בישראל מופקר במידה ניכרת למכונת הרעש של הימין, שמגבבת שקרים ושטויות בקצב נדיר. הסיבות לכך רבות: מהעובדה שהימין בשךטון כבר עשרות שנים ובהתאם יש לו יותר כוח; מהמחויבות הפחותה של האלט-רייט (שזה סוג הימין שיש לנו פה – ניאו/יודו נאצים) לאמת ביחס לימין השמרני, “ההגון”, מנוחתו עדן; מההתרסקות המוחלטת של מחנה השמאל והמרכז, שבובת הפיתום המשמשת כשר בטחון היא הדוגמא האחרונה שלו; מהנסיון ארוך השנים של השמאל המתון לא להתעמת עם הימין אלא להתנחמד אליו – כתוצאה מכך עובדות היסטוריות לא משחקות יותר תפקיד בשיח הציבורי. אז הגיע הזמן להזכיר כמה, בנקודות.

“אין עם פלסטיני” – קשקוש היסוד של הציונות, שהתבטא באמירה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” פלסטינה תמיד היתה מיושבת. לאור ההיסטוריה העגומה של החור שבו אנחנו חיים, שתפקידו העיקרי בהיסטוריה היה לשמש כנתיב פלישה בין סוריה ומצרים, המקום דשדש יחסית לאימפריה העות’מנית. אבל החל מאמצע המאה ה-19, פלסטינה חווה התעוררות ופריחה. העות’מנים מבינים שהם בבעיה מול האירופאים (הרוסים מבהירים להם את זה על ידי קריעת נתחים מהאימפריה שלהם) ויוצאים למסע רפורמציה.

ההצלחה שלו חלקית. בין השאר, כל ההתמערבות הזו מביאה איתה לא רק רעיונות טכנולוגיים ולא מתמצית רק בהקמת מגדלי שעון גדולים – פלישה של תפיסת הזמן התעשייתית של אירופה אל אזור שעדיין התנהל בקצב חקלאי; יחד עם הרעיונות הללו הגיעה גם הלאומיות.

ופתאום, אנשים שבמשך 400 שנים בערך ראו את עצמם כנתינים טורקים, אם כי עם מסורות משלהם, התחילו לתאר את עצמם כמשהו אחר. הטורקים, הם הבינו, היו כוח קולוניאליסטי שלא נשען על תמיכת ההמונים. קבוצות גדולות של משכילים גילו להפתעתן שהן לא הולכות לקבל את המעמד הגבוה שהגיע להן לדעתן – שהרי הם משכילים – במשטר; זה המשיך להשען על מערכת הנכבדים ולא היה עירני מספיק כדי לעדכן אותה.

אז המשכילים – כפי שאנחנו אוהבים לקרוא להם בהתנשאות פה; אינטלקטואלים באירופאית – עשו בדיוק את מה שעמיתיהם האירופיים עשו: הם המציאו לאומים. מה שעבר על האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גם על האימפריה העות’מנית. בסוף המאה ה-19 יש כבר עיתונים בערבית בפלסטין, שמתחילים גישושים ראשונים לקראת תפיסה לאומית. מאד בזהירות – השלטון העות’מני לא גילה סובלנות ניכרת לרעיון החדש. בעשור הראשון של המאה ה-20 יש כנס של אינטלקטואלים מהאימפריה העות’מנית באירופה, שמיועד לגבש את תפיסת הלאומיות החדשה. המספר הגדול ביותר של נציגים מגיע מפלסטינה.

התסיסה מובילה לתגובה עות’מנית אלימה, שמתבטאת בהוצאות להורג המוניות (הידועות שבהן בדמשק, היו גם בשכם). התוצאה היא בדיוק מה שקרה ברוסיה: התנועה יורדת למחתרת, ואם עד כה היא לא אלימה כלפי השלטון הזר, זה משתנה במהירות. ב-1916 מתחיל המרד הערבי הגדול. אנחנו מכירים אותו כקנוניה בריטית-צרפתית-רוסית, נסיון לתקוף את טורקיה מאגף בלתי צפוי שלה לאחר שהתקפות ישירות עליה (גליפולי, הפלישה הבריטית לעיראק) נכשלו קשות. ואין ספק שכך ראו זאת פקידים בלונדון בפאריס.

אבל ההתקוממות הציתה את הלאומיות הערבית, שחיכתה לניצוץ הזה. הצבאות של המתקוממים, שעושים שמות באימפריה בשנותיה האחרונות, מאמינים בלאומיות ערבית. זו תנועה שכבר קיימת במידה ניכרת במצרים, למרות הנסיונות הבריטיים לדכא אותה.

כשקורסת האימפריה העות’מנית, אחרי 400 שנה של שלטון פה – התקופה הארוכה ביותר של שלטון רציף מאז הרומאים – הלאומיות החדשה מוצאת את עצמה מול שלל בעיות. אירונית, האימפריה קרסה מהר מדי; האינטלקטואלים היו מעטים מדי ולא הצליחו לגבש עדיין אוכלוסיה סביב רעיון מוגדר.

מול הוואקום של 400 שנים, עולים כמה וכמה רעיונות. אחד הבולטים שבהם הוא הדגל של הימין היהודי – סוריה הגדולה. אלמנטים חזקים של הלאומיות הערבים רוצים מדינה ערבית, מבוססת שפה, שתשתרע על פני כל המרחב, ממה שהוא היום סעודיה דרך ירדן, סוריה ופלסטינה. לבריטים ולצרפתים יש, כידוע, רעיונות אחרים, וצרפת מרסקת את המרד הערבי תוך זמן קצר. סוריה הגדולה נשארת רעיון למשך כמה עשורים, אבל סופה בפועל מגיע בשנות העשרים.

אז מה עכשיו? לערבים שחיו בפלסטינה היתה תפיסה שאיחדה אותם במשך מאות שנים: התפיסה שפלסטינה היא ווקף, אדמת הקדש מוסלמית. זו מורשת של הפלישה המערבית הראשונה, מסעות הצלב, וההתנגדות המוצלחת למסעות הצלב והדיפתם של הפולשים משחקת תפקיד חשוב בהיסטוריה הלאומית הערבית. זו אחת מנקודות הזוהר שלה.

בפלסטינה יש פולש חדש. לא רק הבריטים – איתם אפשר איכשהו לעבוד – אלא גם הציונים. הערבים שחיו בפלסטינה מגלים פתאום שהם אמורים להיות מיעוט במולדתם-שלהם, ושהשלטון עליה (על כל פנים סוג שלו, “בית לאומי”) אמור לעבור לידי פולשים לבנים מאירופה, כאלה שהתייחסו בבוז וחוצפה לתושבים המקומיים מאז שנות השמונים של המאה ה-19. ראו, למשל, “אמת מארץ ישראל” של אחד העם.

אז כן: כשהפולשים הציונים הגיעו לפה, הם מצאו את הלאומיות הפלסטינית בשלב מוקדם של התגבשות. היא היתה בעיקרה רעיון של אינטלקטואלים.

שזה, חשוב לציין, בדיוק מה שהיתה הציונות. רוב היהודים לא ראו את עצמם כלאום. הדגש ששמה היהדות החרדית (תנועה צעירה בעצמה, אבל נניח לזה) היה על דת, לא על לאום. התנועה היהודית החשובה ביותר בתקופה היתה הבונד, תנועה סוציאליסטית כל כך חזקה באימפריה הרוסית (שכזכור, כללה גם נתחים עצומים מפולין, אוקראינה והמדינות הבאלטיות) שהיא הצליחה לאתגר את לנין. הציונים היו מיעוט קטן וקולני. רוב היהודים לא רצו את החזון שלהם. אפילו ב-1939, כשיהדות מזרח אירופה עמדה – ורבים חשו בסכנה – לפני הכחדה, הציונים לא הצליחו למלא את מכסת הסרטיפיקטים לפלסטינה. יהודים ברחו לכל כיוון, אבל השתדלו מאד לא להגיע לכאן.

אממה, לצד הציונות עמדה אימפריה שעוד לא קלטה שזמנה עבר, האימפריה הבריטית. והאימפריה נתנה לגרורה שלה את מה שהיא רצתה. הדבר העיקרי שהציונים רצו בין 1918 ל-1948 היה המנעות מבחירות בפלסטינה. הקולוניאליזם הבריטי, בשלב הזה, הקים סוגים של פרלמנטים עם כוח חלקי ברבע העולם שהוא תפס. היו כאלה במצרים, בהודו ובלא מעט מקומות אחרים. המטרה היתה לתת לנציגי הלאומים החדשים להוציא קיטור, בתקווה שבזה זה ייגמר.

לא עבד כל כך, כידוע. אבל בפלסטינה לא היה אפילו את זה. הסיבה לכך היתה התנגדות ציונית חד משמעית. הציונים תמיד ידעו שהמשטר שלהם לא יכול להתקיים יחד עם הסכמת הנשלטים.

הלאומיות הפלסטינית התגבשה בשורה של התקוממויות נגד הבריטים, ותוך הבנה שהיהודים הם בעלי בריתם של הבריטים ובהתאם אויבים. הבריטים קלטו מאוחר מדי שהם תפסו יותר משיכלו לבלוע, והחלו בנסיונות לצאת החוצה מהרעיון הבסיסי של הצהרת בלפור. כידוע, שורה של מאורעות – כמו מלחמת עולם קטנה – נדחפו באמצע. כתוצאה מההתנגדות הציונית הגורפת, הפלסטינים הגיעו ל-1947 בלי מוסדות מכוננים, כי לא היו בחירות. את ההמשך אנחנו יודעים.

“יש להם 22 מדינות.” ראו למעלה.

“הם צאצאי מהגרים.” אה, לא. היה רוב מוחלט (של כ-90%) ללא-יהודים בפלסטינה העות’מנית קודם לפלישה הציונית. רוב כזה נשמר גם בשנים הראשונות של המנדט. אם מישהו כאן הוא צאצא מהגרים, סטטיסטית אלה היהודים. ברור שהיתה הגירה לפלסטינה לאורך השנים, אבל השם “אל מסרי” לא אומר שמקומו של האיש במצרים יותר משהשם “שפירא” אמור לזרוק אותך חזרה לשפייר.

“הם דחו את החלוקה.” נכון. הם העם היליד ולא היתה שום סיבה שהם יקבלו חלוקה שנכפית מבחוץ לטובת מיעוט פולש שכבר הודיע על כוונתו להוריש אותם מן הארץ.

אגב, גם הציונות דחתה את החלוקה. שימו לב לעובדה שירושלים היא עדיין בירתה של ישראל, למרות שהחלטה 181 הפכה את ירושלים לגוף נפרד, מנוהל מבחוץ. חדי עין יכולים לשים לב לכך שאילת, למשל, לא היתה בצד הישראלי בהסכם החלוקה, ושהמפה של ישראל בקווי 1949 לא דומה בשיט למפת החלוקה. גם הציונות דחתה את החלטה 181, היא פשוט לא הצהירה על כך.

“דגל אש”ף.” דגל התנועה הלאומית הפלסטינית, שמתבסס על הדגל שהניפו המורדים הערבים ב-1916. לקרוא לו דגל אש”ף זה כמו לקרוא לדגל ישראל דגל ההסתדרות הציונית. עצם השימוש במושג מיועד לשלילת הלאומיות הפלסטינית.

“הם רוצים לזרוק אותנו לים.” אומרים צאצאי האנשים שזרקו אותם למדבר.

“זכותנו על הארץ.” אין כזו. ספרי דת לא מקנים זכויות. קיומה של ישראל נשען על החלטה 181, אותה היא ממשיכה להפר. עצם הטענה לזכות מעידה על היעדרה. אנשים לא דורשים זכויות שיש להם.

"זכות היסטורית" – מיתוס שמיועד להלבין שפיכות דמים של החיים בשם המתים.

“סיפוח חלקי.” אין דבר כזה. סיפוח אסור במשפט הבינלאומי מאז סוף מלחמת העולם השניה. סיפוח הוא פשע מלחמה, גם אם אתה מעניק מאוחר יותר זכויות אזרח למסופחים, מה שישראל כלל לא מתכוונת לעשות.

ההפיכה של סיפוח ושל מלחמה תוקפנית לפשעי מלחמה הם כנראה מההישגים הגדולים של האנושות לאחר מלחמת העולם השניה. השנים שלאחר 1045 היו הכל חוץ משלוות, אבל הן לא דומות כלל לשנות הטבח והביזה הגדולה של הקולוניאליזם. זה לא מקרה שהמעצמה הקולוניאליסטית האחרונה, ישראל, מנסה להשיג לאחור את ההישג הזה של המין האנושי. זה לא מקרה שהאינטרנציונל השחור עוקב בעניין אחרי המהלך. אחרי הכל, אם ישראל תוכל לספח את הגדה בלי לשלם מחיר כבד, פוטין יוכל לתרץ את תפיסת קרים, ובשלב מסוים אורבן יוכל לנסות לחרחר מריבות בטרנסילבניה. אם קיומה של ישראל תלוי בסיפוח ובחיסול המשפט הבינלאומי, צריך לשאול האם שווה למין האנושי שישראל תתקיים. גייסו את ה…

“טפטפות! הייטק! אינטל!” בנסיון נואש להגן על ישראל, תועמלנים ימנים טוענים שכן, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי סבבה, אבל תסתכלו על התרומה שישראל הביאה לעולם.

ובכן, עמק הסיליקון הביא כמה טובות לעולם, לצד הרבה מאד רעות, אבל לא תמצאו אמריקאי שפוי שיאמר שהיה שווה להשמיד את הילידים האמריקאים ולשעבד את השחורים כדי שנקבל את טיקטוק. סוג הפסיכוזה הזה שמור לישראלים.

אין לנו ארץ אחרת.” לאף אחד אין.

“מדינה דו לאומית” – סוג הפתרון הראשון שהוצע כאן, הן על ידי השומר הצעיר והן על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בנעוריה, והוא עדיין הפתרון הטוב ביותר, לאור העובדה שאי אפשר לחזור בזמן ולרצוח את בלפור (*). פלסטינה המנדטורית לא יכולה להכיל שתי מדינות. אין לה את המשאבים לזה. חזון שתי המדינות מת, והגיע הזמן להביא אותו לקבורת חמור.

(*) אם יש לכם מכונת זמן, עשו לכולנו טובה ולכו על לנין. הזמן האידיאלי לחיסול הוא כשהוא לבלר פמפלטים בלונדון או ציריך. כל זמן לפני תחילת 1917 יהיה טוב, עם זאת. רדו מהיטלר, זה פאסה. (**)

(**) ואם כבר הלכתם על היטלר, רבאק, אל תנסו לחסל אותו כשהוא מגיע לתפקיד הקנצלר. הנקודה האידיאלית, שוב, היא לפני 1914, כשהוא אמן מובטל שלא יחסר לאף אחד.

“מדינת כל אזרחיה.” מדינה שמנסה להגיע למשטר דמוקרטי (ראו למטה), להבדיל ממדינה שבה יש מעמד אדונים מוצהר. את הביטוי, אגב, טבעה שולמית אלוני זכותה תגן עלינו. עזמי בשארה תפס עליו טרמפ.

“ישראל איננה מדינת אפרטהייד” – כלבתא, במטותא. אתם עומדים לספח מאות אלפי בני אדם בלי זכויות. אתם מחילים שתי מערכות חוקים שונות באותו השטח כבר 50 שנה ויותר. עד דצמבר 1966, החזקתם את הפלסטינים הישראלים תחת משטר צבאי. ישראל לא היתה מדינת אפרטהייד לתקופה קצרה מאד: מדצמבר 1966 עד יוני 1967.

אירוע נקודתי.” כל אירוע שגרתי שמבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראליים ונגמר בפציעה או מוות בלתי מוצדקים. אירוע כזה הופך לנקודתי רק בתנאי שמדווחים עליו ויש מידע מביך. אחרת הוא סתם הודעה קצרה של דו”צ.

התנחלויות – מאחזים בלתי חוקיים שנבנו על קרקע גזולה בניגוד למשפט הבינלאומי.

כן, כולן. ראו "סיפוח חלקי" לעיל.

דמוקרטיה – סוג נדיר של משטר שיוצא מנקודת ההנחה הרדיקלית-עדיין שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. פרויקט שעובדים עליו ולעולם איננו גנמר. ישראל מוגדרת כיום כדמוקרטיה חלקית, שם מנומס לדיקטטורה שטרם הוכרזה רשמית.

ארגוני זכויות אדם – על כל בעיותיהם, וכל יוצא ארגונים יוכל להאריך בנושא עד ביאתו השניה של ישוע, בסופו של דבר מדובר בדבר הכי קרוב לל”ו צדיקים שיש פה. אנשים שקמים כל בוקר ודופקים את הראש מבחירה ומרצון בקיר הרשעות והנבזות שהמשטר מקים כדי לשמור על עצמו, לעתים תוך סיכון עצמי ממשי. אמצו לכם אחד והוציאו לו קערת מים כשחם.

האמת. חמקמקה כברבור בחלומו של אפלטון, אבל עדיין שם. נסו להגיע אליה. היא תשחרר אתכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שמחר (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

ההמונים הפילו במיניאפוליס את החומה

עכשיו תורנו. לפרק את משטרת ישראל

משטרת מיניאפוליס רצחה לפני כשבועיים – כן, רק שבועיים – את ג’ורג’ פלויד, אזרח שחור שנחשד בזיוף של שטר של 20 דולרים. ארבעה משוטריה מועמדים כעת לדין בחשד לעבירות רצח שונות: חלאת המין האנושי שדרך על צווארו של פלויד במשך תשע דקות, כשידיו בכיסיו, ושלושת השוטרים האחרים שעמדו מהצד ולא סייעו לאזרח שנמצא תחת התקפה רצחנית, כחובתם. המפגינים במיניאפוליס לא הסתפקו בכך: הם מכירים היטב את בהמתם. הם דרשו את פירוק המשטרה. שלשום (ז’) הם גירשו את ראש העיר בצעקות לאחר שזה סירב לכך. אמש (א’) קיבלה מועצת העיר מיניאפוליס את הדרישה, והעבירה ברוב חסין ווטו החלטה לפירוק כוח המשטרה שלה.

היינו כחולמים. ההפגנות והמהומות שלאחר רצח פלויד נבעו גם משורה של מקרי רצח של המשטרות ברחבי ארה”ב, פחות או יותר בו זמנית, של אזרחים שחורים; המקרה הבולט האחר הוא של בריאונה טיילור, שנורתה למוות במיטתה כאשר שוטרים חמושים מדי פרצו לבית שלה בטעות וללא התראה, בן זוגה פתח באש לעבר הפורצים, ואלה ירו בטיילור שמונה כדורים בזמן שישנה. בשני העשורים האחרונים, מקרים כאלה חזרו ונשנו על בסיס קבוע: שוב ושוב, שוטרים חמקו מדין בטענה שהם “חשו בסכנה.”

ההיסטוריה של כוחות השיטור בארה”ב ארוכה וסבוכה, אבל גם אם הם לא תמיד היו תולדה של פטרול ציד העבדים הידוע לשמצה של הדרום, הם תמיד הפגינו אלימות חריגה כלפי מי שלא נחשב לחלק מהציבור המוגן – שחורים, היספנים, ילידים אמריקאים, נשים עם דעות, הומוסקסואלים, קומוניסטים או סתם ליברלים.

שזה בדיוק מה שאפשר לומר על המשטרה הישראלית. היא נוטה לרצוח לא-יהודים או לא-לבנים בשיעור חריג. מעבר לכך, יש לה היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות-יתר, כמו גם של ציות-יתר למשטר ולא לאזרחים ואי הבנה שלאזרחים יש זכויות בסיס לעצבן את הממשלה. לא צריך להפליג עד ימי שורת הדין והפנתרים השחורים; בסוף השבוע האחרון ניסתה המשטרה לסכל את הפגנת השמאל נגד הסיפוח בכיכר רבין. בסוף ההפגנה, שנערכה על אפה ועל חמתה, המשטרה תקפה עיתונאים ומפגינים בלי שום סיבה נראית לעין.

אני קורא לפירוק משטרת ישראל מזה שבע שנים. היא שבורה מכדי שאפשר יהיה לבצע בה רפורמה; מנהגי האלימות והדיכוי טבועים בה מדי. המשטרה היא הפרי הרקוב במיוחד של מערכת הצדק שלנו, שמזמן לא עברה רפורמה. למשטרת ישראל יש מנהג שבו, כאשר אזרח מגיש תלונה על אלימות שוטרים, מיד נפתחת נגדו תלונה על תקיפת שוטר. הפרקליטות מחפה על המשטרה לעתים קרובות מדי; אחרי הכל, היא לא יכולה לעבוד בלי המשטרה. בתי המשפט קובעים שוב ושוב ששוטרים העידו עדות שקר – אבל ראה זה פלא, אינם מורים על העמדתם לדין. משטרת ישראל לא יעילה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. הגיע הזמן לפרק אותה.

וכן, זה אפשרי. לא, לא יהיו מקרי ביזה ואונס בכל פינה. המהלך יהיה איטי אך נחוש. כל השוטרים יעברו בדיקה של ועדה בלתי תלויה, שתכיל נציגים של ארגוני זכויות אדם ושל הציבור. כל שוטר שיש נגדו יותר מתלונה מוכחת אחת על אלימות, יפוטר. כל שוטר שטייח אלימות, יפוטר. כל קצין מעל דרגת רב פקד יפוטר, מהסיבה הפשוטה שהוא התקדם במשך עשורים במערכת חולה מדי ושיש בו יותר מדי סממנים של המערכת הישנה.

המטרה של המשטרה החדשה תהיה שיטור קהילתי. כלומר, שוטרים יידרשו להכיר את האזור בו הם פועלים, את התושבים הגרים בו, ובמידת האפשר – בסיוע נדיב מצד המשטרה החדשה, כמובן – גם לגור בו.

הפעלת אלימות תהיה על פי המודל הבריטי: רוב מוחלט של השוטרים לא ישאו נשק חמוש. הם ישאו אלות וטייזרים, אבל האחרונים יהיו רק מדגם שמדווח על כל שימוש בו. שוטרים ינועו בזוגות, ומטרתו של השוטר לא תהיה להכריע סיטואציה אלימה, אלא להכיל אותה. במידת הצורך, שוטרים נוספים יגיעו למקום כדי להכריע עבריין אלים. במקרים החריגים מאד, שבהם עבריין מצויד בנשק חם, יוזעק למקום צוות ימ”מ. צריך להזכיר שוב שרוב השוטרים כיום אינם מיומנים בהפעלת הנשק החם שלהם ומהווים סכנה לעצמם ולאחרים. במקרה של סכנה אמיתית, מקצוענים יגיעו לטפל בה.

כל שוטר יישא עליו מצלמת חזה, שתתעד כל מגע בינו ובין הציבור. כל אזרח יהיה רשאי לדרוש ולקבל תוך שבוע כל תיעוד של מגע בינו ובין שוטר. שוטר שהמצלמה שלו “תמחק” בטעות יושעה לחודש; היה והיתה תלונה אמינה על אלימות במהלך התקרית, הוא יפוטר ויועמד לדין. שוטרים שיחפו על שוטרים אחרים יפוטרו מיד. כל מקרה אלימות של שוטר ייחקר על ידי ועדה שתכלול עורכי דין ונציגים של השכונה הרלוונטית.

מגיעה לנו משטרה טובה יותר, כוח שיבין שתפקידו הוא לסייע לתושבים, לא להיות ביחסי עימות מולם. פה זה יהיה מסובך יותר מאשר במיניאפוליס, משום שהמשטרה לא כפופה לראשי הערים אלא לפיקוד ארצי; אבל מספיק אזרחים נחושים שידרשו את זה, יוכלו להביא לשינוי. רבאק, אפילו בקייב עשו את זה אחרי המהפכה ב-2014. ברחבי ארה”ב עולה עכשיו הדרישה לפרק את כוחות המשטרה או למצער להביא ל-defunding שלהם. במשטרה האמריקאית יש בעיה של מיליטריזציה שנמשכת שנים. הרעיון לשלילת תקציב מיועד להחזיר לגראג’ את כל הנגמ”שים האלה, לשלוח חזרה לאפסנאות את כל כלי הנשק הצבאיים, ולפרק את המיליציות-בפועל האלה, ולהביא למצב שבו המשטרה משרתת את האזרחים.

אז לא, זו לא פנטזיה. זה יכול לקרות, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום חמישי הקרוב (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

Hasbara, אחותי, את על מטומטם

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, כי בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו חיי פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון כזה. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול זה עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. זה, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה היה אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, כי היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת גזע. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים היה מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את הגז הרעיל הזה. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון הזה הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה הגיעה למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק הזה – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, זה שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)