החברים של ג'ורג'

עייפה נפשי להורגים

רזאן אל נג’אר נרצחה על פי הנהלים: מבט חוזר אל מקרה הרג אחד מתוך כ-200 בטבח על גדר רצועת עזה

לשם שינוי, הצלף הישראלי שרצח את רזאן אל נג’אר לא התכוון לרצוח אותה.

הוא התכוון להרוג אדם חף מפשע אחר לגמרי.

מחר (שני) יהיה יום השנה השני לרציחתה של הפרמדיקית העזתית רזאן אל נג’אר על ידי צלף ישראלי. האחרון ירה בנג'אר כחלק ממדיניות הטבח של צה”ל על גדרות רצועת עזה. בשנים 2018-2019 הרג צה”ל לפחות 183 פלסטינים בהפגנות מול הגדר, ופצע למעלה מ-9,000 מהם.

רזאן לא היתה חמושה. היא העידה בעבר שחיילים כבר ירו בכיוונה. היא נהרגה, קבע תחקיר של Forensic Architecture והניו יורק טיימס, כאשר צלף ישראלי ירה לתוך קבוצה של פלסטינים לא חמושים, רבים מהם פרמדיקים. הכדור סטה ממסלולו, ניתז ורסיס שלו הרג את נ’גאר.

וזה היה רצח לכל דבר, כי אם אתה יורה לעבר אדם חף מפשע אחד והורג בטעות אחר, בכל מקרה ביצעת רצח.

צה”ל הודיע שהוא פתח בחקירת מצ”ח. עד כה, שנתיים לאחר מעשה, היא לא הסתיימה – או, אם הסתיימה, הצבא קבר את המידע. החמוש הישראלי שרצח אותה יכול לסמוך על מצ”ח: התו”ל שלה מתמצה בסיסמה הצה”לית של “עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן”: מושכים כמה שיותר זמן בחקירה, עד שהחייל הרוצח או המתעלל יוצא מכלל תחולת חוק השיפוט הצבאי (חצי שנה עד שנה מרגע שחרורו). אופס, נגמר הזמן. פוס, אנחנו לא יכולים לגעת בך יותר. רק אל תשכח להתייצב למילואים, כן?

מותה של נג’אר משך את תשומת הלב הציבורית העולמית מכל הסיבות שישראל מתעבת: היא היתה צעירה, פוטוגנית, נחושה ובעלת ערכים, נהרגה פחות או יותר מול המצלמות, ואי אפשר היה להאשים אותה בשום צורה בטרור.

לא שדובר צה”ל לא ניסה. השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון צריך לתת עבודה, אחרי הכל. אז הוא ערך סרטון באופן מגושם וניסה לטעון שהיא אמרה שהיא רוצה להיות מגן אנושי. לא שברור איך מישהו שרוצה להיות מגן אנושי מעניק לצה”ל אישור לירות בו, אבל השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון הוא גם מהגרועים שבהם; כך שתוך זמן לא רב צץ הראיון המלא, שבו אמרה נג’אר שהיא “מגן אנושי כמצילה של הפצועים.” בין השקרנים של דו”צ בלט במיוחד אביחי אדרעי, נציג דו”צ בערבית.

ככה זה כשצה”ל הורג אדם חף מפשע: הוא חייב גם לרצוח את זכרו.

הרצח הזה, חשוב לציין, בוצע על פי הפקודות והנהלים של צה”ל. לא מדובר פה ב”אירוע נקודתי.” צה”ל הוציא פקודות שהורו לירות ירי חי ב”מסיתים מרכזיים”. כלומר, לא באנשים שהיוו איזושהי סכנה לכוחותיו, אלא מי שנתפסו כדמויות מרכזיות בהפגנות.

שורה של ארגוני זכויות אדם ניסו להציל את כבודה המסמורטט של מדינת ישראל, ועתרו לבג”צ. הם טענו שצה”ל יצר מפלצת בלתי מוכרת בתחום המשפט הבינלאומי. בזמן לחימה, מותר לצה”ל לירות רק לעבר לוחמים או אזרחי אויב שנוטלים חלק ישיר בפעולות איבה. כך, למשל, אילו היו המפגינים יורים לעבר החמושים הישראלים, ומישהו היה נוהג במשאית תחמושת כדי לסייע להם, מותר היה להרוג אותם ואותו. אבל דיני המשפט הבינלאומי לא מכירים במושג “מסית מרכזי” או “מסית ראשי”; הם מכירים ב”לוחם” או “לא לוחם.”

עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם טענו שסט החוקים הנדרש במצב כזה הוא לא חוקי הלחימה – הרי לא היתה לחימה, היה טבח – אלא זה של אכיפת חוק; ובו מותר לפתוח באש רק במקרה של סכנת חיים ברורה ומיידית.

הם צדקו בכל מילה. באותה מידה יכלו לנופף תרנגולת מעל ראשם. בג”צ, כהרגלו בקודש כשזה מגיע לחיי לא יהודים, בגד ביעודו, וכמו יאיר לפיד הודיע שהוא תמיד מקבל את החלטת מערכת הבטחון.

אבל אז, כפי שמציינת עו”ד רוני פלי – אחת מל”ו – נכנסה לתמונה ועדת החקירות של מועצת זכויות האדם של האו”ם, וקבעה שיש חשד סביר לכך שצה”ל הפר את המשפט הבינלאומי. בשיח המקובל, המונח המעודן “הפרה של המשפט הבינלאומי” מתורגם בדרך למושג גס וברור הרבה יותר: פשעי מלחמה.

וראה זה פלא: זמן קצר לאחר ההחלטה הזו, שינה צה”ל בחשאי את נהלי הפתיחה באש שלו. מומחי הבליסטיקה שלו, כמסתבר, הזדעזעו לגלות שירי קליעים חיים מעל לקו הברך עשוי להוביל בסבירות גבוהה למוות, והפקודות שונו.

אתם יודעים, הפקודות הבלתי חוקיות שאושרו על ידי בג”ץ, בראשות הנשיאה חיות. על שופטים כמותה כבר אמר התלמוד ביחס לשופטים שחששו להרשיע את הורדוס: “בעלי מחשבות אתם; יבוא בעל מחשבות וייפרע מכם.”

ואנחנו נשארנו עם גופה של צעירה, חובשת, בת 20, שדמיה זועקים מן הארץ. אם האוזן איננה ערלה והלב אינו אטום או מושחת.

איתה, ועם האיש שירה בה, שטעם טעמו של דם אדם, ושכנראה כבר שוחרר לחייו האזרחיים. מה חשב כשראה את הדיווחים? האם נקפו ליבו? האם חגג, כמקובל, אחרי הרג ראשון? (האם היה זה הרג ראשון?) האם הבין מה עשה? האם יבין? האם המוות הזה ישנה את חייו? האם ירדוף אותו ויוביל למותו בדרך דומה, מידיו שלו, כפי שקורה לעתים תכופות מדי? או שמא, כפי שנפוץ פחות, הוא ישתוקק לטעום שוב את התחושה המשכרת של היכולת לקטוף חיי אדם פשוט כי זה אפשרי?

כנראה שלא נדע, כי אלא אם האיש יחשוף את עצמו מרצונו כחלק מתהליך של וידוי, צה”ל ימשיך לשמור על שמו סודי. אחרי הכל, אסור לגרום ליורה הבא לחשוב שתהיינה השלכות כלשהן למעשה הרצח. רוצחים אלמונים; וביותר מדי מקרים, משורה משחרר רק המוות.

ובעוד אנחנו מציינים את מותה של רזאן אל נג’אר, רצחו חמושי מג”ב אתמול (ז’) בירושלים את איאד אלחלאק, פלסטיני שסבל מאוטיזם. הוא נמלט מפניהם אל חדר אשפה, ניסה להסתתר מאחורי פח, ושם ירה בו רוצחו ארבעה עד שישה קליעים. איאד אלחלאק, לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה. כמו אל נג’אר, איתרע מזלו להיוולד לקבוצה שדמה מותר.

ומי התיר את דמם? אפשר להטיל את האשמה, במידה ניכרת של צדק, על החמושים למיניהם, מפקדיהם, השופטים שקושרים את עיניהם מראש, התועמלנים אנשי ה-hasbara שמצדיקים כל מעשה נבלה, הפוליטיקאים שקוראים לירות כדי להרוג במי שמרים ולו מברג; אבל בסופו של דבר, החמושים והפוליטיקאים והשופטים מקבלים את משכורתם ואת הכבוד המוקנה להם מידינו. לא נוכל לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.”

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

הערה מנהלתית א’: ביום חמישי הבא, ה-11 ביוני, בשעה 19:00, אארח לשיחת זום את נציגת שוברים שתיקה מרפי בוביס, בפורמט AMA (Ask Me Anything). מרפי תתחיל את השיחה בכ-20 דקות של הרצאה כללית על הארגון ופועלו, ולאחר מכן יהיו שאלות מהקהל. מי מקוראי הבלוג שרוצה להשתתף באירוע, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל ממשיך לשקר לך, מותק

כשלקמפיין הטרור החקלאי של צה”ל והמתנחלים קרתה תקלה מצערת

זה התחיל בעוד דיווח שגרתי של צה”ל: לטענת ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, פלסטינים ניסו לבצע פיגוע דקירה כנגד חמושיו. כשראיתי את המילים “שני מחבלים ניסו לדקור לוחמים שפעלו במרחב, והלוחמים הגיבו בירי לעבר החשודים”, התחלתי לחשוד.

אתם מבינים, חמושי צה”ל לא “מגיבים בירי” כשמישהו מנסה לדקור אותם. הם הורגים אותו במקום. ואם הם לא הורגים אותו במקום, הם רודפים אחריו ועוצרים אותו. במידת הצורך, הם יטילו עוצר נרחב על האזור כדי למצוא את הדוקר. “הגיבו בירי לעבר החשודים”? אין עצורים? מסריח.

אבל דובר צה”ל דיווח, אז כמעט כל התקשורת בלעה את השקר הזה והמשיכה הלאה. אין נפגעים לכוחותינו, אז אין על מה לדווח. כמעט – כי ב"הארץ" טרחו לחפור בנושא, וגילו שהפיגוע מצוץ מהאצבע.

מה שקרה היה שונה לגמרי: קבוצה של חקלאים פלסטינים עיבדה את אדמתם. עם הגברים היו גם נשים וילדים. האירוע היה בסמוך לעמק שילה, שלרוע מזלם של הפלסטינים פורה רוש ולענה ומחבלים יהודים. קבוצה של מחבלים צעירים הגיעה למקום והתעמתה עם החקלאים. הקצין המקשר בין המחבלים וצה”ל, הרבש”צ (רכז בטחון שוטף צבאי, שריף שמונה מטעם ההתנחלות ומקבל שכר ממשרד הבטחון) הגיע למקום, התעמת גם הוא עם המשפחה, ואז הזעיק את צה”ל.

החמושים שהגיעו למקום, מגדוד 97 הידוע לשמצה של חטיבת כפיר (גדוד “הנח”ל החרדי”, שמורכב בפועל משבאבניקים מההתנחלויות), טענו ששניים מבני המשפחה התקרבו אליהם עם מגלים. בתגובה החמושים תקפו אותם בגז מדמיע. אף שהשניים נפלו על הרצפה, החיילים לא לקחו את המגלים. כשניסו השניים לקום על רגליהם, ירו בהם החמושים, הפעם ירי חי. הם נפצעו קל ובינוני: אחד מהם נפצע בבטנו.

מה קרה פה? ובכן, בתור התחלה לא היה שום נסיון דקירה. יתר על כן, החמושים גם לא חשו סכנה, שאם לא כן היו משתלטים על המגלים כששני הפלסטינים קרסו לרצפה. מה שקרה פה הוא טיוח מצד צה”ל של מבצע משותף ארוך ימים בינו ובין המתנחלים: טרור חקלאי.

התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט שנכתב לפני שבע שנים בדיוק. הפעם אתמצת. המטרה של המתנחלים היא השתלטות על כמה שיותר אדמות חקלאיות של פלסטינים. הדרך החוקית לעשות זאת היא לטעון שהאדמות נטושות במשך עשור. למהלך הזה יש שתי זרועות, שבשתיהן משולב צה”ל באופן הדוק עם הפורעים. הזרוע הראשונה היא סגירת אדמות בפני פלסטינים, בתואנה המקובלת על צה”ל שהוא לא יהיה מסוגל להגן על הפלסטינים מפני המתנחלים. השניה היא הגנה על הפורעים עצמם, הן במהלך הפרעות – הצתות שטחים, הרעלת עצים, הרג בעלי חיים – והן באמצעות שיבוש חקירה לאחר מעשה, למשל באמצעות דיווח שקרי בתקשורת. במקרה שהפלסטינים מנסים להתגונן מפני הפורעים, ממהר צה”ל להזכר שהוא בעצם אמור לשמור על “הסדר”, ואז יורה לעבר הפלסטינים. המטרה: לייאש פלסטינים מלצאת לאדמתם, כדי שאחר כך יוכל לבוא איזה מנדלבליט ולומר שהן נטושות, ועל כן אפשר להשתלט עליהן.

זה מה שקרה אתמול. רק שלרוע מזלם של המחבלים, אלה שבמדים ואלה שבלי, הפיגוע שהם ביצעו כנגד הפלסטינים זכה לתשומת לב, והוא נחשף. הוא רחוק מלהיות היחיד מסוגו, רק כזה שהגיע לתקשורת: אתמול, למשל, דרס מתנחל שלושה כבשים למוות ופצע עוד כעשרה. בצלם וארגונים אחרים כבר הבחינו בעליה באלימות הפורעים היהודים בחודש האחרון.

למה עכשיו? ובכן, מנסיוני, עליה באלימות מגיעה כאשר הצאן הקדוש משועמם: בחגים, שבתות (שבת הפכה ליום המועדף על פוגרומצ’יקים), וחופשות בתי ספר. זה בדיוק מה שהיה לנו לאחרונה.

וזה לא הולך להגמר בקרוב, אלא אם ישראלים נחושים יקפידו לדווח ולתעד כל מעשה אלימות כזה. הדבר היחיד שצה”ל מבין – ושום דבר מזה לא היה קורה בלי צה”ל – הוא חשיפה. רצוי כואבת. רצוי בחו”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. הבלוג מציין היום 14 שנים לקיומו, יחסית באופן ענות חלושה; אבל אני עדיין כאן.

(יוסי גורביץ)

פוף, בנט פוצץ את בלון סן רמו

בהחלטה קטנה אחת, שמט נפתלי בנט את הטיעון הפוליטי המרכזי של מחנה הימין והזכיר לנו את מהותו: שלי שלי, שלך שלי

מעט ורעים היו ימיו של נפתלי בנט במשרד הבטחון, אשר על כן הוא עושה כמיטב יכולתו המוגבלת להשאיר חותם בתפקידו. למרבה המזל הוא כנראה מבין שפלישה לסוריה כבר לא תהיה במשמרת שלו, אז הוא מסתפק בבקשיש למגזר: הוא הודיע שהוא יבנה מעלית במערת המכפלה. זו, לכאורה, מיועדת להנגשת האתר שרווי דם נקיים ליהודים מוגבלים. לכאורה, כי המטרה האמיתית של המהלך הזה היא להוכיח שסמכויות עיריית חברון במערת המכפלה הופקעו, והועברו למפקד הצבאי. סיפוח חלקי בהחלטה מנהלתית של שר.

ואני לגמרי בעד.

למה? ובכן, אתם עשויים לזכור את הפסטיבל שניסה הימין לארגן בשבוע שעבר לרגל 100 שנים להכרזת סן רמו. זו, כפי שכבר נכתב כאן לפני כמעט עשור, היא התחליף שלהם להחלטה 181, הידועה כהצהרת הכ”ט בנובמבר. החלטה 181 בעייתית מצד גזלני האדמות שלנו: היא מכירה במדינה פלסטינית. החלטת סן רמו, לכאורה, נוחה יותר לגנבים. היא אמנם לא מדברת על מדינה יהודית – היא מדברת, בבירור, על משהו משונמך יותר, “בית לאומי”, ולא בכל פלסטינה אלא בפלסטינה (in Palestine) – אבל לפחות היא לא מזכירה מדינה פלסטינית.

מה שלא כל כך מפתיע, משום שזו החלטה של מעצמות קולוניאליסטיות, שקיבלו את החלטתם מבלי לשאול להסכמת הנשלטים. והסכמת הנשלטים, בסופו של דבר, היא השד שרודף את הציונים. עצם הרעיון שיש פלסטינים ויש להם זכויות בסיסיות הוא לצנינים בעיניהם.

אז למה אני שמח על ההחלטה של בנט? או. להצהרת סן רמו יש חלק מובנה שהמתנחלים ועוזריהם מעדיפים לשכוח (ההדגשה שלי): “מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.” (מן הראוי, בהערת אגב, להרכין ראש מול ראיית העתיד של מנסחי הכרזת סן רמו על הסכנה שמדינה יהודית תוביל לפגיעה במעמדם של יהודי העולם. לציונים, במקרה הטוב, לא היתה כזו.)

כאשר בנט פוגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי פלסטינה המנדטורית; כאשר הוא שולל את זכויותיהם ההיסטוריות של תושבי חברון על מערת המכפלה; כאשר הוא לוקח בסמכות הכוח הכובש סמכות לשנות הסדרים היסטוריים בני מאות שנים – כשהוא עושה את כל זה, כל זה בהחלטה קטנה אחת לכאורה, הוא מוחק את הסעיף שמבטיח את זכויות הקהילות הילידות בהצהרת סן רמו כאילו אין לו שום משמעות. ואכן אין לו שום משמעות.

בנט, בקצרה, חושף את העובדה שהיללות לעבר סן רמו (הן הושמעו השבוע בכנסת על ידי גנב הקולות צבי האוזר, סמכות מוסרית עליונה) הן בסך הכל תרגיל שמיועד להסתיר את האמת שממנה ניסה להתחמק רש”י, בפרשנותו לפסוק הראשון בתנ”ך: ליסטים היו אבותיכם. ועל זה משוך חוט החסד המיוחד של המתנחלים: שלי שלי, שלך שלי. מידת רשעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שום שופטים לא יבואו

בית משפט לא יהיה תקנה לציבור מושחת, כחול לבן בורחים מבשורה, וממשלת נתניהו מקדמת פחו”ס, ולא במקרה. שלוש הערות על המצב

קציני סדום: היום ומחר (ב’) ידון בג”ץ בעתירות נגד מינוי בנימין נתניהו לראשות הממשלה (שהרי הוא נאשם בפלילים) וכנגד הסכם הקואליציה המושחת שלו. אהמר מראש: העתירה הראשונה תדחה, ובשניה יסתפק בית המשפט במחיקת סעיפים לא מרכזיים בהסכם. הסיבה לכך פשוטה: כשהציבור מושחת, ואין זה משנה כל כך האם הוא מושחת אקטיבית או מעוך מוסרית פסיבית, שום שופטים לא יצילו אותו. עצם המחשבה עצמה היא אוליגרכית ואנטי דמוקרטית.

החוק ביחס ליכולתו של אדם מושחת להמשיך ולכהן בתפקיד ראש הממשלה ברור: הוא יכהן עד הרשעתו החלוטה. החוק בשאלה האם חבר כנסת יכול להבחר לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוגש נגדו כתב אישום לא ברור. יש לכך סיבה: כפי שברומא לא העלה המחוקק הפטריארכלי עד מאד על דעתו שיכול להיות פשע מסוג רצח אב, אסופת הפוריטנים (במובן החיובי של המילה: כובד ראש מוסרי) שהקימה את המדינה לא העלתה את דעתה שיכול חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום לבקש ברצינות את התפקיד העליון במדינה. ואם יבקש, חשבו, חזקה על הציבור שידחה בבוז את הרעיון.

אבל כל ראש ממשלה מאז שנת 1996 היה חשוד בפלילים: נתניהו חמק מאימת הדין בפרשת בראון-חברון בשל רחמנותו של אליוקים רובינשטיין (וחמק שוב, ומאותה הסיבה, בפרשת עמדי והמתנות); אהוד ברק ניצל את הלאקונה שזיהה רובינשטיין בחוק הבחירות ב-1996 כדי להזרים כסף לעמותות בבחירות 1999, ותקע בגרונו של רובינשטיין את החלטתו הקודמת; מני מזוז סגר לשרון את תיק האי היווני, והיה מוריד גם את משה קצב מהחבל אלמלא השתטה האחרון; היועמ”ש הנשכח יהודה ויינשטיין העלים את תיק ביביטורס; וארבע השנים האחרונות של נתניהו עמדו בסימן תיקיו החדשים (שבשניים מהם, תיק המניות ותיק הצוללות, מגלה מנדבליט איטיות צפויה אך מדאיגה).

כלומר, ב-24 השנים האחרונות לא היה פה ראש ממשלה שלא היה חשוד בפלילים בפרשות שחיתות. אף אחד מהם לא הפסיד בחירות בגלל החשדות. 24 שנים הן שליש מימיה של הרפובליקה. הסכר שבנתה הקבוצה חמורת הסבר של אבות מייסדים, שיכלו להדיח בכירים על וילה (חוקית לגמרי) שבנו, לא עמד בשטפון הכסף שגרף את המדינה החל משנות ה-80 המאוחרות.

הישראלים מתגאים בפרגמטיות שלהם ובבוז שלהם לנהלים ולחוק, תולדה של אלפי שנים שבהן החוק נכתב על ידי מדכאים ואויבים. אילתור וגניבת סוסים תמיד היו שם המשחק, והקהילות היהודיות בגולה לא היו ידועות בשקיפות וניהול התקין שלהן. נוצקה כאן, אכן, שכבה של כבוד לחוק – אבל מסתבר שהיא שכבה דקה למדי. ותמיד עמד מולה הכיבוש, שהפך את החוק לצחוק. שום שופטים לא יצילו אותנו – ודאי לא הפחדנים הקבועים של בג”ץ.

רק אנחנו נציל את עצמנו; רק אנחנו נעמוד מול אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב – וגם זאת רק בתנאי שהלב הציבורי איננו אטום או מושחת.

בורחים מבשורה: מפלגת כחול לבן, שמכרה את מצביעיה במורד הנהר לנתניהו, טענה שהיא נכנסת לממשלתו משום שזו ממשלת חירום לעת קורונה. הממשלה עוד לא הוקמה, נראה שהגל הנוכחי (כן, סביר מאד שיהיו עוד) של הקורונה בנסיגה, ליצמן משך ברתמת כסא המפלט ועף ממשרד הבריאות כדי לבזוז עבור הרבי מגור את משרד השיכון – אבל כחול לבן, ראה זה פלא, לא רוצה את תיק הבריאות.

גבי אשכנזי, המיועד, מתעקש לקבל את תיק החוץ. ואכן, איזה פוליטיקאי עם שכל ירצה עכשיו את המשרד הזה? בית קברות כזה לקריירה לא נראה מאז המשרד לבטחון פנים. הרבה יותר כיף לשייט בשחקים – מה שכנראה יקרה עוד חודשיים – ולהפגש עם מקביליך הזרים. זה עדיף משמעותית על מסיבות עיתונאים מגומגמות שבהן אתה צריך להסביר למה ההשקעה הממשלתית בבריאות ממשיכה להתדרדר, גם אחרי המגפה.

ושלא יהיו אשליות – כחול לבן לא תרחיב את התקציב. זו מפלגה ניאו ליברלית לכל דבר ועניין. וראשם של ראשיה לא נתון לכלכלה. הם יוצאי צבא, והצבא תמיד קיבל את התקציבים שלו, וימשיך לקבל. ממשלת קורונה? ממשלת ג’ובים.

במקביל, חשוב לציין, ממשיכה כחול לבן לרמוס את נהלי הכנסת כדי להשלים את הסירוס של חוקי היסוד הישראליים. התקשורת הישראלית לא מדווחת על המהלכים הללו, והם לא מוציאים אנשים לרחובות. העובדה שהסקרים נותנים לכחול לבן יותר מעשרה מנדטים – רבאק, העובדה שהם נותנים לה מנדטים בכלל – אומרת לא מעט על השאלה האם הלב הלאומי אטום ומושחת.

פחד, חוסר ודאות וספק: FUD (פחו”ס, בעברית) הוא המודוס אופרנדי של הממשלה. כל דבר נעשה בחוסר תכנון. היום התחילו מחדש הלימודים בחלק מבתי הספר, כשראשי הערים ומשרד החינוך מקבלים התראה ברגע האחרון. כחלק מהכניעה של נתניהו לבלוק החרדי שלו, בתי ספר חרדיים יתחילו ללמד את חטיבות הביניים שלהם.

הורים, ילדים ומורים לא ידעו מה יקרה הבוקר. משרד החינוך שבראשות רפי פרץ לא הצליח למצוא פתרון לבעיית המורות שלא יכולות לחזור לעבודה. מעבר לעובדה שרפי פרץ, שהתיימר להקים בתי ספר לנבואה, לא הצליח לנבא שום דבר ואף על פי כן נמצא בתפקידו, מדובר כאן בחזרה שיטתית על דפוס הפעולה של הממשלה: הנחיות שמגיעות באיחור, מתקבלות באישון לילה, שקיים ספק (*) אם נערך בהן דיון ראוי, ושמומטרות על הציבור בשיטת דוקטרינת ההלם.

אחרי הכל, ציבור הלום ומטושטש, שבבוקר אומר מי יתנני ערב ובערב אומר מי יתנני בוקר, הוא בדיוק מה שהממשלה הזו צריכה: ציבור שלא מסוגל לעקוב אחרי מה שמתרחש, לא זוכר את העובדה שלממשלה היה חודש וחצי להתארגן ותכנן אבל לא עשתה זאת – כי הכל מעורפל ושטוף בוץ, ובהתאם הציבור לא יכול לגייס את הזעם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות ישראל.

ואם הפוסט הזה עורר בכם יאוש, לא זו היתה כוונתו. הוא היה מיועד לנער אתכם מן היאוש ולעורר את הזעם. אין לנו הפריווילגיה להתייאש. הסיפור לא נגמר – הוא לעולם לא נגמר – ואנחנו אזרחים, לא נתינים. כלומר, אחראים לגורלנו. שמרו על דריכות: ההלם חולף בסופו של דבר. היו ערוכים ליום שאחרי.

(*) לא באמת קיים ספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה בשער

השבוע האחרון ראה את קריסתה של מערכת המשטר הישראלית, בדיוק בזמן שבו הציבור משותק בשל מגפה

מיותר להכביר מילים על אפסותם ושקרנותם של בני גנץ וגבי אשכנזי, שנדחקו לממשלת נתניהו. ההחלטה של גנץ לקחת על עצמו את תפקיד יו”ר הכנסת כדי לאפשר הקמת ממשלת נתניהו נוספת, כשכל זה קורה כשהוא-עצמו רשמית המועמד לתפקיד ראש הממשלה, שקיבל את הסכמת הנשיא להקמת ממשלה, היא מהלך חסר תקדים בבוגדנותו. אבל על כך כבר נאמר כמעט כל מה שאפשר לומר. חשוב יותר להתמקד במה שקרה בשבוע האחרון.

הסכם הקואליציה בין כחול לבן והליכוד מחסל בפועל את הכנסת. הוא מחייב את הכנסת לאשר ממשלה של שני ראשים, אחד בפועל ושני בהמתנה, ומעקר את היכולת של הכנסת להביע אי אמון בממשלה. הוא קובע ממשלה לשלוש שנים, והוא קובע שגנץ ונתניהו לא יוכלו להיות מועמדים לראשות הממשלה בשום תנאי אחר פרט לזה המוכתב בהסכם. המשמעות היא שגם אם תצביע הכנסת אי אמון בממשלה, היא תתקשה מאד למצוא ראש ממשלה חלופי, כנדרש בחוק.

ההסכם אוסר על הכנסת לחוקק כל חוק בחצי השנה הקרובה, עם אופציה להארכה, אלא אם הוא עוסק ישירות במשבר הקורונה. במקביל, שולל ההסכם מהאופוזיציה ניהול של כל ועדה, בכלל זה ועדות שהיו בשליטתה על פי נוהג בשנים קודמות. ועדת הקורונה של עפר שלח, שעשתה עבודה מעולה בחשיפת הזלזול המחפיר של הממשלה במשבר הבריאות, תועבר לחבר קואליציה – שלא תהיה לו כל סיבה לתקוף את הממשלה, וסביר שיילך בדרכו של נתניהו ויכריז שהממשלה פועלת היטב. כלומר, הזרוע החשובה ביותר של השלטון – זו שאמורה לפקח על כך שהממשלה תתפקד כראוי ולא כמועצת גנבים – נוטרלה בפועל.

על כך יש להוסיף את סירוס הוועדה לבחירת שופטים, כאשר את תפקיד חבר האופוזיציה בוועדה ימלא צבי האוזר, שהוא בכלל חבר הקואליציה. המטרה היא בחירת שופטים שינעמו לבנימין נתניהו כאשר יגיע לערעורו בעליון.

כל זה קורה על רקע חשיפת העובדה שישיבות הממשלה הטלפוניות בנושא הקורונה היו בדיחה עצובה, שבה אושרו במהירות אמצעים מבולבלים ולעתים קרובות מושחתים – למשל, ההחלטה לאפשר פתיחת פיצריות במוצאי חג הפסח, החלטה שהיתה יכולה להיות סבירה לגמרי אלמלא קודמה ע”י שר התקשורת אמסלם, שהסתיר מהממשלה את העובדה שאחיו מפעיל פיצריה.

על החרפה שהיא יעקב ליצמן מיותר להרחיב את הדיבור. האיש לא מתפקד בפועל, ואף על פי כן הוא ממשיך בתפקידו וצפוי להמשיך בו. למה הוא עדיין בתפקידו? כי נתניהו לא מוכן לסכן את ה”גוש” שלו. ואם כמה אזרחים ימותו – נו, הוא ובני ביתו מקבלים בדיקות קורונה בקביעות בזמן שלציבור אין מספיק.

בעוד ששוטרים קונסים אנשים שיוצאים לריצה או לגלישה, ובעוד עסקים קטנים מחשבים את קיצם לאחור, נפתחה השבוע לקהל חנות איקאה, עם סיכוי הדבקה גבוה. איך זה קרה? ובכן, מסתבר שלליצמן וחסידות גור קשרים הדוקים מאד עם איקאה, שבין השאר תרמה לחסידות גור 1.3 מיליוני שקלים.

המראה של משפחת נתניהו חוגגת את החג יחדיו, בניגוד להנחיות של נתניהו עצמו; המראה הדומה בבית הנשיא (שלפחות התנצל והכה על חטא); ההזניה שביצעו בכירי מפלגות אופוזיציה שמכרו את עצמם לנתניהו; השטיק של אנשי הכבוד הנדל והאוזר, שפרשו ממפלגה שמעולם לא התמודדה בכוחות עצמה, הכריזו על סיעה עצמאית (בשם החצוף “דרך ארץ”) ובו זמנית שינו את החוק כך שהסיעה שלהם, שלא זכאית למימון מפלגות, תקבל שישה מיליונים; החתימה של עמיר פרץ ואיציק שמולי על הסכם עם כחול לבן, שיקמבן להם איזו שגרירות ובו זמנית ימנע ממפלגתם להצביע נגד סיפוח; המראה של אורלי לוי-אבקסיס שבתוך חודש עוברת מחברות עם העבודה ומרצ לסיעה עצמאית ש”לא תמליץ על נתניהו” להמלצה על נתניהו; כל אלה חיסלו, בצדק מוחלט, את האמון באליטה הפוליטית שלנו, שכמעט כולה הרקיבה. כל זה קורה בזמן משבר חריף וחסר תקדים.

יאיר לפיד יכול להתנחם בכך שקמו לו יורשים במאבק על תואר האפס שהתגלם בבשר, אבל מי פתי ויאמין שדווקא האיש הזה יוביל מאבק נגד קריסת המערכת הפוליטית? מדובר, נזכיר, במי שבשנת 2011 כתב מאמר בשם “אחי העבדים” – מי אח שלך, אדוני המיליונר, פרזנטור הבנקים? – הביע תמיכה במחאה מצד אחד של פיו ומצדו השני אמר ליהודים אמריקאים שהמוחים הם קצת טיפשים, וכשנכנס לממשלה הכריז שהמוחים נגדה הם “שנאוצרים עצובים בגשם” ושעוד לא נולד המגאפון שאפשר לשמוע בישיבת הממשלה. האנשים שהאמינו בגנץ לפחות יוכלו לומר לעצמם שהבגידה הזו לא היתה ניתנת לחיזוי; איך אפשר לומר דבר כזה על לפיד?

הציבור נמצא תחת שתי התקפות הלם חריפות: המגפה והמשבר הכלכלי מצד אחד, וקריסת האליטה הפוליטית מצד שני. מצבי הלם כאלה הם המצבים האידיאליים להעברת מהלכים שהציבור לא היה מוכן לסבול בימים כתיקונם. על פי ההסכם הקואליציוני, נתניהו יוכל להעביר בממשלה החלטת סיפוח של הגדה המערבית החל מיולי הקרוב. המהלך הזה, שעומד בסימן המחלוקת הגדולה ביותר בהיסטוריה של ישראל, צפוי לעבור כשאין אפשרות להתנגד לו, לא בכנסת ולא בציבור.

אף שהמהלך איננו בלתי הפיך, השתחררות ממנו תהיה מסובכת מאד, ובמקביל הוא צפוי להביא לקריסת הרשות הפלסטינית ולביטול הסכם השלום עם ירדן. למותר לציין שאין שום תכנית מסודרת ושום חישוב כלכלי של המהלך; תכנית, ככל שיהיה, תהיה ברמה של תכניות הממשלה למאבק בקורונה שכבר ראינו.

במקביל, אנחנו נמצאים תחת מעקב חסר תקדים של המשטרה החשאית, ובמל”ל החלו להיערך בחשאי למרי אזרחי נרחב. לשם כך, הם מציעים בין השאר לצרוב את התודעה של הציבור הישראלי ולנסות להסביר לו שהממשלה לא רקובה, זה דבש. בין האנשים שיפעלו נגד האזרחים הישראלים יהיה גם הצבא: צוות חשאי של אמ”ן הוא חלק מהמהלך. הפגנות עדיין חוקיות, אבל שרים בממשלה – בדגש על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן – עושים כמיטב יכולתם לצמצם אותן, והמשטרה החלה לחלק קנסות גבוהים למשתתפים בהן, אף שכאמור ההפגנות עדיין חוקיות.

כפי שכתב היטב רועי ברק, “מדינה היא לא חוק פיזיקלי או חוק משמיים. היא מבוססת על אמון הציבור ועל הסכם חברתי בינו ובין ההנהגה, פקידותית ופוליטית. תיאורטית, אם *כל* הציבור מתנגד למדינה – אין מדינה.”

מה שקרה בחודש האחרון ערער עד היסוד את אמון האזרחים במדינתם. אבל האם הכנופיה שמנסה להחזיק בשלטון תוותר עליו, רק בגלל שהציבור מאס בה? לא. יש עדיין מה לבזוז. ואנחנו, כזכור, תחת ניטור וצריבת תודעה של אמ”ן והשב”כ. יתכן שלשם בטחון המשטר – קשה לקרוא לזה בטחון המדינה יותר – אנשים שיתנגדו לדחיפת דיקטטורה זוחלת תוך מעשה מגונה בחוק יסוד: הממשלה והכנסת ימצאו את עצמם במעצר מונע. והציבור, שהופצץ בשנה של בחירות בלתי פוסקות, בבגידה של מנהיגים ובמגפה, יחשוש לצאת לרחובות. המשטרה כבר הוכיחה, כתמיד, שהיא נאמנה למשטר ולא לאזרחים.

אנחנו נכנסים לתקופה של דיקטטורה דהפאקטו. לא של שליט יחיד, בינתיים, אלא של חונטה מושחתת. ולא בטוח בכלל שיש דרך יציאה ממנה. המגפה תחזור, כנראה בחורף. ומשעה שהמשטר מקבל לעצמו כוחות חירום כאלה, הוא לא ממהר לוותר עליהם. ההלם יחלוף; כשיחלוף, עליו להתחלף בזעם נחוש.

נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב אערוך שתי הרצאות זום שנקראות “משלהי התנ”ך עד (כמעט) הפלמ”ח: כל מה שרצית לשאול על היהדות ולא העזת לשאול את הרב.” המדובר בהיסטוריה אדוורסריאלית של היהדות, שמטרתה לנפץ מיתוסים ולאפשר הבנה טובה יותר של הכוחות התרבותיים שמופעלים עלינו.

ההרצאה הראשונה תיערך ביום שני הקרוב, ה-27 באפריל, בשעה 18:00. השניה תיערך ביום חמישי, ה-30 בחודש, בשעה 20:00. ההרצאה כרוכה בתשלום של 10 שקלים או יותר – איש כפי ידבנו ליבו. אם אתם מעוניינים להשתתף בהרצאות, אנא שלחו לי מייל לכתובת [email protected] וציינו את ההרצאה באיזו הרצאה אתם מעוניינים להשתתף.

(יוסי גורביץ)

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ליצמן צריך להיות בכלא, אבל צריך לזכור שהוא לא מייצג אף אחד פרט לעסקונה מושחתת, ששואבת את כוחה מהמדינה הציונית

בנימין נתניהו היה ברוב שנות העשור האחרון שר הבריאות, אבל למזלו יש לו את השעיר לעזאזל המוצלח ביותר למחדליה של מערכת הבריאות: יעקב ליצמן.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על התנהלותו של ליצמן, שהכניס לבידוד את ראש הממשלה (נאחל לו החלמה, כדי שיוכל להזדקק בעתיד לשירותי הבריאות של בית המשפט בהאג) וחלקים ניכרים מהנהגת המדינה. ליצמן סירב פעמיים לבדיקת חום בכנסת, והתגנב לתפילות במניין גם לאחר שמשרדו אסר רשמית על כך. זה היה, צריך להזכיר, אחרי שליצמן נאבק במשך שבועות כנגד סגירת בתי הכנסת, בדגש על סגירתם בפורים. אפידימיולוגים מעריכים (הכל כרגע, צריך להזכיר, הערכות) שהדחיה של הסגר עד לאחר פורים הובילה להתפשטות ניכרת של הנגיף.

אבל האשמה על כך שחסיד גור בור מנהל את משרד הבריאות צריכה לנוח על כתפיו של בנימין נתניהו. הוא זה שמינה אותו. ליצמן מילא את משרד הבריאות בעובדים שגם הם חסידי גור, ועל כן הוא נאבק להשאר בתפקיד. לליצמן אין שום תפיסה של שירות ציבור: הוא שב ואמר לאורך שנותיו בתפקיד שיש לו פריימריז של אדם אחד, הרעבע מגור (ונראה כרגע שהוא מפסיד בו). ליצמן היה מעורב בהטבות ניכרות לאשת האדמו”ר כשחלתה, והוא חשוד בלחץ על פסיכיאטרים כדי שיעכבו את הסגרתה של הפדופילית החרדית מלכה לייפר.

על המהלכים שלו בפרשת הקורונה, בעיקר סביב התפילה במניין כשהוא עצמו אסר על כך, ליצמן צריך לשבת בכלא על סיכון הציבור. אבל הסיפור הוא לא העסקן המאוס יעקב ליצמן.

בימים האחרונים, בעקבות התפרצות המגפה בבני ברק ובירושלים, הרשת עמוסה בביטויי שנאה ואיחולי מוות לחרדים. ליצמן הוא דמות שמוזכרת שוב ושוב בהקשר זה. חלק ניכר מהאמירות מגיעות מכיוון המרכז-שמאל, מאנשים טובים שצריכים לדעת טוב יותר. זו הזדמנות לומר כמה דברים ברורים.

אנחנו הומניסטים, וחרדים הם בני אדם. יש לנו ויכוחים עמוקים איתם, פחות או יותר בכל מישור אפשרי. הם לא משנים את העובדה שאנחנו מדברים פה על כמיליון איש, שנמצאים בצרה גדולה. לאחל למותם או שיידחרו אותם דה פאקטו לגיטאות זה עוול עמוק. האנשים האלה הם לא אויבים. הם חולים.

הבעיה היא לא החרדים, אלא הנהגתם. הליצמנים, בהכללה לאנשי החצרות החרדים (ביניהם “גדולי דור” כמו קנייבסקי, לא רק רבנים חסידיים), פשעו כלפי הציבור שלהם בכך שבמשך כמעט כחודש הם נמנעו מלדווח להם על המגפה וקראו להם להתנהל כרגיל.

ההנהגה הזו, הן ברמת העסקנים (המקורבים לרבנים) והן ברמת חברי הכנסת, לא מייצגים אף אחד. הם מעולם לא נבחרו על ידי איש, ויש עליהם ביקורת עצומה בציבור החרדי. כן, החרדים מצביעים כבלוק על פי הוראת רבניהם, אבל הנבחרים לא מייצגים אותם אלא את הרבנים, ואם לדייק – את העסקנים המקורבים לרבנים.

(כאן, כהערת אגב, מן הראוי להבחין ביו החרדים ובין המצביעים הפלסטינים הישראלים: באפריל שעבר, כשהרשימה המשותפת התפרקה, המצביעים הפלסטינים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנהגתם בהפחתת ההצבעה ובהצבעה עבור מרצ.)

בעיית ההנהגה החרדית היא בעיה שיצרו כל ממשלות ישראל. עוד קודם לקום המדינה, קיבלה המדינה הציונית לעתיד את התכתיב של אגודת ישראל דאז ביחס לסטטוס קוו. עם הקמת המדינה, נוצר הנוהל שבו החרדים מקבלים כסף, תומכים בממשלות, ובתמורה מקבלים סוג של אוטונומיה.

האוטונומיה הזו, במיוחד מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, היא קללה איומה. היא יצרה מלכודת לחרדים: הם כלואים בישיבותיהם. כלכלתם על ראשי הישיבות. אסור להם לעבוד, משום שאסור להם להתגייס. כלומר, גורלם של כמיליון איש נמסר לקבוצה קטנה של עסקנים שאין להם בהם כל עניין אלא כפרולטוריון במובן המקורי של המושג: ראשים שנספרים בקלפי.

כתוצאה מכך, היה נוח מאד למדינה הציונית להשאיר את החרדים לעצמם. הם היו בו זמנית אויב נוח מאד, כזה שאפשר להתנגח בו בשל אי גיוסו – וציבור שמעניק לגיטימציה למדינה הציונית כביכול היא אכן מדינה יהודית, ואם היא מדינה יהודית, לכאורה יש לגיטימציה לפשעיה כלפי הפלסטינים.

המדינה, לדרישת מנהיגי החרדים, מנעה מהחרדים השכלה. היא הקפידה לא לאכוף את לימודי הליבה, והשאירה ציבור עני שלא יכול לקבל השכלה בכוחות עצמו. היא אפילו אמרה לבג”ץ שהישיבות הן “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה.” איומי ההשכלה.

כלומר, ככל שהחרדים הם “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה”, האחריות איננה עליהם: הם מעולם לא היוו פה רוב. האחריות היא על ממשלות ישראל, שלצרכיהן הפוליטיים שעבדו את רוב הציבור הזה.

הצעיר החרדי איננו יכול לרכוש השכלה, אלא בהחבא. הוא איננו יכול לעבוד, אלא בשחור. מדינת ישראל דנה אותו לחיי עוני, הן עוני פיזי והן עוני רוחני, כדי שתוכל לקשור עסקאות עם סופרי הראשים של מגזרו, הגבירים, העסקנים והליצמנים. האנשים האלה אינם האויבים: הם מוסללים לתפקידם, ובמידה ניכרת מוסללים לדעותיהם.

היציאה מהמבוך. כשכל זה יישכך ונשוב לחיים תקינים (ואופתע אם זה ייקח פחות משנה), הלקח הראשון של הקורונה צריך להיות פירוקה של חברת הלומדים. שוב אסור יהיה להגיע למצב שבו יש חלק מהציבור שמנותק מהתקשורת וכבול לרבניו, פשוט משום שמצב כזה הוא, כך ממש, סכנת נפשות.

הממשלה הבאה תצטרך להקים ועדת חקירה למחדל קיומה של חברת הלומדים, שתגיש המלצות על הדרך לפירוקה. הצעד הראשוני יצטרך להיות שחרורם של החרדים מכבילתם הכלכלית והחוקית לרבנים: כלומר, לבטל את שוט הגיוס ולאפשר לחרדים לצאת לעבודה, כשמי שיעבוד מחוץ למרכזי החרדים יקבל בונוס גדול. המטרה שלנו היא השתלבות. זו תמוטט חלק ניכר מחומות הבורות והשנאה – חומות הדדיות.

החקיקה העתידית צריכה לבלום, במקביל, כל נסיון להשיג אחוריה את צעדיהם של נשים. כלומר, לבטל את הנומרוס קלאוזוס שמנסים ליצור באקדמיה, העדפה של גברים על פני נשים משום שחרדים לכאורה לא יכולים ללמוד מהן, או כל נסיון אחר להשיג את צעדיהן של נשים בשוק העבודה. במקביל, יש לאכוף לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים, כאשר בתי ספר שיסרבו ללימודים הללו לא יתוקצבו בשום צורה על ידי המדינה.

כל זה יצטרך להיעשות בעדינות מירבית, כדי לאפשר לעסקונה החרדית להסיט את המשבר הממשמש ובא עליה כלפי “המדינה הדורסנית.” הסיכוי שמשהו מזה יקרה בממשלות ישראליות, שתמיד נזקקות לסיוע של עסקנים חרדים, נמוך למדי; ואף על פי כן, הנושא הזה חייב להיות על סדר היום, והוא חייב שלא להיות “מלחמה בחרדים” נוסח טומי לפיד אלא מלחמה בעוני ובהסללה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר נתפס כשהוא מחזיק במניות של חברות – של בן דודו, אלא מה – שמכרו ציוד גרעיני ללוב, בשנים 2007-2008. בקרוב נשמע שגם הפעם בנימין לא ידע, הוא לא ידע, על הבגידה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו תרומות רבות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משענת קנה רצוץ: ארבע הערות על המצב

ללא הפתעה אך בהלם: התהפוכות הפוליטיות של השבוע האחרון הנחיתו מכה אנושה על היכולת לקיים משטר דמוקרטי בישראל (בהסתייגות הנדרשת, כמובן, שמדינה שמחזיקה מיליונים כחסרי זכויות איננה באמת דמוקרטית).

ראשית היה התרגיל המסריח של ההומו סובייטיקוס, יולי אדלשטיין, שסירב לאפשר ל-61 חברי כנסת להצביע על מחליפו. הוא אילץ את מפלגות הרוב לפנות לבג”ץ, ואז הודיע לבג”ץ שאין בכוונתו לאפשר הצבעה. משאולץ לעשות זאת בצו – וכמה נדיר לשמוע את שופטי בג”ץ מפטירים את המילים “צו סופי” – הוא התפטר מתפקידו בנסיון למנוע את יישום הצו, והודיע שאין בכוונתו ליישם אותו בזמן שעוד נותר בתפקידו. יו”ר כנסת שמודיע בריש גלי שהוא לא יכבד פסיקה של בית המשפט הגבוה בארץ; יש מעט מדינות שבהן זה קורה, והן לא נחשבות לדמוקרטיות. לכל היה ברור שאדלשטיין הוא קול אדוניו, בנימין נתניהו. סריסיו של נתניהו בכנסת ובממשלה הודיעו בגלוי שהם מתנגדים לביצוע פסק הדין; נתניהו עצמו נמנע מתגובה.

בזה עוד אפשר היה לעמוד. הכנסת פעלה במהירות למצוא לאדלשטיין תחליף. ואז הגיעה המכה הגדולה יותר: בנימין גנץ, שעמד בראש גוש של 61 ח”כים ושקיבל מהנשיא את המנדט להקים ממשלה, הודיע שאין בכוונתו לעשות זאת. הוא התמודד על יו”רות הכנסת, ומונה בקולות הימין ושרידי מפלגתו שפירק.

מעולם לא היה לי שמץ של אמון בגנץ. הוא מעולם לא נראה לי מתאים לתפקיד ראש הממשלה. הוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע בתולדות ישראל, גובר אפילו על שאול מופז ואהוד ברק. ברגע האחרון, אף שהחזיק בקלפים הטובים יותר, הוא מצמץ.

זכותו של גנץ להיות רכיכה חסרת חוליות. לא היתה לו הזכות לרמות את תומכיו והאנשים שהצביעו עבורו שלוש מערכות בחירות. לא היתה לו הזכות להמיט מכה אנושה על תקוותיהם של כל המאמינים שישראל יכולה להיות טובה יותר.

זה נכון במיוחד על רקע המחאה ששבה וקמה, בעצם ימי המגפה, של מחאת הדגלים השחורים. אזרחים טובים עלו לירושלים, נרדפים על ידי המשטרה – כתמיד, משטרת המשטר ולא האזרחים – בנסיון להציל את שיטת המשטר. גנץ ירק בפניהם. יולי אדלשטיין, שהפר בגלוי את החוק בימים שהאזרחים נדרשים להגבלות חסרות תקדים, ישוב לתפקיד יו”ר הכנסת.

התוצאה המתבקשת של גניבת הסוסים הזו תהיה אכזבה ויאוש מוחלטים מההליך הפוליטי. אין טעם לצאת ולהצביע אם נציגיך מוכרים אותך פעם אחר פעם. בעשור הרעיל של בנימין נתניהו זה קרה בעקביות: מופז מכר את מצביעי קדימה וחיסל את עצמו והמפלגה; ציפי לבני, עם ה”תנועה” שלה, מיהרה למכור את עצמה לנתניהו ב-2013; יאיר לפיד החרה החזיק אחריה. אחרי בחירות 2015, בוז’י הרצוג – לקח לי זמן להזכר בקיומו, אני מודה – הולך שולל אחרי נתניהו לאורך כל תקופת כהונתו, ונשבה בקסמי משא ומתן שהיה מיועד להוביל אך ורק להתמסמסותו. אבי גבאי, בימים הנואשים שלאחר בחירות אפריל 2019, הזנה את הבטחתו לבוחריו וניסה גם הוא לקושש לעצמו תפקיד בממשלת נתניהו. כעת יש דיווחים רבים מדי על כך שגם עמיר פרץ ואיציק שמולי מגששים את דרכם אל הקואליציה. נקווה שאלה ספינים, אבל אם הם יתממשו, איש לא יופתע. זה, בסופו של דבר, כל מה שנתניהו יודע לעשות: לפרק מפלגות יריבות.

היאוש הנובע מכך שהאליטה הפוליטית שלנו רקובה יוביל אנשים לאדישות וטינה כלפי מערכת השלטון, ובוז עייף למי שעוד יתעקשו לנסות ולתקן אותה. בדיוק מה שפוליטיקאים אנטי-דמוקרטיים כמו בנימין נתניהו שואפים לו. גנץ מכר את בוחריו ותקוותיהם; הוא יגלה בקרוב שכמו קודמיו, נתניהו ילעס אותו ויירק את השרידים בצד הדרך. אם מישהו חושב שנתניהו יעביר לגנץ ברוטציה את ראשות הממשלה, יש לי כמה דונמים למכור לו ממערבה לראש הנקרה.

המחדל: התירוץ של גנץ לזחילה אל ממשלת נתניהו הוא משבר הקורונה. מדובר, ללא ספק, במשבר חמור באופן חריג. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא את נתניהו כמנהיג במשבר הזה.

מערכת הבריאות לא ערוכה למגפה. זה עולה מדו”ח מרוכך מאד שפרסם מלחך המדינה שמינה נתניהו, מתניהו אנגלמן. הדו”ח נכתב בימי קודמו של אנגלמן, יוסף שפירא (גם הוא מינוי של נתניהו), ולמרות שאנגלמן עשה כמיטב יכולתו הצנועה – הוא איש צנוע שיש לו הרבה במה להצטנע – להחליש את הממצאים, המשמעות ברורה: במהלך העשור האחרון, שר הבריאות והממשלה פגעו שוב ושוב במערכת הבריאות. ההוצאה שלנו על בריאות היא מהנמוכות ב-OECD, וההוצאה הפרטית לעומת ההוצאה הממשלתית על בריאות גבוהה במיוחד.

לשר הבריאות ברוב העשור האחרון קוראים בנימין נתניהו. השר הנוכחי, יעקב ליצמן, הוא קריקטורה של שר בריאות. הוא מתעניין בעיקר במגזרו, והוא על סף כתב אישום בגלל הפעלת לחץ על פסיכיאטרים כדי שיאפשרו לפדופילית ממגזרו, מלכה לייפר, לחמוק מדין באוסטרליה. במהלך המשבר הנוכחי לחץ ליצמן שוב ושוב על השארת מקוואות ובתי כנסת פתוחים, אף שברור שהם מוקדי הדגרה של המגפה. לאחרונה נתפס אומר בשידור רדיו שהוא משוכנע שהמשיח יבוא לפני פסח ובכך תגמר המגפה. יכול להיות שהוא מאמין בכך, למרות שיש מקום לספק ניכר; אסור בשום פנים ואופן ששר בריאות יאמר דבר כזה בפומבי בזמן מגפה.

ליצמן, אגב, הוא המיועד לשר הבריאות גם בממשלה הבאה. נתניהו צריך לשמור על הבייס שלו. ואם כמה עשרות אנשים ימותו כתוצאה מכך, זה אף פעם לא הטריד יותר מדי את נתניהו.

יאמרו – וכבר נאמר – שאי אפשר היה לצפות את המגפה. ובכן, זה לא נכון. מומחי בריאות מתריעים מספר שנים שאפידמיה צפויה לפגוע בעולם. לנתניהו ונערי האוצר תאבי הקיצוצים פשוט נוח היה לקוות שהיא לא תגיע. ראוי לציין עוד שנתניהו התחיל להתעסק עם המגפה רק אחרי שהתחוור לו שאין לו רוב בכנסת.

מעבר לכך, בעשור האחרון נתניהו היה עסוק בחרחור מלחמה בלתי פוסק נגד איראן; אך לפני כמה חודשים הוא יזם שורה של תקריות בסוריה שמטרתן היתה לגרות את איראן לתגובה, שתאפשר תגובה מסיבית נגדה. תגובה איראנית מסיבית היתה גוררת, כמעט בהכרח, את הפעלת החיזבאללה כנגד ישראל. לארגון יש עשרות אלפי רקטות וכמה טילים מדויקים. התוצאה היתה עומס בלתי נסבל על מערכת הבריאות. מותר היה לצפות, על כן, מראש ממשלה שהחליט שיש אינטרס אסטרטגי מובהק ביציאה למלחמה (אני חולק עליו לחלוטין, אבל זו החלטה שהיא במתחם הסבירות לראש ממשלה) שייערך לה גם על ידי חיזוק מערכת הבריאות. החיזוק הזה היה מסייע לנו גם במשבר המגפה. שום דבר מכל זה לא קרה.

אם בנימין גנץ היה סבור שיש צורך בממשלת אחדות בשל משבר הקורונה, הוא היה עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה וליצמן לא יהיה שר הבריאות. הוא לא עשה דבר מכל אלה.

ואחרי המגפה, רעב: המשק הישראלי הובא לעצירה פתאומית בשל המגפה. אין מנוס מכך: האמצעי הבסיסי למניעת מגפה הוא בידוד. אבל מה יקרה אחרי המגפה? מספר המובטלים שובר שיאים, רבים נאלצים לשלם מסים, שכר דירה ועוד בעוד שאין להם משכורות. אם המגפה וההסגר יימשכו חודשיים, רוב גדול מאזרחי המדינה ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה. מדינות אחרות בעולם נקטו בצעדי מנע. גרמניה וצרפת מבטיחות הכנסה ויזרימו כספים ישירות לאזרחים. הנשיא מקרון הכריז שככל שממשלתו תצליח, אף עסק לא ייסגר. בריטניה, בשליטת ממשלה שמרנית, הודיעה שהיא תזרים כסף לאזרחים. בארה”ב העבירו חוק – פגום מאד, אמנם, בכך שהיא בעיקר סעד לתאגידים – סיוע בשווי שני טריליונים.

נתניהו הכריז לא מזמן שישראל היא “המעצמה השמינית בעולם.” אין ספק שהיא אימפריה אזורית, אבל יש בעיה מובנית באימפריות: המדינה עשירה, האזרחים עניים. את זה הבין כבר טיבריוס גראקכוס: “לזאב מאורה לזחול אליה, לנשר קן; אבל לחייל הרומאי, שכבש את העולם, אין מקום להניח את ראשו.”

באימפריה הישראלית אפילו לא ביטלו את תשלום המסים, או למצער השעו אותו. בעלי דירות חמדנים מנצלים את המשבר כדי להעלות את שכר הדירה, והממשלה לא נוקטת שום צעד בנושא. הממשלה ממשיכה לדבוק בתפיסה שגרעון הוא הגרוע שבכל העולמות. היו בין פקידי האוצר שדיברו על כך שאם ימותו כמה אלפי קשישים, זה לא יהיה כל כך נורא. אחרי הכל, האוצר חלב מהם כל מה שיכול ועכשיו הוא רק נדרש לקיים אותם.

מצבם של תשושי הנפש בישראל גרוע אפילו יותר. הממשלה ביטלה חלק מההקצבות שלהם, ותשושת נפש שפונתה מהוסטל שטיפל בה התאבדה יומיים לאחר ששבה לביתה.

בנימין נתניהו אמר פעם שאילוצו לחדול ממדיניות פרידמנית הוא שווה ערך להמרת דת. גם מסיבה זו, הוא האיש הלא נכון לטפל במשבר. יש להודות, עם זאת, שהמגפה הפרידמנית מכה בכל המפלגות מכחול לבן וימינה. ספק אם שר האוצר יאיר לפיד היה עושה דברים אחרת. נקווה שכאשר ניחלץ מהאסון שיבוא אחרי המגפה, זה יהיה ללא התקוממות אלימה ונואשת של חסרי כל; ואחר כך נבוא חשבון עם הניאו ליברליזם והקפיטליזם המאוחר.

ובכל זאת, תקווה: הרשימה המשותפת עמדה יפה באתגרים שהוצבו בפניה בחודש האחרון (הבחירות היו רק בשני במארס, זוכרים?). התגובות שלה למגפה ולמשבר הכלכלי מבורכות. ואף יותר מכך: בשבועות האחרונים חלה תזוזה חדה במחנה המרכז-שמאל. יש עליה ניכרת בתמיכה בשיתוף פעולה עם המשותפת בקואליציה ואולי, שומו שמיים, גם בהרכבת ממשלה. ההתנהגות יוצאת הדופן של המפלגה תיזכר גם כשהמגפה תחלוף, ואולי, אולי, אולי, בבחירות הבאות אפשר יהיה לדבר על קואליציה של ערבים ויהודים שמאלנים. מפלגות המרכז התגלו, שוב, כקנה רצוץ; העבודה תתקשה להתאושש מתוצאות הבחירות, במיוחד אם פרץ ושמולי אכן יזחלו לממשלה, אבל גם ובעיקר בגלל השגיאה האיומה שבבחירת אורלי לוי; ומרצ, למרבה הצער, נראית כנושמת את נשימתה האחרונה.

אולי מכל זה יצמח משהו אחר, חד יותר, נוקשה יותר, אמיץ יותר, בלתי מהוסס, שינצל את משבר הקפיטליזם והמגפה כדי לעלות לשלטון ולהציע מדיניות אנושית יותר. כן, בכלל זה גם כלפי הפלסטינים הכבושים.

שום דבר לא נגמר; ההיסטוריה איננה קו, היא גלגל; ולגמרי יתכן שהמשברים יגרמו לגלגל להתהפך מהר יותר.

נראה באור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפוטש הגדול והפוטש הקטן

ללא כל פיקוח של הכנסת וללא ממשלה בעלת לגיטימיות, נתניהו הופך את ישראל למדינת משטרה בזמן שהוא נמלט ממנה

אמש (ז’), באזור השעה 21:00, ביטל נתניהו בפועל את המשטר הדמוקרטי. הוא הורה לשירותי השושו להפעיל כלפי אזרחי ישראל תוכנות מעקב ש”עד כה שימשו רק למלחמה בטרור”, כדבריו. נתניהו טען שהמטרה היא מעקב אחרי חולי קורונה.

הבעיה היא שאי אפשר לדעת אם זה נכון. הסיבות לכך מרובות: ראשית, ישראל מעולם לא פיקחה כראוי על שירותי השושו שלה. שנית, כוח כזה, משניתן, לא מבוטל בקלות. שירותי המודיעין אוהבים את היכולת לעקוב אחרי כולם. שלישית, אין לדעת מי יהיה ברשימת הנעקבים. רביעית, כבר שנה אין לנו כנסת, ולחברי הכנסת אין יכולת לבגיש שאילתות ולקבל עליהן תשובות. חמישית, השב”כ ידוע בניצול סמכויותיו לרעה ואין סיבה טובה להניח שהוא אכן יעקוב רק אחרי חולים. שישית, במקביל הורה נתניהו על איסור התכנסויות הגדולות מעשרה אנשים, כך שבפועל אין יכולת להפגין נגד המהלך הזה.

כמובן, בחלק מההנחיות לשעת החירום יש הגיון. ההחלטה לאסור על התקהלות של יותר מעשרה אנשים היא הגיונית ואף נדרשת בזמן מגפה. השילוב שלה עם ההחלטות האחרות הוא זה שמעורר דאגה.

ממשלת נתניהו פועלת מזה כשנה, ללא תקדים, כממשלת מעבר. במהלך כיהונה, ביצע נתניהו שורה של מהלכים המנוגדים לחוקה הלא כתובה שלנו. הבוטה שבהם היה גניבת המנדט מכחול לבן אחרי בחירות אפריל. עכשיו הוא לקח לעצמו, מכוח ממשלה בלתי נבחרת, סמכויות ששום ממשלה – גם בזמן מלחמה – לא לקחה לעצמה.

המגיפה תחלוף. לא ידוע עדיין כמה מאיתנו יישארו כאן כשזה יקרה, אבל היא תחלוף. יהיה הרבה, הרבה יותר קשה לקחת מהמשטרה החשאית את הסמכויות שהממונה הישיר עליה העניק לה. סמכויות כאלה, מרגע שהן מוענקות, אינן מוחזרות בקלות. תמיד יש איזשהו מצב חירום שמצדיק את המשך הפעלתן. ראו, למשל, הסמכויות שהוענקו ל-NSA אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר. גם לאחר שאיום הטרור צנח משמעותית, ה-NSA המשיכה לרגל אחרי אזרחי ארה”ב בהיקף שמעולם לא נבחן ברצינות על ידי המחוקקים. הימים שלאחר מגפה יהיו קשים: יהיה צורך בשיקום מסיבי. סביר מאד להניח שכל מי שידרוש את ביטול סמכויות החירום הללו ייתקל ב”לא עכשיו, יא נודניק.”

יתר על כן, במצב שהשב”כ הוא כלי של ראש ממשלה ללא פיקוח, מותר להניח שהכלים שברשותו ישמשו למעקב גם כנגד מתנגדיו של ראש הממשלה ומתנגדי משטר הניטור עצמו – במידת הצורך, הם יוגדרו כמי שמסכנים את המאבק במגפה. שב"כ, נוטים לשכוח, שימש כזרוע מפלגתית לכל אורך ימי בן גוריון, כשהאחרון זיהה את מפלגתו עם המדינה. השירות עבר דמוקרטיזציה בשנות השמונים והתשעים, אבל מותר להניח שהוא עבר השחתה במשך עשור שנות נתניהו – משך הזמן הארוך ביותר שכיהן ראש ממשלה מאז בן גוריון – ועל כל פנים, לשירות יהיה עניין מובהק לשמור על הסמכויות החדשות שלו. במצב כזה, שמור לי ואשמור לך מתבקש.

הכנסת ככל הנראה לא תוכל להתכנס בקרוב – שוב, איסור הפגישה של עשרה אנשים ומעלה ימנע את זה. לכל היותר תהיה כנסת מצומצמת, שתצביע בשלט רחוק. ספק אם עבודת ועדות, ופיקוח על מדינת המעקב, יתאפשרו. גם אם ח”כים יוכלו לשוב ולהגיש שאילתות, מותר להניח שבחסות “המצב” הממשלה תתחמק מלענות עליהן או תדחה שוב ושוב את התשובה.

עד כאן ביחס לפוטש הגדול. ב-01:00 הלילה בוצע הפוטש הקטן. שר המשפטים אוחנה, מינוי שחוקיותו מפוקפקת בממשלת מעבר ושנאמנותו נתונה אך ורק לראש הממשלה, הורה על הפסקת פעילות בתי המשפט. בהתאם, הושגה המטרה העיקרית של נתניהו בשנה האחרונה: תחילת משפטו, שאמור היה להתקיים מחרתיים, נדחה ל-24 במאי.

אוחנה חתם על הצו כארבע שעות אחרי התדרוך הממשלתי הרשמי (והעלוב). המטרה היתה להסיט את תשומת הלב התקשורתית והציבורית מהמהלך – מהלך שבוצע בניגוד להנחיית הגורמים המקצועיים. הנהלת בתי המשפט סברה שאפשר להמשיך ולעבוד. המשנה למנכ”ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, אמר שהמלצת המשרד היתה שהכנסת ובתי המשפט ימשיכו לעבוד כרגיל.

או, במילים אחרות, עבריין נמלט הכניס את כולנו למצב של מדינת משטרה כדי שיכול להמשיך ולהמלט מן הצדק. הפוטש הקטן מסוכן פחות מהפוטש הגדול; השפעתו תהיה קצרה יותר; וחשיבותו בכך שהוא מבהיר לנו שאנחנו בידיו של אדם חסר מעצורים, שדאגה לשלום הציבור ממנו והלאה, שמטרתו היא הצלת עצמו.

ועם ממשלה כזו – עם ראש ממשלה כזה, עם שר בריאות שלא מאמין במדע, עם שר משפטים שנאמן לקאפו די טוטי קאפי ולא למערכת המשפט – אנחנו צריכים לעבור תקופה של מגפה, תקופה שבה נצטרך להשען זה על זה ולתת יתר אמון בהודעות הממשלה. תעמוד אתנה לצידנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מהיבריס לאיום מלחמת אזרחים – ביומיים

חמש הערות לאחר בחירות מארס 2020

היבריס: המדגמים של ערב הבחירות ציירו תמונה שקרית של התוצאות, והעניקו 60 עד 61 מנדטים לגוש נתניהו. נתניהו, לא הימין: יצאנו משלוש מערכות בחירות, מהלך חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית, משום שהנוכל מבלפור התעקש לאחוז בקרנות המזבח. משפטו ייפתח בעוד 11 ימים, והוא היה חייב רוב כדי שיתאפשר לו להעביר איזו חוק צרפתי או שטות אחרת שמשנה את חוקי המשחק תוך כדי תנועה.

שופרות הימין פרצו בצווחות שמחה, והשמאל המורגל בתבוסה הלך שוב להתכווץ בפינה. בתוך כל הבלגאן הזה, כמעט ואי אפשר היה לשים לב לעובדה מתמטית פשוטה: 60 קטן מ-61. לנתניהו לא היתה קואליציה.

התפכחות: לא משנה, אמרו השופרות. זה נכון, 60 זה לא 61, אבל – בבוקר יום שלישי – הם העלו אפשרות אחרת. הליכוד יקושש לו עריקים מבין מצביעי גוש הלא-ביבי. הם נקבו בשמות: הנדל, מה שמו שהיה פעם מזכיר הממשלה, עומר ינקלביץ’ שלא ברור מה לעזאזל היא עושה בכנסת; אולי אף אורלי לוי או עמיר פרץ.

הליכוד, בקצרה, ניסה לרמות בבחירות. הוא רצה לשכנע אנשים שנבחרו מטעם מפלגה אחת לערוק אליו, ולבגוד במצביעים שלהם. הוא רצה לקחת קולות של מתנגדי נתניהו ולגנוב אותם. בליכוד הודו שאכן מדובר בהתנהלות שמנוגדת לחוק, אבל הוסיפו שזה בסדר, חוקים אפשר לתקן.

אבל אז הגיעה הספירה של ועדת הבחירות המרכזית וגילתה שנתניהו בעצם הפסיד. גוש תומכי נתניהו עמד על 58 מנדטים וגוש מתנגדי נתניהו על 62. וכפי שמלמדים אלי כותרת ספרי הכתיבה, 62 גדול מ-58.

ביום רביעי, תפסו מתנגדי נתניהו שרגע, אנחנו בעצם הרוב. ושאפשר לעשות משהו עם הרוב הזה. נציגים של כחול לבן והמשותפת החלו להפגש לקראת פרויקט מיוחד: תיקון הלאקונה בחוק ראש הממשלה ושינוי החוק כך שלא יאפשר לנאשם בפלילים להתמודד על תפקיד ראש הממשלה.

הפסקה מתודית: כעקרון, אני נגד שינוי חוקי המשחק ללא דיון ראוי. חוק יסוד לא אמור להיות פלסטלינה. אבל אם יש מישהו שלא יכול להעלות את הטיעון הזה, הרי זו כת נתניהו. התקדימים של נתניהו בנושא רבים ומגוונים.

ב-2000, כשממשלת ברק היתה על סף קריסה, דחף נתניהו בכל הכוח חוק שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. כלומר, שיאפשר לבנימין נתניהו להתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו חדל מתמיכתו בחוק כשברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל החוק היה קרוב לעבור.

ב-2008, תמך נתניהו בשינוי חוק ראש הממשלה באופן זהה לזה המוצע עכשיו: מניעת חבר כנסת מלכהן כראש ממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום. המטרה אז, כמובן, היתה אולמרט. החוק עבר בקריאה טרומית, נערכו בחירות, נתניהו ניצח, ונתניהו שכח מהחוק, שירד לתהומות הנשיה.

ב-2009, עם קואליציה צרה ולחוצה, ערך נתניהו נסיונות עילאיים לשנות את חוק הכנסת, כך שיאפשר לשבעה ח”כים לפרוש ממפלגה ולא רק שליש ממנה. החוק, שכונה חוק מופז, היה מיועד לדבר אחד: לאפשר לשאול מופז ושישה ח”כים לפרוש מקדימה. החוק היה מחושב בדיוק: היה ברור שמופז לא ישיג את 10 הח”כים שנדרשו. נתניהו לא הספיק להעביר את החוק עד שמופז ניצח בפריימריז של קדימה; פיתה את מופז להצטרף לממשלה בעת דיונים מתקדמים על פיזור הכנסת – וזמן קצר לאחר מכן פיזר את הכנסת. קדימה התרסקה מ-29 ח”כים לשניים. לקח, אגב, שצריך לעמוד מול עיני גנץ.

ב-2015, כשלא היו לנתניהו מספיק תפקידי שרים לחלק (כי הממשלה הקודמת הקטינה את המספר ל-18 בלבד), הוא פשוט שינה את החוק מעכשיו לעכשיו, כשהוא חל על הממשלה הנוכחית.

בבחירות 2019 הראשונות, כשעל פי חוק המנדט אמור היה לעבור לבני גנץ, ביצע נתניהו מחטף באמצעות סריסו הנרצע יולי אדלשטיין, ופיזר את הכנסת שוב מבלי לתת לגנץ את המנדט.

בבחירות 2019 השניות, שוב השתמש נתניהו בסריס אדלשטיין כדי לנסות לדחוף ברגע האחרון את חוק המצלמות, שהמטרה המפורשת שלו היתה להרתיע בוחרים פלסטינים מלהגיע לקלפיות. הנסיון נכשל בקושי.

היסטריה: משהתחוור לאספסוף הביביסטי שוואלה, הוא הפסיד, ושאלילו עומד לעמוד למשפטו, הוא פרץ בצווחות. תוך זמן קצר, כותב בכיר בישראל היום תמך במלחמת אזרחים אם החוק יעבור. מאוחר יותר באותו היום, העביר נתניהו מסר דומה: בחוצפת שקריו, הוא טען שהגוש התומך בו מכיל 58 מנדטים, הגוש המתנגד לו מונה 47 מנדטים בלבד – כי את קולות הפלסטינים לא סופרים. “הרשימה המשותפת […] הם כמובן לא כלולים במשוואה הזו, וזה היה רצון העם.” אם החוק יעבור, הוא הזהיר, “חברי ואני ומיליוני אזרחים שבחרו בנו לא יתנו לזה לקרות.”

במחי מספר משפטים, נתניהו הפך לכהנא מלא-מלא. הפלסטינים הישראלים הם לא ישראלים. את הקולות שלהם לא סופרים. ואם ינסו לשתף אותם בממשלה, תהיה פה מלחמת אזרחים.

במילים אחרות, הדמוקרטיה הישראלית היא עכשיו מדינת אפרטהייד. אם המרכז-שמאל יעלה לשלטון, נתניהו לא יכבד את החלטתו ויאיים בהוצאת מיליונים לרחובות.

ועל כן, עם כל ההסתייגויות משינוי חוק יסוד תוך כדי משחק, עת לעשות ליהוה, הפרו תורתך. אי אפשר להקפיד על קוצו של יוד עם אדם שבמחי יד שולל את אזרחותם של יותר ממיליון אזרחים. העבירו את החוק. שימו קץ לשלטון היחיד של נתניהו. בנו ממשלה שתפקידה להעביר את תקופת הקורונה עם יד אמונה על ההגה, ואחר כך נלך שוב לבחירות. ואם נתניהו ינסה להוביל התקוממות אלימה, יש להורות למאבטחי השב”כ שלו לעצור אותו, ואחר כך להעמיד אותו לדין על בגידה.

הבעיה, כמובן, היא שיש לנו עסק עם אנשים כמו גנץ, שספק אם יוכלו לעמוד במבחן כזה. אלא שאם ייכשל בו, ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה.

אני מרוצה מהבחירה שלי: בחרתי, כידוע, במשותפת. הסיבה לכך היה, בין השאר, להבהיר לשמאל-מרכז הישראלי שהוא לא יוכל להגיע לשלטון בלי קולותיהם של הפלסטינים הישראלים – ושבהתאם, הוא צריך להתחיל להתחשב בהם. מעין המצב שהיה בדרום ארה”ב לאחר חוק זכויות האזרח, כשפוליטיקאים נאלצו להתחשב בקולות המיעוט במקום להתעלם מהם. לא תיארתי לעצמי שהדמוקרטיה הישראלית תוושע או תיפול בקולותיהם, אבל זו אירוניה נאה שאני חי איתה טוב.

יהיו השלכות, כמובן. הליכוד יהפוך לתנועת כ”ך. אבל הוא כבר היה בדרך לשם הרבה מאד זמן, ביתר שאת בשנה האחרונה. אולי הדחת נתניהו תהפוך את הליכוד מכת לתנועה אידיאולוגית, כזו שיש לה אפילו מצע.

אשר למה שנשאר מהשמאל הציוני, עגו”ם (עבודה גשר ומרצ) הצליחו לאבד כ-40% מקולותיהם. חלק נדד לכחול לבן, חלק העדיף את השמאל על פני הציונות והלך לרשימה המשותפת. יש לקוות שבחלק השמאלי יותר שברשימה יעשו חושבים על המשך העתיד שלהם, כי בלי שינוי חד לא נראה כזה. שוב למדנו, אגב, שאורלי לוי היא בלון מלא אוויר חם ושלא מביא קולות. מי יודע, אם היו מוותרים עליה ומכניסים את סתיו שפיר, אולי זה היה נראה אחרת.

בצד הימני, למדנו שהמגזר הערכי בעיני עצמו שווה שישה מנדטים בערך, ושרפי פרץ – בערך מנדט אחד. יש לזכור את זה בעתיד.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צאו להצביע (קצר)

צאו להצביע. בימים אלה נערכה עצרת הזכרון לנפגעים במצעד בסלמה, אלבמה, אנשים שחורים שבסך הכל רצו לקבל את זכות ההצבעה. הם נתקלו באלימות לבנה ממסדית מטורפת, כמעט מהסוג שאנחנו מפעילים בגדה על בסיס יומי. אבל שם היו מצלמות, והאנשים האלה היו בכל זאת אזרחים, והם זכו בזכות ההצבעה.

וכתוצאה מזכות ההצבעה לשחורים, ארה"ב השתנתה. לא בקצב הראוי, כי הזכות החוקית מתקשה להתמודד עם מאות שנים של שנאה ממוסדת, אבל השתנתה. עכשיו, תחת בית משפט עליון שמרני, היא מוסגת שם לאחור. את המשמעות של זכות הצבעה ושל בחירות חופשיות למדים בעיקר כאשר אין יותר כאלה. הו, תמיד יהיו כאן בחירות – המשטר הציוני זקוק להן לפסאדת ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שלו, כדי להסתיר את אלה שאין להם זכות הצבעה. אבל אלה לא יהיו בחירות בעלות משמעות. בשנים האחרונות, בעיקר תחת נתניהו, אנחנו חווים צמצום מתמשך של המרחב הדמוקרטי. לאט לאט, נשללת הלגיטימציה של מפלגות שאינן מהימין.

ראש הממשלה רואה בעצם הנסיון החוקי לחלוטין להחליף אותו נסיון פוטש, והימים האחרונים הוכיחו עד כמה הוא נטול מעצורים. אז צאו להצביע, כדי שלהצבעה שלכם בעוד כמה שנים תהיה משמעות; כדי שלא תצטרכו לבחור בין מועמד מהליכוד ובין מועמד בובה שהליכוד העמיד.

כן, הצבעה היום היא קרב בלימה. אין הרבה דברים מרשימים או מרגשים בקרב בלימה, אבל הוא הכרחי. אז צאו להצביע.

והצביעו נכון.

(יוסי גורביץ)