החברים של ג'ורג'

כן, ואף על פי כן

כמה טיעונים נגד המאבק בנושא הכותל

גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.

חזרתם? יופי.

המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.

ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”

אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.

אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)

מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.

החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.

והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.

פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.

הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.

מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.

בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.

אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל

יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.

אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.

דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.

או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.

הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.

deri

כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.

קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.

אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צה”ל נכנס לעסקי האינקוויזיציה

במובן העמוק ביותר, בצה”ל שכחו מה זה להיות יהודים

חמושים שגויסו לצה”ל, שמוגדרים במשרד הפנים כנוצרים או חסרי דת, דיווחו לאחרונה כי הם נדרשו להגיע, בפקודה, לטקס שבו הוסבר להם שהם צריכים לעבור גיור ושהצבא, בחסדו, יאפשר להם זאת. בצה”ל אומרים שהמטרה היא “לחזק את תחושת השייכות של החיילים העולים וילדיהם למדינת ישראל וצה”ל.” בצבא מודים שמדובר בכפיה: “החיילים העומדים בקריטריונים מוזמנים לכנס הסברה על אודות הקורס, שאליו מחויב החייל להגיע על מנת שתהיה לו היכולת לקבל החלטה מושכלת ביחס לרצונו להשתתף בתכנית. חייל שבוחר בתום הכנס לחתום ויתור, לא יוזמן לכנס נוסף והתהליך עמו ייפסק. במידה וחייל בחר להשתתף בתכנית אך מעוניין לפרוש, הוא זכאי לכך בכל עת.”

מה שאנחנו רואים פה הוא התפיסה, שהוטמעה בימיו של העבריין אלעזר שטרן – מי שהגניב מידע על חייל סורר מרשות הצבא והעביר אותו לבעל הטור יאיר לפיד, ואחר כך הפך לחבר כנסת במפלגתו של לפיד – על פיה חייל יהודי הוא בהכרח חייל טוב יותר. התפיסה הזו היתה גוררת הרמת גבה אצל שורה של מצביאים, מיוליוס קיסר דרך ג’ינג’יס חאן וכלה בארווין רומל, אבל את המסמר נטול הראש שנעץ שטרן בתודעה של צה”ל קשה לחלץ.

חשוב לציין: צה”ל רוצה לגייר אותך, אבל רק אם הוא רואה בך יהודי אבוד. צה”ל לא היה מעז להציע קורסי גיור למוסלמים, דרוזים או נוצרים ילידים; ברור היה לו שנסיון כזה היה גודע באיבו כל מגע בין צה”ל ובין האוכלוסיות הללו. אז מסתבר שאתה יכול להיות חייל מעולה אם אתה דרוזי, מוסלמי או דרוזי, אבל לא אחד מאבותיך היה יהודי. זה השלב שבו צה”ל פוסע פנימה כדי להגשים את היעוד שלך, גם אם לא היית מודע לכך, וגואל את הנשמה שלך באמצעות הליך גיור מזורז.

ואם צה”ל לא היה מעז לעשות את זה לחיילים דרוזים, הוא עושה את זה לחיילים שמגיעים מחבר העמים – ומשם מגיע רובם המוחלט – משום שהם קבוצה חלשה ולא מיוצגת. לך תסביר מה אתה עושה במדינה היהודית, אם העזת להגיע אליה כשאתה לא יהודי.

התהליך עובד כך. צה”ל מקבל מידע ממשרד הפנים על ההשתייכות הדתית של המגויסים, ובמידה והם “עומדים בקריטריונים” – יש להם הורה יהודי או סב יהודי, אך הם עצמם מכריזים על עצמם כנוצרים או כחסרי דת – הוא מציע להם הצעה שקשה מאד לסרב לה. החייל נדרש להתייצב לקורס שבו מסבירים לו שהוא יהודי סוג ב’ ושצה”ל פה כדי להציל אותו. הוא חייב להגיע לכנס הזה. ההשתתפות שלו בקורס ההמשך, כלומר בהליך הגיור עצמו, היא ברירת המחדל; הוא צריך לחתום ויתור אם הוא לא רוצה להמשיך. במונחים טכניים, זה opt-out: אתה נדרש להשתתף ונאלץ לבצע צעדים מודעים כדי לצאת.

מה יקרה לחייל שיסרב? בצה”ל אומרים שכלום. האם, כחייל, היית מאמין לדבר כזה? מי יתקע לידך שאין סימון שקט בתיק האישי שלך, סימון שישפיע על היכולת שלך – נניח – לצאת לקורס קצונה, או לקבל סיווג בטחוני? כמי שניסו לאלץ אותו לצאת לקצונה, אני זוכר טוב מאד את המשמעות של ההתעקשות על שלך מול הצבא. מישהו באמת חושב שחיילים מגיעים לקורס כזה עם איזשהו רצון חופשי?

נסו לתאר לעצמכם את השערוריה שהיתה פורצת אילו צבא צרפת היה מזמן חיילים יהודים לקורס התנצרות, מודיע להם שיש להם כמובן זכות ויתור אבל שצרפתי טוב הוא צרפתי קתולי ושהמטרה של הקורס היא לחזק את השייכות שבין החיילים היהודים ובין הרפובליקה הצרפתית והצבא הצרפתי. נשמע מגוחך? זה משום שזה מדגים את ההבדל שבין מדינה דמוקרטית ובין מדינה יהודית. נשמע מבהיל? כי כן, אבות אבותינו היו בסרט דומה מאד, וגילו שקשה לצאת באמצע. מסתבר שמישהו בצה”ל שכח מה זה להיות יהודי.

אתה קורא את זה ומברך על הרגע שבו קצין זועם בדובר צה”ל הודיע לך שאתה לא מכבד את הצבא, את המדינה היהודית ואת הדת היהודית.

ונקודה אחרונה: החיילים שמוצאים את עצמם נגררים לקורס שבו ימירו את דתם, עשויים לגלות אחר כך שהכל היה לשווא. המדינה תכיר בגיור, היא מבטיחה, אבל מי שיחליט אם אתה מספיק טוב להתחתן בישראל יהיה בסופו של דבר דיין חרדי.

(יוסי גורביץ)

הכלב שלא נבח

ישראל נמנעת מלתקוף את הקרמטוריום של אסד, למרות שהדבר לגמרי ביכולתה

ממשל טראמפ הודיע שלשום (ב’) שמשטר אסד מפעיל קרמטוריום בכלא סדניא שבדמשק, שם הוא רוצח עשרות עצירים מדי יום ואז משמיד את גופותיהם. הידיעה זכתה לתשומת לב ניכרת בתקשורת היהודית אתמול, כשבין השאר בן דרור ימיני מקונן על כך שהעולם שותק.

וואלה. טכנית, העולם לא שותק. כמעט כל מעצמה מעורבת בדרך כלשהי במה שקורה בסוריה, והנושא הסורי לא יורד מסדר היום העולמי כבר חמש שנים. יש על סוריה סנקציות כבדות והיא הופצצה לאחרונה על ידי ארה”ב. אבל ככה זה: קרמטוריום מקושר לשואה, ובשואה כידוע בעלות הברית – שאיבדו עשרות מיליונים במאבק נגד מעצמות הציר, אבל זה לא דם יהודי אז זה זניח – לא עשו כלום. האינסטינקט של תועמלנים כגון ימיני רואה “קרמטוריום”, ומיד מוסיף “שתיקה.”

יש רק בעיה אחת בטיעון הזה. המדינה עם הנסיון הרב ביותר בהפצצה של סוריה נמצאת ממש לדרומה. היא מבצעת גיחות, מוכרזות ולא מוכרזות, בסוריה על בסיס שבועי. ראש הממשלה שלה הודיע לאחרונה לפוטין שלא יעלה על הדעת שהאזורים הבטוחים בסוריה ימנעו ממנה לתקוף שיירות של חיזבאללה.

כלומר, למדינה היהודית היחידה במזרח התיכון יש את היכולת, האמצעים, ועכשיו גם את המידע המודיעיני המדויק שיאפשר לה הפצצה של הקרמטוריום בכלא סדניא. כל מה שצריך הוא רצון. ורצון, למרבה הפלא, אין.

למה? מסיבות אנוכיות מוכרות. הגיחה עשויה להסתבך וטייסים עשויים למות, או, גרוע מכך – המדינה היהודית מעדיפה את החיילים שלה מתים, ע"ע נוהל חניבעל – להשבות. אין לדעת האם הפצצה של הקרמטוריום לא תעצבן את הרוסים, שמחזיקים את משטר אסד בחיים. הם עשויים לפתוח באש על מטוסינו או סתם לספק לאיראן עוד נשק. הם גם עשויים לתת אור ירוק לכל מיני מיליציות שהשליטה בהן עמומה לפתוח באש לעבר ישראל. ואחרי הכל, את מי אסד שורף שם? ערבים. שיישרפו. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

שזו עמדה צינית, מאוסה, משתפת פעולה עם רצח עם ושגרתית לגמרי. היא משותפת להרבה מאד מדינות במצבים דומים. למעשה, החריגה ממנה וההתעקשות לצאת לפעולה צבאית למטרות הומניטריות היא-היא החריג. יש לציין שישראל התנגדה לפעולות כאלה: כאשר ארה”ב התערבה בקוסובו, שר החוץ אריאל שרון התנגד לפעולה ההיא כי יום אחד, חשש, התקדים יכול לפעול כנגד ישראל.

לומר שזה נורא אבל אנחנו לא מוכנים לסכן את האינטרסים שלנו כדי להפסיק את זה, זה הדיבור הכפול הרגיל של העולם. ישראל מוסיפה נדבך שלישי לצביעות הזו: לא רק שהיא – שמסוגלת יותר מכל מדינה אחרת (פרט, יש להניח, לרוסיה) להפסיק את מה שקורה בסדניא – נמנעת מכך, היא עוד מטיפה מוסר למדינות אחרות ומאשימה אותן בכך שהן לא עושות דבר, כאותו החזיר הפושט טלפיו ואומר “ראו, כשר אני.”

לזכור את הצביעות הזו לפעם הבא. ודי בטוח שתהיה הפעם הבאה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חרפה לגלימה

משה דרורי מוכיח, שוב, שמסוכן לתת ליהודים אורתודוקסים סמכות שפיטה

השופט משה דרורי, בעוונותינו סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, שחרר ללא הרשעה מחבל יהודי שיידה בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. הפיגוע התרחש זמן קצר לאחר חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים מבני המגזר, ביוני 2014, ולטענת המחבל היהודי – ששמו לא הותר לפרסום – הוא חש טראומה עקב החטיפה, שכן אחד החטופים היה בן מחזורו.

דרורי פסק ש”אכן מדובר בעבירות חמורות”, אבל פצצת התבערה והאבנים לא פגעו באיש; שהמפגע הוא “נער נורמטיבי”; שהוא עבר “טרגדיה וחיים לא פשוטים”; שהמפגע הביע חרטה על המעשה; ושהוא מעוניין בשירות קרבי בצה”ל, שהרשעה עשויה לפגוע בו. אי לכך ובהתאם לזאת, נמנע דרורי מלהרשיע את המחבל וכזר עליו עונש לתועלת הציבור ללא הרשעה.

לח”מ אין יותר מדי הערכה למערכת המשפט הישראלית, על אחת כמה וכמה כשהיא באה לדון בקורבנות פלסטיניים או במחבלים יהודים. אף על פי כן, פסק הדין של דרורי הוא חרפה אפילו ביחס למקובל.

נפרק את הטיעונים אחד-אחד. ביחס לטענה – שהיא אכן טענה קריטית – שהמפגע לא הצליח לפגוע באיש, הטענה הזו לא עומדת למפגעים פלסטינים. גם אם הם השליכו בקבוק תבערה שלא פגע באיש והם מתרחקים מהמקום לא חמושים, יש סיכוי סביר מאד שהם יירו על ידי החמושים האמיצים שלנו. אם הם לא יירו אבל ייתפסו, הם יילכו לכלא במלוא חומרת הדין. יש לציין שהמפגע היהודי והמפגע הפלסטיני גרים באותו האזור, אבל נשפטים בשתי מערכות משפט שונות.

באשר לטענת הטראומה, גם אם נניח שהמפגע היהודי אכן סובל מטראומה – וטענת “המשוגע התורן” היא טענה נפוצה בקרב מחבלים יהודים – הרי שהטענה הזו כלל לא היתה עומדת למפגע פלסטיני. חלק ניכר מהתוקפים הפלסטינים יוצאים לתקיפות משום שקרובי משפחה או ידידים שלהם נפגעו, לעתים קרובות נהרגו, על ידי חמושינו האמיצים. אם הם שורדים את ההתקפות – וחמושינו הורגים אותם, כאמור, גם כאשר הם לא מהווים סכנה – העובדה שהם פעלו כנקמה על פגיעה בקרובים לא תעמוד להם. יתר על כן, מערכת הבטחון שלנו תנסה להחריב את בתי משפחותיהם כנקמה, גם אם המפגע עצמו נהרג.

ואשר ל"נורמטיביות" של המפגע – כאן קשה לחלוק על דרורי. אין ספק שמחבל יהודי הוא נורמטיבי במגזר הזה.

חשוב לציין שעיני אינה צרה בעורך דינו של המפגע, איתמר בן גביר; הוא עשה כמיטב יכולתו המוכחת עבור הלקוח שלו. אם אתם נחשדים אי פעם בעבירה פלילית, אני לגמרי ממליץ על שירותיו. לא, הבעיה היא לא בבן גביר. הבעיה היא בדרורי.

אתם עשויים לזכור את השופט דרורי מפסק דין מקומם שכתב בשנת 2009, שבו נמנע מלהרשיע אברך מקושר, שדרס במכוון קופאית אתיופית שניסתה למנוע ממנו לצאת מבלי לשלם. דרורי גזר על הנאשם היהודי 180 שעות שירות, ואת ההמנעות מהרשעה נימק בשתי סיבות: קודם כל, על פי דיני הרמב”ם, עצם העובדה שהדורס ביקש את מחילתה של הנדרסת אומרת שהוא חזר בתשובה, ועל כן אפשר להמנע מהרשעה; ושנית, משום שהרשעת הדורס היתה פוגעת בסיכוייו להפוך לדיין.

נראה מוכר?

בפסק הדין מ-2009, קבע דרורי שיש לאמץ את כללי הדין העברי בכל סוגיה. והנה, הפעם בא לפניו מקרה של גבר יהודי צעיר, שמילא כהלכתה את מצוות הנקמה, ושניסה לפגוע באנשים שעל פי ההלכה הרמב”מית בכלל לא ברור שפגיעה בהם אסורה. מה הפלא, אם כן, ששוב יצא לו פסק דין כזה?

כשכתבתי על הנושא לפני יותר מדי שנים, ציינתי ש”אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי 'טוב': הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.” זה היה צפוי, צפוי לגמרי; ואף על פי כן, דרורי נשאר בתפקידו.

נקודה אחרונה שיש לעמוד עליה: דרורי נמנע מלהרשיע את המפגע היהודי משום שהרשעה תפגע בגיוסו לשירות קרבי. כלומר, הוא נמנע מלהרשיע אדם שזרק פצצת תבערה לעבר אנשים חפים מפשע, כדי שזה יוכל לשאת נשק ברשות ובסמכות מול אותם אנשים חפים מפשע.

מה נותר עוד לומר, פרט לקוות שגם פה, כמו במדינות עוול אחרות, יהיה בעתיד משפט שופטים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכו בערבים והצילו את התחת

מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לתקוע אצבע בעין לחמישית מתושבי המדינה

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יתנו, לא יקבלו

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כיצד מרקדים לפני

מה מטריד באמת בפרשת הרבצ”ר המרקד

הרב הצבאי הראשי לצה”ל, תא”ל רפי פרץ, עורר סערה בימים האחרונים לאחר שנחשף סרטון שבו הוא רוקד בחתונה יחד עם איציק שפירא, אחד משני הכותבים של “תורת המלך.” זה, כזכור, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים שהיועמ”ש וינשטיין החליט שאיננו מהווה הסתה. שפירא נחשב לאחד הרבנים היותר קיצוניים בגדה המערבית ובשעתו אף פרסם פסק הלכה שמתיר ביצוע פעולות תגמול כנגד פלסטינים בשבת. המראה של פרץ רוקד עם שפירא ואף שם את כומתתו על ראשו של שפירא וחובש את מגבעתו של שפירא, עורר על כן עניין מוצדק.

צריך לומר מה אין פה: אין פה הזדהות של פרץ עם שפירא. השניים היו בחתונה, פרץ הוזמן על ידי אבי החתן, והם היו במעגל ריקוד. זה הכל. אבל.

בכל זאת יש סיבה להיות מוטרדים מהסרטון הזה. כשמדברים על אנשי תג מחיר ותורת המלך – שהיא הביסוס ההלכתי לפגיעה בחפים מפשע פלסטינים – מקפידים לומר לנו שמדובר בקיצונים, מה זה קיצונים, יש רק איזה 100 כאלה ואיכשהו הם בכל מקום. הם מוקצים מחמת מיאוס, אומרים לנו; לכל מחנה יש קיצונים; ושמענו שהקיצונים שלכם השחיתו פעם סטיקר של בנט, אז מה אתם רוצים.

מה שהריקוד המשותף מערער הוא את התפיסה שמדובר בשני מחנות שונים לגמרי, שבכלל לא מתערבבים. כמובן, התפיסה הזו אף פעם לא היתה הגיונית. מדובר במעגלים שמסתובבים זה בתוך זה. אבל מי שמביט במציאות דרך עיניו של יאיר לפיד, או מי שנותן לאנשים כמו נפתלי בנט לסמא את עיניו, היה משוכנע שיש כאן שני קטבים.

אז לא, תועבה כמו שפירא ודמות ממסדית כמו פרץ מגיעים לאותן החתונות ורוקדים באותם המעגלים. הם מכירים אותם אנשים, קוראים אותם עיתונים, מקשיבים לאותם רבנים (גם אם לא תמיד מסכימים איתם.) אין חציצה, זה אותו המחנה.

כמובן, זה לא אומר שפרץ בהכרח מאמץ את העמדות של שפירא. הוא, למשל, גינה התקפות של מתנחלים על בסיסי צה”ל. זה אמנם קצת מתבקש מהרב הצבאי הראשי, אבל לצערנו כיום זה לא לגמרי מובן מאליו. חשוב לציין שאני לא נטפל לפרץ: פרץ הוא לא הבעיה. אחרי הכל, הישיבה של שפירא – הישיבה ביצהר – מומנה על ידי משרד החינוך בשנים שבהן נכתב “תורת המלך” ושפירא משך אז משכורת ציבורית. וגם שפירא הוא רק חלק מהבעיה: מזכירות ההתנחבלות שבה הוא גר, יצהר, ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר לצה”ל את הפורעים שתקפו חיילי צה”ל. היא החליטה שלא.

וזו הנקודה: יצהר ממומנת מכספי ציבור וממוגנת על ידי חיילי צה”ל. כותבי תורת המלך משכו משכורת ציבורית מהמדינה. הם אולי לא במרכז של הממסד, כמו פרץ, אבל הם לגמרי חלק מהממסד. אם הממסד הרבני האורתודוקסי “המתון” – בהנחה שיש כזה, הנחה שאני כופר בה – אכן היה מזדעזע מהדברים שכתב שפירא, ואם אכן היה רואה בהם חילול השם, היינו רואים חרם עליו ועל הישיבה שלו, או איסור על שיתוף פעולה איתו ואיתה. במילים אחרות, שפירא היה יכול לרקוד רק עם החסידים שלו וקיצונים דומים.

ומה שמטריד הרבה אנשים בפרשת הרבצ”ר המרקד הוא שהיא ממוטטת את הטענה כאילו יש הפרדה בין “הקיצונים” ובין “המתונים”; כאילו שיכולנו להבחין במבט בין שפירא ובין פרץ, אלמלא לבש האחרון מדים. בקצרה, שהקיצונים שתומכים בשריפת ילדים “אם ברור שיגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם” רוקדים עם ה”מתונים” שחושבים שצריך לשרוף ילדים אבל זה הג’וב של צה”ל, ולאף אחד מהצדדים אין בעיה עם זה.

ועוד דבר אחד: קצת קשה לגלות כבוד לבית המשפט, כשהשופט העליון והמשנה לנשיאה רובינשטיין מקיא על הגלימות. בפרשת שובת הרעב אל קיק התגלו שופטי בג”צ, כרגיל, כנושאי המים של הממסד הבטחוני.

runinstein

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, צרת היהודים

התנהלותו של בנימין נתניהו פוגעת ביהודי העולם, וקשה להאמין שהוא לא מבין את זה

ראש ממשלת ישראל אוהב לראות את עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי.” יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. אפשר להתחיל מכך שרוב היהודים בעולם בחרו אקטיבית שלא לחיות בישראל, ובהתאם גם לא בחרו בבנימין נתניהו לשום דבר. בעיה שניה היא העובדה שכאשר נתניהו רואה בעצמו את “ראש ממשלת היהודים,” הוא מצהיר שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים שאינם יהודים. זה לא בדיוק חדש וזה לא התחיל עם קמפיין V15/הערבים נוהרים אל הקלפיות של הבחירות האחרונות: הסיסמה שבחסותה נבחר נתניהו ב-1996 היתה “נתניהו טוב ליהודים” של ארגון השנאה חב”ד (במימון זר של מיליונר אוסטרלי, נזכיר.)

אבל אלו בעיות של ישראלים, ובזמן האחרון נתניהו עושה הכל כדי לוודא שהוא יהפוך מבעיה מרכזית של הישראלים לבעיה המרכזית של כמה שיותר יהודים. בשבוע שעבר הוא נשא נאום-רשת אל היהודים האמריקאים, בו קרא להם לצאת נגד מדיניות הנשיא שלהם בנושא ההסכם עם איראן.

כל כך התרגלנו לעובדה שנתניהו הוא בובה של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, שבוחש עבורו – בין אם מדובר בהיענות לקריאה מפורשת או בקריצה של בעל חובו, אין לדעת – בפוליטיקה האמריקאית; כל כך התרגלנו שתפקיד ראש ממשלת ישראל משמש אותו בעיקר לקידום אינטרסים של הרפובליקנים ובעלי ההון בארה”ב, שהמהלך הזה חלף כמעט בלי תשומת לב. אחרי הכל, אחרי הפארסה של הנאום בקונגרס, שאת ההזמנה אליו קושש נתניהו בקנוניה עם רפובליקני אחר ומאחרי גבו של הנשיא, זה נראה כמו זוטי דברים.

אבל זה לא המצב. לראשונה, “ראש ממשלת היהודים” מדבר ישירות אל יהודי מדינה אחרת ותובע בגלוי את נאמנותם – ברגע משברי במדיניות החוץ של ארצם. הוא דורש מהם להצהיר, בנקודה שבה ברור שבה האינטרסים של ארצם ושל ישראל נפרדו, על נאמנותם למדינה שבה הם אינם אזרחים ושלה לא נשבעו שבועת אמונים. הוא אומר, במשתמע, שדמם ודתם חשובים מלאומיותם.

ישנם ללא ספק מספר יהודים שמסכימים איתו: השוגר דדי שלו, למשל. אבל רוב יהודי ארה”ב – רוב גדול מהם, נזכיר, הם מצביעים קבועים של המפלגה הדמוקרטית; רוב גדול הצביע פעמיים עבור אובמה – ודאי נחרדו. נתניהו שב והעלה באוב את העלילה האנטישמית על נאמנות כפולה, את הטענה שהיהודים ברחבי העולם אינם נאמנים למולדתם אלא לישות זרה, על-מדינתית.

במילים בוטות יותר, נתניהו ואדלסון מפיחים חיים באגדה הרצחנית של זקני ציון. ומדובר, אין צורך לומר, באגדה. רוב מוחלט של יהודי ארה”ב נאמנים לארצם. הבוגד המובהק מקרבם, פולארד, הוא הרפתקן בזוי שניסה למכור תמורת בצע כסף את סודות ארצו גם לאוסטרליה ופקיסטן. אבל כשרואים איך נשיא ארה”ב צריך להלחם מול כמה אוליגרכים יהודים וחברי הסנאט הקנויים שלהם, כאשר העילה היא ישראל, ישראל ושוב ישראל, ההבדל בין האגדה ובין המציאות – העובדה שמדובר בקומץ אוליגרכים עם שגעון גדלות ויותר מדי כסף, ולא באוכלוסיה היהודית-אמריקאית בכללה – נראה למי שלא בקיא בנושא דק מאי פעם.

הרי מחזה זה לא יעלה על הדעת מצד ראש מדינה אחר. אם, נניח, אנגלה מרקל תקרא לתושבי ארה”ב יוצאי גרמניה לסייע לה במאבק על הצבת כוחות אמריקאים בגרמניה, זה יהיה משבר דיפלומטי. מישהו מעלה על דעתו את ראש ממשלת אירלנד קורא לאירים האמריקאים להציף את חברי הקונגרס שלהם במסרים למען תמיכה בהסכם סחר כלשהו עם אירלנד?

לא, זה תרגיל שרק ישראל מרשה לעצמה – ובעיקר ישראל של נתניהו. הוא מרשה זאת לעצמו משום שהוא יוגע שרוב האנשים יחששו לצאת נגדו, משום שהם יואשמו אוטומטית באנטישמיות. התוצאה, כמובן, לגיטימציה רחבת היקף של האנטישמיות.

המדיניות הזו של נתניהו, וזו מדיניות, בולטת בעיקר בארה”ב, אבל לא מוגבלת אליה. כשנתניהו קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולהגר לישראל, הוא אומר שמולדתם לא יכולה להגן עליהם ושהיא לא ראויה לנאמנותם. וכמובן, עצם אמירת הדברים מערערת את הלגיטימיות של יהדות צרפת: למי אתם נאמנים, לממשלת הרפובליקה הנבחרת או למדינה בצד השני של הים התיכון?

והתרגיל האחרון בתחום מגיע באיטליה. נתניהו, שהוא גם שר החוץ, מינה לאחרונה את פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל באיטליה. נירנשטיין עדיין מחזיקה באזרחות איטלקית, עליה היא תצטרך לוותר. לפני כחודש היא התמודדה, והפסידה, על תפקיד ראש הקהילה היהודית של איטליה. לפני חודש היא היתה איטלקיה למהדרין; בעוד מספר שבועות היא תהיה נציגת ישראל באיטליה.

הקהילה היהודית המקומית לא מרוצה, ואפשר להבין אותה. המהירות המסחררת שבה מי שהיתה חברת פרלמנט איטלקית עוברת להיות שגרירה של מדינה אחרת צפויה להעלות את טענת הנאמנות הכפולה גם באיטליה.

נתניהו ממנה אזרחית איטליה ממוצא יהודי לשגרירת ישראל שם; הוא מינה שני שגרירים כאלה בארה”ב (מייקל אורן, שנאלץ לשם כך לוותר על אזרחותו האמריקאית, בה החזיק עד מינוי, ורון דרמר, שוויתר עליה לפני שנים); הוא מכריז על עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי”; הוא קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם; ובמקביל, ממשלתו משקיעה יותר ויותר כספים ביהודי התפוצות – הידיעה האחרונה מדברת על יותר מחצי מיליארד שקלים שיושקעו ב”בלימת ערעור היסוד היהודי במשפחה” בתפוצות, במה שנראה כמו תרגיל מסריח מפז”לניקי קלאסי להעברת כספים למקורבים.

אז יכול להיות שאלה רק נקודות, אבל צריך לשקול את האפשרות שמדובר בתכנון. שנתניהו פועל במכוון ובמודע לערעור הבטחון של יהודי התפוצות בארצותיהם, כדי להבנות מהאסון שלהם; שהוא רוצה הגירה מסיבית של יהודים לישראל כדי להציל את מה שאפשר מה”מאזן הדמוגרפי”, ושהוא רוצה שההגירה הזו תהיה בתנאים כל כך מלחיצים, שאף אחד פה לא יעז לומר שיש כאן יותר מדי אנשים גם כך ושהציבור לא שורד בתנאי המחיה האלה. כי, מה, לא שמעת על כך שהיתה עליה באנטישמיות באיטליה לפני שבוע? צריך למצוא מקום ליהודי פאדובה. וכמובן, המקום הזה יהיה בגדה.

הציונות תמיד הלכה יד ביד עם האנטישמיות; תמיד היתה לה אותה המטרה של ריקון הגולה מיהודיה. אבל אף ראש ממשלה לפני נתניהו לא העז להכות כך בנקודות התורפה של הקהילות היהודיות, ולהציג אותן בגלוי כמשת”פיות של מדינה זרה.

כמו תמיד, כשמדובר בנתניהו צריך קודם כל לחשוד בכשלון, לא בזדון; אבל יכול להיות שיש כאן גם תוכנית. מבחינת יהודי העולם, ההבדל לא ניכר לעין. הם צריכים לומר ל”ראש הממשלה היהודי” בקול גדול שעם כל הכבוד, יש לו מספיק בעיות בישראל, ושבהתחשב בשיעור ההצלחה המפוקפק שלו, הם לא רוצים ולא צריכים את עזרתו. חיבוק הדב של נתניהו מסכן קודם כל אותם, והם צריכים להתעורר.

ועוד דבר אחד: גם היום, עצרו השב”כ ופשל”א מספר קטינים יהודים בגדה והם מחזיקים אותם בלי גישה לעורך דין. גם היום, התקשורת היהודית עוברת בשתיקה יחסית על הזליגה למדינת משטרה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)