החברים של ג'ורג'

החורבות המעשנות של מדיניות ליברמן

ישראל היא בעלת ברית שקטה של רוסיה בכיבוש אוקראינה. זה לא משתלם לה – ועכשיו המידע הלא נעים נחשף

יש משהו מגוחך בבחינה של מדיניות החוץ של ישראל, בימים שבהם אין בכלל שר חוץ, כשסגנית השר אומרת שאנחנו צריכים לצטט לגויים הרשעים את רש”י כדי שיבינו, וכשלמנכ”ל המשרד ממונה האיש ללא תכונות, דורי גולד, אבל בכל זאת.

הכוחות האוקראינים, שעומדים על נפשם במשך יותר משנה כנגד פלישה של מיליציות רוסיות, הפילו בימים האחרונים שני מל”טים. המל”טים האלה, על פי הצילומים שמגיעים מאוקראינה, הם מל”טי Searcher 2 שנמכרו על ידי התעשיה האווירית לרוסיה או פותחו בשיתוף של התעשיה האווירית ברוסיה.

ישראל מכרה לרוסיה את המל”טים הללו ב-2010. העסקה נחתמה בתקופה שבה שר החוץ ליברמן פמפם את התפיסה האווילית עד דמעות שישראל צריכה להתקרב לרוסיה על חשבון ארה”ב. זו היתה תגובה לנאום קהיר של אובמה. חלק מההבנות השקטות, כך פורסם באותה העת, שמאחורי עסקת המל”טים היו שרוסיה תמנע, בתגובה, מלמכור לאיראן טילי נ”מ מדגם S-300, שחיל האוויר יילל שהם אשכרה מסוגלים לגרום לו אבידות אם יתקוף את איראן.

שנה אחת אחרי עסקת המל”טים, מגיע ליברמן לרוסיה, אחרי זיוף בוטה בבחירות לפרלמנט שם, ומברך את פוטין על עריכת בחירות הוגנות. משקיפים בינלאומיים דווקא מצביעים על הזיופים, ומזכירת המדינה האמריקאית קלינטון מגנה אותם, אבל לליליפוטין שלנו זה לא משנה. באותה ההזדמנות, מודה ליברמן לפוטין על אי מכירת טילי האס-300 לאיראן. המשקיפה של ליברמן, אגב? פאינה “שחיתות” קירשנבאום.

חלפו ארבע שנים מעסקת המל”טים, ורוסיה המשיכה להצביע נגד ישראל בכל הזדמנות. האמת, סביר לגמרי. לרוסיה יש שורה של קליינטים במזרח התיכון. הקליינטים האלה, שריד לימי המלחמה הקרה, עוינים לישראל. רוסיה לא מתכוונת לתת להם ליפול והיא לא מתכוונת לוותר על האינטרסים של הקליינטים שלה כדי לרצות את ישראל – זו, אחרי הכל, היא קליינט אמריקאי. אם יש דרך לרוסיה לשחזר את מעמדה במזרח התיכון, הדרך הזו לא עוברת דרך תמיכה בישראל.

ואז מגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה. על פי כל קנה מידה סביר, ישראל אמורה להתייצב מיד לצד האוקראינים. קודם כל, זו מדינה קטנה שסובלת פלישה מצד מדינה גדולה יותר. מדיניות החוץ של ישראל הרי מזכירה שוב ושוב את הסכם מינכן, כאילו לא היו הסכמים אחרים בעולם, ואומרת שאסור להקריב מדינות קטנות על מזבח המדינות הקטנות. נעזוב עכשיו את העובדה שלתיאור הזה אין שום קשר למציאות הישראלית; זו הרטוריקה הרשמית הקבועה של ישראל. שנית, הפטרונית של ישראל, ארה”ב, שהיא המגינה כמעט היחידה שלה בזירה הבינלאומית, התייצבה להגנת אוקראינה. שלישית, האיחוד האירופי – שותף הסחר הבכיר של ישראל – התייצב מול רוסיה.

ומה עושה ישראל? זורקת את כל זה לפח ומודיעה על נייטרליות בסכסוך האוקראיני. את התיק הזה אי אפשר להפיל על ליברמן; נתניהו נוקט בצעד הזה בעצמו, בשיחת טלפון עם פוטין. זה כמובן גורר זעם אמריקאי, כי אין דרך להתייחס להתנהלות הזו אלא כיריקה בפרצוף; אבל לנתניהו לא כל כך אכפת מה חושב הבית הלבן. בספטמבר 2014, ישראל מבטלת עסקת מל”טים עם אוקראינה תחת לחץ רוסי. מאוחר יותר, בינואר 2015, ליברמן הוזה שישראל תתווך בין רוסיה ובין אוקראינה. למה שאוקראינה תסכים לתיווך מצד מדינה שלא מוכנה להכיר בכלל שפלשו אליה, כשהיא נהנית מתמיכה אירופית ואמריקאית, לא ממש ברור; אבל באותה ההזדמנות, ליברמן גם מודיע שאחד האינטרסים העליונים של ישראל הוא שמירה על היחסים עם רוסיה.

וואלה. לוולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין היו כנראה אינטרסים אחרים, כי שלושה חודשים אחרי הצעת התיווך של ליברמן – שאין דרך להתייחס אליה אלא כהכרה בסיפוח הרוסי של חלקים מאוקראינה – פוטין מודיע שהוא ימכור לאיראן את טילי האס-300.

אתם זוכרים, אלה שתמורת אי מכירתם לאיראן מכרנו לרוסים מל”טים. אלה שליברמן הודה לפוטין על אי המכירה שלהם. בכלל, נראה שפוטין נהנה להתעלל בליברמן בכל הזדמנות.

ועכשיו מגיעה הפלת המל”טים הישראלים באוקראינה. המשמעות שלה היא שישראל לא שמרה על נייטרליות בסכסוך הזה; היא נמנעה מלמכור מל”טים לאוקראינה אבל התירה בשתיקה את השימוש בהם מצד רוסיה. זו לא נייטרליות, זו העדפה ברורה של צד אחד. במשבר האוקראיני, ישראל היא בעלת ברית של רוסיה. היא מחמשת אותה והיא מספקת לה סיוע דיפלומטי.

לממשלת ישראל יש אולי זכרון של יתוש סקלרוטי, אבל לדיפלומטים יש זכרון של פיל. מה קיבלנו בתמורה? בשביל מה יצרנו כאב ראש דיפלומטי מול ארה”ב ואירופה? קיבלנו את הבעיטה הקבועה של רוסיה. בעיטה שהיתה צפויה מראש לכל אדם סביר.

במדינה שיש בה משמעות למדיניות חוץ – לעזאזל, במדינה שיש בה משמעות למדיניות – הפיאסקו הזה היה עולה לכותרות ולא יורד מהן. מכירת הטילים היתה צריכה לגרור הצעת אי אמון, גם אחרי הבחירות. אבל מאז שליברמן נכנס למשרד החוץ, יש מעין הבנה שקטה בתקשורת שמדיניות חוץ הפכה לתחום ליצני. משהו פולקלוריסטי. שר החוץ הצטלם אתמול בחצאית אפריקנית עם ראש שבט, שים תמונה בעמוד האחרון. אין לנו הרי מדיניות חוץ, רק פעולות כוחניות שמתחזות למדיניות בטחון. יש לנו קריקטורה של מדיניות חוץ, אבל למי אכפת. תמיד אפשר לקשקש על העדר משילות. אף אחד לא ישים לב.

ועוד דבר אחד: פקיד במשרד הפנים התאבד בסוף השבוע, לכאורה בשל פוסט בפייסבוק שהאשים אותו בגזענות. לא אכנס עכשיו לכל שאלת השיימינג, אבל יש לציין שיש מוחות קודחים שכבר ראו פה קונספירציה והאשימו בפרשה את הקרן החדשה. למרבה הפאדיחה, המוח הקודח הזה שייך למנהל הפרוייקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית. האיש נאלץ לנסח מחדש באומללות את הפוסט שלו והצליח לצאת עוד יותר אפס, משהו שאני רואה כהצלחה צנועה, אבל כדאי שתדעו איזה מוחות מבריקים מובילים פה את האסטרטגיה הציונית. ואיזה סוג של אנשים יועז הנדל מעסיק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פוליטיקת הגבר-גבר

מאז ההפיכה שביצע המשטר הפוטינסטי בחצי האי קרים, התקשורת הישראלית – ולא רק היא – מנגידה פעם אחר פעם בין ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לכאורה הגבר-גבר, ובין ברק חוסיין אובמה, נמושה מלומדת. בעלי טור מעלים קצף, רבנים נשבעים בשמו של רייגן שמוטט את אימפריית הרשע, ואפילו ליברלים טובים נסחפים לקינה הימנית המסוכנת על שקיעת המערב. אתם יודעים, אותה קינה ימנית ישנה על כך שהמערב התנוון, כבר אין לו ערכים, הוא כבר לא מוכן להלחם, ורק נותר לחכות לאיזה ברברי שישים קץ לכל זה. לפעמים זו קינה, ולפעמים ערגה לקץ; בימין, במיוחד, מהדהדות השורות הסוגרות של "מחכים לברברים" של קוואפיס, בתרגומו של ברונובסקי –

כי ירד הלילה ולא באו הברברים,

וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים

שאין בכלל ברברים בסביבה.

ומה יהיה עכשיו עלינו בלי הברברים?

האנשים האלה היו איזה פתרון.

ופוטין אכן הקפיד לאורך השנים לצייר את עצמו כגבר-גבר, הצטלם הרבה בחזה חשוף, תיאר את עצמו כאמן ג'ודו (את הרגע שבו ילדה יפנית השליכה אותו לקרשים, ואת החיוך הנהדר, ההמום שלה, הוא הצליח להשכיח), הצטלם כשהוא צד דובים, משתלשל ממסוק, עוצר קליעים עם השיניים ובאופן כללי משכנע את הרוסים שהאוטוקרט שלהם הוא ההתגשמות עלי אדמות של צ'אק נוריס.

גם ג'ורג' וו. בוש התחזה לכזה, בהצלחה אסונית. פעמיים, הוא צייר את עצמו כקאובוי שאפשר לשתות איתו בירה ושאוהב לצוד מול שני דמוקרטים שנהגו לחשוב יותר מדי ואפילו להסס, אל גור וג'ון קרי. בוש לא אהב לקרוא, הוא ביקש סיכומים של עמוד אחד בכל נקודה. הוא לא הצטלם בחזה חשוף – זה לא היה עובר כל כך טוב באמריקה הפוריטנית שאליה פנה – אבל הקפיד להצטלם עם כלי נשק וכשהוא עובד בחווה שלו. זה הספיק כדי להכניס את ארה"ב לשתי מלחמות ששברו את הצבא שלה, שריסקו את המעמד שלה בעולם ופגעו ביכולת שלה לנהל דיפלומטיה קשוחה במשך שנים אם לא עשורים, למשבר כלכלי שממנו היא עדיין מתאוששת – ואפילו לא דיברנו על, אתם יודעים, כל האנשים הקטנים האלה, הלא-לבנים, האסייתים, המוסלמים, שמתו במאות אלפיהם כשבוש שבר את עיראק רק כדי להיווכח שהוא לא יודע איך לבנות אותה מחדש, האנשים ששילמו בחייהם ובצלקותיהם את מחיר המלחמה חסרת התוחלת שניהל באפגניסטן. האנשים שבאמת שילמו את המחיר על דימוי הקאובוי שלו. העיקר שהוא מחזיק כמזכרת את האקדח של סדאם חוסיין.

וכמובן, היה אריאל שרון. התקשורת הישראלית העריצה אותו גם כששנאה אותו, העריצה אותו ונמשכה אליו כפי שהיא נמשכת עכשיו אל פוטין, בגלל חוסר המעצורים, בגלל הידיעה שאת האיש הזה באמת אין שום דבר שיעצור, בגלל הידיעה שמדובר במישהו שלא נבהל מקצת דם ואולי אפילו מתענג עליו. בחינה שנעשתה אחרי בחירות 2003, גילתה שהתקשורת הישראלית, שוב ושוב, קידמה את שרון כמי שיש לו "קילר אינסטינקט", וזלזלה בעמרם מצנע בתור חלשלוש מנותק. אחר כך, כששרון ביצע את ההתנתקות, הוא קנה אותה לגמרי: היא התפעמה מהיכולת שלו ללכת עם הראש קדימה לתוך ממסד המתנחלים ולהנחיל לו תבוסה משפילה. כל השאר – החוות, האיים היווניים, השחיתות, הנסיון לנהל את המדינה באמצעות הבנים, השקרים שלא פסקו לפני ואחרי השבץ הראשון – היו חשובים פחות. שרון היה חוואי, הוא הצטלם עם כבשים, אהב להצטלם במסוקים, היה לו מוניטין מספיק רצחני כדי שהוא לא היה צריך להצטלם עם כלי נשק, והתקשורת הישראלית התמוגגה: איזה גבר-גבר.

לכמה דקות, אפילו אהוד אולמרט היה גבר-גבר. הוא היה כלב התקיפה של שרון במהלך ההתנתקות, ובימים הראשונים של מלחמת לבנון השניה – אותה מלחמה אליה נכנס בלי לחשוב על כך יותר מדי, בישיבת ממשלה שנמשכה כחצי שעה ובלי שהוא יודע שהצבא מסתיר ממנו את העובדה ששני החיילים החטופים כבר מתים – גם הוא נראה כמנהיג נחוש, תקיף, שיודע לדפוק על השולחן ולהרים קול במילים "עד כאן." איך זה נגמר, אנחנו יודעים. הגבר-גבר הפך לנמש-נמש תוך חודש.

הכמיהה הזו למנהיג "גבר גבר" היא כמובן כניעה למישהו חזק, למישהו שיפטור אותנו מהצורך לחשוב בעצמנו ולנהל את עצמנו, הכמיהה לילדותיות, להסרת האחריות מעל עצמנו. ההיסטוריה הרוסית רוויה בה באופן חריג, מימי פטר הגדול והלאה, אבל אין אומה שבאמת נקיה מהתפיסה הזו; היא צצה מיד כשתופי המלחמה מתחילים לרעום, כשכולנו נזכרים שאנחנו בעצם יונקים וחיות עדר, מיד אנחנו מחפשים את זאב האלפא. הרי מה כל הקינה על כך שאובמה "חלש" מול פוטין? קודם כל, האנשה פסיכית של מצב מורכב מאד, חזרה אוטומטית למצב העתיק שבו שני גיבורים היו ניצבים זה מול זה, ומעבר לכך דרישה משתמעת שאובמה יקרע את החליפה, יצמיח שער של זאב אדם על החזה, יילל מול הירח ובתנועה חדה, בלתי צפויה, ישפוך את מוחו של פוטין באבן חדה ואחר כך יכרות את ראשו ויניף אותו, נוטף דם, אל האספסוף המריע.

לא שאני נגד. להיפך. כל דבר שמערב את המוח של פוטין ואבן חדה יותר ממקובל עלי, כל זמן שהאבן נעה במהירות מספקת. אבל אני יודע שזו פנטזיה, שמותר באשמה מסוימת להתענג עליה אבל שצריך לזכור שזו פנטזיה ולא מציאות. אנחנו חיים במאה ה-21, בעידן אורבני ולא בעידן האבן. ארצות הברית ורוסיה הן מעצמות גרעיניות. זה לא יהיה אובמה מול פוטין באיזו זירה; במקרה הטוב, אלה יהיו מאות אלפי חיילים משלל ארצות שיגירו את דמם; במקרה הרע, והלגמרי סביר, זה יהיה קץ התרבות האנושית.

אומרים שהמצב באוקראינה מורכב. אין ספק, אבל הוא לא מורכב כפי שטוענים שהוא. ברור שלרוסיה יש אינטרסים באוקראינה. ברור שאף ווז'ד רוסי, ודאי לא פוטין, לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד את נמל סבסטופול, נמל המים החמים שנכנס כבר למיתולוגיה של המדינה הרוסית. אבל בכל זאת, פוטין יכול היה לנהל את המשבר אחרת. הוא יכול היה לדרוש מהממשלה האוקראינית לשמור על זכויותיה של רוסיה בסבסטופול כפי שהן מוכרות בחוזים בין המדינות, ולאחד את האיחוד האירופי סביבו בדרישה לשמור על זכויות המיעוט הרוסי באוקראינה.

הוא בחר בפלישה, וסביר להניח שהוא יצליח לנתק את חצי האי קרים ואולי מחוז או שניים נוספים במזרח המדינה, מהסיבה הפשוטה שאף מדינה שפויה לא רוצה לנהל מלחמה נגד רוסיה על אדמת אוקראינה. אבל למהלך הזה יהיו מחירים.

קודם כל, מי שישלם את המחיר יהיו המיעוטים הרוסיים במזרח אירופה, רבים מהם במדינות נאט"ו. המיעוטים הללו נשתלו שם כמתנחלים על ידי סטאלין. הם שנואים על המדינות שבהן הם חיים במידה ניכרת של צדק: קודם כל כמתנחלים ושנית כגיס חמישי. פוטין נימק את הפלישה שלו לאוקראינה בצורך להגן על הרוסים שם. זו היתה גם האמתלה שלו למלחמה בגיאורגיה ב-2008. לישראלים, שרגילים לרטוריקה של המדינה שלהם על כך שהיא מדינת כל היהודים, זה נשמע הגיוני; לשאר העולם זה נשמע בלתי שפוי ומסוכן. אחרי הכל, האחרון שהשתמש בנימוק דומה היה היטלר. התוצאה הסבירה של המהלכים של פוטין צפויה להיות עליה בעוינות כלפי המיעוטים הרוסיים במדינות הבאלטיות ושאר האזור – ושם, פוטין לא יכול לעשות הרבה, כי אלו מדינות נאט"ו. הקורבן הראשון של הגבר-גבר, אם כן, יהיו הרוסים שמחוץ לרוסיה.

הקורבן השני, כמובן, יהיו הרוסים. הכלכלה הרוסית, אף פעם לא משהו יציב, כבר נדפקה. סנקציות כלכליות בדרך, כשהמובילים הן ארה"ב וגרמניה; מרקל כבר אמרה שפוטין לא לגמרי נמצא איתנו. בכיר בקרמלין, סרגיי גלזייב, אמר היום שאם יוטלו סנקציות על רוסיה, היא פשוט לא תשלם את חובותיה. איזה מהלך מבריק: אין ספק שכל בנקאי שאי פעם יהרהר בשטות של תמיכה בעסק רוסי כלשהו יזכור את האמירה הזו. רוסיה תדרדר במהירות למעמד של מדינה מצורעת. בימי ברית המועצות, זה היה איכשהו נסבל מבחינת המשטר, אבל הסנקציות כפי שהן נראות כעת מכוונות כדי להכאיב מאד לאליטה הרוסית, ובניגוד לימי ברה"מ לאליטה הזו יש היום לאן ללכת.

האירופאים קלטו עם מי יש להם עסק, ורוסיה צפויה להיות מבודדת תוך זמן קצר. כן, יש לה יכולת סחיטה: יש לה נשק גרעיני ויש לה מאגרי גז גדולים. אבל היא תועבר במהירות למעמד של צפון קוריאה. מי שעקב אחרי משחקי סוצ'י, ראה שהפתגם הישן על ברית המועצות – שהיא וולטה עילית עם טילים – הוכיח את עצמו שוב: הצבא אוכל טוב, כל השאר לא מתפקד (הממ, נשמע מוכר…). כל מהלך דיפלומטי רוסי ייתקל בהתנגדות אוטומטית: האירופאים כבר קולטים שיש להם עסק עם מיני-היטלר ואת הלקח ההוא הם למדו.

וישנה, כמובן, בעיית אוקראינה. פוטין השתלט על חצי האי קרים. יש בו אמנם רוב רוסי אבל גם מיעוט אוקראיני לא קטן, והמיעוט הזה יודע בדיוק איך התייחסו הרוסים לאוקראינים לאורך ההיסטוריה. הוא לא צפוי לוותר על הזכויות שלו בקלות, ומי שזוכר את העובדה שהתנגדות אלימה לכיבוש הסובייטי השני של אוקראינה נמשכה אחרי 1945 עד אמצע שנות החמישים, לא יופתע אם כמה אוקראינים יתחילו לנקוט בשיטות צ'צ'ניות, כשהם מקבלים סיוע ניכר מאוקראינה השכנה. בקיצור, פוטין יצטרך לנהל בקרים, ובמחוזות האחרים שינסה לקרוע מאוקראינה, משטר כיבוש. במאה ה-21, הוא הולך לגלות שזה לא כל כך פשוט כמו בשנות החמישים של המאה הקודמת, ושאוקראינים נוצרים בהירי שיער נראים הרבה יותר טוב בתקשורת המערבית מצ'צ'נים מוסלמים. מכאן והלאה, כל מהלך – חסימת הרשת או נסיגה – לא יוכל להוביל לנצחון.

ומאחר ופוטין חיסל למעשה את ההסכמות שאחרי המלחמה הקרה, כשרוסיה תהיה בדעיכה, ובשלב מסוים – לדעתי, לא רחוק – היא תגיע אליה, לאף אחד לא יהיה אכפת כשהשכנות שלה יתחילו לשלם לה במטבע שלה. להיפך: סביר להניח שתהיה תחושה נרחבת של סיפוק על כך שבריון שכונתי מקבל את שלו.

ואם אלה התוצאות של פוליטיקת הגבר-גבר, אני אשאר עם המרצה למשפטים משיקאגו.

(יוסי גורביץ)

הימין מסתבך, הרבנים קופצים על הרכבת, הרוסיות של ליברמן, וחשיפת השקר הגדול: ארבע הערות על המצב

לא לנאציזם, כן לגזענות: בשנות השמונים, בזעזוע על בחירתו של מאיר מרטין כהנא לכנסת – זכור לטוב מיכאל איתן, שמצא השוואה ביחס של אחד לאחד בין החוקים שהציע כהנא לחוקי ההגנה על הדם והכבוד הגרמני – החליטו חברי הכנסת לעשות מעשה ולהעביר חוק האוסר על הסתה לגזענות. דא עקא, שחובשי הכיפה בין חברי הכנסת הבינו את הסכנה, והתוצאה היתה חוק מדולל מאד: הוא אסר על הסתה לגזענות, אלא אם יש בכך משום השמעת הצהרה דתית. כהנא הצביע בעד החוק; כל שנאת האדם שלו היתה מבוססת על היהדות.

אירועי ה"ניאו נאציזם" בפתח תקווה עוררו את חבר הכנסת משה גפני (יהדות התורה) לברר ולגלות שבעצם, אין שום חוק האוסר על 'התאגדות נאצית'. אץ חבר הכנסת לחסום את הפרצה, והגיש הצעת חוק הולמת. בדרך, עברה הצעת החוק של גפני מוטציה קלה, וכעת היא אוסרת על כל התאגדות גזענית.

ראוי לציין שאני מתנגד להצעת החוק הזו. אני מכיר בזכות הדיבור של גזענים, וגם בזו של ניאו-נאצים ומכחישי שואה. הדרך היחידה להתמודד עם הדעות הללו הן בדיון פתוח. דיון שבו יש דברים שאסור לומר מעניק הילה של קדושה מעונה לאלו שפיותיהם נסתמו, ולעיתים הדבר מעורר אהדה אוטומטית לחריגים הנרדפים על ידי הממסד, שלא לדבר על הפוטנציאל לתפיסות קונספירציה. סתימת הפיות הזו – וזו טענה קבועה של אחד מגאוני התקשורת בישראל, איתמר בן גביר, ולדעתי יש בה ממש – גם גורמת לרדיקליזציה ופניה לאלימות מצד אלו שדבריהם מושתקים. תנו להם לדבר; האמת היא גדולה, והיא תנצח.

אלא שבדרך לקריאה השניה והשלישית קרה דבר משעשע: חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו) מתנגד לה. הוא רוצה שהיא תחזור לדבר על נאצים בלבד. הוא, כנראה, יודע בדיוק מה יקרה לצד הימני של המפה הפוליטית, אם ארגונים גזעניים יוצאו אל מחוץ לחוק.

זנבות לשועלים: אתמול כתבתי על בדיקת המעטפת שמבצעים החרד"לים בצה"ל, כששלושה חיילים פרצו במרד וסירבו לשבת באותה הכיתה עם חיילות. אחרי שהללו בדקו את חום המים, ואחרי שראש הישיבה שלהם תמך בהם, הגיע זמן הרבנים.

כשלושים רבנים – החשודים הרגילים: הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו; מי שכונה 'הרב של המחתרת', דב ליאור; אליקים לבנון, הקורא להפיכה משיחית; ושאר הזנבות המעשנים של רבני י"ש – הנפיקו פסק הלכה מוזר, בלשון המעטה. הם מצהירים במפורש שיש להם בעיה עם כך שנשים משמשות כמדריכות – אבל לא אומרים למה (האיסור ההלכתי על מנהיגות נשים). הם דורשים "שלא לכפות על שום חייל להשתתף בהדרכה המועברת על ידי חיילות וקצינות" – ומכאן עולה שקל וחומר שאסור לו לחייל לחלוק משרד עם חיילת או קצינה, שלא לדבר על כך שההנחיה הזו מעניקה לכל חייל דתי וטו על סמכותה של קצינה; ואז מגיע החלק הביזארי באמת.

"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו לפי ההלכה", כותבים השלושים. נניח עכשיו לעלגות; נשים לב לעקרון החוקי המוזר הזה. אם פעילות מפריעה לך, ומפריעה לך מאד, הרי שההלכה אוסרת עליה. אבל אם היא לא מפריעה לך ואיננה טורדת את שנתך – סע לשלום, המפתחות בפנים.

זה לא פסק הלכה. זה נסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, נסיון להתחנף לתלמידים שלהם מחד ולרצות את שלטונות הצבא מאידך. לפסק הזה יהיה תוקף רק אם הצבא יעניק לו תוקף שכזה. הצבא צריך להגיב במהירות ובחריפות על נסיונות החתירה האלה. אם יש רבני הסדר בין השלושים – אני חושב שלבנון הוא כזה – יש לפרק מיד את ישיבותיהם ולגייס בהקדם את התלמידים למסגרת רגילה. הגיע הזמן ששטרן יראה שהוא גיבור לא רק על חיילים בעלי מוגבלויות.

האיש של פוטין בכנסת: קוסובו הכריזה אתמול, בשעה טובה, על עצמאותה. ניחשתי שרוסיה, המגינה הקבועה של הברבריות הסרבית עוד מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תמהר להקים קול צווחה. צדקתי. אלא שההתנגדות לקוסובו, שבתושביה בוצע רצח עם, לא הוגבלה לרוסיה.

חבר הכנסת אביגדור "איום אסטרטגי" ליברמן (ישראל ביתנו), האיש והבת המוצלחת, כתב היום מאמר תקיף בנרג כנגד עצמאותה של קוסובו. האיש הלך עם הקו של מוסקווה עד הסוף: הוא הזכיר את כל מעשי הזוועות שבוצעו בקוסובו מאז שהפסידו הסרבים ב-1389 לטורקים. רק סוג אחד של זוועות לא הוזכר: אלו שביצעו הסרבים כנגד הקוסוברים מאז 1919, כשהחבל עבר לידיהם. הקו של מוסקווה ושל ליברמן הוא, לא במקרה, בדיוק אותו הקו של מילושביץ': הסרבים סבלו בקוסובו, הם זוכרים את הסבל עד היום, והם לא יושפלו שוב – המילים שבהן פתח מילושביץ', הקומוניסט שהפך ללאומני סלאבי וזכה לתמיכתה הנלהבת של מוסקווה, את מלחמת האזרחים היוגוסלבית. (ולא, אני לא חושב שקוסובו מאוכלסת בכבשים רגועות במיוחד; גם הקוסוברים ביצעו כמה וכמה מעשי טבח. ובכל זאת יש הבדל בין תוקף ומותקף).

כשליברמן מפסיק לדבר על האומללות הסרבית, הוא עובר לדבר על הסכנה שיש בצעד הזה כלפי ישראל; הוא מביע חשש מפרישת ערביי הגליל. על כך יש שתי תגובות. ראשית, אם ישראל תבצע רצח עם בתושבי הגליל הערבים, כפי שביצעו הסרבים בקוסוברים, כל אחד יתמוך בזכותם לפרוש מישראל.

שנית, ליברמן עצמו השעין את מערכת הבחירות האחרונה שלו על ההפרדות מהמשולש והגליל. הוא רצה לבצע חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, כדי להוציא כמה שיותר ערבים מישראל. מה קרה ששינה את עמדתו? למה ההפרדה הזו – שהוא יודע בדיוק כמוני שלא תקרה, משום שהדבר האחרון שערביי ישראל רוצים הוא להיות אזרחים פלסטינים – שקודם ייחל לה, מפחידה אותו עכשיו?

כנראה שמשום שכאשר אנחנו מגיעים לגיאו-פוליטיקה, לליברמן אין קו עצמאי, והוא רוקד על פי חלילה של מוסקווה. או זה, או שהוא שיקר כשדיבר על חילופי שטחים.

השקר הגדול נפרם: שנים אמרו לנו המתנחלים שהם לא יושבים על אדמות פלסטינים פרטיות. שנים החרים הצבא עבורם שטחים, בתואנה שמדובר ב'צורך צבאי' – הסיבה היחידה המוכרת בחוק הבינלאומי להחרמת אדמות בשטח כבוש.

ועכשיו מסתבר ששליש מההתנחלויות הגדולות יושבות כבר 30 שנה ויותר על אדמות פלסטיניות פרטיות, שהוחרמו – זמנית – בשל 'צורך צבאי'. 30 שנים שנה ויותר שיקר הצבא לבתי המשפט, ועבר על החלטת ממשלה, ועכשיו – עכשיו צפויה לו פאדיחה ניכרת בבתי המשפט.

ואולי לא. אולי מי שעצם עיניו כל השנים הללו, ולא ראה – לא ראה? לא רצה לראות! – את השקר השקוף, ימשיך לעשות זאת גם כעת, כשהשקר הוכח שחור על גבי לבן. בתי המשפט הכשירו את הכיבוש במשך עשורים; רק שוטה יצפה מהם לסעד עכשיו. יותר מדי שופטים, יותר מדי פסקי דין, יוצגו כטפשים, או גרוע מכך – כמשתפי פעולה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

צריך שניים לקומנדו

אתמול, בתום הפגישה בין ראש הממשלה אולמרט ושליט רוסיה פוטין, הרשה לעצמו פוטין הערה חצופה, שספק אם היה מרשה מול אדם אחר: “מסור ד"ש לנשיא קצב, הוא הפתיע את כולנו כאן". מדינות אחרות היו שולחות מחאה חריפה, אולי מחזירות את השגריר להתייעצות קצרה. בישראל, כרגיל, עברו על הביזוי הפומבי בשתיקה.

והאמת, זה לא מפתיע. התרגלנו לך שהרוסים יורקים עלינו, ומעמידים פנים שמדובר בגשם. הרוסים סיפקו נשק אנטי-טנקי לחיזבאללה, אולי גם טילי נ"מ. במהלך המלחמה, העבירו עמדות ההאזנה הרוסיות המוצבות בסוריה מידע מודיעיני בזמן אמת לחיזבאללה. כשאולמרט התלונן על שיתוף הפעולה הרוסי עם פרויקט הגרעין האיראני, ענה לו שר ההגנה הרוסי ש"איראן איננה מהווה איום על היציבות", ושבכלל מדובר בפרויקט לצרכי שלום. רוסיה, למעשה, מנהלת מלחמה באמצעות שליח (by proxy) כנגד ישראל.

למה? הרוסים צריכים את הערבים, את הנפט ואת השווקים שלהם, ופוטין חולם להקים מחדש את האימפריה של מוסקווה. ואם זה יהיה על חשבונה של ישראל – ובכן, פוטין לא בוכה על משכבו בלילות.

הגיע הזמן לתגובה ציונית הולמת. אחד המאבקים הצודקים ביותר כיום הוא מאבקם של הצ'צ'נים לעצמאות. הרוסים מבצעים כעת רצח עם באוכלוסיה המקומית – סטאלין הספיק להשמיד רק שליש מהצ'צ'נים ב-1944, פוטין עובד על השלמת הפרויקט – וישראל, כמדינה שנוסדה בשל רצח עם, לא יכולה לעמוד מנגד.

הגיע הזמן להזמין לישראל כמה אלפי צ'צ'נים זועמים. כן, הם מוסלמים, אבל הם צריכים לקבל כל סיוע אפשרי. אולי זה אפילו ירחיק אותם מאל קאעדה. להעביר אותם את האימון הטוב ביותר שיכול צה"ל לתת. לצייד אותם במיטב הנשק הסובייטי שנתפס שלל, והרבה מצלמות וידאו. ללמד אותם קצת טקטיקה, קצת תיאום בין יחידות שונות, הרבה יחסי ציבור, ולהחזיר אותם, משודרגים, לצ'צ'ניה. אחרי הכל, זה לא מסובך להרוג חיילים רוסים, וזה מצטלם הרבה יותר טוב מכיבוש בית ספר. הגאורגים ודאי לא יתנגדו לכך שכמה מטוסי ציוד של "אייר ישראל" ינחתו מדי פעם. גם שנתו של הבית הלבן, ככל הנראה, לא תוטרד. אחרי הכל, אי אפשר לטעון ברצינות שצ'צ'ניה החופשית מערערת את היציבות באזור יותר מאיראן גרעינית. זה יהיה מסובך לוגיסטית, אבל לא הרבה יותר מהסיוע הישראלי לאנימיסטים בסודאן או לכורדים בעיראק בזמנו.

יש להפוך את צ'צ'ניה לאפגניסטן שניה. ואחר כך את דגסטאן לעיראק. את המפלצת הזו, של הלאומנית הרוסית המתעוררת, צריך להרוג לפני שהיא תגדל. פוטין חייב את קיומו לתדמיתו כאדם חזק. כשיתחילו הארונות להגיע באלפים, מצבו יתערער. ואם איזו יחידה צ'צ'נית תצליח לגרום נזק משמעותי לתשתית של גזפרום – היא עדיין בנויה במודל הסובייטי, כלומר די במכה קשה אחת בנקודה אסטרטגית כדי לגרום אסון כבד – מה טוב.

רווח לישראל: רוסיה מעורערת, צ'צ'ניה עצמאית ואסירת תודה, גאורגיה מחוזקת וכנראה אסירת תודה גם היא, ומספיק צרות בבית לפוטין כדי שיהיו לו דברים אחרים להתעסק איתם מאשר איתנו.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על אירועים בעולם

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)

נפט תמורת דם

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)