החברים של ג'ורג'

בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איי פוקלנד יערכו בתחילת השנה הבאה משאל עם, שמטרתו לשאול שאלה פשוטה: מי צריך לשלוט באיים, על פי דעת תושביהם. התשובה הצפויה היא בריטניה, מי ששולטת באיים מאז שנת 1833 ומי שגם יישבה אותם. המטרה של משאל העם היא להודיע לממשלת ארגנטינה שהיא צריכה למצוא תרגיל אחר להסיח בו את דעת הקהל בארצה, כי הפוקלנדרים נשארים בריטים.

לאיי פוקלנד יש, פחות או יותר מאז המלחמה שם ב-1982, תפקיד מסוים ברטוריקה הפוליטית הישראלית. על פי התפיסה המקובלת של הימני המשכיל מספיק בשביל לשמוע עליהם בכלל, בריטניה שולטת באיים שנמצאים הרחק ממנה, שליטה שהיא בלתי לגיטימית משום שלמדינה סמוכה, ארגנטינה, יש תביעות על האיים. מכאן קלה הקפיצה ל"מי אתם שתטיפו לנו מוסר, גם אתם כובשים שטח של מדינות אחרות."

עובדות: ארגנטינה השתלטה על האיים ב-1820, כשהיא לוקחת אותם בכוח מספרד, מעצמה גוועת. היא מעולם לא יישבה את האיים ולכל היותר הציבה שם כמה קציני צבא. בריטניה כבשה את האיים בשנת 1833 – בפעם השניה, הפעם הראשונה היתה במאה ה-18 – ותוך זמן קצר, ב-1841, כבר יש שם די אוכלוסיה שתצריך מינוי של סגן-מושל מלכותי. מאז ועד 1982, רגלו של חייל ארגנטינאי לא דרכה על אדמת האיים.

עם התפרקות האימפריה הבריטית, החזקת האיים מול תביעותיה הבלתי פוסקות של ארגנטינה הפכה לבעיה, ועל כן הלכו תושבי האיים למשאל עם ב-1981. במשאל העם הזה – נקודה קריטית, שדוברי הימין מתעלמים ממנה בעקביות – הם הבהירו שברצונם להשאר בריטים.

שאלת איי פוקלנד מבהירה היטב את הפער בין התפיסה של הימני היהודי הממוצע (להגנתו ניתן לומר שהוא חניך מערכת החינוך הישראלית) ובין התפיסה של האדם המודרני הממוצע. הימני, כמו הלאומן הארגנטינאי, מדבר על "זכות היסטורית": פעם ישבנו בשטחים/באיים האלה, ועל כן יש לנו זכות עליהם. האדם המודרני, מאז המאה ה-18, מדבר לא על זכות היסטורית – חזרתה לדיון היא נסיגה רומנטית – אלא על רצון הנשלטים, שהוא המעניק לגיטימציה לשלטון. מה שחשוב הוא לא איזה נסיך בשנקל תקע איזה דגל על איזה תל בימי רישליה, אלא מה רוצים התושבים החיים במקום.

מהבחינה הזו, איי פוקלנד תמיד היו – וכל זמן שמשאל העם יאמר את מה שמצפים שיאמר, תמיד יהיו – בריטיים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהתושבים במקום רואים את עצמם ככאלה ומעדיפים שהממשלה שתייצג אותם תהיה זו שיושבת בלונדון. בדיוק בשל כך היתה בריטניה מחויבת להגן עליהם, גם בכוח צבאי; הם אזרחיה החיים במקום שנתון, על פי בחירתם, לריבונותה. אם הימנים היהודים רוצים להשתמש בפוקלנד כנקודת דיון פוליטית, אדרבא: שיערכו משאל עם בקרב תושבי הגדה המערבית ויבררו איזו ממשלה הם רוצים שתשלוט בהם.

זה, כמובן, לא יקרה, ומסיבות ברורות. היהודים הימנים יודעים היטב שלישראל אין שמץ של לגיטימציה בקרב הנכבשים בגדה המערבית. הם פשוט מעדיפים לא לדבר על כך, כי ספק אם יש משהו שיפוצץ מהר יותר את בועת הכיבוש. ואולי זה מה שאנחנו צריכים לדרוש: שהגדה המערבית תלך בדרכה של פוקלנד, ותעלה להצבעה שאלה לא מסובכת – מי צריך להיות הריבון בשטח, על פי דעת רוב התושבים?

יהיה מעניין לראות את המשטר הציוני מתחמק מהשאלה הזו.

ועוד דבר אחד: מבקר המדינה כתב היום דו"ח חריף על התנהלותם של ראש הממשלה ושר הבטחון בפרשת ההתקפה על המרמרה. אני עדיין סבור שזו הפניית האשמות למקום הלא נכון – ההשתלטות על הספינה היתה מבצע בסדר גודל של פלוגה, ואם הצבא לא מסוגל לנהל כזה, אז הבעיה היא לא בשרים – אבל תגובתו היהירה של נתניהו ראויה לציטוט: "במבחן התוצאה אזרחי ישראל נהנים מביטחון שלא היה כמותו מזה שנים רבות. הביטחון ממנו נהנים אזרחי ישראל הוא תוצאה ישירה של ניהול אחראי ומדיניות נחושה. הדיונים הביטחוניים שמתקיימים בשלוש השנים האחרונות הם חסרי תקדים בהיקפם ובעומקם ויעידו על כך המשתתפים בהם." כלומר, פישלתי לגמרי בכל מה שקשור לאירוע הזה, אין סיכומים של הישיבות שבהן השתתפתי, אף אחד לא זוכר מה בדיוק אמרתי, הדברים שלי סותרים את מה שאמר הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים – אבל זה בסדר, אתם לא תזכרו שום דבר מכל זה.

מה שמטריד הוא שהוא כנראה צודק.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע שעבר פורסם דו"ח פאלמר (אפשר לקרוא אותו כאן – זהירות, PDF) שעוסק בתקרית המשט וההסתערות על המאווי מרמרה לפני כשנה. לדו"ח, אם לבצע הפשטה, יש שתי מסקנות עיקריות: שהמצור הימי של ישראל על רצועת עזה חוקי, ומשכך נובע שלישראל יש זכות לאכוף אותו; ושההסתערות על המשט היתה פרועה וחסרת פרופורציה.

בישראל, מטבע הדברים, מיהרו לאמץ את החלק הראשון ולהצניע כמידת האפשר את החלק השני. לנתניהו היתה אפילו החוצפה להודיע שישראל מקבלת את הראשון ודוחה את השני. אני אתייחס בקצרה לחלק הראשון, אבל – מאחר ואני חושב שמותם של תשעה בני אדם ופציעתם של עשרות חשובים יותר מאשר שאלת חוקיות המצור – אתייחס בעיקר לחלק הראשון.

קודם כל, דו"ח פאלמר הוא חיה משונה מאד. חברי הוועדה לא חקרו שום דבר בעצמם והם נשענים רק על הדו"חות שטורקיה וישראל מסרו להם. הוועדה היתה צריכה להחליט האם המצור הימי על רצועת עזה הוא חוקי. הבעיה העיקרית היתה שבין ישראל ובין רצועת עזה אין מצב לוחמה רשמי, בין השאר משום שישראל לא הכירה מעולם בחמאס כצד לוחם. ועדת פאלמר פתרה את הבעיה על ידי כך שהכירה בחמאס (סעיף 73) כצד לוחם. באותו הסעיף, מציינת הוועדה שהיא מודעת לכך ש"בהתאם לחוק הלחימה, מדינה איננה יכולה להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות." עבדכם הנאמן לא משפטן בינלאומי, אבל על פניו ועדת פאלמר הכירה באנשי החמאס כלוחמים, שזכאים לכל ההגנות בהתאם. כלומר, אי אפשר יותר להתייחס אליהם כפושעים או להחזיק אותם במעצר מנהלי והם זכאים לכל ההטבות של שבויים". במשך עשורים, נאבקה ישראל למנוע הכרה בלוחמים פלסטינים כבלוחמים; מאחר וראש הממשלה מיהר לאמץ את החלק העוסק במצור, אפשר לומר שהמאבק הזה נגמר. למיטב הבנתי, כלי התקשורת – שמיהרו בששון לאמץ את הנראטיב של לשכת ראש הממשלה; מי רוצה לעצבן את הקוראים במתיחת ביקורת על צה"ל – לא התייחסו לנקודה הזו. אולי צריך להנחות בהתאם את כלי התקשורת: לא עוד "מחבלים", הצליל הסובייטי כל כך; לא עוד "טרוריסטים"; אמור מעתה, "לוחמי החמאס." ראש הממשלה אישר.

ועדת פאלמר עוקפת עוד מוקש בדרך להכרזה על המצור הימי: הדרישה שהאכיפה שלו תהיה עקבית. היא רואה את המצור הימי כמתחיל בינואר 2009 (סעיף 76) תוך התעלמות מכך שאולמרט הניח בעבר לכמה משטים להגיע לעזה. בסעיף 77 מגלה הוועדה תמימות נהדרת, או שמא נאיביות אווילית, כשהיא טוענת שאין קשר בין מדיניות המצור היבשתי של ישראל על הרצועה למצור הימי, וכי המצור הימי היה מיועד רק למניעת העברת נשק. היא מתעלמת מכך שגם ציוד שמגיע בדרך הים צריך לעבור דרך המעברים של ישראל – ושהמדיניות של ישראל כלל לא מוגבלת למניעת הברחת נשק. היא מונעת, בין השאר, הכנסת ציוד בניה בתואנה שהחמאס יכול להשתמש בו לבניית בונקרים. לחמאס יש די והותר חומרי בניה, תודה ששאלתם, בגלל השליטה שלו במנהרות; סתם עזתים שרוצים לבנות בית, או כאלה שרוצים לשקם את בית הספר שלהם שהחריבה ישראל, מוצאים את עצמם בבעיה. יתר על כן, המדיניות הישראלית באשר למצור מוצהרת: מטרתה היא לא צבאית גרידא, אלא הפעלת לחץ כלכלי על האוכלוסיה והענשתה בשל תמיכתה בחמאס. מברק אמריקני שהודלף לוויקיליקס ציין ש"פקידים ישראלים אישרו פעמים רבות שהם מתכוונים להשאיר את הכלכלה העזתית על סף קריסה מבלי לדחוף אותה אל מעבר לצוק."

עמותת גישה מציינת שהחוק הבינלאומי – שכפי שציינה הוועדה, "אין להשען על חלק מתקנותיו אך להתעלם מאחרות" – קובע שיש לאפשר לתושבי הרצועה חופש תנועה ומסחר המוגבל אך ורק לפי צרכים בטחוניים. זה, כידוע, לא המצב, אבל על זה לוועדת פאלמר לא היה מה לומר.

נעבור לחלק המעניין באמת: מה קרה על המרמרה. הוועדה נוזפת בישראל חמורות על כך שביצעה את ההתקפה הרחק מחופי הרצועה, על כך שביצעה אותה בשעת בוקר וללא ההתרעה המקובלת בחוק הבינלאומי – כגון קריאות, ירי אזהרה וכדומה. זאת, למרות שפקודת המבצע הצבאית קבעה שיש להשתמש באזהרות הללו, כמו גם להודיע לספינות טרם ההסתערות ש"חיל הים נאלץ לנקוט בכל האמצעים" (סעיפים 110-111). הוועדה קובעת ×›×™ ההחלטה לבצע את ההסתערות עם שחר וללא התרעה נבעה מרצונה של ישראל למנוע פרסום, לא פחות מאשר מסיבות מבצעיות (112). היא קובעת עוד ×›×™ ההסתערות, כפי שבוצעה, התייחסה למשט כאילו ×”×™×” איום צבאי מיידי בעוד שהמצב רחוק ×”×™×” מלהיות כך (114), והגיעה למסקנה שההסתערות חסרת ההתראה על הספינות היתה גורם מכריע בהתדרדרות המצב לאלימות (115). היא אומרת שאילו טרח צה"ל לספק התרעה על ההסתערות – למשל, על ידי ירי הרתעתי – בהחלט יתכן שהרוחות היו נרגעות והתקרית היתה נמנעת. הוועדה מותחת ביקורת גם על כך שלא נעשה שימוש באמצעים לא-קטלניים.

צה"ל, כזכור, טען שאנשיו לא ירו עד שהותקפו על ידי המון זועם. אין ספק שהיתה שם התקפה מצד המון זועם ואף מאורגן, אבל הוועדה מוצאת שהטענה של צה"ל, איך לומר, מאותגרת מציאותית. חורי קליעים נמצאו בסיפונים העליונים של המרמרה, שבעליל נראה כי נורו מלמעלה, והיא מניחה שירי בוצע ממסוקים לעבר הספינה. היא גם מקבלת את הטענה הטורקית שירי בוצע לעבר הספינה מסירות חיל הים שהקיפו אותה (סעיף 122). כל זה שולל את הטענה של צה"ל על "ירי מדויק".

עוד שלילה של הטענה הזו מגיעה מכמות הקליעים: חמושי צה"ל ירו על המרמרה, לדבריהם (126), 308 קליעים חיים, 264 כדורי פיינטבול, ו-87 קליעי beanbag (סוג של חימוש עטוף בבד שאמור לרכך את הפגיעה). שבעה מן ההרוגים הטורקים ספגו מספר של פגיעות לאזורים רגישים של הגוף, חמישה מהם נורו מאחור (ושלושה מהם נורו בעורפם), שניים נורו מכדור מדויק אחד (אחד בין העיניים, השני בצוואר), ולפחות אחד מהם, פורקן דוגאן, נורה בעורפו מטווח אפס לאחר שככל הנראה כבר שכב פצוע עם קליע ברגל, בפרצוף ובגב. הוועדה נזהרת מאד לא לומר שהוא נרצח בסגנון הוצאה להורג (סעיף 128). הנציג הישראלי לא הצליח להסביר את נסיבות הפגיעה בכל אחד מהמקרים, ואמר שבהתחשב במצב אי אפשר לברר אותן (127), מה שאומר כל מה שצריך לומר על איכות התחקירים שצה"ל השתבח בהם. צה"ל לא הצליח לספק כל ראיה שהאנשים שהרג היו חמושים (128), ואחד הטורקים שנהרג מכדור מסירה חולפת החזיק, כשנורה, נשק להשמדה המונית בדמות צינור לכיבוי אש (שם). נציגי ישראל לא הצליחו לתת הסברים מספקים לאירועים הללו.

הוועדה מציינת עוד שצה"ל הפעיל אלימות – אמנם לא קטלנית – כלפי הנמצאים בספינות האחרות, אף שהללו לא גילו התנגדות (132), ומתייחסת ארוכות (135-145) להתעללות, להתעמרות ולביזה שחוו העצורים בידי צה"ל.

ונעבור, ברשותכם, לפיל שבאמצע החדר. במהלך ההשתלטות על המשט, החרים צה"ל את כל המדיה המגנטית שהיתה שם, בכלל זה תמונות וסרטונים שתיעדו את ההשתלטות. הוא שחרר כמה סרטונים קצרים מאד שצילם בעצמו, אבל עד כה – שנה ושלושה חודשים לאחר מעשה – הוא נמנע מלהפיץ את הסרטון המלא של ההשתלטות על המרמרה, כפי שצולם על ידיו, או את המדיה שתפס. דו"ח פאלמר מסביר לנו למה: היינו רואים אקסטזה משתוללת של אלימות לא רק מצד בריוני ה-IHH, אלא גם מצד טובי בחורינו, שירו על המרמרה 659 קליעים מסוגים שונים – כלומר, יותר מקליע אחד על כל אדם שהיה על המרמרה או יותר מ-20 קליעים על כל פעיל שלטענת צה"ל היה מעורב באלימות. זה לא "ירי מבוקר"; זו השתוללות חסרת רסן, שככל הנראה – כפי שנכתב כאן לפני שנה – הגיעה לאחר ששלושה חיילים נלכדו על ידי אנשי המרמרה.

לצה"ל, נזכיר בפעם המי יודע כמה, היתה הזדמנות מצוינת להוכיח שהוא צודק: הוא רק צריך היה לשחרר את המדיה שתפס ואת הסרטים שצילם בעצמו. הוא לא עשה את זה, והוא כנראה יודע למה. גם העובדה שהרמטכ"ל גבי אשכנזי סירב לאפשר לחיילים להעיד בפני ועדת טירקל מדברת בעד עצמה: הוא סירב לאפשר חקירה בפועל של הפעולה הצבאית. כנראה, שוב, שהוא ידע למה.

צה"ל לא רק הסתער על המרמרה בניגוד לפקודות המבצע שלו-עצמו (שכזכור, קבעו כי יש לספק אזהרה לפני ההסתערות), לא רק עשה את זה בנסיון אומלל במיוחד להמנע מפרסום (כאילו שהיתה אפשרות לכך), ולא רק השתולל עליה – הוא גם החריב את הסיכויים לשקם את היחסים עם טורקיה. הצבא אמר שוב ושוב שהתנצלות בפני טורקיה תהיה "השפלה של אנשי השייטת", ובכך העמיד מכשול בלתי אפשרי בפני הפוליטיקאים הישראלים. במיוחד כשמדובר בבנימין נתניהו, שהקולות שהוא מנסה לגרוף מימין חשובים לו יותר ממעמדה המדיני של ישראל, סירב להתנצל. תחילה, כתב בסוף השבוע נחום ברנע, הוא אמר לאמריקנים שהוא חושש שאם יתנצל, יפרוש ליברמן מן הממשלה. האמריקנים דיברו עם ליברמן, שאמר שלא יפרוש. נתניהו דרש ממנו הודעה בפומבי, לא רק בדלתיים סגורות; ליברמן מסר כזו. ואז הודיע נתניהו לאמריקנים שהוא לא יכול להתנצל, כי בדיוק יש מחאה ציבורית וזה לא נראה טוב.

כמובן, יש עוד פוליטיקאים שרוכבים על הסיפור הזה – ארדואן, בתור התחלה, שצריך התלהמות פטריוטית ואמצעי לגייס את הצבא הטורקי סביבו בזמן שהוא מחסל את ההנהגה שלו ואת עצמאותו – אבל שוב מדהים לראות איך פאשלה צבאית ברמת הפלוגה מגייסת את ישראל כולה להגנה עליה, במחירים מדיניים מדהימים.

המנה העיקרית, יש לחשוש, תגיע בעוד שלושה שבועות בערך.

ועוד דבר אחד: הגבר-גבר גבי אשכנזי הוא, כמסתבר, האחרון בשורה של קצינים בכירים שלא נגמלו מאי אמירת אמת. הוא אמר לקציני המטכ"ל שבועז הרפז "לא היה מבני ביתו", אמר לאחרים שהוא לא זוכר אותו כל כך – ועכשיו מסתבר שהוא ביקר אצלו בבית לא פעם ולא פעמיים, ושבין הסלולר שלו לסלולר של אשתו של אשכנזי הוחלפו יותר מ-1,500 מסרונים. זו האחרונה גם העבירה לו חומר על פרשת הקרקעות של גלנט. אשכנזי, למדנו לדעת, ידע בדיוק מתי ישודר "מסמך גלנט", וראש המטה שלו, שהדליף את המסמך החוצה, הזהיר את הרפז שהמשטרה בדרך אליו. "קשר הקולונלים" נראה ברור מאי פעם. בצבא מתוקן, קצין שהיה קושר בצורה כזו נגד אחד מפקודיו ונגד הממונה עליו, הכל תוך שהוא מכחיש שהוא רוצה שנה חמישית בתפקיד, היה מקבל אקדח עם כדור אחד וגם יודע מה לעשות בו. מאחר ויש לנו עסק עם צה"ל, לאשכנזי צפויה להיות קריירה פוליטית מפוארת.

(יוסי גורביץ)