החברים של ג'ורג'

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

התמונה המרכזית העולה מתחקיר “המקור” על הצלפים בעזה היא של עיוורון מוחלט – ומכוון

רביב דרוקר ו”המקור” חשבו השבוע שהם העלו תכנית אמיצה, בכך שהביאו עשרה צלפים שירו לעבר בלתי חמושים פלסטינים בהפגנות של 2018 – 2019 ברצועת עזה, אבל ספק אם היה משהו פחדני ממנה. בניגוד למטרה העיתונאית, הכתבה של המקור לא חשפה מציאות אלא עשתה הכל כדי להסתיר אותה.

ראשית, בלט השימוש בטרמינולוגיה צה”לית כדי לטשטש את המציאות. “איקס” הוא אדם – ברוב מוחלט של המקרים, בלתי חמוש ובלתי מסוכן – שצלף העלה על כוונת, לקח נשימה ארוכה, התבונן בו היטב, ואז ירה בו קליע במהירות על קולית והרג אותו. כשאנחנו אומרים “איקס”, אנחנו מורידים את כל זה לרמה של משחק מחשב. “לרכוש ברך” משמעה כל הפעולות הנ”ל, רק שהן מסתיימות בהפיכת אדם לנכה ולא למת. הגיימיפיקציה של ההרג איננה מקרית: היא הכרחית לצלפים עצמם, שמשתמשים במונחים כאלה ממש (”יש פה משחק עם נקודות,” “התחילה המסיבה”) כדי להמשיך לחיות עם עצמם, והיא הכרחית לצופים בבית.

לגמרי לא במקרה, “המקור” לא העלתה סרטונים של ירי צלפים כפי שהם נראים דרך הכוונות והמשקפות – ויש כאלה – אלא הסתפקה בציורי אילוסטרציה. אחרי הכל, אם יראו לצופים בבית איך זה נראה באמת, מישהו עוד יכול להקיא על כורסת הטלוויזיה, וזה יחטיא לגמרי את המטרה של הפרק: ליצור תחושה של התעלות וזיכוך. תראו איזה חיילים יש לנו, ותראו מה אנחנו עושים להם. הם יוצאים עם סיוטים. בואו לא נדבר עכשיו על המשפט המבעית “יש דור של ילדים בעזה שלא ישחקו בכדורגל.”

ירי הצלפים לעבר המון בלתי חמוש ב-2018-2019 הוביל ל-214 מקרי מוות וכמעט 8,000 פציעות מירי חי, רובן המכריע בגפיים. בואו נתעכב לרגע על 214 מקרי המוות האלה, כי “המקור” לא. המקרה היחיד של מוות שהיא מתארת במפורט הוא מקרה שבו צלף שקיבל פקודה לירות לעבר גפיים, ולא מצא מטרה ראויה, החליט לירות כדי להחטיא. הקליע שלו פגע באבן, ניתז ממנה והרג אדם חף מפשע. הצלף מיהר להפיל את התיק על הקורבן: “זה לא קרה בגללי, זה קרה בגללו. הוא היה בסיטואציה, הוא עשה את מה שעשה כדי לקבל כדור. הוא אשם בזה שהוא נפגע.” נזכיר, שוב, ששניות קודם לכן הצלף אמר שירה כדי להחטיא כי לא מצא מטרה ראויה לירי.

הצלפים צריכים לחיות עם עצמם. הם צריכים לומר לעצמם שהם לא שופכי דם נקיים. אבל מה התירוץ של “המקור”? איך סיפור כזה עובר בלי שאלות, בלי הערות, בהסכמה שבשתיקה? שאלה מרכזית יותר: למה בחרתם להציג את מקרי ההרג דרך פריזמה של טעות? ב-15 במאי 2018, הרגו צלפי צה”ל 60 (!) בני אדם. כל הקליעים הללו פגעו באבן?

הנראטיב של “אנחנו לא יורים כדי להרוג חובשים ועיתונאים, זה איכשהו קורה לנו” הוא כמובן הנראטיב הרשמי של צה”ל, ול”המקור” לא היה די אומץ להתעמת איתו, לא שבוע אחרי עוד מערכה בעזה. התכנית לא מעיזה להרחיב נקודות שהצלפים פולטים בחטף: שהיה עליהם לחץ מהמפקדים שלהם לירות, גם כשהם לא רצו; על השאיפה של צלפים להשיג “איקס”, על הצורך שלהם להוכיח את עצמם מקצועית, מקצועיות שמתבטאת במות אנשים – שאחד הצלפים מדגים היטב, כשהוא מחזיק את תרמיל הקליע של ההרוג הראשון שלו, ואומר ש"זה התרמיל שהפך אותי לגבר"; על האמירה, שעוברים עליה במהירות, שאף אחד לא חוקר ירי שהסתיים בפגיעה.

ראינו את הצלפים. לא ראינו לא את הדרג שמעליהם, שנתן להם את פקודת הירי, ולא את הדרגים הגבוהים, שהחליטו שירי צלפים הוא הפתרון הנדרש לפיזור הפגנות – ושאמור היה לדעת שחלק מהצלפים שלו לוקים בגבריות קינטית ובפטישיזם של קליעים. לא שמענו את בג”צ, שאישר את המדיניות הזו. ובמיוחד לא שמענו את מסקנות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם שחקרה את התנהלות צה”ל. היא מצאה, בין השאר, שצלפי צה”ל ירו במכוון בילדים, בנכים, עיתונאים ופרמדיקים, ושפקודות הירי שלהם היו, במונחים צה”ליים, בלתי חוקיות בעליל.

ככה משרתים את הנראטיב: מצמצמים קלות את העדשה, כך שתתאים למה שהציבור רוצה לשמוע. עיתונאות זה לא; זה קרוב הרבה יותר לתעמולה. עיתונאים אומרים לקהל מה שהוא לא רוצה לשמוע, לא מלטפים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמת.

(יוסי גורביץ)

הטרוריסטים בירוק

כשצה"ל "מצמצם טווחי בטחון", הוא למעשה יורה לעבר אזרחים. ההבדל בין צה"ל לבין ארגוני טרור הולך ונמחק. וזה לא חדש

(הפוסט הזה פורסם במקור ב-2006 בנענע, כחלק מהמדור "התפוררות הדמוקרטיה." הטקסט לא קיים יותר ברשת ואני מעלה אותו שוב. אני מאמין שהוא התיישן היטב. סולידריות עם עזה המופצצת.)

בכל פעם לאחר שבחורינו המצוינים מצליחים לבצע שוב איזו זוועה קטנה – לחורר ילדה לא חמושה, להוריד משפחה שלמה עם פגז – ממהרים דוברים רשמיים לומר שמדובר בטעות, אי הבנה, ובכל מקרה, אין שום דמיון בין ארגוני הטרור ובין צה"ל: הטרוריסטים מכוונים למותם של אזרחים במודע, לצה"ל זה פשוט נפלט.

נניח עכשיו לשאלה למה להאמין לדוברים שהתעקשו במשך עשרה ימים שאלונקה היא רקטת קסאם; נניח עכשיו לשאלה האם להרוגים זה באמת משנה, שהם נהרגו בטעות ולא בכוונה; נניח בינתיים לשאלה מדוע הצבא אינו מפצה את משפחות ההרוגים; נתמקד רק בנושא עצמו: האם הצבא צודק כשהוא טוען שהוא לא מנסה לפגוע באזרחים?

התשובה ברורה: צה"ל משקר, כהרגלו.

[] "צמצום טווחי בטחון"

מספר ימים קודם למותה של ילדה בת שמונה ולפציעת כל משפחתה מפגז ישראלי, הודיעו בכירים בצה"ל כי "הם מצמצמים את טווח הבטחון". משמעות המילים המכובסות הללו היא שהתותחנים יורים קרוב יותר לריכוזי אוכלוסיה. ירי ארטילרי לכיוון אוכלוסיה יגרום, כמעט בהכרח, להרוגים בקרבה.

הווה אומר, הקצינים הבכירים שהורו לרכז את האש על משכנות העוני של עזה ידעו שבאופן ודאי כמעט, הם יפגעו באזרחים. הם גם ידעו שהירי הזה לא יחסל שום חולית קסאם. ירי ארטילרי הוא איטי מדי, מגושם מדי ורחוק מלהיות מדויק – הכלי הלא נכון למטרה.

ומה היתה המטרה? אה, זה פשוט: הטלת אימה על האוכלוסיה. במילה מכובסת פחות, טרור.

[] גיבורים על חלשים

צה"ל הצטיין תמיד במה שהבריטים כינו "לוחמה קולוניאלית": שים את הצבא המודרני ועתיר-התקשורת הזה מול אסופת פלאחים מבוהלים וחסרי פיקוד מאוחד, שנמצאים שם בניגוד מוחלט לרצונם, והוא ינצח. בקרבות מול צבא מסודר, מצד שני, הוא לא כל כך הצליח: הירדנים קרעו לו את הצורה פעמיים במלחמת העצמאות – למרות עדיפות מספרית ישראלית – ונתנו פייט משמעותי במלחמת ששת הימים.

וכשהאויב התחיל להתחכם, הקצינים איבדו את העשתונות והתחילו לירות באזרחים. כשהצבא המצרי סירב לעשות שטות ולהסתער על עמדות מבוצרות, והעדיף להוריד אש כבדה על מוצבי התעלה – קראנו לזה מלחמת ההתשה – צה"ל התחיל להפגיז את ערי התעלה.

כשהחיזבאללה ניהל מלחמת גרילה יעילה וקטלנית כנגד צה"ל בדרום לבנון, חזר הצבא למה שהוא יודע לעשות במצב כזה. בשני מבצעים, "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" היתה המדיניות הצבאית הרשמית ירי על אזרחים. המטרה היתה לגרום לאזרחים לנוס מבתיהם, ולהפעיל לחץ בביירות, כדי שזו תפעיל לחץ על סוריה, כדי שזו תפעיל לחץ על החיזבאללה. אדריכל התכנית הגאונית הזו היה, אלא מה, אהוד ברק.

כמובן, פשעי המלחמה האלו – כי ירי מכוון על אזרחים הוא פשע מלחמה, ומכבסת המילים עם סימן הצ' לא תשנה את זה – התפוצצו לישראל בפרצוף. התותחנים הכניסו מקבץ די מדויק לתוך מחסה לפליטים, והרגו מאה מהם. בהפגזה הזו הם מחקו את שאריות הלגיטימציה של ישראל בדרום לבנון.

ההפגזה השבוע על עזה היתה חלק מאותה תכנית גאונית: נלחץ על האוכלוסיה, שתלחץ על הרשות הפלסטינית, שתלחץ על הארגונים, שיפסיקו את הירי. אלא שהרשות הפלסטינית היא כלי שבור (ובצה"ל לא רוצים שנשאל באשמת מי), ומקריאות הפסקת האש של החמאס אנחנו מתעלמים בקהיון מדהים.

ההפגזה הזו אידתה את רוב האשראי העולמי שקיבלה ישראל כתוצאה מהנסיגה מהחור הארור ההוא. שוב נתנו לצה"ל לנצח, ושוב הסתבר שאולי הושג נצחון טקטי (איזה, בעצם?), אבל חטפנו תבוסה אסטרטגית.

[] מתבהמים והולכים

המלחמה האחרונה, הפראית שבכולן, שכוונה בשני הצדדים בעיקר אל האוכלוסיה, טשטשה את ההבדלים בין שני הצדדים. הרמטכ"ל יעלון הודה בעליצות שהורה למחסלים להתעלם מנוכחותו של אשת המבוקש שחאדה בדירתו; שר הבטחון מופז הורה שלא לקבל את כניעתם של חמושים פלסטינים, ודרש בתחילת המלחמה 70 הרוגים פלסטינים מדי יום.

אנחנו מינינו את האנשים האלה. אנחנו משלמים את משכורותיהם. אנחנו הרוכשים את הפגזים. אנו הם אלה שמעדיפים שלא לדעת מה נעשה בשמנו. אנחנו מעדיפים להשען על כוחה העצום של ארצות הברית, ולהתעלם מהעולם.

אבל ג'ורג' בוש הצליח לרסק את כוחה של ארצו, ואת הלגיטימיות שלה. הבריונות של רמספלד-צ'ייני והבריונות הישראלית נכרכים אלה באלה, ותנועת-הנגד כבר ממשמשת ובאה. הממשל הבא יהיה, סביר להניח, מתירני הרבה פחות כלפי ישראל.

כשיתחיל העולם להתייחס לישראל כפי שהתייחס לסרביה, אנחנו אפילו לא נבין איך זה קרה. נשאר מבוצרים בצדקתנו, בתחושה שהעולם כולו נגדנו, והדרישה להפנות מבט פנימה תהפוך לשוות ערך לבגידה. וכשקנה המידה לפטריוטיות יהפוך לדרישה לתמיכה במעשי זוועה – מוצדקים כולם, מוצדקים תמיד – לא יהיה לנו זמן לשים לב שכל מה שהיה ראוי בישראל כבר אבד ואינו.

(יוסי גורביץ)

יידישע פיראטען

ישראל מנהלת מתקפה פיראטית מזה מספר שנים כנגד ספינות איראניות. מי שהחריש, לא יכול להתלונן כשנתניהו מעלה את גובה הלהבות לצרכיו המשפטיים

יהופיץ כמרקחה: בכיר ישראלי הדליף לניו יורק טיימס מידע על התקפה על ספינה איראנית, ככל הנראה הסאוויז, כדי להתרברב בה. דא עקא, המתקפה (שעל פי מקורות זרים, בוצעה על ידי שייטת 13) נדחתה ביום, וכתוצאה מכך הניו יורק טיימס למד על ההתקפה לפני שהתרחשה, מה שעשוי היה להעמיד בסכנה את הכוחות המעורבים. צבא אחראי באמת היה מבטל את ההתקפה או דוחה אותה, אבל אנחנו מדברים על צבא היהיה בסדר לישראל. בורסת ההימורים בשאלה מיהו ה”בכיר” המדליף כוללת את בנימין נתניהו ואת ראש המוסד, יוסי כהן.

וכרגיל במדינת הקסרקטין שלנו, הדיון הוא על ההדלפה, לא על המבצע עצמו. התקפה בלתי מזוהה על כלי שיט מוגדרת לרוב כפיראטיות, אם לא כטרור. אבל ההתקפה על הסאוויז רחוקה מלהיות ההתקפה היחידה שבוצעה על ידי ישראל כנגד ספינות איראניות: מספרן של הספינות שהותקפו נאמד בעשרות. ההתקפות, על פי ההדלפות של מערכת הבטחון לתקשורת הישראלית, מתבצעות מזה שלוש שנים. מערכת הבטחון היתה כל כך מרוצה מעצמה, שהיא התרברבה בתקשורת – בשיטה המוכרת של “מקור בטחוני בכיר.”

ואף אחד פה לא עצר לרגע כדי לשאול כמה שאלות. קודם כל, מי מוסמך להחליט על מתקפת פיראטיות נרחבת? אילו דיונים נערכו בנושא? האם הכנסת ידעה על כך? האם הממשלה? האם ההתקפות בוצעו בהחלטה בין ראש הממשלה והרמטכ”ל, תוך ויתור בבוז קר על הרעיון של פיקוח פרלמנטרי על פעולות הצבא? נתניהו, אחרי הכל, כבר יישם כמה וכמה החלטות בשנה האחרונה שהעציצים המשמשים כשרי הבטחון והחוץ למדו עליהן בדיעבד.

מדי כמה שנים אני מזכיר שוב שבין ישראל ואיראן אין מצב מלחמה. יש יחסי איבה, בהחלט, אבל הם לא מלחמה. כשישראל רוצחת בכירים איראניים באיראן על ידי סוכנים חשאיים או שכירי חרב, משהו שהיא נוהגת להתרברב בו מעת לעת, היא משחקת לפי הכללים של מאבקים חשאיים. כשהצבא שלה מפגע פעם אחר פעם בכלי שיט שנמצאים בינלאומיים, ישראל נעה בין פיראטיות ובין מלחמה גלויה. וכמקובל אצלנו, הכל נעשה ללא דיון, בקריצה בולטת לציבור, שמצידו מרוצה מאד – עד שמגיע הרגע שבו האיראנים מגיבים. עד כה, התגובות האיראניות היו באמצעות פגיעה בכלי שיט – לא ישראלים, עד כה; ספינות שמפליגות תחת דגל זר, שרשומות במדינת-קש כלשהי, שלא משלמות מסים בישראל, אבל שבין שלל הבעלויות הצולבות שלהם יש גם אנשי עסקים ישראלים. ההתקפות הללו, משום מה, מוצגות על ידי ראש הממשלה ומערכת הבטחון כהתקפה על נכסים ישראלים.

המטרות של <פתח מנטרה: על פי מקורות זרים> שייטת 13 <סגור מנטרה> היו בדרך כלל – על פי הטענות שאין לנו דרך לאשש – ספינות איראניות שהובילו נפט לסוריה, או ציוד צבאי לחיזבאללה. הטענות הללו, צריך לשוב ולהזכיר, הן הטענות של הפיראטים. מעת לעת, גורמים ישראלים טוענים שההתקפה לגיטימית משום שהאיראנים מפרים סנקציות על סוריה. על כך צריך להשיב, ראשית כל, שכאמור אין לנו מושג האם יש אמת בדברים; פיראטים אינם ידועים באמינותם; ושנית, שהפרת סנקציות בינלאומיות, ככל שהיו כאלה, איננה נענית בפיגועים. אם ישראל רוצה להוכיח מעורבות איראנית בהפרת סנקציות, כל מה שהיא צריכה לעשות הוא לבצע פשיטה גלויה על ספינה כזו ולהציג את השלל, ואז לטעון שהוא הצדיק את הפשיטה.

אבל פשיטות הן עסק מסוכן, הן משום שאנשי הספינה המותקפת עשויים להגיב בחוסר סובלנות מסוים, והן משום שבאחת הפעמים האחרונות ששייטת 13 פשטה בגלוי על ספינה – הנאבי מרמרה – זה נגמר בטבח ובמכה איומה ללגיטימציה של ישראל, שנאלצה להפסיק את האמברגו על שוקולד וצעצועים לרצועת עזה, ולהגדיל במידה ניכרת את כמות הקלוריות שהיא מספקת לתושבי גטו עזה. אז בחרנו בפיראטיות.

ההתקפה על הסאוויז חורגת מההתקפות הללו. הסאוויז שרצה סמוך לתימן, ועל פי הפרסומים – ששוב, אין לנו יכולת עצמאית להעריך מה מהם בולשיט תעמולתי ומה מהם אמת – היא שימשה כספינת סיוע איראנית למורדים החות’ים שם. או, אם ננסח את זה במילים ברורות יותר, אין שום קשר בין ההתקפה על הסאוויז ובין בטחון ישראל.

ההתקפה הזו עוררה חשש גם בקרב מערכת הבטחון עצמה שמא בנימין נתניהו, שחושש מהרגע שבו יצטרך להריח את הליזול, מבצע בה מעשים מגונים ומשתמש בה לצרכים שאין להם דבר עם בטחון. ההתקפה על הסאוויז היא בלי שום ספק הסלמה: אחד הפרשנים היותר מאולפים של מערכת הבטחון קרא לה באורווליאניות מוגזמת “דיפלומטיה קינטית חשאית.” לטובת הקוראים שאינם בקיאים בז’רגון הצבאי האמריקאי החודר למערכת הבטחון שלנו, “קינטיות” היא פתיחה באש או חילופי אש. לפיגועים הם קראו דיפלומטיה.

הבעיה של מערכת הבטחון היא שהיא איננה מסוגלת להבחין בין צרכיו האישיים של אבו ילד זין ובין שיבוש הדיפלומטיה האמריקאית על ידי פיגועים נגד איראן. מותר להאמין שגם נתניהו עצמו איננו מסוגל עוד להבדיל בין השניים. ואין למערכת הבטחון ולציבור על מי להלין אלא על עצמם: זה טיבן של מלחמות חשאיות, מלחמות שאין עליהן כל ביקורת ובקרה, שהן חשופות למניפולציות פוליטיות בוטות. אם נתגלגל למערכה רחבה מול איראן כדי לאפשר לבנימין נתניהו לקנות כמה עריקים, הציבור יוכל להאשים בעיקר את עצמו.

אחרי הכל, נתניהו עצמו הוא שהזהיר אותנו: “ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים, כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע על בסיס האינטרס האישי של ההשרדות שלו, ולא על פי האינטרס הלאומי.” נתניהו אמר את הדברים על אולמרט, אבל הם חלים הרבה יותר עליו-עצמו. וכמובן, על ציבור שלא טורח לערוך דיון מינימלי בשאלה מהו בעצם האינטרס הלאומי.

ועוד דבר אחד: פרסמתי השבוע פוסט קצר בפטראון. הנה הוא לעיונכם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ויקוצו מפני בני ישראל

למה בונים הישראלים מכשול גבול מול עזה, שכמוהו אין בשום מקום בעולם?

“בסך הכל,” מדווח הכתב הצבאי אלכס פישמן בהתפעמות במוסף השבת של ידיעות אחרונות, בכתבה שכותרתה “רובוטים במקום רב”טים”, “השקיעה מדינת ישראל באדמה סביב עזה יותר משני מיליוני קוב בטון – כמות המאפשרת בניית כביש בטון להולכי רגל מתל אביב עד אתונה. נעשה שימוש בכ-120 אלף טונות של ברזל – כמות שיכולה לשמש לבניה של 12 מגדלי אייפל. מכשול כזה לא קיים בשום מקום בעולם, אפילו לא בגבול בין שתי הקוריאות.” עלות המכשול – הרשמית, חשוב לציין; אף אחד לא יופתע אם עלותו תחרוג מהתקציב – היא 3.5 מיליארדי שקלים.

כלי רכב רובוטיים, מלווים כל אחד במל”ט; 1,200 תרנים שתפקידם לתצפת לתוך הרצועה; עמדות צלפים מבוטנות, למקרה שבכל זאת יוחלט להרוג את העזתים הלא חמושים אישית ולא על ידי רובוט; לא פחות משלושה שטחי הרג בין הרצועה ובין הגבול; ועוד ועוד. כל זה, מדווחים לנו בהתרגשות מטעם מחלקת היח”צ של צה”ל, יהיה מוכן ממש בקיץ, וכשהבניה תושלם, יוסר הסיוט הגדול: אף עזתי לא יוכל יותר לחדור למדינת ישראל.

מספרם של העזתים שניסה לחדור לישראל בשנים האחרונות לא ברור, אך יש כמה מהם מדי חודש. כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם מסגירים את עצמם לצה”ל ברגע שהם עוברים את הקו. הם מעדיפים את הכלא הישראלי הסגור על הגטו שממנו הם נמלטו. מי יודע, אולי יצליחו, אחרי שירצו את עונשם, להתמקח עם סוהריהם-לחיים ואלה יתרצו לאפשר להם לעבור לגדה ולא לרצועה. אולי אפילו יצליחו לקבל מקלט מדיני במקום אחר. לא סביר, אבל יכול לקרות. בסופו של דבר, הם בורחים מאזור אסון מתמשך, שלרוב מוחלט מהאוכלוסיה הקטינה בו אין גישה למים נקיים, אין עבודה, אין עתיד. אזור אסון מעשי ידי אדם, חשוב לציין: ידי ישראל, אם לדייק.

שיעור חוצי הגדר העזתים שהרגו או פצעו ישראלי בחמש השנים האחרונות: אפס.

עכשיו, כמה מספרים. בצד הצפוני של מכשולי הגבול בקוריאה ניצב צבא צפון קוריאה, עם כ-950,000 חיילים סדירים ו-7.6 מיליוני חיילי מילואים; הוא הצבא הרביעי בגודלו בעולם. הוא מצויד בבכ-4,300 טנקים, יותר מ-8,000 קני ארטילריה, וכ-5,500 משגרי רקטות. בצד השני של חומת עזה ניצבים גדודי עז א-דין אל קסאם, שהסד”כ שלהם נאמד בכ-15,000 עד 20,000 איש, כאחוז או פחות מאוכלוסיית הרצועה. מספר הטנקים שעומד לרשות חמאס הוא אפס, כמו גם מספר קני הארטילריה. בעימות הצבאי המלא האחרון עם צה”ל, בטבח צוק איתן (צה”ל העדיף לקרוא לזה מבצע) צה”ל לא נתקל ולו בכיתה של אנשי חמאס, שלא לדבר על מחלקה. ולא, חומת ברלין החדשה לא תחסום בשום צורה ירי רקטות או מרגמות. זה מצוין במפורש בכתבה.

אז למה בעצם בנינו אותה?

יש כמה סיבות לכך. אחת מהן היא כנראה הרצון להמנע מצילומים כמו אלה של הטבח שביצענו על הגדר במארס 2018 והלאה. הוא הצטלם נורא. עכשיו יש לנו את היכולת להרוג עזתים מרחוק, בלי צלפים. מספר המל”טים ברצועה, שגם כך ממררים את חיי העזתים, יגדל שבעתיים. אפשר יהיה להרוג אותם הרבה לפני שיגיעו לגדר. אף אחד פה הרי לא ישים לב.

השניה, בוודאות קרובה, היא השחיתות השגרתית של מערכת הבטחון. היכולת שלה לקחת כסף ציבורי ולפזר אותו למקורביה, בלי שום תועלת ציבורית, היא מן המפורסמות. סביר להניח שמאחורי החברות שקיבלו מאות מיליונים עומדים כמה קצינים בדימוס. השחיתות היומיומית הזו היא חלק מהתמונה מאז שצה”ל התחיל לקבל כסף גדול באמת, אחרי מלחמת ששת הימים. המבוגרים שבינינו עשויים לזכור את קבלני העפר הידועים לשמצה של מוצבי התעלה. כל המל”טים והתרנים והעמדות המבוטנות והרובוטים האלה עולים כסף, ולצה”ל אף פעם לא היה אכפת אם יש קשר כלשהו בין ההוצאה ובין התוצאה. זה לא שזה הכסף של אבא שלו או משהו. הכנסת מעולם לא היתה טובה בפיקוח על התקציב הצבאי, ובשנתיים האחרונות ממילא לא היתה כנסת, או תקציב.

אז כן, שחיתות צבאית שגרתית היא חלק מרכזי בסיפור. אבל יש חלק נוסף וכנראה מכריע: הפחד הקמאי של הישראלים מפני העזתים. היחס הישראלי לעזתים שונה מהותית מהיחס שלהם לפלסטינים יושבי הגדה. יש לכך הסבר לא מסובך: העזתים הם ה-unheimlich שלנו, הזר-הקרוב-מדי. הם מזכירים את החטא הקדמון: הנכבה.

משה דיין ניסח את זה היטב, בהספד שלו לרועי רוטברג, באפריל 1956: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.” ב-1956 עוד אפשר היה לומר את זה: שאנחנו חיים על אדמה שדודה של עם אחר.

ומאחר והעזתים, צאצאי פליטים ברובם, מזכירים לישראלים בעצם קיומם איך קמה ישראל, את מה שהישראלים רוצים כל כך לשכוח, הישראלים מתעללים בהם בחימה שפוכה. “הלוואי שעזה תטבע בים”, אמר יצחק רבין בתחילת שנות ה-90. כמו תמיד, הישראלים רצו את אדמת עזה בלי תושביה: במשך 35 שנים הוקמו התנחלויות חסרות כל סיכוי ברצועה, והן פונו רק כאשר הישראלים שילמו בדם על הנסיון הנואל להגן עליהן.

עזה מזכירה לישראלים, כאשר אין להם ברירה אלא להתבונן במציאות, שפתרון שתי המדינות הוא אשליה; שהסכסוך הוא לא על 1967, אלא על 1948: למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. מה שהקפיא את דמם של הישראלים ב-2018 לא היה עצם המראה של הצעירים הנואשים שמטיחים את גופם בגדר, אלא השם שנתנו לכך: צעדת השיבה.

אז הנה, קחו לכם כמה מיליארדים ובנו מחסום כבד יותר מזה שבין הקוריאות. בנו תרנים ומחסומים ועמדות מבוטנות, הציבו רובוטים, צלפים, מל”טים, והקימו חומות שיסתירו את עזה מהישובים שנבנו על האדמה והכפרים שבהם ישבו אבותיהם של העזתים. העלימו אותה מעינינו. אנחנו לא רוצים לראות מה עשינו – ועל אחת כמה וכמה לא לחשוב על האפשרות שהעזתים יצאו מהגטו שבנינו להם.

חג חירות נעים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניצחו יהודים את הישראלים

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בחזרה לצוק איתן

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא נהנה מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן היה ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל כ-2,000 אזרחים, ביניהם כ-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי היה, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה כ-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר יהיה נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא היה מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. זה הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, זה שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, כי היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום הזה, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן הזה, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר היה ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא היה אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא היה ירי מבצעי על פי צורך: הוא היה מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע כי זה הדבר הכי נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא היה לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא היה “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן היה חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן היה יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא היה מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, כזה שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, זה של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

ככה נלחם צה”ל ברצועת עזה ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פחד לילה

מה עושים החמושים בלילות

פ’, בת שבע, ניסתה להתאבד עוד לפני שחמושי צה”ל עזבו את ביתה.

החמושים הכו את אמא של פ’ לנגד עיניה. היא נפצעה, לקתה בהתמוטטות עצבים, ופונתה לבית החולים. פ’, שחשבה שאמה נהרגה, עלתה לחלון הקומה השניה וניסתה לקפוץ ממנו. אחיה הציל אותה. לאמה היא אמרה אחר כך (כדבריה של האם) ש”היא חשבה שאני מתי, ורצתה למות כדי להיות קרובה אלי.”

מאז האירוע, כפי שמתואר בדו”ח “חיים חשופים” (עמ’ 38), פ’ לקתה בפחדים, נצמדה לאמה וסירבה לעזוב אותה. היא רחוקה מלהיות הנפגעת היחידה. מ”ש, בת שנתיים וחצי, ראתה את אביה מוכה על ידי חמושים במדי צה”ל. מאז (עמ’ 39) “היא שוברת את המשחקים שלה ומשחקת בצורה אלימה, אפילו מכה את האופניים שלה.” חמושים פלשו לחדרו של י’, בן 10, בזמן שישן; כתוצאה מכך הוא מסרב להשאר לבד בחושך ודורש לישון במיטה של אמו. לעתים הוא מסתתר מתחת למיטה (עמ’ 38). ילד בן תשע מנבי סאלח (שם) מסרב לישון לבדו ודורש לישון עם הוריו.

משפחה אחרת מכוונת את השעון לשעה 02:00, כדי שאם החמושים יבואו שוב – והם באים שוב, ולעתים תכופות – הם יהיו מוכנים לפשיטה (עמ’ 36). אשה אחרת מדווחת (עמ’ 35) שהיא ערה בין 01:00 בלילה עד חמש בבוקר בערך, מחשש שהחמושים יבואו שוב.

והם באים.

ב-20.3.18 פלשו חמושי צה”ל לביתה של ה”ע מאל מורייר, ותפסו אותו לכמה שעות. ה”ע מודעת לכך שביתה איננו יכול להגן עליה. היא אומרת (עמ’ 34) ש”הלוואי והיה לי כסף כדי להפטר מכל השמיכות והכיסויים שהחיילים השתמשו בהם, אבל אין לי כסף ונאלצתי לכבס את כל כלי המיטה שבבית. אני רוצה לעזוב את הבית ולעבור לבית אחר, אך אין לי כסף […] אני לא קונה שום דבר חדש לבית כי אני יודעת שהם תמיד באים כדי להרוס.”

והם תמיד באים.

א”ד מעזון אומרת (עמ’ 34) “שברו את הדברים בבית שלי עשר פעמים ובכל פעם עצרו את אחד הבנים שלי. אין לי שום תחושת בטחון בתוך הבית. אני ובעלי ישנים במרפסת ולא בחדר השינה, כדי שנוכל לשמוע כל תנועה או רעש של כלבים, ונדע שהצבא נמצא פה.”

המקרה של א”ד אכן חריג, אבל לא במיוחד: 64% מהמשפחות שרואיינו העידו שחמושי צה”ל פרצו לבתיהם יותר מפעם אחת (עמ’ 12). חמושי צה”ל מבצעים כ-267 פשיטות כאלה בממוצע מדי חודש, קרי כמעט תשע מדי לילה.

הנוהל קבוע ומוכר לכל חמוש ששירת בגדה, ולרוב הפלסטינים: כוח מגיע בפתאומיות, לרוב לא מלווה בדוברי ערבית. החיילים מנסים בחלק ניכר מהמקרים (25%) לפרוץ את הדלת. באחוז זהה של המקרים, החמושים מפעילים אלימות כלפי באי הבית. ב-30% מהמקרים שבהם החמושים נכנסים לבית, הם גם משחיתים רכוש. הפלישה מלווה בצעקות ובאיומי נשק; בחלק ניכר מהמקרים, החמושים לובשים מסכות סקי. המטרה של המסכות היא ליצור דה-הומניזציה, לסלק את אנושיותו של החמוש ולהדגיש את היותו חייל, כוח אלים ותו לא, כזה שלא מומלץ להתנגד לו.

זה אכן לא מומלץ, אגב. התנגדות – כל התנגדות – תגרור אלימות. אין טעם להתלונן על האלימות הזו. אם התלוננת, התלונה שלך תעבור לפרקליטות הצבאית. זו תדרש לכשנה כדי להחליט אם לפתוח בחקירה. אם כן, מצ”ח תדרש לכשנה עד שנתיים כדי לסגור את התיק. למצ”ח, אגב, אין כמעט דוברי ערבית והיא לא גובה עדויות מהנפגעים. רק מהחיילים. המשחק של מצ”ח והפרקליטות פשוט: לכדרר את התלונה עד שהחמוש הרלוונטי יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי – חצי שנה אחרי השחרור במקרה של עבירות במדרג נמוך, שנה במדרג חמור.

בניגוד לכל דבר אחר, הן ממש מוצלחות במשחק הכדרור הזה.

הדו”ח הצליב מידע משלושה ארגוני זכויות אדם: יש דין, שוברים שתיקה, ורופאים לזכויות אדם (רל”א). המידע של רל”א, שראיינו קורבנות פשיטה כדי לאמוד את הפגיעה הנפשית בהם, הוא המצמרר ביותר שבדו”ח. הוא גרם לי, שחשבתי שאני קשיח ומחוסן, להתקפי בכי.

אימאן א’חליל, מבית אומר: “החייל הכה אותי על יד שמאל. סימני המכה קיימים עד היום. הראתי אותם לרופא והוא אמר לי שזו פציעה קשה והיא זקוקה לזמן רב [כדי להחלים]. היא עדיין לא עברה, אבל מה שהשבית אותי מעבודה היו יד ימין ורגל ימין שלי, שהרופא אמר שזה מעצבים. היד שלי נעשתה משותקת וגם הרגל שלי. הבעיות האלה לא מאפשרות לי ללכת לעבוד. עד לרגע זה לא חזרתי לעבודה. עבדתי במתפרה, ובתפירה זקוקים גם ליד וגם לרגל, ובמיוחד לרגל ימין. אני לא יכולה לעבוד בלעדיהן. הדבר השפיע עלי מאד. גם אצל הבן שלי המצב הנפשי דומה” (עמ’ 37).

עדות ילדים מס’ 13 של רל”א אומרת “אצל בתי בת ה-17 המצב קשה יותר. היא לא ישנה בכלל ונשארת צמודה לחלונות. כשהיא שומעת רעש של מכונית היא קמה. היא חוזרת לישון ב-04:30-05:00 בבוקר, כי אז החיילים עוזבים בדרך כלל” (עמ’ 38).

פ’, שאותה הזכרנו בתחילה, הפגינה תסמינים קשים אחרי נסיון ההתאבדות: “היא סירבה לעזוב אותי וללכת לבית הספר. ההישגים שלה בלימודים החלו לרדת אחרי הפשיטה על הבית.” הפגיעות הנפשיות לא מוגבלות לילדים, אם כי אצלם הן חמורות במיוחד. האלה אבו עיישה אמרה לצוות רל”א ש”אני לא סוגרת את דלת חדר השינה שלי. הבנות שלי מבקשות שאסגור אותה ואני עונה שבשום אופן לא. אין לי פרטיות וגם לא לבעלי, כדי שאם יבואו החיילים ויפשטו על הבית, אני אראה אותם לפני שייכנסו לחדר של הבנות” (שם).

לפשיטות אין, העידו שורה של חיילים, תכלית צבאית של ממש. הפרקטיקה הצבאית של “מיפויים” – כניסה לבית, הערת כל יושביו, ריכוז כולם בחדר אחד כשחייל משגיח עליהם כשנשקו מכוון אליהם, ואז שרטוט חדרי הבית ו/או צילום של יושביו – לא מניבה מידע בעל משמעות, כי פעם אחר פעם המידע לא מועבר במעלה שרשרת הפיקוד אלא נזנח או מושמד. עצם העובדה ש-64% מהנפגעים מדווחים על כך שביתם נפלש יותר מפעם אחת מעידה על העדר תכלית צבאית.

כך תיאר רס”ן במערך הנ”מ באוזני שוברים שתיקה את פרקטיקת המיפויים: “זה היה לגמרי שרירותי. יכולתי לבחור כל בית שרציתי. כמו שבודקים את הרוח – מוצצים את האצבע ו[מרגישים] לאן הרוח נושבת – לא היתה שום הכוונה. אני חושב שבזמנים מסוימים היתה מכסה [כמות מיפויים שהפלוגה נדרשת לבצע בפרק זמן מסוים]. היא היתה גמישה, לא היה קורה שום דבר אם הייתי עושה אחת פחות או שניים יותר, או משהו כזה, אבל היתה דחיפה לעשות את זה. אני חושב שמבחינת המערכת [מיפויים משרתים] שני דברים: אחד, זה משרת להם איסוף מידע מודיעיני על מבנים ועל אנשים. דבר שני, זה מייצר עניין של פחד ואימה וכל העניין הזה של הפגנת נוכחות שנדרשנו לעשות.”

פעם אחר פעם, חיילים אמרו לשוברים שתיקה שהבחירה בבתים שאליהם נכנסו היתה אקראית לחלוטין. פעם אחר פעם, חוזר הביטוי “הפגנת נוכחות”, או בשמה הקודם, “יצירת תחושת נרדפות.” אלו מילים יפות להשלטת טרור: אי ידיעה של האוכלוסיה הנכבשת מתי היא עשויה להיות מותקפת, ובו זמנית הבנה שאין לה כוח להגן על עצמה. הורים לא יכולים להגן על ילדיהם. ילדים רואים את הוריהם מוכים.

המקרה של פ’, בת השבע שנגררה לנסיון אובדני, הוא קיצוני. אבל אין אנשים שהפלישה הלילית הזו לא מצלקת אותם – ואין לדעת כמה מקרים כאלה פשוט לא תועדו. כאמור, יש תשע פשיטות בממוצע מדי לילה.

בימים אלה, מנסים יש דין לאתגר את החוקיות של הפשיטות הליליות – הן כמעט תמיד ליליות – בבג”צ. הטענה היא שהסמכות שתקנות שעת חירום מעניקות לחיילים סמכות בלתי סבירה. סמל יכול להורות על פשיטה על בית, מבלי שתהיה כל עילה לכך. לשם השוואה, כי אפרטהייד, חיפוש במאחז או התנחלות – שלעתים נמצאים מאות מטרים בלבד מהבתים הפלסטינים שחשופים לפשיטות – יצריך צו חיפוש. המשטרה תצטרך להסביר למה היא עומדת לחלל בית.

והפשיטה, ברוב המקרים, לא תהיה בלילה. ואף אחד לא יכוון נשק אל ילדים.

להערכתי הסיכוי של העתירה של יש דין (שאת האנשים בו אני מעריך עד מעריץ) נמוך. בית המשפט הגבוה לצדק לא יעשה צדק. הוא מעולם לא איתגר את תקנות שעת חירום (שאני לא נלאה להזכיר שמנחם בגין השווה אותן לשלילה לחקיקה הנאצית). בלי תקנות שעת חירום, נדבך בסיסי של משטר האפרטהייד בשטחים יתמוטט. יתרונה של העתירה הוא שהיא תאפשר, בימי שפוט השופטים, להעמיד לדין את שופטי בג”צ עצמם. ויהיה בכך צורך. הו, כמה שיהיה בכך צורך.

קראתי את הדו”ח לפני כחודש. לא הצלחתי לכתוב עליו עד כה. הוא איכל אותי. את החלק המשפטי יכולתי לדקלם מתוך שינה. את החומרים של שוברים שתיקה אני מכיר היטב. החלק של רל"א שבר אותי. את רעש הקתות על הדלת אני מכיר אינטימית – מסיוטי-שלי. כן, גם אני פרצתי לבתים באישון לילה. והחכמה התקשורתית המקובלת אומרת שדו”ח שעבר עליו חודש, אין טעם לכתוב עליו יותר.

אבל אני יודע שהלילה, חמושי צה”ל יפלשו לעוד תשעה בתים בממוצע; שהם יטילו אימה ויצלקו תשע משפחות של חפים מפשע; ושיום אחד, החיילים-עצמם – אם לבם לא אטום או מושחת – יבינו כיצד צילקו את עצמם. אז אם אתם בגיל גיוס, מה שפחות סביר, או שאתם הורים לילדים שמיועדים לגיוס – אל תשלחו אותם לשם. זכרו שאתם הורים. זכרו איך אתם הייתם מגיבים אם חמוש במסיכה היה מעיר, עם נשק מכוון, את בתכם בשעת לילה. הרחיבו את האמפתיה האנושית שלכם גם לאלה שאינם מבני השבט. עשו כמיטב יכולתכם לשכנע את ילדיכם לסרב או להשתמט. כל דרך כשרה, ובלבד שלא יהיו שם.

ולא, אל תספרו לעצמכם את השקר המתוק, הישן, זה ששלח אותי לרצועת עזה בשיא האינתיפאדה הראשונה – שאדם מצפוני יכול לעשות שינוי. לא במערכת הזו, לא במערכת שמקדשת ציות מעל לכל. את המערכת הזו צריך לנתץ. אל תהיו חלק ממנה, וסייעו כמיטב יכולתכם לילדיכם להתחמק ממנה. זה אפשרי היום. אל תשלחו אותם, עם נשק ומסיכה, לפרוץ לחלומותיו של ילד אחר.

כי זה מה שהם יעשו. הם לא יבלמו פלישה סורית או מצרית. הימים האלה עברו מזמן. צה"ל היום הוא בראש ובראשונה כלי טרור כנגד אוכלוסיה כבושה. אל תשלו את עצמכם; אל תשלו את ילדיכם.

תן לנו שלום.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה אני חמוץ

מדוע אני מסרב להתרשם מההסכמים עם רודנויות המפרץ

נתניהו מרבה לטעון בשבועות האחרונים שיריביו, השמאל – מה שנשאר ממנו – “חמוצים” ביחס להסדרים שהוא מביא עם רודנויות המפרץ, תחילה איחוד הנסיכויות והחל מאתמול גם בחריין. אני מודה באשמה, ולוקח על עצמי את תווית החמוץ בגאווה. להלן סיבותי:

ההונאה. ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין אינם “הסכמי שלום.” מעולם לא היה מצב מלחמה רשמי ביניהן ובין ישראל, אין להן גבולות עם ישראל, וחיילים ישראלים מעולם לא נלחמו בחייליהן. נתניהו וטראמפ מדברים על “שלום” כדי שלא נראה את ההונאה: הסכמי נורמליזציה פומביים שהופכים לרשמיים את מה שנעשה קודם לכן במחשכים.

ומה לעשות, הסכמי נורמליזציה הם חשובים, אבל הם לא ראויים לכל תשומת הלב שנתניהו דורש מהתקשורת הישראלית להקדיש להם. למרבה הצער, היא נכנעה – הטיסה המפורסמת לאבו דאבי ביזתה את כל העיתונאים שהיו מעורבים בה. זה היה תרגיל יח”צ ותו לא, והתקשורת הישראלית שיתפה פעולה.

חשוב לציין שהאמירויות ובחריין מתייחסות להסכמים האלה בפרופורציה הנדרשת: הנציגים שלהן לחתימה יהיו בדרג שרי חוץ, לא ראשי ממשלה ועל אחת כמה וכמה לא ראשי מדינה. הימין, שלכאורה רגיש מאד לענייני כבוד כאלה, סותם את הפה – כי לא נשאר כמעט ימין שאיננו ביביסטי (זה עניין לפוסט אחר).

יתר על כן, ההסכמים האלה נחתמים על דעתו של נתניהו בלבד. הם לא הובאו לאישור בממשלה (שלא התכנסה מזה חודש, חשוב לציין), ועל אחת כמה וכמה לא בכנסת. זהו עוד סימן לדיקטטורה הזוחלת של נתניהו. זו סיבה חשובה, בפני עצמה, לדחות את ההכרה שנתניהו תובע.

הסכמים עם שליטים, לא עם עמים: הסכמי הנורמליזציה לא יתרמו דבר לעמים המעורבים בהם. עמים, אמרתי? באיחוד האמירויות אין עם. 90% מתושביה הם עובדים זרים, שזוכים ליחס רע במיוחד. בחריין ממשיכה לנהל מלחמה כנגד רוב תושביה, שהם שיעים. הדיכוי של האביב הערבי בבחריין היה ברוטלי במיוחד.

הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה: טראמפ היה צריך איזשהו הישג דיפלומטי, וחשוב לו מאד להביא עסקת נשק גדולה עם האמירויות (האף-35 המפורסמים). נתניהו היה צריך איזשהו הישג, כי מצבו עגום והוא צריך להסיט את סדר היום. תעשיות הנשק בארה”ב ובישראל צפויות להרוויח ממכירת נשק שישמש להרג ילדים בתימן ולדיכוי פנימי בבחריין. לצורך זה חשוב לציין, שוב, שתעשיית ההייטק הישראלי היא בחלקה הגדול תעשיית נשק ודיכוי. אנחנו נהפוך לשותפים בכירים במלחמה המלוכלכת מאד בתימן ובמשטר הרצחני הפנימי של בחריין. גאווה ישראלית.

לאדם הפשוט לא ייצא דבר מההסכמים האלה. הבדיחה העגומה של תיירות באבו דאבי היתה צריכה להיקטל מזמן – אל-על כמעט ולא טסה יותר, סיכויי ההשרדות שלה ללא סיוע ממשלתי נמוכים מאד, ומעט מאד ישראלים יוכלו להרשות לעצמם ביקור באמירויות גם אם כאלה אכן יתאפשרו. המקום פשוט יקר מדי. הסיכוי של תיירות מהאמירויות ומבחריין לישראל נמוך למדי אף הוא: ישראל צריכה לאשר ויזות למבקרים, והנסיון עם ירדן ומצרים מראה שרק מעטים זוכים להן. הרווח יהיה כולו של האליטות הדכאניות, כאן ושם.

איראן: המטרה הגיאו-פוליטית של ההסכמים הללו היא להגביר את הלחץ על איראן, שמסרבת להתיישר על פי קו המדיניות האמריקאי. המדיניות של ממשל טראמפ ביחס לאיראן היא החלפת משטר. ועד כמה שהמשטר הנוכחי באיראן מתועב בעיני, ברור לי שנסיון להפיל אותו מבחוץ יוביל למצב שהיה בעיראק אחרי הפלישה של 2003, רק בקנה מידה גדול יותר.

אגב, תוך כדי הדיונים על מכירת האף-35 נפלטה לשר שטייניץ אמת לא נעימה: הוא טען שאין סכנה במכירת מטוסי אף-35 לאמירויות, כי ישראל נמצאת מחוץ לטווח של המטוס. אני לגמרי בעד מכירה של אף-35 לנסיכויות, ואם הדבר היה בידי, הייתי מוכר להן כבר עכשיו את צי האף-35 של ישראל: מדובר בגרוטאה מעופפת, יקרה להחריד – כנראה המטוס היקר ביותר בהיסטוריה – ולישראל אין שום צורך בו. אבל הפליטה של שטייניץ הזכירה משהו נוסף, שישראל הרשמית הקפידה להסתיר: לאף-35 שלנו אין טווח טיסה (ללא תדלוק אווירי) לאיראן.

משטר טראמפ מנסה לאחרונה להגביר את הלחץ על המשטר האיראני, במיוחד באמצעות הנושא המייגע של סנקציות snapback (שאין לי המקום, הזמן או הרצון לעסוק בו). בשלב מסוים, אם אתה בועט באיראן יותר מדי, היא בועטת חזרה. ישראל איננה שוכנת במפרץ הפרסי; אין לה גבול או סכסוך של ממש עם איראן; ובמאבק הגדול של המזרח התיכון, בית סעוד נגד האייטולות, היא צריכה לעמוד מן הצד. שימור המשטרים הדכאניים של מדינות המפרץ לא שווה את חייו של חייל ישראלי אחד.

הפלסטינים: עילת העילות להתנגדות להסכמים הללו. מטרה מרכזית של ההסכמים היא להחליש עוד יותר את מעמדם של הפלסטינים, החלש גם כך. אנחנו תוקפים בעזה כמעט כל יום, ואנחנו כולאים שם 1.8 מיליוני בני אדם, רובם קטינים. בגדה המערבית אנחנו מפעילים משטר אפרטהייד.

הבעיה המרכזית של ישראל היא הדיקטטורה הצבאית על הפלסטינים. זה הנושא המרכזי שצריך להיות על סדר היום. זהו הפשע הגדול והיומיומי שכל ישראלי שותף לו, במודע ובלי מודע.

מפה מתחיל ונגמר הכל. לישראל אין אויבים של ממש. מצרים מחוץ למעגל העוינות כבר 40 שנים; ירדן, כמעט 30. סוריה לא קיימת כמדינה. עיראק כנ”ל. הסיבה שאנחנו ממשיכים להחזיק צבא גדול כל כך היא הצורך של המשטר הישראלי הנוכחי להמשיך את דיכויים של הפלסטינים. רוב מוחלט של פעולות צה”ל הן בגדה המערבית, והן פעולות דיכוי.

הורדת הנושא הפלסטיני מעל סדר היום הישראלי משמעה שהדיכוי יימשך. אנחנו לא נשמע עליו, כי התקשורת למדה שאין קוראים ולמעשה יש סכנה בדיווח על הנושא; אבל הוא יימשך. הלילה, סטטיסטית, נכנסו כוחות צה”ל ללמעלה מ-20 בתים בגדה המערבית. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר היה בפעולות הטרדה ואימונים.

לפני כשבועיים התגאה נתניהו שבשנה האחרונה לא היו הרוגים ישראלים מפעילות פלסטינית. שעתיים אחר כך בוצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, אכן, ודפק את הסטטיסטיקה. אבל שימו לב: זהו השיעור האמיתי של יחסי הכוח. צד אחד עם מגף על צווארו של האחר, שמסוגל מדי פעם לפרכס.

אנחנו משלמים על כך מחיר, גם אם אנחנו לא רואים אותו. הכיבוש משחית. הסתכלו על ישראל של היום והסתכלו על ישראל שלפני 30 שנה. התרגלנו לעשות בשטחים מעשים שבישראל היו נחשבים לבלתי אפשריים, נפשעים. משהתרגלנו לעשות אותם שם, הם קורים גם פה. החוק בגדה המערבית הוא בדיחה; חוקרים, תובעים ושופטים קושרים זה עם זה נגד הנאשמים. זה מה שקורה למערכת המשפט שלנו כבר שנים. שופטים ותובעים עוברים מהגדה לישראל, והם מביאים איתם את צורת העבודה שהורגלו אליה. משטרת ישראל הפכה לקלגסת; זה קרה קודם בגדה, אחר כך כלפי פלסטינים ישראליים, ועכשיו כנגד “סתם” אזרחים.

הממשלה התרגלה לשלוט בגדה מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, או לראות בדין וחשבון מטרד; כך מתנהלת הממשלה כעת כלפי אזרחיה-שלה. זה לא תמיד היה כך, לא ברמות האלה.

ברמה הכלכלית, אנחנו מחזיקים צבא שגדול עלינו בכמה מידות. בפרפרזה על הנשיא אייזנהואר, כל נגמ"ש אכזרית, כל חצצית, כל פלוגה של מג"ב או גדוד של כפיר, הם, במובנם הסופי, גניבה מהרעבים שאינם מואכלים, מאלו שזקוקים לבגדים ואינם מולבשים. אייזנהאור דיבר על כך שמפציץ אחד שווה במחירו לבית ספר מודרני ב-30 ערים, או שתי תחנות כוח, או שני בתי חולים; אף אחד פה לא תוהה למה לעזאזל אנחנו צריכים את האף-35, כמה הוא עולה לנו בפועל. הוא הזהיר שמירוץ החימוש "צולב את האנושות על צלב של ברזל." קיומו של צה"ל במתכונתו הנוכחית מרעיב אותנו, פוגע בבריאותנו, מרושש אותנו, ומטפיש אותנו. ואנחנו לא מדברים על זה, כי התרגלנו לכך שאנחנו צריכים צבא שיכול לפשוט על כל נקודה בגדה המערבית.

אנחנו חוטפים ומענים שני ילדים פלסטינים מדי לילה, בממוצע. זה אומר שמדי לילה אנחנו מוסיפים קבוצה שלמה של אנשים שישנאו אותנו שנאת מוות. המעונים עצמם, בני משפחתם והמעגל הקרוב אליהם.

מדי לילה אנחנו משחיתים את נפשותיהם של אנשי הצבא והמשטרה החשאית שלנו. מדי לילה אנחנו גורמים לטראומה ולפוסט טראומה לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בקרב אנשינו-שלנו. הם ישתחררו אחרי כמה שנים בידיעה שהאפשרות לאלימות תמיד שם, והם ישתחררו בתחושה – מוצדקת – שהמדינה חייבת להם: היא זו ששלחה אותם לסיוטים ולכעס שהם לא יעזו לומר בפומבי, אבל הם יודעים בדיוק מאיפה הוא מגיע. את האלימות הזו הם יפרקו על חפים מפשע ישראלים – בין השאר משום שקיומו של צה"ל מוודא שאין לנו שירותי בריאות נפש שראויים להתייחסות, ומשום שצה"ל מאד לא רוצה שנדבר על המחיר של קיומו, במיוחד המחיר הזה.

אנחנו מתעללים ומענים, חשוב לציין, את האנשים שאיתם נצטרך לחיות עוד כמה שנים. פתרון שתי המדינות מת. הפרדה איננה אפשרית עוד. ההסכמים עם בחריין והאמירויות הם עוד סימן לכך: הפלסטינים מעולם לא עניינו את העולם הערבי, שאחדותו תמיד היתה אשליה, אבל המשטרים הערביים נהגו לשמור על מראית עין. הפלסטינים, הם אומרים בשתיקתם, הם בעייתה של ישראל עכשיו. עניין פנימי שלה. אנחנו מחוץ למשחק.

המהלך הזה מרסק את שארית הלגיטימציה של משטר המשת”פים של אבו מאזן. הוא מותיר לפלסטינים אפשרות מאבק אחת בלבד: זו של איש אחד, קול אחד, מולדת אחת. מהבחינה הזו יש, אכן, בהסכמים האלה יתרון מסוים – כל זמן שהישראלים יבינו את משמעותם, ויחדלו מהתפיסה שהם יכולים לדרוך במגף על פני אדם, לנצח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: בשבוע הקרוב לא אהיה ליד מחשב, ובהתאם לא יהיו פוסטים חדשים עד ראש השנה לפחות. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מי נתן את ההוראה?

מה חושפת הנחת המטענים בכפר קדום על התו”ל של צה”ל, או, במילים אחרות: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור, גרסה 2,498,723

לפני כשבועיים, הגיעו חיילי גדס”ר נח”ל לכפר קדום, כנראה באישון לילה, והניחו בו שלושה מטענים מורכבים מרימוני הלם. הם הוסיפו לצד המטענים כתובות איום עילגות כלפי התושבים בכפר. פלסטיני נפצע קל מהמטען הראשון; הפלסטינים זיהו מטען שני, צילמו אותו והפיצו את המידע ברשתות החברתיות; ובצה”ל הבין מישהו שהצבא, שוב, ביצע פיגוע נגד מערכת ה-hasbara ידועת הסבל, ושלח את הכוחות לאסוף את המטען השלישי לפני שהפלסטינים ימצאו אותו ויעשו גם ממנו מטעמים.

אלה, חשוב לציין, העובדות כפי שצה”ל עצמו מודה בהן. עכשיו נפתחה חקירת מצ”ח בשאלה באיזו סמכות הניחו החיילים מטענים בתוך אוכלוסיה אזרחית, או, בלשון צה”ל, “התחזקה בצה”ל ההערכה שמפקדי הכוח בשטח הציבו את המטענים בלי לקבל את האישורים המתאימים ולא דיווחו על כך למפקדים שלהם.”

עבדכם הנאמר קרא בשעתו, כששימש ככותב הבלוג של “יש דין”, עשרות תיקי מצ”ח. על כן אני יכול להניח בבטחון ניכר שהחקירה תיראה כך: חוקרי מצ”ח יבזבזו זמן רב כדי לברר איזו יחידה היתה מעורבת, אף שהעובדות בנושא כבר פורסמו; אחר כך הם יחקרו, בעצלתיים ובמרחק של חודשים בין פעולת חקירה לפעולת חקירה, את המעורבים; הם ימרחו עוד זמן, ובסופו של דבר יגישו מסקנות לפרקליטות הצבאית. זו, החוליה השניה בשיבוש החקירה, תישן על התיק קצת, כנראה שנה או טיפה יותר; ואז תגלה להפתעתה הגמורה שהחיילים המעורבים כבר יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי, שהוא שישה חודשים לאחר שחרורם של החיילים המעורבים. תהיה לה כמובן האפשרות להעביר את התיק לפרקליטות האזרחית, אבל מאחר ואף אחד לא נהרג, הנסיון מלמד שהיא לא תעשה את זה.

לשיטת המריחה הצבאית הזו, למעשה המגונה הזה בזמן, יש מטרה אחת: לאפשר לחיילים המעורבים לצאת מתחולת חוק השיפוט הצבאי, ולחמוק מדין. אף אחד בצבא לא רוצה עוד מקרה של דוד הנחלאווי, שהוביא לכמעט מרד, או חס וחלילה איזה תיק אלאור אזריה. כמה צקצקנים כמו הגר שיזף הנפלאה מ”הארץ” (גילוי נאות: עבדנו יחד במחלקת התקשורת ביש דין) ועבדכם הנאמן ימשיכו לעקוב, אבל מאחר ואין הרוג, בפרקליטות הצבאית יודעים בבטחה שאף בית משפט ישראלי לא יורה להם להעמיד מישהו לדין.

למעשה, גם אם החיילים היו הורגים אדם, כמו במקרה של החייל שירה רימון גז בכינון ישיר בחזהו של המפגין הלא-חמוש באסם אבו רחמה, הפרקליטות הצבאית ומצ”ח היו עושות הכל כדי למסמס את החקירה. המקרה ההוא הונח לפתחו של בג”צ שלוש פעמים, ובכל פעם הוא הצליח להיאנח ולא להורות על העמדה לדין. בשעתו תהיתי למה בכלל טורחים לבזבז זמן יקר של עורכי דין חשובים בעתירות כאלה; עכשיו אני שמח שהן הוגשו, כי הן יוכיחו לבית הדין הבינלאומי בהאג שבישראל אין מערכת חקירה ראויה, ובהתאם – פושעי צה”ל יישפטו שם.

בכל זה אין חדש; כל זה נכתב לעייפה. אבל במקרה של הטמנת המטענים בקדום יש משהו חדש. שימו לב לתגובה של צה”ל: מפקדי הכוח בשטח הניחו את המטענים מבלי לקבל את האישורים המתאימים. הבעיה של ארגון הטרור החזק במזרח התיכון היא לא עם הטמנת המטענים עצמם, אלא עם כך שהקצין הרלוונטי לא חתם על הפקודה.

אנקדוטה קצרה: עבדכם הנאמן למד לא לראות ברימוני הלם צעצוע במהלך שירותו הצבאי ברצועת עזה. היה קצין מטומטם מהמקובל בגבעתי, שהחליט לילה אחד שזה יהיה נורא מצחיק להפחיד את הפקידה שלו על ידי השלכת רימון הלם עליה. אז הוא לקח את הרימון, התחיל לספור עד ארבע, וגילה להפתעתו שלרימון הלם יש מנגנון השהיה של שתי שניות בלבד.

הפקידה באמת נבהלה. גם עבדכם הנאמן, ששמע פיצוץ מהקומה למעלה ואחריו צרחות. הקצין פונה לבית חולים עם שברים לכל אורך הזרוע שלו. לא ראינו אותו יותר. אני מקווה שחוש ההומור שלו השתפר עם השנים.

המטרה של הנחת המטענים בכפר קדום, כפר שמנהל מערכה ארוכה של התנגדות לכיבוש, היתה הטלת טרור. המילים של צה”ל על “האישורים המתאימים” חושפות לרגע – לפני שהשגרה תחזור ותאפיל על כך – את סט הפקודות הכפול של צה”ל בשטחים. מצד אחד, ישנן הפקודות הרשמיות. מצד שני, יש את סט הפקודות שכל חייל מכיר: המטרה של פעולות צה”ל בגדה הן הטלת אימה על הפלסטינים. כל הפלסטינים. השמות לסט הפקודות הזה משתנות עם השנים (”יצירת תחושת נרדפות,” “לבנת שיבוש,” והנוכחית – שנראה שגם היא בדרכה החוצה לאור החשיפה שקיבלה – היא “הפגנת נוכחות”.)

האמצעים קבועים: כוחות של צה”ל נכנסים לכפרים פלסטיניים, לרוב בלילה אבל לעתים גם ביום, ומשליכים רימוני הלם וגז לכל עבר. לעתים הם משליכים את רימוני הגז לתוך בתים. אנשים, ילדים, תינוקות מתעוררים מכל פיצוץ ומיד חשים מחנק נורא. לפעמים אנשים מתים מהתעלולים האלה; לרוב לא. הם רק למדים שאין להם בטחון בשום מקום. אין להם בטחון בבתיהם, אין להם בטחון במיטתם. בכל רגע עשוי חמוש ישראלי להעיר אותם בבום.

שיטה אחרת היא כניסה לבתים לצורך הטלת אימה. לרוב קוראים לזה “מיפויים”: כוח פושט על בית, מנסה לפרוץ את הדלת, ואם הוא נכשל דורש בצעקות מבעל הבית לפתוח את הדלת. ההמשך קבוע: מרכזים את כל בני המשפחה – לרבות ילדים שזה עתה הוצאו ממיטתם – בחדר אחד, עושים חיפוש חפוז ולא רציני בבית, פה ושם הורסים ציוד, פה ושם בוזזים כסף, פה ושם משמידים מזון סתם כך. רשמית, המטרה היא “מיפוי”: לדעת מי נמצא בכל בית ובכל חדר. אחר כך הכוחות יוצאים מהבית. בלי עצורים. המטרה לא היתה מבצעית. המטרה היתה הטלת אימה. את המידע שהם אוספים על הבית הם בדרך כלל משמידים או לפחות מזניחים: הוא לא המטרה. הוא התירוץ.

צה”ל מבצע, בהערכה גסה, עשרות פשיטות מסוג זה מדי לילה. מותר להניח שהן עיקר פעילותו המבצעית.

משימות כאלה מתבצעות בדרך כלל בהוראה בדרגת המ”פ. החיילים יודעים מה מותר ומה אסור: הם יודעים שלהשליך רימון גז לעבר בית מותר, לתוך בית אסור – אלא אם יש פקודה מפורשת לעשות זאת. כל חייל מכיר את סט הפקודות הלא רשמי הזה, עד רמת המח”ט. אבל כשמגיעים לאוגדה – לא מכירים, לא יודעים, לא שמענו. ומצ”ח מצייתת: היא יודעת שאם היא תחקור את האוגדונר, היא עשויה להגיע בטעות גם לאלוף הפיקוד.

כל אוגדונר היה מח”ט. כל מח”ט היה מג”ד. כל מג”ד היה מ”פ. הם יודעים אילו פקודות מבצעים החיילים שלהם. הם יודעים, ובדרך כלל מכסת”חים את החיילים. הם יודעים שלכיבוש אין קיום אלא אם הוא מבוסס על טרור בלתי פוסק.

אבל לפעמים החיילים מגזימים קצת, מפגינים טיפה יותר מדי יצירתיות. אף אחד בפיקוד לא היה מרים גבה אם חיילי גדס”ר נח”ל היו פושטים על קדום בלילה, ובמקום להניח מטענים פשוט משליכים רימוני הלם לתוך בתי התושבים. הבעיה של הפיקוד היא לא עם הפעולה, היא עם הנראות: כשאתה מניח מטען שילדים יכולים להפגע ממנו בלב אזור אזרחי, זה נראה ממש, ממש רע. זה לא רק טרור, זה נראה כמו טרור. ולכן מישהו בפיקוד – מישהו שעובר על התקשורת הפלסטינית, לא מישהו ברמת הפלוגה שהניחה את המטענים – שלח את החיילים לאסוף את המטען השלישי.

אז עכשיו הפיקוד מעמיד פנים שהוא לא יודע מאיפה הגיעו הדברים האלה, והוא מעמיד פנים שהקצין בדרגה הנכונה לא חתם על פקודות הנחת המטען – ומבלי משים, חושף את העובדה שבצה”ל חושבים שהנחת מטענים בלב אזור אזרחי היא תקינה לגמרי, כל זמן שמקפידים על הניירת.

זכרו את זה. עוד מעט נידרש לשכוח שוב. וביחס לשאלה "מי נתן את ההוראה" – התשובה היא הציבור הישראלי. כולנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)