החברים של ג'ורג'

זה הכיבוש, טמבל

הבעיה של ישראל איננה נצח יהודה. הבעיה היא הכיבוש – וצה”ל

העדויות על פרשת ההתעללות החדשה של חיילים בגדוד נצח יהודה, ותגובתה של אושרת קוטלר (”שולחים ילדים לצבא ומקבלים חיות אדם”) מעוררות סערה חריגה, אז אם וכאשר ינקוט צה”ל בריטואל שבו הוא מטהר את עצמו ואת הציבור על ידי הקרבת כמה חיילים חסרי מזל כשעיר לעזאזל, רצוי להזכיר כמה נקודות.

קודם כל, ביחס לגדוד נצח יהודה – הוא לא חריג בשום צורה. באינתיפאדה הראשונה, יצא לשמצה שמן של חטיבת גבעתי ושל פלוגות החרמ”ש בדרום רצועת עזה. בגדה המערבית, מי ששברו ידיים ורגליים היו בעיקר צנחנים ואנשי נח”ל. גולני תרמו את חלקם, כמו גם אלפי חיילי שריון ויחידות אחרות. בגדה המערבית כיום, החטיבה היעודית של הכיבוש, כפיר, מחזיקה בשיאים של אלימות. על מג”ב מיותר להרחיב את הדיבור.

מה שקרה לחיילים של נצח יהודה הוא חוסר מזל כפול: הם א. הרביצו יותר מדי, כך שהיחידה שאמורה היתה לאסוף מהם את העצירים סירבה לקבל אותם, מה שהוביל מיידית לחקירה; וב. אחד החיילים צילם את ההתעללות, בסרטון שכמסתבר שהוא כה מחריד, שצה”ל מסרב לשחרר אותו. למקצוענים אמיתיים זה לא היה קורה.

אגב סרטונים שצה”ל מסרב לשחרר, יש לא מעט מהם. למשל, במהלך האינתיפאדה הראשונה נשלח נציג של דו”צ לצלם את מה שקורה בשכם. המטרה היתה להראות את חיילינו האמיצים והמוסריים בפעולה. מה שהוא צילם שם החריד את הפיקוד עד כדי כך שהסרטון נגנז. בתחילת האינתיפאדה השניה, ניסו בדו”צ לחזור על ההצלחה ושלחו צוות צילום למחסום. גם הפעם, החליט הפיקוד לגנוז את מה שצולם – אבל החיילים שאחראים לאיסוף התרעמו כל כך, שהם הדליפו החוצה חלק מהחומרים שצילמו. שוברים שתיקה מציגים לעתים את הסרטון הזה בהרצאות שלהם. שווה צפיה, אם יש לכם קיבה חזקה.

(וכמובן, יש את הסרטון הנעלם מכולם – זה של הטבח על המרמרה. צה”ל גנז או השמיד את כל הצילומים והסרטים של שורדי הטבח.)

הבעיה היא לא בחיילים. הנושא הזה כבר נחקר לעייפה. כל צבא מבצע באנשיו תהליך דה-הומניזציה הכרחי: הוא מאלף אותם להרוג אנשים אחרים, שהם לא מכירים ושאין להם שום טינה כלפיהם. הוא מסיר מהם את העכבות המוסריות מפני הרג ואלימות שהחברה עמלה כל כך לבנות. הוא חייב להעביר אותם את התהליך, משום שבני האדם הנורמליים נרתעים מטבעם מאלימות כלפי בני אדם אחרים שאותם הם לא מכירים.

יש ויכוח בשאלה האם במלחמות המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה חיילים אכן נמנעו מלירות לעבר האויב (בכמה משדות הקרב של מלחמת האזרחים האמריקאית, למשל, נמצאו גופות של חיילים שלצידם כלי נשק שלא נורו כלל), או שהם ירו אבל ניסו להחטיא; השאלה הזו לא הוכרעה, אבל הצבא האמריקאי – וכמעט כל צבא אחר כך – לקח ברצינות את הבעיה, וביצע שורה של תיקונים באימונים. למשל, ירי לעבר מטרת אדם במקום מטרת קליעה רגילה, והעברת האשמה על ההרג אל דמויות סמכות (הקצינים). מחקרים – שוב, שנויים במחלוקת – הראו שבמלחמת ויאטנם, 90% מהחיילים כבר ירו ללא היסוס לעבר מטרות אנושיות.

אבל ויאטנם, כמובן, היתה מלחמה עממית. כלומר, מלחמה שבו הצבא ניצב לא מול צבא מובחן אחר, אלא מול כוחות גרילה שנטמעו באוכלוסיה. ומלחמות מסוג זה, שבו האויב בלתי נראה ועשוי להיות בכל מקום, מגבירים משמעותית את תחושת הסכנה של החיילים, כך שהנטיה שלהם היא לראות בכל האוכלוסיה אויב. התוצאה היא הרג ואלימות יוצאת דופן כלפי האוכלוסיה האזרחית.

ישראל נמצאת במצב חריג מהבחינה הזו: היא מפעילה כיבוש דורסני על אוכלוסיה אזרחית מזה יותר מ-51 שנים. עד 1987, הסד”כ שצה”ל החזיק בגדה המערבית היה מזערי: כ-17 פלוגות. ההתנגדות הפלסטינית מאז אילצה את צה”ל להפנות מספרים יוצאי דופן של חיילים למשימות דיכוי, ולפני מספר שנים אמר הרמטכ”ל ש-55% מפעילות צה”ל מרוכזת בשטחים. צה”ל, נזכיר, כולל לצורך זה גם את יחידות מג”ב (שבחלקן הניכר מורכבות ממגויסי חובה) ואת המשטרה הכחולה; הם פועלים בשטחים מכוח צו אלוף.

מה שהחמושים שלנו עושים בשטחים איננו לחימה. הוא גם איננו שיטור. הוא דיכוי. אנחנו לוקחים אנשים שאומנו להרוג אחרים ושולחים אותם להטיל טרור על אוכלוסיה מתמרדת. התוצאה שאי אפשר בלעדיה היא אלימות בלתי מורשית ובלתי נענשת כלפי אזרחים. ללא מוראה של האלימות הזו לא היה הכיבוש שורד יומיים. החמושים שלנו פועלים על פי שתי מערכות הוראות: הרשמית, זו שאף אחד לא מתייחס אליה, והמעשית – זו שבה כל הדרגות עד קצין האג”מ החטיבתי יודעות מה המשמעות של פעולות “שיבוש שגרה/לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות”, קרי השלכת רימוני הלם ופצצות תאורה בכפר שלו, אבל האוגדה מכחישה שאי פעם שמעה על דבר כזה והוא לא קיים בכלל.

חלק ניכר מצה”ל פועל בניגוד לפקודות רשמיות כדי להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית. למפקד חטיבת כפיר בשעתו, איתי וירוב, אירעה תקלה מצערת והוא אמר את האמת לבית המשפט הצבאי: תקיפה פיזית של פלסטינים היא נוהל שגרתי בחטיבה שלו. כשהוא מצא את עצמו מול תביעה להעמדה לדין, ביצע וירוב את התמרון הידוע כנסיגה צה”לית וזרק את החיילים שלו לכלבים כדי להציל את עורו: הוא העיד עדות נוספת, עדות שקר, ובה הכחיש את הדברים שאמר כמשיח לפי תומו.

שימו לב: זה לא איזה מפקד סיור של נצח יהודה, הגדוד שקל לשנוא. זה מח”ט של חטיבה מרכזית של צה”ל. מח”ט שיש לציין שגובה על ידי המג”ד שלו. מה שווירוב והחיילים מהתקרית בכפר ילין מראים הוא את המציאות הצה”לית: הטלת אימה והפעלת אלימות כאמצעי שליטה יומיומי על אזרחים. לא “תפוחים רקובים” ולא נעליים. פקודות. לא רשמיות, אמנם, ואם הן תיחשפנה הקצונה תקריב את החיילים; אבל פקודות.

בין הפיקוד ובין החפ”שים מתנהל שיח עדין, סמוי. אומר הפיקוד לחיילים: אנחנו יודעים מה אתם עושים. אתם עושים את זה ברשות ובסמכות. לא נחקור אתכם. רק מה, אל תהיו מטומטמים. אל תרביצו יותר מדי, ושימו לב שאין מצלמות בשטח. ואלוהים אדירים, אם אתם כל כך מטומטמים שצילמתם את זה בעצמכם, אז לא השארתם לנו ברירה אלא להפעיל את נוהל כפרות.

ברקע, כמובן, הקצין מקריב את החייל. החייל שהופך לחיית אדם כדי לרצות את הפיקוד, כדי לעשות את מה שהבין היטב ממפקדיו שצריך לעשות, ייזרק אחר כך לאזרחות בלי שום סיוע. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא כנראה לוקה בפוסט טראומה. והצבא והקצין שלו יתנערו ממנו: מי אתה, מי מכיר אותך, מי יודע מה עשית.

כי, שוב, בסופו של דבר בני אדם נורמליים נרתעים מאלימות. והצבא הוא זה שמסיר את העכבות שלהם ומשלח אותם באוכלוסיה אזרחית. אז התוצאה היא אלפי אנשים עם פוסט טראומה שמסתובבים בינינו, שמן על גלגלי הכיבוש והקריירה של וירובים למיניהם.

יש מנגנון שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר: התפאורה של מערכת החקירה הצה”לית, שתפקידה בכוח הוא לעכב כל חקירה, למסמס כל פרט, לאבד מידע, לא לתשאל עדים, לא למצוא עדים (ראו דוגמא טיפוסית), ובעיקר למשוך זמן, לשרוף זמן, להרוג זמן. כי כפי שכל חייל יודע, עוד לא נולד הבנזונה שיעצור את הזמן: ושנה אחרי השחרור שלו, חייל כבר איננו תחת תחולת חוק השיפוט הצבאי. אחרי זה, כן, אפשר יהיה להעמיד אותו טכנית לדין בבית משפט אזרחי, אבל זה כבר ידרוש ראש של חדקרן. המטרה של המנגנון הזה, שאין לו אפילו בסיסים בגדה המערבית – אחרי הכל, אם יהיו לו בסיסים שם, פלסטינים עוד יבואו להתלונן – היא לאפשר את תרבות האי ענישה שבלעדיה לא היו החפ”שים עושים את מה שהווירובים רוצים שהם יעשו.

עד לפני כמה שנים, למצ”ח/הפרקליטות הצבאית (עורכי הדין רואים את ההבדלים, אני לא רואה את הטעם) היה נוהל עושק מיוחד: אם הותקפת על ידי חיילי צה”ל, והגשת תביעה כנגד הצבא, לא היית יכול לערור על סגירת התיק הפלילי שהגשת. כלומר, אם חייל הרביץ לך, היית צריך לבחור בין תביעה על הנזקים ובין יכולת לערור על סגירת החקירה נגדו. הפוסט הזה מסביר יותר, והוא שכרי בכל עמלי, כי כמה חודשים אחריו הפרקליטות הצבאית נבהלה מהפרסום – אני מניח שבמיוחד בחו”ל – שהיא ביטלה את הנוהל. אבל הוא התקיים בשקט במשך שנים.

אם נהיה הוגנים לרגע כלפי הווירובים, הם בסך הכל עשו את מה שהממשלה והציבור רצו שיעשו. לציבור נוח לא לדעת מה קורה. הקיום שלו תלוי באי הידיעה הזו. הכיבוש נוח לו. לו, כאברהם, נוח לא לדעת מה קורה כשהוא עוקד את יצחק לאלה, לקת הנשק, לצעקה, לדלתות הנטרקות, לכל מה שישוב בחלום ובהקיץ.

אבל אף שהחפ”ש הוא קורבן, בסופו של דבר הקורבן האמיתי הוא הפלסטיני. מאות אלפי ילדים שלא יכולים לישון בשלווה בלילה. מיליוני הורים וגברים צעירים ונשים שיודעים שהמילה הלא נכונה תוביל לכך שיגררו אותם הצידה ויפוצצו להם את הצורה, שיודעים שיש סבירות לא רעה בכלל שיפשטו על הבית שלהם הלילה כחלק מנוהל “מיפויים”, שמטרתו היא הטלת אימה; מיליוני הורים שרואים התעללות בילדיהם, וידם קצרה מלהושיע; ילדים שרואים את השפלת הוריהם – השיטתית, המכוונת – ואין לאל ידם; עשרות אלפי אם לא מאות אלפי קטינים שהוחזקו במעצר ומאסר, ועיני הוריהם ואחיהם רואות וכלות אליהם כל הימים.

וזו הסיבה שאין לשתף פעולה עם המערכת הצבאית בשום צורה, אלא להלחם בה עד רדתה. כל נסיון לשכלל את הכיבוש הוא שיתוף פעולה עם הכיבוש; והכיבוש הוא המקור לכל אלה. אין תפוחים רקובים; הפרדס כולו הוא שורש פורה רוש ולענה, כולו דינו לכריתה.

ועוד נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצדק נרצח בירי בכינון ישיר

איך מדגים מקרה רצח אחד, חריג בתשומת הלב שקיבל, את היעדרו של צדק צבאי. או: איך רוצחים אדם פעם שניה

ב-17.4.2009 ירה חמוש ישראלי (*) רימון גז בכינון ישיר במפגין פלסטיני בבילעין, באסם אבו רחמה, והרג אותו. כשהחמוש רצח את המפגין הלא חמוש, הוא יכול היה לסמוך על כך שהפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, יחלץ אותו מן הדין. לפני כשבועיים הושלמה מלאכתו של מנדלבליט, ובג”ץ קבע שאין אפשרות להעמיד מישהו לדין בעוון הרצח. הדבר היה, יש להזכיר, תשע שנים ויותר לאחר הריגתו של אבו רחמה.

איך קרה דבר כזה? ובכן, כל אזרח ישראלי מודע יודע שההתמחות של אביחי מנדלבליט היא מריחת תיקים ומסמוס הצדק, ובמקרה הזה הוא עשה זאת בצורה יוצאת דופן. נעבור על לוח הזמנים:

9.4.09 – אבו רחמה נרצח על ידי חמוש ישראלי. מספר ימים לאחר מכן, הוגשה דרישה למצ”ח לחקור את ההרג.

28.3.10 – שנה וחודש לאחר הרצח, אביחי מנדלבליט – אז הפרקליט הצבאי הראשי – מחליט שאין סיבה לחקור את האירוע. הסיבה: תחקיר צבאי שאומר שהכל היה בסדר ולא היה ירי בכינון ישיר. שימו לב: מנדלבליט לא מחליט לא להעמיד לדין, הוא מחליט לא לחקור. בעקבות ההחלטה שלו, מגיש ארגון יש דין – בשם אמו של הקורבן, צובחיה מוסא עבד אבו רחמה – ערר על ההחלטה, כשהוא מציג הדמיה של אזור הירי ומצביע על כך שהירי בוצע בכינון ישיר.

יולי 2010 – ארבעה חודשים לאחר הערר, מחליט מנדלבליט לפתוח בחקירה. אנחנו, כזכור, 15 חודשים אחרי הרצח. אין ממצאי זירת פשע, שכן איש לא אסף כאלה, והזכרון של העדים מתעמעם. המטרה של מנדלבליט היא להגיע ל-9.4.09 + 36 חודש לכל היותר, התקופה שבה החמוש הרוצח יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. עד כה, הוא הצליח לשרוף 15 מתוך 36. אל תדאגו, הוא יעמוד ביעד – ובדרך יכדרר את התיק למחליפו, דן עפרוני.

מארס 2013: שנתיים וחצי לאחר שמנדלבליט מורה בעל כורחו על פתיחה בחקירה, וארבע שנים כמעט אחרי הרצח, עותרת צובחיה אבו רחמה לבג”ץ בדרישה שמצ”ח תקבל החלטה בתיק החקירה.

ספטמבר 2013: הפצ”ר עפרוני מודיע לבג”ץ שהורה על סגירת תיק החקירה משום שאין בו די ראיות כדי להביא להעמדה לדין. בג”ץ מוחק את העתירה, תוך שהוא מתיר הגשת ערר על ההחלטה ודורש מהפצ”ר לטפל בה במהירות.

יולי 2014: לאחר בחינת חומר הראיות שמצ”ח הצליחה לאסוף, יש דין עורר בשמה של צובחיה אבו רחמה נגד סגירת התיק. (גילוי נאות: באותה התקופה שימשתי ככותב הבלוג של יש דין.) הערר עומד על כמה נקודות:

א. קודם כל, שמכלל התמונות והסרטונים אפשר לראות בבירור היכן עמד היורה. מה שצריך כעת הוא מסדר שבו יועמדו החיילים במקום שבו עמדו בשעתו, כדי לברר מי עמד איפה. זו פעולת חקירה בסיסית שמצ”ח לא טרחה לעשות. אחרי הכל, המונה דופק וסופר אחורה ל-36 חודש. מה בוער.

ב. שנית, שמומחה בליסטיקה של צה”ל הגיש חוות דעת למצ”ח ובה קבע ש”האפשרות היחידה של הגעת חימוש מהסוג הזה היא אך ורק בכינון ישיר ובאמות שטוחות, במעלות בודדות, עד סדר גודל של 3-4 מעלות.”

למה זה חשוב?

1. משום שהפרקליטות הצבאית טענה שיתכן שהרימון שנורה לעבר אבו רחמה לא באמת נורה לעברו אלא ניתז ממשהו. על שטיק כזה זרקו את רבי ירמיהו מבית המדרש, מה גם שזו טענה מעניינת מצד ארגון ששרף 15 חודשים עד שנאלץ להורות על פתיחה בחקירה.

2. משום שהוא מעיד שהתחקיר הצה”לי, שעליו נסמך מנדלבליט בבואו לסגור את התיק, היה שקרי. ושאם מנדלבליט היה מנצל את השנה ההיא לבדיקה מינימלית, הוא היה יודע שהתחקיר היה שקרי.

חשוב לציין: אנחנו ביולי 2014, חמש שנים ויותר לאחר הרצח. הסיכוי לחקירה אפקטיבית לא קיים. כאמור, מנדלבליט דאג להשמדת הראיות הפיזיות בזירה בכך שמנע חקירה בזמן, וחמש שנים אחרי אף חמוש לא יזכור איפה הוא עמד בדיוק ליד איזושהי גדר. גם אם הוא זה שירה, גם אם הוא אכול חרטה על מה שעשה, הוא לא יזכור איפה הוא עמד. ואף על פי כן: חמוש ביצע רצח. אם הוא לא יועמד לדין (והוא כבר מזמן חצה את קו ה-36 של מנדבליט), לפחות שיועמדו המפקדים שלו לדין.

החוק הצבאי הישראלי, אממה, לא מכיר באחריותם של מפקדים לפשעיהם של פקודיהם. ואם יש דבר שהפרקליטות הצבאית לא רוצה, הרי הוא שיכריחו אותה לאכוף אחריות כזו.

מארס 2015: לאחר שהפרקליטות הצבאית לא ענתה על הערר שהוגש ביולי 2014, על אף הדרישה של בג”ץ שהטיפול בו יהיה מהיר, אמו של אבו רחמה עותרת בשנית לבג”ץ. אנחנו כמעט שש שנים מאז הרצח.

ינואר 2016: עשרה חודשים אחרי הגשת העתירה מודיע הפצ”ר – הפעם מדובר בשרון אפק, הפצ”ר הנוכחי- שהוא החליט שוב לסגור את החקירה.

אפריל 2016: בג”ץ דוחה את העתירה, משום שהמדינה טענה שבהמלצות ועדת טירקל יש אפשרות להגיש השגה ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת הפצ”ר, ובג”ץ מבקש מיצוי הליכים. יש לציין שחמש שנים ויותר לאחר דו”ח טירקל, צה”ל לא יישם אף אחת מהחלטותיו, כולל את זו שקובעת אחריות מפקדים על פשעי חייליהם ועל פתיחה בחקירת מצ”ח מהירה במקרי הרג מבלי להמתין ל”תחקיר”. אבל לצרכי מריחה, התירוץ הזה עבד.

מאי 2016: מוגשת השגה ליועמ”ש, אחד אביחי מנדלבליט, על החלטת הפצ”ר. מנדלבליט עושה מה שהוא יודע לעשות: מושך זמן. התירוץ הפעם: מנדלבליט היה הפצ”ר שקיבל החלטות בתיק, ועל כן אין זה ראוי שהוא ידון בו. התיק נופל על פרקליט המדינה, שי ניצן הזכור לטוב. ניצן למד ממנדלבליט: הוא מושך זמן. אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות. אבו רחמה, הרי, כבר מת.

דצמבר 2016: צובחיה אבו רחמה מגישה עתירה שלישית לבג”ץ בדרישה לקבל החלטה.

7.3.2017: הפרקליטות מעדכנת את בית המשפט שהיא החליטה לסגור את התיק סופית, בין השאר משום שהפרקליטות הצבאית איבדה אותו.

כן, גם אני לא האמנתי לזה בקריאה ראשונה. הייתי צריך להרים טלפון כדי לברר. ועדיין, זה סעיף 10 בפסיקת בג”ץ שהובאה בתחילת הפוסט. זה פאקינג קרה.

לבג”ץ לא נותרו הרבה ברירות, ותשע שנים וארבעה חודשים לאחר שחמוש ישראלי רצח מפגין לא חמוש, הוא אמר על התיק קדיש. בית המשפט אמר כמה מילים מרירות על אוזלת ידה של המדינה, אבל כל המעורבים חמקו מדין.

ובדין חמקו מדין: לאחר כל כך הרבה זמן, גם שופט כל הארץ לא יכול היה לעשות משפט.

אבו רחמה נרצח ב-9.4.2009 על ידי חמוש ישראלי. אולי הוא איפשהו, אכול חרטה, מבועת, מנסה לגרש את הרוחות. אולי שכח, אולי הדחיק. מעליו עמד מפקד שלא עשה את חובתו לדווח עליו. ומעליהם עמד אביחי מנדלבליט, את חפירה בידו, וחפר את קברו של התיק. החמוש האלמוני רצח את אבו רחמה פעם אחת; מנדלבליט, בפעם השניה.

ככה נראית חקירה של צה”ל במקרה רצח. יש עוד רבות כמוה, יקירים. אם, כדברי קלמנסו, הקשר בין צדק צבאי לצדק הוא כזה שבין מוזיקה צבאית למוזיקה, התזמורת של צה”ל מנגנת על מסרק.

ומכאן, שלצה”ל אין יכולת לחקור את עצמו. ומכאן, שחובה על בתי דין חיצוניים לחקור את פשעי צה”ל. האצבעוני שפיקד על תזמורת הצדק של צה”ל, אביחי מנדלבליט, הוליך אותנו לשם בעצמו.

ואם יש צדק בעולם, יום אחד גם הוא יעמוד לדינו.

(*) לצרכי הדיון הזה, אין נפקא מינה האם מדובר בחמוש צה”ל לבוש מדים ירוקים או מדי זית. מג”ב פועלים בגדה המערבית מכוח צו של אלוף הפיקוד והם כפופים לו. ההפרדה ביניהם, שעליה מקפידות הרשויות באדיקות, מיועדת בעיקרה לשיבוש היכולת לחקור פשעים שמבצעים לובשי המדים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עוד שלב בטיהור האתני בגדה

ממשלת נתניהו-שקד מוודאת שזרוע הטרור הבלתי רשמית שלה, זו של המתנחלים, תקבל את הפרס שהובטח לה. המקרה של עדי עד

לטרור היהודי בגדה המערבית יש שתי זרועות: האחת, הרשמית, היא צה”ל (*). הוא אחראי על האלימות הממסדית שהממשלה מפעילה, שמטרתה לשמר את הכיבוש ולמנוע מהפלסטינים להתקומם. צה”ל הוא אמנם ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון, אבל יש דברים שהוא לא יכול לעשות, משום שזה יקרע מעל פניו את המסכה החוקית שלו. בשביל זה יש לו את הפלנגות של המתנחלים. אלה מבצעים את החלק של השתלטות על אדמות. לכאורה זו זרוע בלתי חוקית’ ורשמית השלטונות אפילו הקימו יחידה למאבק בהם, פשל”א (פשיעה לאומנית); בפועל שיעור ההעמדה לדין אפסי, תוצאה של כשלון מדהים בחקירה. וכשדברים מגיעים לבית משפט, התוצאות קרובות מביכות. השופטים היהודים אוהבים את האחים היקרים.

ובכל זאת, בין השלטון היהודי ובין הטרוריסטים שלו יש דיל: הממשלה לא רק תעמיד פנים שהיא לא רואה את הטרור, היא גם תעניק למחבלים פרס – אדמות שדודות. אתמול (ג’) הודיעה הממשלה על קיום חלקה בהסכם: היא תרחיב את ההתנחלות עמיחי (שהוקמה עבור גזלני עמונה המפונים), כך שזו תגיע עד המאחז עדי עד. בכך תשלים הממשלה את הבטחתה להכשיר את השרץ.

כמה מילים על עדי עד (הרבה יותר אפשר לקרוא כאן): מדובר במרכז טרור נדיר בעוצמתו. נכון לשנת 2013, זיהה ארגון יש דין 96 עבירות פליליות שבוצעו על ידי הפולשים שהקימו עדי עד, שמתוכן 21 מקרי אלימות. סביר להניח שמספר העבירות גדל מאז, כי זה מה שקורה כשאתה לא אוכף את החוק. (דו”ח מופתי של יש דין ביחס לעדי עד, כאן.)

המדינה הודתה בבג”ץ כי כל המאחז בלתי חוקי, כי כנגד כל המבנים שלו הוצאו צווי הריסה, אבל טענה שהיא מתכוונת להכשיר אותו. בינואר, אחרי הביקורת החריפה וחסרת השיניים הרגילה של בג”ץ, הוא הקציב למדינה תשעה חודשים להציב לו מתווה הכשרה. ההודעה החדשה של הממשלה היא כנראה נסיון ההכשרה: השעון הרי מתקתק לקראת אוקטובר.

המדינה טוענת להגנתה – כן, היא פועלת אקטיבית להגנה על פורעי החוק מעדי עד – שחלק מהמבנים בנויים על אדמות מדינה, וחלק אמנם לא אבל לשם כך היא מתכוונת לשנות את סימון אדמות המדינה כך שיתאים למטרה שהיא ציירה מראש. במתווה עליו הודיעה אתמול, השטח של עדי עד צפוי לתפוח פי 2.5 או יותר.

לכך יש שתי משמעויות. קודם כל, שטחים חקלאיים גדולים של פלסטינים ייכלאו בתוך עדי עד. ברגע שזה יקרה, הפלסטינים יאבדו גישה רשמית לאדמותיהם. לפלסטינים אסור להגיע לאדמות שנמצאות בתוך התנחלויות. בכך יקבלו הפורעים הלא רשמיים של הממשלה את הנתחים שהובטחו להם: אדמות פרטיות של פלסטינים יהפכו לרכוש יהודי בפועל.

שנית, מעגל הטרור יתרחב. זה אף פעם לא עוצר. הפורעים שהשתלטו על אדמות ג’אלוד, מוראייר וכפרים אחרים לא יעצרו שם. הם יפלשו לעוד אדמות. אחרי הכל, הממשלה אפילו לא טורחת יותר להעמיד פנים שהיא מתנגדת לכך. הם יפלשו, הפלישה הזו בהכרח תהיה מלווה בטרור כלפי פלסטינים כדי שאלה יפחדו להגיע לאדמותיהם. וכך זה יימשך, עד שהמדינה תמצא את הדרך להכשיר גם את הגזל הזה רשמית. וחוזר חלילה.

הדיקטטורה הצבאית היהודית (**) בגדה המערבית איננה דיקטטורה צבאית רגילה. היא דיקטטורה שהמטרה שלה היא סיפוח וכליאה בגטאות או גירוש והשמדה של התושבים המקומיים. חלק ממנהיגי הדיקטטורה אומרים זאת בגלוי, והאחרים לוחשים זאת. שני הצדדים מסייעים לטרור הרשמי ולטרור הרשמי-למחצה.

שני אלה שלובים זה בזה. בלי הטרור הרשמי, בלי הידיעה שצה”ל ינקום שבעתיים גם את עצם ההתנגדות לפורעים, הטרור הלא רשמי לא היה שורד שבוע. צה”ל לא מעוניין לצמצם את הטרור הלא רשמי, והממשלה מתמרצת אותו. למערכה מסוג זה קוראים טיהור אתני. טיהור אתני זוחל, אמנם, טיהו אתני איטי; כזה שלמד את לקחי רואנדה ומשתדל לא לעשות גלים גבוהים מדי עד השגת היעד; אבל טיהור אתני לכל דבר.

וכמו במקרה של רואנדה, אפשר להראות בקלות כיצד הממשלה שותפה לו, יוזמת אותו, מתמרצת אותו, ואיך הצבא מאפשר אותו. כל מה שנותר הוא בתי משפט בינלאומיים.

(*) נראה לי שאפשר להפסיק להעמיד פנים שצה”ל הוא גוף ישראלי. המילה “ישראלי” הפכה לחסרת משמעות בעקבות חוק הלאום.

(**) כנ”ל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איש לאוהליו, ישראל!

הכו בצה”ל והצילו את ישראל: מכתב למתגייס החילוני

אינני יודע מה שמך, אם אתה נער או נערה, היכן גדלת ומהן תקוותיך ושאיפותיך. אבל אני מאמין שאתה שואף לקדם את טובת מולדתך. מגיל צעיר לימדו אותך שחובתך היא לשרת אותה באמצעות שירות צבאי. אבל כיום, השירות הגדול ביותר שתוכל לעשות למולדתך, מעשה הגבורה הגדול ביותר שתוכלי לעשות, הוא לסרב לשרת בצבא, לסרב בפומבי, ולשכנע את חבריך לכיתה לעשות כן גם הם.

לא אכחיש: תיעבתי את צה”ל לפני שפרץ משבר ההדתה האחרון. צה”ל היה בעיני, מיום שעמדתי על דעתי, המשחית הגדול של החברה הישראלית. הוא אחראי לפשעי מלחמה רבים, יומיומיים, והוא מדכא לקיומו את חירותו של עם אחר. אינני “אובייקטיבי”, ככל שלמילה הזו יש משמעות, בבואי לדון בצה”ל. סביר להניח שאתה חולק עלי בשאלת התנהלותו של צה”ל בשטחים; יתכן שאת סבורה שיש בצבא תכונות סגוליות; על אלה אפשר יהיה להתווכח אחר כך. בינתיים שמור לכן תפקיד מהפכני שמעבר למחלוקות הללו.

אתמול (ג’) נרשמה עוד פעולת הדתה בצה”ל: חיילות מהגדוד המעורב “ברדלס” הגיעו לכפר נופש צבאי באשקלון, ותוך זמן קצר נדרשו לצאת מהבריכה במקום בהוראת הרס”ר. פקידי הצבא טענו שיוקצה להן “זמן מגדרי”, מה שלא קרה. מאוחר יותר הודו בצה”ל כי ההוראה להוציא את החיילות מהבריכה נבעה מכך שבמקום היו גם חיילים מכוח דתי, וכי “יש לכבד את אמונתם.”

השתמשתי במילה “הדתה” משום שהיא נפוצה מאד לאחרונה. יש לציין שלעתים קרובות מאד היא מטעה: אין פה שום קשר לדת, והרבה יותר להדרה. שימו לב, מתגייסות, למה שהתרחש כאן: מפקדים הורו להשפיל נשים ולשלול מהן זכויות שמגיעות לכל חייל – משום שהיה צורך “לכבד את האמונה” של חיילים דתיים. שימו לב, מתגייסים: הכבוד לאמונה של חיילים דתיים חשובה יותר מהכבוד והזכויות של אחיותכם לנשק.

זה התחיל לפני כעשור, כשחיילים חרד”לניקים (חרדים לאומיים) החלו דורשים הפסקת “שירת נשים” בצבא, משום שהיא פוגעת באמונתם. חשוב לציין: חיילים דתיים שמעו שירת נשים בלי שום בעיה במשך 60 שנים קודם לכן. חשוב יותר לציין: הבעיה של חרד”לניקים איננה עם שירת נשים, אלא עם קיום נשי. הבעיה שלהם היא עם נשים מפקדות.

שימו לב להנחיות שהוציא אייל קרים, התומך באונס בשעת מלחמה, לפני יותר מחמש שנים: הוא קבע שם שדין ההלכה גובר על דין המדינה, וקבע שעדיף שלא לתת לקצינה לתקוע מזוזה משום “כל כבודה בת מלך פנימה”, כלומר שעצם פעולה פומבית של אשה הוא פסול. בפסיקה אחרת, קבע קרים ש”המצאת מפקדת לחיילים מחייבת אותם למקד בה את המבט רוב שעות היממה, דבר שכרוך באיסור הסתכלות.” כלומר, הבעיה במפקדת אשה היא בעצם קיומה. זה לא קשור בכלל לשירת נשים. את הדברים האלה, כמו את אישור האונס, כתב קרים בזמן שלא היה במדים; ספק אם דעותיו השתנו.

ודווקא את האיש הזה בחר צה”ל למנות לרב ראשי. למרות הסקנדל שגרם המינוי, צה"ל התעקש עליו. הוא שלח בכך מסר ברור לחילונים ובמיוחד לנשים: אתם חשובים לנו פחות.

איך עובדת השיטה החרד”לית? איך הם משתלטים על הצבא? פשוט מאד, הם באים בבלוק. ואז הם אומרים שאם לא יעשו כמצוותם, הם יסרבו פקודה כבלוק. צה”ל מאמין שהוא צריך אותם, ובמיוחד אין לו כאב ראש למאבקים; הצבא מבין רק כוח. אז הוא נכנע להם, פשוט משום שאף אחד אחר לא מפעיל עליו כוח דומה.

יובהר: המאבק החרד”לי מתמקד בצבא משום שהצבא הוא קבוצת ההשפעה החשובה ביותר בישראל. אם השתלטת על הצבא, שאר החברה תיפול בקלות רבה יותר. אחרי הכל, אם זה מה שמקובל בצה”ל, למה שזה לא יהיה מקובל בחברה האזרחית? וכבר מדברים על אקדמיה שבה נשים הן מרצות מסוג ב’, שיכולות להרצות רק לנשים, וקורסים סגורים לחרד”לים. ולאט יותר, על צנזור התוכן האקדמי כדי שיתאים לאמונה החרד”לית/חרדית.

בצה”ל, חשוב לציין, שולטת רוח המפקד. בחלק ניכר ממקרי ההדתה, לא היו בכלל תלונות מדתיים. קצינים ורס”רים חששו שתבוא תלונה, חששו מהתוצאה שלה, והקדימו מכה לתרופה. הם כבר מבינים מה מצופה מהם: כל קצין תאב קידום מכוון לרוח המפקד, גם מבלי שהיא נאמרת במפורש. וזה יימשך, אלא אם את ואתה תעצרו את זה.

אין סיבה טובה להניח שמה שהצליח בצה”ל, ייעצר באזרחות. על האקדמיה כבר דיברנו. בקרוב, יתחילו בעלי עסק לעשות את השיקולים שלהם: האם כדאי לי לשכור עובדת חילוניה? יש לי הרי דתי בצוות. מה אני צריך את כאב הראש הזה? ואל תטעו לחשוב שיש הפרדה שווה. אין דבר כזה.

צפיתן בוודאי ב”מעשה השפחה.” ובכן, ההפיכה האמונית לא תקרה באמצעות טרור, חיסול הכנסת ותפיסת השלטון בכוח. זה מעשה דרמטי שיעורר באחת את כל הציבור. אין בכך צורך. החרד”לים משתמשים בשיטת הסלאמי ובכך שאין לנו, החילונים, נוגדנים נגד מה שמוכרים לנו כמסורת סבא.

סבא שלכן לא היה מזהה את מה שהולך פה גם על פי רישומי שיניים, כי מה שקורה כאן עכשיו לא אירע מעולם; הוא ריאקציה לשנים של שחרור. אגב, גברים? זה לא ייעצר בנשים. נשים, שהשחרור שלהן צעיר מאד, הן רק היעד הקל. אתם הבאים בתור. וזה עדיין בכוחכם לעצור את זה.

שימו לב איך עובדים החרד”לים: הם מפעילים כוח על הצבא. הם מאיימים בסירוב המוני. זאת, למרות שאין ציבור שנשען על צה”ל יותר מהציבור החרד”לי. יומיים בלי צה”ל, וההתנחלויות שלהם יימחקו מעל פני האדמה. אבל הם מעזים, ומשום שהם מעזים הם גם מצליחים.

רק שכל הקשקשת על מספרי הכיפות הסרוגות בצבא מסתירות נתון מעיק אחד: רוב מוחלט של הצבא עודנו חילוני. ומה לעשות, המטכ”ל צריך את רוב החיילים יותר מאשר הוא צריך את החרד”לניקים ובטלני ישיבות ההסדר עם 15 חודשי השירות שלהם. אממה, אף אחד לא אילץ אותו אף פעם לבחור.

הגיע הזמן בדיוק לזה. הדרישה צריכה להיות פשוטה: שוויון לחיילות ולחיילים חילונים. להסיג את ההדתה שנות דור אחורה, ל-1995. כל אשה יכולה לשיר, כל אשה יכולה להתאמן, כל אשה יכולה לשחות בבריכה. מי שלא יכול לשרת עם חיילות בתנאים כאלה, מתבקש לוותר על שירותו הצבאי. ועד שהדרישות הללו יתקבלו, כל נער ונערה חילונית יסרבו להתגייס.

אל תדאגו: למדינה לא יקרה כלום. הגיוס שלכם מיועד להביא אתכם להכשרה ארוכה שרק לאחריה, המיעוט שבכם שישמש בתפקיד קרבי יוצב אליו. רובכם ורובכן תשרתו כפקידים. המדינה תשרוד. אתם צריכים לסרב, במאות ואלפים, במשך שלושה חודשים. זה הכל, וכנראה פחות. כשבתי הכלא הצבאיים יתמלאו בסרבנים וסרבניות חילוניות, כשהמשטרה הצבאית תקרוס מרוב עומס איסוף העריקים, צה”ל יצטרך להודיע לממשלה שהוא לא יכול ליישם את ההנחיות של הרבנים.

ואז צפוי הגל החרד”לי להשבר. הוא יתרסק אל קיר הברזל שלכם. האומץ, הסבלנות וההקרבה שלכן – שכן סביר להניח שהצבא ינסה לרסק את ההתנגדות שלכם – ינצחו אותו. ומה שנשבר בצה”ל, ייבלם גם בשאר המגזרים בחברה. סביר להניח שכהרגלם במצבים כאלה, החרד”לים יפנו לאלימות. נעמוד בה.

נתונה לכן ולכם האפשרות להציל את המדינה, להסיט אותה ממסלול האסון שלה – או, במינימום, לעכב את האסון. אתם בין האחרונים שיוכלו לבצע את המהלך הגואל הזה. השירות הזה למולדת יעלה עשרות מונים על כל מה שתוכלו לעשות למענה בצבא עצמו.

לדור שלכן נועד מפגש עם הגורל. הישירו אליו את מבטיכם בלי פחד. לרוב בני האדם אין הזדמנות למעשה גבורה; הנה ההזדמנות שלכם. תפסו אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המשכה של הנכבה באמצעים אחרים

מדוע הישראלים מאלצים את עצמם לאדישות מול הטבח ברצועת עזה

חמושי צה”ל טבחו אתמול בעוד 60 עזתים (נכון לשעה זו; המספרים עדיין מתעדכנים), ורוב הציבור בישראל עסוק בהדחקה של המידע. מספר הפצועים עבר את ה-2,000, ובעולם עירני יותר הטבח ברצועת עזה בחודש וחצי האחרונים היה נמדד בהשוואה למספר ההרוגים שניסו לחצות את חומת ברלין (כ-130), או למספר ההרוגים בצ’כוסלובקיה אחרי הפלישה של הצבא האדום ב-1968 (137) – שני אירועים שנחשבו לשיאי רודנות בעידן המודרני. התקשורת הישראלית מדווחת בתמהון מסוים על הערלים הזרים שמתעקשים להתייחס לאירוע כטבח.

לא ברור שהמצב לא הולך להחמיר: חבר הכנסת אבי דיכטר, איש שיודע משהו על רצח פלסטינים, השתחץ אתמול (ב’) שלצה”ל יש “די כדורים לכולם.” לוגיסטית דיכטר כנראה ודאי צודק: ברצועה יש רק 1.8 מיליוני פלסטינים ואין ספק שלצה”ל יש יותר תחמושת מהנדרש.

שישה ארגוני זכויות אדם, שעתרו לפני חודש לבג”ץ בדרישה לאסור על צה”ל להפעיל ירי קטלני כלפי מפגינים – יש דין, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט, גישה ואל ומזאן – הגישו היום בקשה דחופה למתן צו על תנאי בעתירה. הסיכוי שזה יקרה נמוך, למרות שעל פניו נראה שהמדינה שיקרה לבג”ץ כהרגלה והטעתה אותו ביחס לעמדתו של הצלב האדום; אחרי הכל, אנחנו מדברים על בית המשפט שנדרש לחמש שנים בימי האינתיפאדה השניה כדי להכריע בשאלה הפשוטה מאד האם מותר לצבא לעשות שימוש במגן אנושי (לא).

אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו ממנו ישאב בג”ץ בימי הרעה את העוז שלא להכריע, לך אל הנכבה. לך אל שדותיה השרופים וכפריה המוחרבים. הנפש הקולקטיבית ששה אל הרג העזתים, דווקא ככל שהם מהווים פחות סכנה, דווקא כאשר העפיפונים שלהם מתחרים באף-35 וכשהאבן מתמודדת ב-300 מטרים עם רובה צלפים; אנחנו הורגים בהם בשמחה פרטית (סרטון הצלף ההוא) ואדישות פומבית בדיוק כאשר הם לא מציגים אפילו את הסכנה הפחותה של רקטות עלובות.

למה? זה לא מצריך יותר מדי חפירה. “הלוואי שעזה תטבע בים,” אמר הקדוש המעונה של השמאל הציוני, יצחק רבין, האיש ששנים קודם לכן הורה לחיילים “לשבור להם את הידיים והרגליים.” עזה היא ה-unheimlich, הזר המודחק שקיים בעצם הבית עצמו. היא מאוכלסת בפליטים וצאצאי פליטים. היא מאוכלסת באנשים שחייהם הוחרבו כדי שישראל תוכל לחיות, בפליטי 1948 וגם בפליטי מג’דל של 1950, מג’דל שהיום נקראת אשקלון.

ולא ידענו מה לעשות בהם. הם היו תזכורת למה שהיתה פלסטין. אז טבחנו בהם. טבחנו בהם במהלך הכיבוש של 1956. כשכבשנו את הרצועה שוב, ב-1967, ראש הממשלה אשכול השתעשע ברעיון להקטין את מנת המים של העזתים, עד שיעזבו; התגלמות מוקדמת של סופר הקלוריות עמוס גלעד. יחידת רימון הרצחנית של אריאל שרון ומאיר דגן ביצעה פעולות טרור נגד טרור בשנות השבעים. הרגנו בהם בהמוניהם בשנות השמונים; די היה בחבישת צעיף על הראש כדי שחמושי צה”ל יירו בו.

עזה מעולם לא היתה שטח קדוש ליהודים; היהודי החשוב ביותר שיצא משם היה כנראה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. ואף על פי כן, היא היתה קרקע לאלימות האיומה ביותר של המדינה היהודית, אלימות שלא הופגנה בגדה המערבית, אף שזו מיועדת לסיפוח. עזה היא ההפרכה הבוטה ביותר, בעצם קיומה, של השקר הציוני של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ”; לשם דחקנו את יושבי הארץ המקוריים. ושם אנחנו ממשיכים לוודא שלא תהיה להם שום אפשרות להשתקם. אנחנו מטילים עליהם מצור שמיועד לכלוא אותם בעוני קבוע, אנחנו לא מאפשרים לצאת, אנחנו לא מאפשרים להם לעבוד, אנחנו לא מאפשרים להם לייצא, אנחנו לא מאפשרים להם לייבא.

נהוג, בתקשורת היהודית, לדבר על “הגבול עם עזה”; איזה קשקוש. גבול הוא בין מדינות ריבוניות. כשהעזתים מגיעים לגדר, הם לא מגיעים אליה כתושבי מחוז ריבוני. הם מגיעים אליה כאסירים, תושבי הכלא הפתוח הגדול בתבל, שמוחים נגד סוהריהם.

והסוהרים יורים. יורים וצוהלים. ראו את הסרטונים: החמושים שלנו אינם בסכנה.

הם משחקים. ולא בפעם הראשונה.

“והנער חייך בשיניים-חלב:

‘אנסה המקלע” … וניסה.

רק הליט הזקן את פניו בידיו…

ודמו את הכותל כיסה.”

כדי להרוג אדם ולצהול צריך קודם כל לשלול את אנושיותו. לישראלי הציוני אין ברירה אלא לשלול את אנושיותו של העזתי: שאם לא כן יצטרך להכיר בכך שמדינתו מבוססת על עוול עמוק, עוול שמצריך תקנה. קל הרבה יותר – ובאופן מבעית, היסטורית, אנושי הרבה יותר – ללכת בכיוון האחר, בכיוון של דיכטר, ולחשב את כמות הכדורים הנדרשת.

עדכון: הצבא נוהג לומר לנו שחמושיו “נמצאים בסכנה” מול המפגינים ברצועת עזה, אבל היו8ם צה”ל הרג רק שני מפגינים. הסיבה, בין השאר: ירי צלפים בוצע רק באישור מח”ט. מספר הנפגעים הישראלי נשאר זהה לזה של אתמול, אפס. מה השתנה? נזק בינלאומי ותו לא. ספרו לי עוד על הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

כי ילד הרגתי לפצעי

הטבח המתמשך ברצועת עזה והתת מודע הישראלי

חמושי צה”ל ירו אתמול (ו’) למוות בארבעה פלסטינים בשטח רצועת עזה, ביניהם מוחמד איוב בן ה-15 ואחמד נביל אבו עקל, בן 25. אבו עקל היה נכה שהסתייע בכסא גלגלים. לצלפי צה”ל, כמסתבר, יש חיבה לכאלה. כמו כן פצעו חמושי צה”ל 156 פלסטינים מירי חי. סביר להניח שרוב הישראלים לא היו שמים לב לנושא, אלמלא נטלי פורטמן.

מותו של איוב עורר סערה, במיוחד לאור העובדה שהוא צולם. בן כספית הגדיר זאת כ”אירוע רע, תמונה נוראה”, אבל ציין שמי שמתקרב לגדר דמו בראשו. למותר לציין שמה שהטריד את כספית הוא הנזק ל-hasbara, התמונה הנוראה. אבל כספית מהדהד כאן את העמדה הרשמית של צה”ל: מי שמתקרב לגדר דינו מוות, גם אם הוא ילד. חשוב לציין שאין כאן שום חידוש בעמדה של צה”ל: ילדים עזתים תמיד היו מטרה מבחינתו. לאחר שרצח סרן ר’, לפני 14 שנים, את אימאן אל המס בת ה-13 ועשרה חודשים, הוא הורה לחייליו “לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.” צה”ל העמיד לדין את ר’ על שימוש בלתי חוקי בנשק, לא על מתן פקודה בלתי חוקית בעליל. הוא זוכה וקודם.

כלומר, העמדה הרשמית של ישראל – שמקודמת באהדה על ידי עיתונאים – היא שמותר לה לירות בילדים ממשיים מאד שחוצים קו דמיוני ובלתי נראה, מחשש שמפגינים תיאורטיים יחצו בעתיד את גדר המערכת. זה יצור “תמונות נוראות”, אבל ילדים עזתים נולדים ודמם בראשם. בעולם, עם זאת, סירבו לקבל בהבנה את האגביות שבה ישראל רוצחת ילדים, ובעקבות הערה זועמת של שליח האו”ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, הודיע מיודענו פיטר לרנר שהמצב “יוצא משליטה בשל ההתמקדות על התוצאות העגומות, לא על מבצעי המהומות.” כלומר, לרוע המזל העולם מתעקש להתמקד בעובדה שצה”ל יורה לילדים בראש, ולא בכך שחמאס שולט ברצועה. אחר כך הציע לרנר שהאו”ם יקים גדר חיה של עובדיו כדי למנוע התקרבות לגדר, וזה השלב שבו מלאדנוב יצא מכליו הדיפלומטיים: “הנה עוד רעיון. הפסיקו לירות בילדים.”

התמונה היתה כל כך נוראה, שהשליח האמריקאי ג’ייסון גרינבלט, הודיע שישראל מבצעת “חקירה מלאה” של מותו של מוחמד איוב – שזה מעניין, כי דובר צה”ל לא הודיע על שום דבר כזה, ושר הבטחון ליברמן התנער אתמול (ו’) מהצורך בחקירה. איך אמר את זה סאעב עריקאת? גרינבלט הוא דובר של ישראל. למעשה, דובר טוב יותר מזה שישראל יכולה להעמיד.

אבל לא על זה דיברו הישראלים בסוף השבוע. אחרי הכל, אף אחד כבר לא סופר הרוגים פלסטינים. אבל נטלי פורטמן זעזעה את הישראלים: היא הודיעה שלאור “האירועים האחרונים בישראל” היא לא תגיע לקבל איזשהו פרס של איזה אוליגרך ימני שמוענק לסלבריטאים יהודים – פרס ג’נסיס, שיחצ”ניו היו רוצים שנחשוב שהוא “הנובל היהודי.”

הציבור הישראלי התפוצץ, משרת התרבות ומטה. פורטמן לא אמרה מהם ה”אירועים האחרונים”, אבל לאף אחד לא היה ספק: מדובר ברצח הממוסד בגבול עזה. פורטמן הואשמה בחבירה לתנועת ה-BDS, בתמיכה בחמאס, במה לא. היו קריאות להחרמתה. רני רהב, הבבואה הנלעגת של הישראליות, הודיע שלא יסלח לה ושהוא מחרים אותה. המילים הקצרות הללו של פורטמן הוכיחו שבעצם, התת מודע הישראלי ער מאד למה שהוא עושה. הוא יודע שהוא שולח את חייליו להרוג ילדים, ואף שלא אכפת לו כלל מנציגי או”ם-שמום למיניהם, ברגע שמישהי “משלנו”, ישראלית לשעבר שהצליחה, מעיזה לרמוז לרצח, היא מוציאה את עצמה אל מחוץ למחנה. איך את מעזה לדבר על מה שהחלטנו להדחיק? איך את נוגעת בעצבים החשופים בזמן שאנחנו טוענים בעקשנות שאין שום בעיה?

הלילה (ז’) הודיעה פורטמן שהיא לא הובנה: אין לה בעיה עם ישראל אלא עם ממשלת ישראל. היא לא מוכנה לעמוד על במה אחת עם בנימין נתניהו. “ישראל הוקמה לפני כ-70 שנה כמקלט לפליטי השואה. אבל ההתעללות באלו שסובלים מהזוועות כיום פשוט לא עומדת בקנה אחד עם ערכי היהודיים. משום שאכפת לי מישראל, חובה עלי לעמוד נגד אלימות, שחיתות, חוסר שוויון וניצול לרעה של כוח.”

במילים הללו, הכניסה פורטמן ברכיה לאשכים של הימין הישראלי: זה לא אני, זה אתם. אתם אלה שמקדמים רדיפת פליטים ואלימות. אתם אלה שתומכים בראש ממשלה מושחת עם ניחוח ארדואני מובהק. אתם אלה ששכחו מה זה להיות יהודים.

ועל זה, על התזכורת שאפשר להיות פטריוט מבלי להיות לאומן חלאן, מבלי לתמוך ברצח ילדים ובסתימת פיות, כנראה שכבר לא יסלחו לה כאן.

עדכון: לאחר כתיבת הפוסט, הודיע צה”ל כי הוא יתחקר (לא יחקור) את הריגתו של מוחמד איוב. תחקיר, שוב, איננו חקירה. היחידה בודקת את עצמה ומעבירה את ממצאיה לפרקליטות הצבאית, שאז צריכה להחליט אם לפתוח בחקירה. בפועל, תחקיר צבאי הוא בעיקרו הזדמנות לתיאום עדויות, ומשך ההחלטה על פתיחה בחקירה מונע את האפשרות של חקירה אפקטיבית. כנראה שבצה”ל לא רצו להביך יותר מדי את גרינבלט, שהודיע על חקירה כ-24 שעות לפני שצה”ל הודיע על תחקיר. .

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם נולדים ומטרה מעל ראשם

שר הבטחון ליברמן דורש להעמיד את אנשי בצלם לדין. מה צריכה להיות ראיית ההגנה הראשונה שלהם

ביום חמישי האחרון פרסם ארגון בצלם קריאה פומבית לחמושי צה”ל שעל גבול רצועת עזה. הוא הזהיר אותם שהפקודות שקיבלו, לירות במפגינים בלתי חמושים – פקודות שעליהן חזר צה”ל כל השבוע – הן פקודות בלתי חוקיות בעליל. הוא הזכיר להם שחובתם, על פי המשפט הצבאי, היא לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל. ספק אם ארגון זכויות אדם העז עד כה להתעמת כך ישירות עם הבהמה הירוקה. התגובה הציונית ההולמת לא איחרה לבוא: החשוד בפשעי מלחמה יאיר לפיד תקף את בצלם בסוף השבוע, אורי אריאל נפנה מעסקי ביזת הציבור למען מקורביו כדי לדרוש את ביטול תקן השירות הלאומי של בצלם (שאיננו מאויש מזה שנתיים), וליברמן פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את בצלם – שמצידו, חזר על הקריאה לסרב לפקודות בלתי חוקיות.

סביר להניח שבארגון נערכו היטב למאבק המשפטי שהיו חייבים לדעת שיגיע, ולא מן הנמנע שמאבק משפטי פומבי סביב השאלה מהי פקודה בלתי חוקית בעליל הוא אחת המטרות של הקמפיין הזה. אבל אם וכאשר יגיעו הדברים לבית המשפט – והנסיון מלמד שהמדינה תעשה הכל כדי למנוע דיון כזה – תעמוד לאנשי בצלם הגנה בלתי צפויה.

אתמול (ז’) התראיין ליברמן ל-Times of Israel ואמר כהאי לישנא: “צריך להבין שאין אנשים חפים מפשע בעזה. כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס, וכל הפעילים שמנסים לאתגר אותנו ולפרוץ את הגדר הם פעילים של הזרוע הצבאית של חמאס.” מאוחר יותר, אחרי רעש בינלאומי, הבהיר ליברמן שהוא אמר “תמימים” בעברית, המגזין תרגם ל-innocents בעוד שהוא התכוון למונח “נאיבי.” המשמעות, אם כן, של המשפט של ליברמן היא ש”אין אנשים נאיבים בעזה, כולם מסונפים לחמאס, כולם ממומנים על ידי חמאס.” לא נשמע משהו, וככל נראה מדובר בשקר שנובע כתוצאה מלחץ במערכת ה-hasbara.

לדברים שאמר ליברמן יש משמעות. גם לשתיקה המצמררת שבה התקבלו בציבוריות הישראלית. הם מעידים על רוח המפקד: אין חפים מפשע. אם הרגת אותם, זה לא נורא וזה ודאי לא פשע. אם הורדת עיתונאי ביריה למרכז המאסה, זה לא חשוב. אפשר יהיה לטעון שהוא ניסה להטיס מל”ט, ואף אחד לא ישאל שאלות, כמו למה בעצם קיומה של מצלמה מעופפת – אם זה אכן מה שקרה – הוא סיבה לירי כדי להרוג. ולא, אם מישהו חוטף קליע מקלע או צלף ב-350 מטרים, זה לא מקרה. אלו היו, אגב, שלבי התירוצים של צה”ל: תחילה שלא בטוח שצלף פגע בו, אחר כך שישראל לא יורה בעיתונאים, זה פשוט משפריץ לה; אחר כך, שהוא לא היה בעצם עיתונאי; ובסופו של דבר, תראו – מל”ט. שני התירוצים האחרונים ביחס לרציחתו (כן, הריגה במכוון של אדם לא חמוש היא רצח) של יאסר מורטג’ה אתמול הגיעו מפי ליברמן עצמו. שימו לב שהוא אפילו לא ניסה לטעון שהמל”ט, שכאמור בכלל לא ברור אם היה, היה חמוש.

כי מה זה כבר משנה, אם אתה מורה לצלף להרוג צלם בלתי חמוש? אחרי הכל, אין חפים מפשע בעזה. כל אדם שתהרוג, בהכרח יהיה אשם במשהו. אם הוא לא איש חמאס, הוא מסונף לחמאס. שני מיליוני בני אדם שהם, בהגדרה, לא חפים מפשע. הם נולדים ומטרה על ראשם. רובם, אגב, בני פחות מ-18. אין מה לראות פה. כולה אנשים שנולדו ללא חזקת חפות, אסירי עולם ללא משפט, שמקבלים את מה שמגיע להם.

הדברים של ליברמן מעידים על הפנטזיה הקבועה מכל של הישראלים, שביטא היטב דווקא יצחק רבין: “הלוואי שעזה תשקע בים.” אבל היא לא הולכת לשקוע, ומכיוון שכך אין לנו אלא לעשות את העבודה עבור הים. נהרוג באשמים מלידה האלה בכל מקום. נהרוג אותם בחופים, נהרוג בהם בגבעות, נטבח בהם במחנות, נפציץ אותם בזרחן בערים, נצוד אותם 350 מטרים מן הגדר. מה הם רוצים, החיות האלה, חסרי החפות האלה? הם רוצים לחיות כמו בני אדם? ולא, אנחנו לא רוצים לדעת איך הם הגיעו לשם. אל תזכירו לנו את זה. אל תדברו איתנו על רצונם של החיים במכלאות, באזור שהאו”ם הבהיר שלא יהיה ראוי למגורי אדם בעוד שנתיים, לחזור אל מולדתם. הזכות הזו שמורה ליהודים בלבד. ועצם הרצון לשוב, לצאת מהמכלאה, מעיד שהם לא חפים מפשע.

ועל כן נהרוג בהם, נטבח בהם, ואם יהיה צורך (כבר הבהיר צה”ל) גם נפציץ אותם. אבל הכל חוקי, כן? מדובר באנשים שנולדו נטולי חזקת חפות. אין פה בכלל שאלה של סירוב פקודה ואין פקודה בלתי חוקית בעליל: פקודות כאלה נותנים רק כלפי בני אדם, ואלה, אלה חסרים את הבסיס המשותף האנושי, את התפיסה שהם טובים ביסודם.

ומאליה עולה ההרהור: אולי אין די בצעדים האלה. אחרי הכל, הרגנו כמה עשרות, אבל מספר גדול יוולד בימים הקרובים. לבעיה הזו, של מיליונים שנולדים פושעים, צריך למצוא פתרון. לא, אל תגיד “פתרון סופי”, זה לא נשמע טוב.

אולי “סיכול כולל”? לא, לא, צריך לעבוד על זה. שמישהו יקרא ליאיר ולאוריך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ואתא שוחט

כמה הערות על טבח יום האדמה 2018

א. חמושינו האמיצים הרגו אתמול (ו’) 16 פלסטינים, רובם המכריע בלתי חמושים, ופצעו למעלה מאלף מהם באזור גדר ההפרדה הסמוך לגדר. למעשה הזה, ירי במפגינים בלתי חמושים, אין שם אלא טבח. התקשורת היהודית מעדיפה לדבר על “אירועים” או “תקריות”, אבל זה היה טבח. חלקים מהתקשורת הישראלית עודדו את הטבח מראש: אטילה שומפלבי פינטז על 50 עד 100 הרוגים.

ב. הטבח היה ידוע מראש. צה”ל הודיע על כוונותיו ימים ספורים קודם לאירוע עצמו. צה”ל מפעיל אש חיה לעבר מפגינים עזתים בשיטתיות: בדצמבר האחרון הוא הרג שמונה מהם. ההרג אתמול לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן, בפקודה, ובאישורו (לפחות) של הדרג המדיני.

ג. הטבח בוצע בעיקרו בתחום ההרג הקבוע של צה”ל ברצועה, מרחב של 300 מטרים מהגדר לתוך הרצועה – מרחב שצה”ל נוהג מדי פעם להכחיש.

ד. לאחר הטבח, הוציא דובר צה”ל הודעה יהירה, שבה הודיע שהכל היה מתוכנן ושהוא יודע בדיוק איפה פגע כל קליע. לרוע מזלו של השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, צץ תוך זמן קצר סרטון שחושף ירי קטלני בגבו של מפגין שנס מן הגדר. זה לא היה הסרטון היחיד מסוגו: עוד אחד הגיע כבר אתמול. לאחר שהבינו שהציוץ שלהם מסבך אותם באחריות לרצח, מיהרו השלומיאלים של דו”צ למחוק אותו. אבל הם שכחו שיש בעולם צילומי מסך (התודה לבצלם).

idf

ה. האדישות של הציבור הישראלי מעידה שלפלסטינים עזתים אין, מבחינתו, שום צורת מחאה מותרת על המצב שבו הם נמצאים. נזכיר: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה במשך יותר מ-12 שנים. רשמית הוא החל בשל נצחונו של החמאס בבחירות 2006. עוד קודם להטלת המצור, מנעה ישראל הוצאת סחורות מהרצועה – היא החלה בכך עם ההתנתקות ב-2005, כשבלמה את יצוא יבול התותים של אותו סתיו. ישראל חונקת שני מיליוני עזתים שרובם לא בעלי זכות הצבעה בבחירות של 2006 כתגובה על כך שהעזו להביע את דעתם הפוליטית. מדי כמה שנים, מבצעת ישראל טבח המוני בעזה באמתלה בטחונית כזו או אחרת, אבל בצה”ל יודעים שלישראלים אין בעיה עם טבח עזתים גם בלי אמתלה כזו. הציבור הישראלי מעדיף לא להתייחס לקיומה של עזה, כי עצם קיומה מפריך את התפיסות הימניות על ניהול הסכסוך ומכריח ישראלים להתמודד איתו. עזתים, מבחינת ישראל, הם תזכורת לא נוחה לקיום הסכסוך ולמורכבות שלו; עצם התזכורת די בה כדי להפוך אותם, מבחינת רוב הציבור, לראויים למוות. העזתים, מצידם, למדו אמת מרה מפרשת המרמרה: אין מקילים את הסגר אם אין קבר במורד. ההרוגים של אתמול יאלצו, בגופם ודמם, את ישראל להתיר קצת את הרצועה סביב צוואר העזתים.

ו. כאן המקום להזכיר שוב: חמושי צה”ל אינם חיילים ואינם נמצאים בשדה קרב. הם קלגסים שתפקידם הוא דיכוי אוכלוסיה עוינת. או, במילים אחרות, פושעים. אין שום גבורה במעשיהם וצריך לפקפק קשות בכך שיש בהם תועלת בטחונית.

ז. ובעוד 18 שנים בערך, על פי המחקרים, יבינו הרוצחים מאתמול מה הם עשו. הם יבינו שהם ירו באנשים לא חמושים. אז לא תעמוד להם ההגנה של “רק ביצעתי פקודות.” אז תקרוס גם ההדחקה. אז הם יבינו שהם סובלים מדחק פוסט טראומטי. המדינה, כרגיל, תזרוק אותם לכלבים. אלמלא היו אלה שכנינו ושלוחינו, היתה בכך הנאה מרירה שסוג מעוות של צדק נעשה. בינתיים, הישראלים מעדיפים לא לדבר על המחיר הזה. מותם של עזתים הוא סוג של פיצוי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)