החברים של ג'ורג'

מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ×’'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי ×”×™×” ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)

זוכרים את האנתרקס?

 

לא?

 

כשבועיים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, החלו מכתבים המכילים אנתרקס להשלח לסנאטורים ועיתונאים אמריקנים. המכתבים היו מלווים במכתבים כתובים באנגלית, בדרך כלל בזו הלשון: "מוות לאמריקה. מוות לישראל. אללה הוא גדול". חמישה אנשים נרצחו, ביניהם שני עובדי דואר, ועשרות חלו. פאניקה כללית פרצה בארה"ב.

 

באורח משונה מאד, עד כה לא הוגש כתב אישום כנגד איש בפרשה הזו. במשך שנים, רדפה הממשלה האמריקנית מדען במעבדה הצבאית למלחמה במגפות בשם סטיבן האטפיל. האטפיל היה מטרה קלה: הוא היה מעורב בפרויקט הלוחמה הביולוגית של שתי מדינות לא סימפטיות, רודזיה – שלאסונם של תושביה עברה מן העולם והפכה לזימבאבוואה – ודרום אפריקה. אבל הוא לא עסק באנתרקס, ולאחר שנים של רדיפות פסק בית משפט פדרלי ביוני 2008 כי לא נמצא "ולו שריד של ראיה" לכך שהאטפיל היה מעורב בהתקפות, וקבע כי הממשלה תפצה אותו ב-5.7 מיליוני דולרים.

 

זמן קצר לאחר פסיקת בית המשפט, החל מצבו הנפשי של מדען אחר באותה מעבדה בפורט דטריק, ברוס איווינס, להתדרדר; וביום שלישי האחרון שם קץ לחייו. ביום שישי, דיווח הלוס אנג'לס טיימס כי איווינס התאבד משום שהבין כי בקרוב יוגש נגדו כתב אישום בפרשה, וכי הוא יואשם בחמישה מקרי רצח.

 

איווינס היה מסובך עד צווארו: הוא ניסה להסתיר "דליפה" של אנתרקס במהלך שנת 2002, ולטענתו חיטא את המעבדה שלו ולא רצה לעורר בהלה. להערכת איש חיל הרפואה, איווינס ניסה להניא בעדותו את החוקרים מלערוך חיפוש במעבדתו. התראפיסטית שלו חשדה בו בהרעלתם של אנשים אחרים, ופחדה ממנו עד כדי כך שקיבלה צו הרחקה נגדו; הוא היה איש ימין, ונוצרי קיצוני; והלוס אנג'לס טיימס פרסם אמש ידיעה, ממנה עולה כי בהלת האנתרקס יכלה לסייע לו כלכלית, שכן החזיק בפטנטים על שתי תרופות כנגד המחלה.

 

אבל איווינס הוא לא הסיפור. כפי שכותב היטב גלן גרינוולד, בהחלט יתכן שהוא ההסחה.

 

            *            *            *            *            *

במהלך חודש אוקטובר 2001, פרסמה רשת איי.בי.סי. שוב ושוב סיפור, בו נטען כי האנתרקס שנשלח בארה"ב הכיל חומר כימי – בנטונייט – שהיה סימן היכר של האנתרקס שיוצר במעבדותיו של סדאם חוסיין. הטענה היתה חסרת כל בסיס, ואיי.בי.סי. הודתה בכך רק ב-2007.

 

לטענת איי.בי.סי., הסיפור שלה נשען על ארבעה מקורות בממשל: אחד במעבדת פורט דטריק ושלושה אנשי ממשל בכירים אחרים. אפילו אם נצא מנקודת הנחה שהמקור בפורט דטריק היה איווינס עצמו, מי היו שלושת האחרים?

 

איי.בי.סי. לא היתה לבד בהטעיית הציבור. במארס 2008, כשניסה להסביר מדוע תמך במלחמת עיראק, כתב עיתונאי הוושינגטון פוסט ריצ'רד כהן שהוא קישר בין עיראק וסדאם ובין התקפות האנתרקס על ארצות הברית. עוד כתב כהן שזמן קצר לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים – כלומר, כשבועיים לפני התקפת האנתרקס הראשונה – קיבל "בדרך עקיפין" התראה מבכיר בממשל: מוטב שתשא עליך סיפרו, הנסיוב לאנתרקס. כהן, לדבריו, נשא על גופו סיפרו "הרבה לפני שאחרים שמעו עליו".

 

כלומר, כהן קיבל התראה מבכיר בממשל האמריקני על התקפת אנתרקס צפויה כשבועיים לפני שהיא התממשה. אז האמינו כהן ואיי.בי.סי. שההתקפה הביולוגית הגיעה מעיראק, או על כל פנים מצד מוסלמים רדיקלים – וזו היתה אמונה שרווחה בציבור הרחב. במאמרו, טוען גרינוולד – שעקב אחרי הפרשה מראשיתה ושמאמציו הביאו למספר חשיפות -  שהתקפות האנתרקס הבלתי צפויות, שהפכו כל מכתב לנושא מוות אפשרי, היו חלק קריטי ממסך העשן שאיפשר לממשל בוש לצאת למלחמת עיראק.

 

כל זה מעלה מספר שאלות קריטיות: מי היו שלושת בכירי הממשל ששיקרו לאיי.בי.סי. ואמרו לה שהאנתרקס מגיע, ככל הנראה, ממעבדותיו של סדאם חוסיין? מי היה פקיד הממשל המיסתורי שהזהיר את כהן מראש מפני התקפת אנתרקס? והאם היה קשר ביניהם ובין איווינס, מדען צבאי אמריקני, ששלח ככל הנראה את המכתבים? מדוע התמקדה חקירת האף.בי.איי. במשך שנים בהאטפיל, שלא התעסק בתחום האנתרקס, למרות שעמיתו למעבדה איווינס התוודה כבר ב-2002 על שימוש בלתי ראוי בו, שיכול היה לאפשר לו לאגור את החומר?

 

*           *            *            *            *

אילו הייתי אומר לכם שבאיטליה פרחה בשנות השבעים והשמונים קבוצה ימנית סודית, שהשתמשה במימון של בנק הוותיקאן והבונים החופשיים ובמצבורי נשק שנתן לה הסי.איי.איי. כדי לבצע פיגועים, להאשים בהם את השמאל האיטלקי ולמנוע את עלייתו לשלטון, הייתם מתייחסים אלי כאל עוד שוטה קונספירציות.

 

אבל זה בדיוק מה שקרה. וכן, "מבצע גלאדיו" משמש את הפסיכים כהוכחה הסטנדרטית לכך שיש קונספירציות, ואדם זהיר לא יזנק מגלאדיו למסקנה מכך שיש קשר מאסוני לכיבוש העולם, או ש"מנזר ציון" מנסה להמליך על העולם את הצאצא הסודי של ישוע ומרים המגדלית. אבל כל מה שנחשף בפרשת האנתרקס מצריך חקירה מיוחדת, יסודית: האם ממשל בוש, או חלקים בו, השתמשו בפאניקה שבעקבות התקפות האנתרקס כדי לקדם את כיבוש עיראק – או, כפי שאפשר להסיק מסיפורו של כהן, שהיתה להם גם יד בהתקפות עצמן?

 

גלאדיו נחשף באיחור ניכר. יש לקוות שעל השאלות הללו יענה חוקר אמריקני רציני בהקדם, לפני שהחשש מן הקשר – שבהרעילו את אמון הציבור במנהיגיו, הוא מזיק לעיתים יותר מהקשר עצמו – יכה שורשים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

כשמגיע, מגיע: שנה לאחר התפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, פורסם היום במוסף לשבת של "ידיעות" ראיון ראשון נרחב איתו. המראיינת, סימה קדמון, היא גם זו שלה העניק חלוץ ראיון לאחר פרסום פרשת מכירת המניות.

קוראי הבלוג הזה יודעים שאין בי הרבה אהדה כלפי פושע המלחמה הזה, אבל הוא ראוי לשבח על כך שהוא מתייצב כנגד אגדת הסכין בגב. לממשלה אין לו טענות: אפילו על ההחלטה להמנע מהפצצת תשתיות – שהוא עדיין משוכנע שהיתה עוזרת – הוא אומר ש"הממשלה, בזכות השמורה לה, לא קיבלה את המלצתי, מסיבות שכולן לגיטימיות". הוא מחמיא להחלטה של עמיר פרץ לתקוף את הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה, וסבור שבהחלט יש מקום לשר בטחון מרקע אזרחי. הוא אומר במפורש שהכשלון במלחמה הוא זה של הצבא שעליו פיקד, ושהרגע הקשה ביותר שלו "היה כשהבנתי שאנחנו לא מספקים את הסחורה".

את המילים הקשות הוא מפנה אל קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, שיצר את הספין על פיו ימי הקרב האחרונים היו "ספין מושחת", שאומץ על ידי המתלהמים. בחמיצות-מה הוא מציין שבוגי, שהרבה ללהג על "פורום החווה" והתערבותו בענייני צה"ל, מונה בעצמו על ידי אותו פורום.

לתומר בוהדנות, ולציבור מסומם-המיליטריזם הישראלי, זה כנראה לא יספיק. כנראה ששום דבר לא יספיק.

משפט ראווה: ממשל בוש הודיע לאחרונה שיעמיד לדין שישה מן המוחזקים בגוואנטנמו בחשד שהיו מעורבים בתכנון פיגועי ×”-11 בספטמבר, וידרוש להוציא אותם להורג. לפחות כנגד אחד מן השישה – חאלד שייח' מוחמד – נראה שיש ראיות מוצקות.

אבל המשפט הזה יהיה בומרנג, במיוחד אם אכן יהיו הוצאות להורג. מוחמד מוחזק על ידי האמריקנים מזה כשש שנים. במקרה שלו, הסי.איי.איי. הודה כי הוא עונה – בדימוי הטבעה – ויש יסוד סביר להניח שגם האחרים עונו. ראיות שהושגו בעינויים לא יתקבלו בדעת הקהל העולמית, ובצדק. אנשים ישאלו, גם כן בצדק, מה פתאום, אחרי שש שנים, הוחלט להעמיד את מוחמד לדין, ומה עבר עליו בשש השנים האלה. אנחנו יודעים שבהפרה נפשעת של כל כלל, חוקי ומוסרי, איימו חוקריו של מוחמד לענות גם את ילדיו. הילדים עצמם נעלמו.

וכך יצליח ממשל בוש להפוך גם את חאלד שייח' מוחמד לקדוש מעונה, אחרי שהצליח כל כך – באמצעות משפט שמבייש את משפטי הראווה של מוסקווה, והוצאה להורג עלובה במיוחד – להציג אפילו את סדאם חוסיין כדמות הראויה להזדהות.

די כבר, שתגמר הנשיאות האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית.

ומהצד השני… בצעד שנרג מגדיר, לחרפתנו בצדק, ×›"נדיר ויוצא דופן", הורה השופט הצבאי אריה אבריאל להפסיק את עינוייו של עציר פלסטיני, עומר דאוד. לטענת דאוד, החשוד במעורבות בפעילות צבאית, הוא הוחזק אזוק במשך 23 שעות ביממה, ונמנעה ממנו שינה.

העינוי הזה, אחד היעילים הידועים לאדם, כונה על ידי האינקוויזיציה tormentum insomniae, וחוקריה שיבחו את שיעור ההצלחה שלו. באנגליה, שבה היו העינויים בחקירה אסורים על פי חוק, השתמש ה-Witchfinder General מטעם עצמו, מת'יו הופקינס, בעינוי זה כדי להשיג הודאות ולתלות 19 "מכשפות".

אבריאל קיבל את טענותיו של דאוד, והורה להפסיק את חקירתו למשך 24 שעות. גם זה היה קצת יותר מדי למדינה, שמיהרה לערער על ההחלטה. הטוקבקים, כמובן, נכנסו להתקף; אחד מהם רוצה לראות את בנו של השופט הרוג בפיגוע, והתגובה הזו אושרה. תמונה מן הציבוריות הישראליות, 2008.

אחרי מות: כבר בימים הראשונים של מלחמת לבנון העריך צה"ל כי שני החיילים החטופים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נהרגו במהלך נסיון החטיפה שלהם; אולמרט למד על כך רק כמה ימים לאחר מכן. השניים ישבו ברכב שנפגע ישירות מרקטת אר.פי.ג'י, וחוקרי צה"ל מצאו בזירת החטיפה כמות גדולה של דם, ממנה ניתן היה להסיק כי במקרה הטוב השניים פצועים קשה.

כמו במקרה 'חטיפת' שלושת החיילים ב-2000, החיזבאללה נמנע עד כה מלהעביר כל סימן חיים מן השניים. כמו אז, הסיבה לכך היא ככל הנראה שהשניים אינם בחיים. שוביו של גלעד שליט, כידוע, כבר סיפקו כמה הוכחות לכך שהוא בחיים.

לחיזבאללה עבר עשיר בחטיפת בני ערובה. קמב"ץ הארגון שחוסל השבוע, עימאד מורנייה, התמחה בשנות השמונים בחטיפת מערביים תמימים שניסו לסייע ללבנונים. החיזבאללה הקפיד אז להנפיק קלטות שבהם נראים החטופים, הוכחה שלדרישות הכופר שלו – בעיקר נשק וחלקי חילוף עבור איראן, שהיתה שקועה אז בביצת המלחמה העיראקית – יש בסיס. זה לא מסובך ודי זול: מרתף, מצלמת וידאו ניידת, חטוף, מעטפה לאי.פי. או רויטרס. במקרה של רגב וגולדווסר, החיזבאללה נמנע מכך; הוא כנראה יודע למה. לאחרונה התרבו סימנים שראש הממשלה אולמרט, שיצא למלחמה למען החזרתם של השניים כשידע שאין לכך כל סיכוי – "יש דברים שצריך לומר", אמר על כך לוועדת וינוגרד – מתחיל להבין מה קרה, ומתנהג בהתאם.

חלק ניכר מהאשמה נטוע בנו, שהסכמנו לעסקה המשפילה וכנראה המושחתת שרקח שרון, במסגרתה שילמנו במאות שבויים חיים תמורת שלושה ארונות מתים ופושע חי אחד. לימדנו את החיזבאללה שנשלם מחיר מלא עבור גוויות; הסרנו את הצורך שלו לשמור על בני הערובה בחיים. בעסקה השפלה ההיא, התרנו גם את דמם של גולדווסר ורגב. לא עוד.

שלום לעפרם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ארצות הברית הכריזה אמש על שינוי מדיניותה מול איראן: מזכירת המדינה רייס הכריזה כי, בניגוד למדיניות הבלימה הקודמת, ארה"ב מעוניינת במשא ומתן ישיר עם איראן. הנשיא בוש הצהיר כי בכוונתו "לנקוט בעמדת מנהיגות" ולפתוח במשא ומתן דיפלומטי עם איראן.

חדי אוזן יכלו לשמוע, בין המילים הדיפלומטיות, את הרעש הרועם של קריסת הנשיאות של בוש – ועמה, יש לחשוש, האימפריה האמריקנית כולה.

---

 

הבחירות הבאות לנשיאות ייערכו בנובמבר 2008. אלא אם יצליחו הדמוקרטים להדיח את בוש – יוזמה שאין סיבה להניח שתצליח – הוא ימשיך לנצח על שקיעתה של ארצו. תוצאות ויאטנם הן כסף קטן לעומת התבוסה הנוכחית.

מקובל לראות את תאריך תחילת הג'יהאד כנגד המערב בספטמבר 2001, עם הטבח במגדלי התאומים וההתקפה על הפנטגון. היו, כמובן, התקפות קודמות; אבל ארה"ב, ומדינות אירופה, העדיפו להתעלם מההתקפה על המשחתת קול, ומפיצוץ השגרירויות האמריקניות באפריקה. מההתקפה על מגדלי התאומים אי אפשר היה להתעלם.

כשאירעו ההתקפות, בוש היה בנקודת שפל. הוא לא זכה באמון העם בבחירות 2000, ושום דבר שקרה לאחר מכן לא שיפר את מצבו. הוא איבד את מעט האמון שהיה למדינות אירופה בו, כשסירב לאשרר את אמנת קיוטו. ה-11 בספטמבר, שהביא גל אהדה עולמי לארה"ב, חשף את פרצופם של רוב המוסלמים בעולם, ואיחד את האמריקנים סביב נשיאם, יכול היה להיות הזדמנות נהדרת לשיקום. בוש החמיץ אותה – במכוון.

הוא היה יכול לבקש מהאמריקנים הכל, ולקבל. הוא היה יכול לשאת נאום ראוי לשמו, לציין את תחילתה של מלחמת העולם הרביעית, ולבקש שורה של דברים: מס כבד על דלק, שהיה מקצץ את הכנסות מדינות הטרור ומאלץ את האמריקנים לפתח ולהשתמש בכלי רכב חסכניים; גיוס חובה, או, למצער, הרחבה משמעותית של הצבא האמריקני; סמכויות חירום מדודות.

אבל בוש, איש הנפט, לא ביקש דבר. הצבא נשאר בגודלו המקורי. האמריקנים המשיכו להשתמש בנפט, ולממן, כפי שהעיר תומאס פרידמן, את שני הצדדים של המלחמה. בוש העדיף לקצץ מיסים, הנשיא היחיד שעשה זאת בזמן מלחמה. התוצאה היתה צפויה: תחושת הדחיפות התעמעמה. המלחמה בג'יהאד – והאויב הוא האיסלם; הטרור הוא רק האמצעי, לא המטרה – הפכה מנושא מאחד לנושא מפלג. ואז באה עיראק.

העולם קיבל בשתיקה את ההתקפה על אפגניסטן. שלטון הטאליבאן היה מאוס במידה קיצונית, ואיש לא הזיל דמעה על נפילתו. עיראק היתה שונה. אף אחת מהרציונליזציות של ממשל בוש לא עמדה במבחן. לא היה נשק להשמדה המונית; הקשרים של עיראק עם ארגוני טרור לא היו פחותים מאלו של איראן או סוריה; והשקרים הגלויים שנלוו למסע המלחמה – נאום "הפטריה הגרעינית" של רייס, כל הבלגאן סביב האוראניום הניז'רי ופרשת פליים – ריסקו את אמינותו של הממשל בנקודה הקריטית ביותר, כשהיה עליו לאגד סביבו קואליציה מערבית יציבה. הצהרות הבוז של הממשל ל"אירופה הישנה" ואף לבעלת הברית בריטניה; ההתעלמות מהאו"ם וממפקחיו – כל אלה יצרו שנאה, טינה, צפיה לנפילה.

אין ספק שנפילתו של סדאם חוסיין היא חיובית – אבל הפארסה של משפטו, שבה עצרה אתמול התביעה את עדי ההגנה, מלעיגה את הפשעים המפלצתיים של משטרו. אבל העולם מלא דיקטטורים, ולא ברור מדוע נבחר דווקא סדאם חוסיין כמטרה.

יש, כמובן, מגוון תיאוריות קונספירציה סביב הפלישה לעיראק: זה בגלל הנפט; זה בגלל שער הדולר, שסדאם שאף למוטט; זה רצון ילדותי להתעלות על אבא; זו היתה המטרה הנוחה ביותר לנצחון קל; ועוד. אבל כל התיאוריות הללו יוצאות מנקודת הנחה אחת: שבוש ידע מה הוא עושה.

הטענה הזו לא עומדת במבחן המציאות.

 

---

בכל מקום שבו נגע הממשל הזה, הוא הוכיח את חוסר כשרונו ואת שחיתותו, ואת האופטימיות חסרת הבסיס שלו. הסופה "קתרינה" היא דוגמא מובהקת, אבל הביצה האמיתית היא עיראק. צ'ייני הכריז לפני המלחמה ש"נתקבל בפרחים"; רמספלד הדיח גנרלים שדרשו יותר כוחות בשטח, יותר "מגפיים על האדמה". המלחמה היתה צריכה להיות זולה. אחרי הכל, קיצצנו את המיסים.

התוצאה, והיא נחזתה מראש, היתה קריסה כמעט ללא קרב של משטר סדאם – ועלייתם של כוחות גרילה, בעת'יסטים וג'יהאדיסטים מרחבי העולם. רק יריב טיפש יעמיד עצמו מול כוח האש חסר התקדים של הצבא האמריקני – ומתכנני הג'יהאד, בניגוד ל"פצצות הטיפשות" שהם שולחים למשימות התאבדות, אינם שוטים.

האסטרטגיה של זרקאווי היתה פשוטה: להרחיב את השסעים בין סונים לשיעים בעיראק. לפרק את המדינה ולהביא אותה למלחמת אזרחים, שתבלע את האמריקנים. והחסכון של רמספלד וצ'ייני הביא למצב שבו, שלוש שנים אחרי הכרזת "המשימה הושלמה" של בוש, האמריקנים עדיין לא הצליחו להבטיח את קטע הדרך בין שדה התעופה של בגדאד ל"אזור הירוק". כאן התנקמה בממשל בוש החלטתו שלא לדרוש מאזרחיו קורבנות: עכשיו היה עליו להסביר את המספר העולה של נפגעים אמריקנים.

כיבוש עיראק והשמדת הצבא העיראקי עלו לארצות הברית ב-136 הרוגים. עד כה, נהרגו בעיראק למעלה מ-2,400 חיילים אמריקנים – כלומר, הגרילה והטרור הרגו כ-17 חיילים אמריקנים על כל חייל שנהרג בהשמדת המשטר הבעת'יסטי.

הבוץ העיראקי מתמצה בקריקטורה שפורסמה בארה"ב, בה נראה לוחם אמריקני מתרעם על טענתו של ג'יהאדיסט שהמורדים מנצחים. "באמת?", מגחך הג'יהאדיסט, "תזכיר לי, מי מאיתנו לא עומד ביעדי הגיוס שלו?". מלחמת עיראק שחקה עד דק את הצבא האמריקני. מעטים מתגייסים לשורותיו: לכל ברור שהם ייאלצו לשרת בעיראק. האם אתה היית שולח את בנך לסכן את חייו למען דמוקרטיה בעיראק?

וכלום לא היה די בכל אלה, החליט ממשל בוש לנסר את רגליו-שלו. העינויים באבו גאריב, שלא היה מקרה אלא שיטה; כלא גוואנטאנמו; החזקתם של עצירים במשך שנים, בתנאים איומים, ללא חקירה; פתיחתם מחדש של גולאגים במזרח אירופה, כדי שישמשו כמתקני חקירה סודיים לחשודים; העברתם של חשודים בטרור למדינות המשתמשות בעינויים; הודאתו של אחד מפרקליטיו של בוש, ג'ון יו, שלדעתו הנשיא יכול להורות על עינוי ילדים, אם הדבר יקדם את המלחמה בטרור; כל אלה שיחקו היטב לידיהם של הג'יהאדיסטים והאנטי-אמריקנים. ואכן, גם תומכים מובהקים של ארה"ב, שרואים באנטי-אמריקניות הרווחת באירופה גזענות, יתקשו להגן על ממשל בוש.

וזה המצב בו פנה בוש לטפל במשבר האיראני.

---

אף שאיראן הוזכרה בנאום "ציר הרשע" של בוש בתחילת 2002, היא לא היתה בראש סולם המטרות. יש דיווחים, שלא אוששו, שאיראן אף סייעה במאבק באל קאעידה – שהוא, כזכור, ארגון סוני המאמין בטביחתם של שיעים.

איראן לא עניינה את בוש יתר על המידה. אבל לפני כשנה הפך מחמוד אחמדניג'אד לנשיא, והחליף בכך את מוחמד חת'אמי המתון. אחמדניג'אד הצהיר עשרות הצהרות פרובוקטיביות, ביניהן קריאות להשמדת מדינת ישראל, הכחשת שואה, ומה לא. גרוע מכך, מבחינת ממשל בוש: הוא האיץ את הפרויקט הגרעיני האיראני.

 

מבחינת איראן, יש בפרויקט הזה רציונל ברור: ארצות הברית לא העזה להתעסק עם מדינה מטורפת אחרת, צפון קוריאה, משום שאפשר שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. נשק גרעיני מבטיח, בראיה אסטרטגית שקולה, שאיראן לא תהיה הבאה ב"מסע השחרור" של בוש.

במארס 2006, איראן הגדילה את סכום ההימור: היא הצהירה, בחגיגה מפוארת, על כך שהעשירה אוראניום. ובאיחור משמעותי, הבין ממשל בוש שהסכנה האמיתית איננה עיראק של סדאם, על צבא הסמרטוטים שלה, אלא המדינה המוסלמית שכבר ביצעה אקט של מלחמה כנגד ארצות הברית, ושמתקדמת במהירות לקראת נשק להשמדה המונית – והפעם, לא מדובר באנתרקס.

עד אז, שללה ארצות הברית את הפתרון הדיפלומטי כלפי איראן: בוש אף סירב להתחייב שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני. אבל אז הסתבר לו שהוא משחק פוקר בקלפים פתוחים: אין לו אופציה צבאית נגד איראן, משום שהצבא האמריקני קורס בעיראק, וכלל איננו במצב לתקיפה באיראן; משום שפלישה לאיראן תגרום להתקוממות רבתי בקרב השיעים בעיראק; משום שהקונגרס לא יאשר זאת; משום שהזעם העולמי כנגד ארצות הברית יגיע למימדים חסרי תקדים. נותרה רק האופציה הגרעינית, ואפילו בוש יהסס להשתמש בה.

נואשות, פנה הממשל למסלול דיפלומטי – אבל גם כאן, הקלפים הטובים נמצאים בידי איראן. רוסיה וסין, צמד הדיקטטורות היושבות במועצת הביטחון, יבלמו כל החלטה מעשית נגד איראן – כפי שהן בולמות כל החלטה מעשית בנושא דארפור. יש להן זכות וטו והן לא יהססו להשתמש בה. סין זקוקה לנפט; רוסיה מנסה לחזור לתפקידה כמעצמה, ובינתיים שמחה לתקוע מקלות בגלגלים האמריקניים.

בעיראק אבד הסיכוי למנוע, דיפלומטית או צבאית, את התגרענותה של איראן. האופציה היחידה שנשארה היא אופציית הכוח הרך – להביא שינוי מתוך איראן, לשכנע את המוני המובטלים שלה שהמשטר חייב ללכת, שטילים לא מספקים מזון או תעסוקה.

אבל עצם הזכרת משטר בוש בנשימה אחת עם "כוח רך" מעלה לעג, ובצדק. כפי שהדברים נראים כעת, בוש יסיים את נשיאותו כאשר בידי אויבת מוצהרת של ארצות הברית, שכבשה את שגרירותה והשפילה אותה, מחזיקה בנשק גרעיני ומונהגת על ידי פנאט שפוי-למחצה, המאמין שהימים הם ימי הקץ ושהופעתו של "האימאם הנסתר" צפויה לבוא בקרוב.

נראה אותו מסביר את זה באוטוביוגרפיה שלו.

(יוסי גורביץ)