החברים של ג'ורג'

בני בגין הוא אדם משונה. הוא לוקח ברצינות את הרעיון שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. בדרך כלל, מי שמדבר על כך עושה זאת תוך גיחוך וקריצה. בגין באמת מאמין שאפשר לרבע את המעגל הזה. הוא גם חשב שאפשר לנהל כיבוש תוך שמירה על זכויות האדם של הנכבשים. בשנת 1999 הוא הציג את מועמדותו לראשות הממשלה, הסיר אותה בסופו של דבר, ורץ בראש סיעת האיחוד הלאומי. הצלחתה היתה מוגבלת, ובגין פרש מן הכנסת באכזבה, כשהוא מציין שלא מצא די תומכים לרעיון של ימין שתומך בדמוקרטיה.

אתמול האיש הישר הזה הטיל פצצה: הוא הודיע לוועדת הפנים של הכנסת, שדנה בחוק פראוור – שהוא בעצם חוק פראוור ומתווה בגין – שבניגוד למה שאמרו לנו התועמלנים של הממשלה, הוא מעולם לא קיבל את הסכמתם של הבדואים למתווה. הסיבה לכך, אמר בגין, פשוטה למדי: הוא מעולם לא הציג להם אותו. אפילו בימין היהודי יתקשו לטעון שאדם הסכים למשהו, אם כלל לא ידע עליו.

עבור יריב לוין זו היתה סיבה להקשות את חייהם של הבדואים עוד יותר, אבל אפילו התולעת הזו נאלצה להודות שבהנתן שזה המצב, אין מנוס אלא לדחות את ההצבעה על החוק, אולי אף לבטלה כליל. כל מתווה בגין-פראוור תלוי כעת על בלימה.

והפארסה הקטנה הזו חשובה משום שבמשך חודשים חפרו לנו אנשי ה-hasbara במוח בטענה שהבדואים הסכימו לתכנית. החשוד בפשעי מלחמה, דורון אלמוג, הפליג בשקריו ואמר ש-80% מהבדואים הסכימו לתכנית אבל הם חוששים מהאחרים. כבר אז הם היו מופרכים: איך אפשר לדעת אם אנשים מסכימים למשהו, אם הם מסרבים לדבר? כעת, אחרי שאלמוג התבסס בדבריו על בגין, בגין מתנער מהמיוחס לו. לא היה ולא נברא.

אלמוג לא עמד לבדו בחזית השקרים הללו. שורה שלמה של אנשי hasbara ותועמלנים אחרים צרחה וצווחה ואמרה שדיברו עם הבדואים, שהבדואים הסכימו, ושהכל בסדר ושכל מה שיש כאן הוא חרחור מלחמה מצד ארגוני זכויות אדם/חברי כנסת פלסטינים/מפגינים זרים שמבקשים אקשן.

במילים אחרות, מכרו לנו כאן את הלוקש הישן ביותר של הימין הגזעני, שימיו כימי הקו קלוקס קלאן: שהנייטיבס בעצם בסדר, הם שורקים ושרים בשדות, ושום רעיון זדון לא מטריד את מוחם הפעוט. עד שמגיעים כל מיני מסיתים ליברלים/קומוניסטים/סססססמולנים/פוסט ציונים ומכניסים להם רעיונות על שוויון לראש, ואז אנחנו עוברים באחת מגן העדן הזה למצב שבו ה-natives are restless ואין לנו ברירה אלא לטבוח בהם, ובזה אשמים כמובן המסיתים, שהם תמיד מבחוץ, תמיד קושרים חורשי רעה, ושמבחינתם היליד שלא תהיה לנו ברירה אלא לפצפץ את גולגלתו כי הוא הרים ראש, הטמבל התמים, הוא רק שמן על גלגלי המהפכה.

הנה בן דרור ימיני:

"חלק ניכר מהבדואים כבר הסכימו לתוכנית. אלפים רבים עברו ליישובי קבע, עם תשתיות, עם דרכים מסודרות, עם מים זורמים ועם חשמל. הכל חינם אין כסף. ההסדר מעניק לבדואים את המעבר מחברה נוודית לחברה מודרנית. אבל "ארגוני הזכויות" נכנסו לתמונה. הם הפיצו אינספור שקרים, שעסקנו בהם כבר ביום שישי במעריב. הם סיפרו על גזל, על נישול, על טרנספר, על כך שמה שעושים לבדואים זה מה שעשה משטר אנטישמי ליהודים. כך שהרדיקליים ביותר שבין הבדואים קיבלו זריקות עידוד, ואלה שכבר הצטרפו להסדר הרגישו כמו פראיירים."

ההדגשות שלי. נחזור שוב על העובדות: אף בדואי לא הסכים לתכנית משום שהיא מעולם לא הוצגה לבדואים. אם מישהו ראה את "ישובי הקבע עם התשתיות", הוא מתבקש לעדכן את תושבי הנגב. הם לא מכירים אותם. הבדואים לא מהווים חברה של נוודים כבר יותר מ-100 שנה. אף אחד לא יטען שהחברה הבדואית מודרנית במיוחד, אבל נוודים הם לא. יש להם ישובי קבע שנמצאים בשטח יותר מ-100 שנים. אבל לשיטת ימיני הכל היה טוב, עד ש"ארגוני הזכויות" (המרכאות הכפולות שלו) התערבו והפיצו את הארס שלהם.

את אותה התעמולה אפשר למצוא גם אצל אלמוג:

"ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית ואף קיבלתי מכתב התנצלות מראש שבט המבקש סליחה על האירועים האלימים […] הבדואים הם אזרחים שווי זכויות במדינה. חברי הכנסת בחרו במחאה באמצעים של התססה והסתה, ואמירות קשות כלפי מי שעמל על התוכנית. […] מדובר בשלב מאוד רגיש. יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון – לא כדי לשמר את החברה הבדואית, אלא כדי ליצור רצף טריטוריאלי בין חברון לעזה. […] בני בגין הסתובב בשטח במשך שנה שלמה, שוחחנו עם מאות אם לא אלפי תושבים. היו דיונים ותיקונים עד לקבלת המסמך הסופי, ישבנו עם ארגונים שמתנגדים, 'עדאלה' ו'במקום' משמאל ועם 'רגבים' מימין. אי אפשר שכולם יהיו מרוצים."

שוב, ההדגשות שלי. שניה, לא הבנתי. "ההפגנות לא באות מתוך החברה הבדואית" או "יש תפיסה של המתנגדים הבדואים שצריך להנציח כל פחון"? וממתי לחברי הכנסת אסור לבחור במחאה? להזכיר לך איך ניהלו חברי הכנסת של הימין את המאבק בתכנית ההתנתקות? ו-וואלה, צ'יף מקומי שלח לך מכתב התנצלות. יש לך את זה ביותר קולוניאליסטי? חשבת על האפשרות ש"ראש השבט" לא מייצג את הבדואים?

אשר לטענה ש"הבדואים הם אזרחי שווי זכויות במדינה" – אתה מכיר קבוצה של אזרחים מבני העם הנבחר שאשכרה חיה עשרות שנים בישובים בלתי מוכרים, כשאין לה גישה אפילו לשירותים בסיסיים כמו מים? כי מחקר של "פורום דו קיום בנגב" ועדאלה מצא שישראל מפרה בשיטתיות את הזכות שלהם לקבל מים; בחלק ניכר מהישובים הבלתי מוכרים המדינה מונעת מתושביהם מלקבל מים אלא במיכליות, ובאחרים היא מספקת להם חיבור בלתי ראוי, כשהיא גובה מהם מחיר שגבוה ב-65% מהתעריף בישובים הכפריים בישראל – כלומר, את מחיר המים הגבוה ביותר בישראל.

האם נזכה להתנצלות פומבית מבן דרור ימיני על השטויות שכתב, עכשיו כשהסתבר שאף אחד לא קיבל הסכמה של הבדואים לכלום? מאלמוג אין מה לצפות לכלום, הוא בשר מבשרו של הממסד הבטחוני – ואפשר ללמוד משהו מכך שכאשר המשטר הציוני רוצה “להסדיר” את נושא הבדואים, הוא פונה לאלוף פיקוד דרום לשעבר – אבל מה עם היושרה של ימיני? סתם, סתם, שאלה רטורית.

מה שאנחנו רואים כאן הוא התעוררות של הציבור הערבי שדורש את זכויותיו. הזמן של "הדור השפוף," זה שחווה את הנכבה של 1948 ושכפף את ראשו בפני המשטר הצבאי, נגמר מזמן. מה שעושה עדאלה עבור הפלסטינים והבדואים לא שונה בדבר ממה שעושים הארגונים שצצו כפטריות אחרי הגשם אחרי המחאה החברתית עבור האזרח היהודי הקטן: הן עומדות על זכויותיו מול ממסד דורסני שמוכר אותו לבעלי ההון, ובאותה הזדמנות גם מסבירות לו איך עובדת השיטה. אבל, לפני הארגון, תמיד קיים האדם בשטח, שנדרס על ידי המשטר.

ברור למה ראיסים מהסוג הישן והנתעב של אלמוג מבועתים מהמהלך הזה. ברור למה ארגוני ימין כמו "רגבים" זועקים כתרנגולות על סף שחיטה, כשאנשים מתעוררים ודורשים את הזכויות שלהם כאילו היו יהודים. אבל למה התקשורת מצטרפת למסע ההיסטריה הציבורי הזה, שכמו נכתב באיזה עיתון בלוסט קריק, אלבמה בשנות ה-70 של המאה ה-19?

כי בסופו של דבר, התקשורת הישראלית מעולם לא היתה "שמאלית." היא תמיד היתה ציונית, וציונות פירושה – אחרי יותר מ-100 שנים שלה – שמירה על זכויות היתר של היהודים. זה הכל. לפעמים העוול היה מוגזם, והכיבוש עורר חשש לעתידו של המשטר הציוני בישראל של 1948, אבל רוב מוחלט של העיתונות הישראלית מעולם לא עמד שמאלה מ"קדימה."

עכשיו נדרש המשטר לתקן חלק מהעוולות שיצר כלפי לא יהודים, והתקשורת היהודית משילה מיד את הפרטנזיות הליברליות שלה, זוכרת לאיזה מגזר היא נולדה, ומתייצבת כשבט אחד. ראינו את זה במידה ניכרת אחרי מותו של אריק איינשטיין; אנחנו רואים את זה בכל מקרה שבו המשטר מתייצב מול לא-יהודים. ותמיד, תמיד אותה עלילה קלאנית: הנייטיבס בסדר, הליברלים מהעיר הגדולה מקלקלים אותם.

די עם זה כבר.

הערה מנהלתית: עדי אלקין ואני נכנסים לישורת האחרונה של מבצע גיוס הכספים לקומיקס שלנו, "איך נפלו גיבורים." אנחנו עומדים על 194% מהיעד. אם בלש גראפי בעברית חשוב לכם, אנא נצלו את ארבעת הימים שנותרו כדי להעלות תרומה.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני בא לברך ונמצא מקלל.

נציג המרכז הרדיקלי תקף בשצף קצף הבוקר (ב'), כמו בכל בוקר, את הארגונים שבהזיותיו מנסים למוטט את המדינה הציונית. הפעם, לדבריו, התואנה שלהם היתה תכנית פראוור. כמו בכל בוקר, ימיני יצר תמונה מאיימת של ארגונים חורשי רע וכל יכולים, ממומנים על ידי זרים, שהופכים את תכניותיה התמימות של מדינת ישראל והופכים אותן למעשי זדון. כמו בכל בוקר, הזבל המנותק מהמציאות הזה מופיע ב"מעריב", שבשנים האחרונות הפך למקבילה של כמה עיתונים מתקופות חשוכות (TM). רק שהבוקר, בלי לשים לב, נפלטה לימיני האמת.

וכך כתב:

"הבעיה היא שמה שהיה לנו כאן לא היה לא אפרטהייד ולא טרנספר. הייתה רשלנות רבתי והיה רצון טוב. הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתוכנית עצמה מבטיחה לבדואים אדמות שכלל לא ניתן להעניק להם. ההבטחות, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הן על 190,000 דונם. המצאי המקסימלי עומד על כ-110,000 דונם בלבד".

ההדגשה שלי. אמור נא לי, ימיני: הקוראות עיניך את שמקלידות אצבעותיך? אתה מאשים את האנשים שיוצאים נגד התכנית של הממשלה, ובו זמנית כותב שהממשלה משקרת להם ומבטיחה להם הבטחות שאיננה יכולה לקיים? כי זו המשמעות של הבטחת 190,000 דונם כשיש לך רק 110,000: שקר ממשלתי. ואתה, כעיתונאי, יוצא לא נגד שקרי הממשלה, שעומדת לעקור 40,000 איש מבתיהם, אלא נגד האנשים שמתנגדים לה? שחושפים את שקריה? כלום לא נותרה בך, בסופו של דבר, הגינות כלשהי?

ימיני כתב שטויות נוספות, כמו הטענה שרוב הבדואים דווקא תומכים בתוכנית אבל כל מיני מסיתים שמאלנים גורמים להם להסס. וואלה, הטענה הזו נשמעה לי מוכרת. ימיני שימש כאן כשופר תעמולה של דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג, החשוד בפשעי מלחמה ששיבש את חקירת מותה של רייצ'ל קורי. האיש הזה משמש כיום כראש המטה להתיישבות הבדואים, והוא טען בתקשורת שכ-80% מהבדואים דווקא תומכים בתכנית אך חוששים להתבטא.

מאיפה מגיע המספר הזה, בהתחשב בכך שלדבריו של אלמוג עצמו הבדואים חוששים להביע את עמדתם? יש להניח שהוא שלף אותו מהמקום שבו השמש לא זורחת. וכמובן, מצא לעצמו שופר, שלא לומר משת"פ, בימיני, שמהדהד עכשיו את העמדה של הממשלה. כך הצליח קמפיין ה-hasbara להפוך את תפקיד העיתונאי על ראשו: ממי שאמור לסרוק את בשרה של הממשלה במסרקות ברזל, למי שמקבל ללא עוררין את עמדתה ומאשים את מתנגדיה בקנוניה. במאמר מוסגר, צריך גם לתהות מי הוא האידיוט שישים דווקא אדם כאלמוג כראש מנהלת רגישה כזו; זה שווה ערך של הצבת מענה בעל שם בתפקיד יועץ לענייני ערבים בעיר מעורבת. אה, אופס, רגע.

דבריו של ימיני מתפרסמים כיומיים לאחר פרעות המשטרה (police riot) שבמהלכה פוזרה הפגנה שלווה של הבדואים באלימות יוצאת דופן. החמושים ירו רימוני גז, רימוני הלם, קליעי גומי וסוגים אחרים של תחמושת ששמורים בדרך כלל להפגנות בשטחים. פעילים דיווחו על כך שאנשים לא מוכרים השליכו אבן או שתיים על השוטרים, מה שהוביל לתגובה פרועה ופראית. פעילים אחרים דיווחו על אלימות גם אחרי ההפגנה עצמה, כשהפעילים הגיעו לבניין המשטרה כדי לעקוב אחרי מצב העצורים. כמקובל במצב שבו חלק ניכר מהפעילים הן פעילות, מימי הסופרג'יסטיות והלאה, האלימות היתה גם מינית.

כמה הערות. לא הייתי שם, לחרפתי, ואני לא יודע מה היה שם. יתר על כן, גם אם הייתי נוכח במקום, היתה לנו בעיית עיוורון השוחה: כל אדם רואה רק מה שנמצא מול עיניו. מה שקורה 50 מטר משמאלו בדרך כלל לא נהיר לו. אבל האם עלינו להעדיף את עמדת המשטרה? יש כמה סיבות לדחות אותה.

קודם כל, משטרת ישראל ידועה בתרבות השקר שלה. זו לא אמירה שלי. אלה דבריו של ראש מח"ש לשעבר, הרצל שבירו:

"אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על ×›×£ יד אחת. ×–×” קשר השתיקה. ×–×” לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא ×–×” בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

שנית, כבר התפרסמו ראיות טענות ועדויות לכך שהמשטרה הפעילה "סמויים" בקרב המפגינים בסוף השבוע. שהמשטרה הפעילה סמויים בקרב המפגינים בסוף השבוע.  היסטורית, לכוחות הבטחון הציוניים מעולם לא היתה בעיה להפעיל פרובוקטורים כדי להצית את האלימות המינורית שתאפשר להם להגיב באלימות פסיכוטית. בעבר, הפעיל הצבא את יחידת המסתערבים של שירות בתי הסוהר בבילעין כדי שזו תיידה אבנים על חיילים ותכשיר את האלימות שלהם.

שלישית, המשטרה הקימה יחידה מיוחדת למלחמה בבדואים. היא נקראת "יואב." לגמרי לא במקרה, "יואב" היה שמו של המבצע במהלך מלחמת העצמאות שבו בוצע הטיהור האתני המרכזי בנגב (מעניין, לצורך זה, לעמוד על ההבדלים בין הערך על מבצע "יואב" בוויקיפדיה האנגלית ובין הערך המקביל בוויקיפדיה הציונית). קשה להאמין שהשם הזה נבחר במקרה; קשה להאמין שהוא לא מלווה במור"ק המתבקש. קשה להאמין שהשוטרים רואים באנשים שמולם אזרחים שמוחים על מדיניות ממשלתית שבעיצובה (כפי שמודה גם ימיני) לא היה להם כל חלק; סביר הרבה יותר שהם רואים בהם ערבים שמשתלטים, כפי שאמר במוצ"ש שר החוץ, על "אדמות הלאום."

וזה – תפיסת ההפגנה כמאבק לאומני שבו לובשי המדים הם הפלג החמוש של אחד הצדדים – כבר מסביר הרבה יותר את האלימות המשטרתית החריגה. ולמי שיטען שהיו שם ידויי אבנים – חמושי המשטר הציוני כבר הודו שהם לא יורים גז על יהודים, גם כשאלה מיידים אבנים. גז זה לערבים ולערבים של כבוד, קרי מי ששכח מה זה להיות יהודי. האם אבן יהודית מסוכנת פחות מאבן בדואית? לא, אבל כפי שהמשטרה לא פתחה באש על המתפרעים בפרעות טבריה בשנת 2000, שם הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים, אבל פתחה באש בנסיבות חמורות הרבה פחות על הפגנות אלימות של פלסטינים ישראלים, יש מי שנתפסים כאזרחים ויש מי שנתפסים כאויבים – גם כששניהם בעלי אותה האזרחות וגם כאשר האחד מהם מסוכן הרבה יותר מהאחר. קו הגז הוא קו אתני. כמו המדינות שמסביבה, שיש להן את הקליפה של מדינה מודרנית אבל זו רק הסוואה לשלטון העדה, גם בישראל יש, טכנית, אזרחות; אבל היא שווה כקליפת השום. היא, כידוע, לא מופיעה כלל בתעודת הזהות. מה שמגדיר אותך בישראל הוא השתייכות למילט שלך; האזרחות שם רק כדי שתוכל לטעון באזני גויים פתיים ב-CNN שאתה מייצג את “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”

כאשר אתם שומעים טענות על אלימות משטרתית בישראל, יש להעניק להן אמינות אפריורי; ובמיוחד אם האלימות הזו מגיעה מהמילט היהודי אל המילטים האחרים, במיוחד אם הרקע הוא סכסוך קרקעות. שהרי, בסופו של דבר, הציונות היא בסך הכל כסות אידיאולוגית לשוד קרקעות גדול.

השוטרים לא הרפו: הבוקר (ב') בוצעו מעצרים במספר כפרים בדואים בנגב, כאשר רוב העצורים היו קטינים. מאוחר יותר היום, שופט אוטומטי חתם למשטרה על צו חריג מאד – הוא מאפשר לה לקבל את כל התמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות. העיתונים, לשבחם, הודיעו שהם מתכוונים לערער על הצו. המטרה שלו פשוטה למדי: ליצור הפרד ומשול בין המפגינים ובין הצלמים, לזרוע את החשש שמי שמצלם אותך בסופו של דבר גם יסגיר אותך. גם השוטרים מתחילים להבין, כמו חיילי צה"ל, שהמצלמות הן הקריפונייט שלהם.

מה שמתרחש כרגע בנגב הוא יצירת תחום מושב. חלק מתכנית פראוור הוא יצירת קו שממערבה לו, אסור יהיה לבדואים לגור. המטרה היא גירושם של 40,000 איש מבתיהם. קוראים לזה טיהור אתני.

מאחר ומדינת ישראל לא לגמרי מטומטמת, ומאחר ויש כמה משפטנים שמכרו לה את נשמתם, הטיהור האתני הזה מלווה בענן של טענות משפטיות בתחום הקרקעות, שמטרתן להעלות ענן אבק כל כך סמיך עד שלאף אחד לא יהיה כוח לברר מה עומד מאחוריו ורוב האזרחים – שהם ממילא ציונים – גם לא יטרחו.

אז בכל זאת כמה עובדות. ב-1920, מצאה החברה להכשרת הישוב – גוף ציוני לעילא – שבנגב יש כ-2.6 מיליוני דונמים בבעלות בדואית. לאורך השנים, גופים ציונים מצאו את שיטת הרישום הבדואית כאמינה דיה כדי לבצע באמצעותה רכישות קרקע. הממשל העות'מני והבריטי קיבלו את האוטונומיה של הבדואים על רישום הקרקע שלהם. ב-1952, כתבה "הוועדה המצומצמת לענין בירור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב" לשר המשפטים כך:

למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו … הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים ניכרים מאד בשמם של הבדואים [ע"י השלטונות], על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה הועברו [בעת מכירה ליהודים], לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם.

יש עוד דוגמאות לכך כאן. שוד הקרקעות החדש מתבצע על פי קביעתה של פליאה אלבק – שאם יש גיהנום, יש לה מדור פרטי משלה שם, רווי באדמות מתות ובידיהם הכרותות של מוכרי פלאפל, שם מותן של נשים הוא אך רווח נקי לאישיהן – שאדמות הנגב הן "אדמות מתות." על זה מוכנה מדינת ישראל לדחוק את הציבור הבדואי למלחמה.

בשנות השמונים, נהגו מנהיגים בשמאל הציוני לומר שאם יבוא טרנספר, הם "יישכבו תחת גלגלי המשאיות." גבירותי ורבותי מן השמאל הציוני, הטרנספר כבר כאן. הוא לא בא עוד, כפי שבא ב-1948 וב-1967, בדמותו של חייל חמוש, שמגחך "אנסה המקלע – וניסה"; הפעם הוא מגיע כשוטר, עם צו של בית משפט, אבל זהו אותו הטרנספר, אותו הטיהור האתני. הנה המשאיות, הנה גלגליהן. כעת, עשו כפי שמחייב מצפונכם – או חדלו-נא מלהטריח אותנו. אנו מצפים ממכם שתעשו לפחות את שעשו ח"כי הימין בימי ההתנתקות.

(יוסי גורביץ)