החברים של ג'ורג'

משטרת דנינו עלתה על מוקש תקשורתי, והבהירה איך היא מתייחסת לאזרחים ממוצא אתיופי

לפני כשבוע, תועדו שני שוטרים של משטרת ישראל כשהם תוקפים – במהלך אבטוח זירה כלשהי – חייל צה”ל שעבר במקום וכנראה הגיב לאט מדי להוראות שלהם. החייל, דמאס פיקדה, הוא יוצא אתיופיה. לרוע מזלם של הקלגסים, מישהו צילם את האלימות שלהם במצלמת סלולר והעלה את הסרטון לרשת. שאם לא כן, כולנו יודעים איך ×–×” ×”×™×” נגמר: ברגע שפיקדה ×”×™×” מגיש תלונה על תקיפה כנגד הקלגסים, הוא ×”×™×” מואשם אוטומטית בתקיפת שוטר, השוטרים היו משקרים ומחפים ×–×” על ×–×”, והוא ×”×™×” ×–×” שנדפק.

המהפכה הזו, שזכתה לכינוי “אח קטן”, מערערת את הסדר הקיים – קלגסים במדים מפגינים אלימות, משקרים על כך אוטומטית, ויוצאים מזה – לא רק פה אלא בכל רחבי העולם. התופעה ניכרת במיוחד בארצות הברית – שם אמר לאחרונה עורך דינה של משפחתו של פרדי גריי, שנרצח על ידי שוטרים, “תודה לאל על מצלמות סלולר” – אבל לחלוטין לא מוגבלת לשם.

משטרת דנינו, כנראה הגוף הציבורי השנוא ביותר בישראל אחרי הרבנות, הבינה מהר מאד שהיא עלתה על מוקש תקשורתי: שוטרים שמרביצים לחייל, חבר בגוף המקודש ביותר בישראל, ועוד שחור, הם אסון יח”צ. ×–×” לא משנה שעוד כמה חודשים מגויס הכפיה השחור ישתחרר מצה”ל ויגלה שלאף אחד לא אכפת מזה שפעם הוא ×”×™×” חייל; כל זמן שהוא במדים, הוא קדוש. על כן, בניגוד למצב הרגיל, המשטרה מיהרה להודיע שהיא משעה את השוטרים המעורבים ושנפתחת חקירת מח”ש. על זו אי אפשר לסמוך בדרך כלל – מח”ש סגרה 93% מהתלונות שהוגשו בשנים 2011-2014 ללא העמדה לדין של שוטרים או אף ללא כל חקירה – אבל הפעם, כשלרוע מזלו של המפכ”ל יש גם התנקשויות פליליות השבוע, יש סבירות מסוימת ששני השוטרים הללו ישמשו כשעיר לעזאזל.

בעקבות חשיפת הפרשה, נערכה שלשום (ה’) הפגנה רבת משתתפים ביחס, כאלף משתתפים, מול משרד ראש הממשלה. המשטרה הפגינה אלימות חריגה כנגד המפגינים, והפעילה כנגדם רימוני גז מדמיע ועל פי חלק מהדיווחים גם רימוני הלם. כלומר, כלפי הפגנה שמחתה כלפי אלימות חריגה מצד שוטרים כלפי אתיופים, הפעילה המשטרה אלימות חריגה.

לא תמיד זה כך. משטרת דנינו יודעת היטב שאסור לה להפעיל רימוני גז כנגד מתנחלים, למשל. בגדה, היא יורה גז רק על פלסטינים. במשטרה מבינים שאם היא תפעיל גז מדמיע על מתנחלים, הללו ימנפו את הכוח הפוליטי הניכר שלהם כדי להשוות בינה ובין המשטרה הנאצית, תחביב מקובל על המתנחלים בכל מקרה, תוך טשטוש ההבדלים הקלים בין גז מדמיע ובין ציקלון בי.

משטרת ישראל אלימה תמיד, כלפי כל אחד, במיוחד ברגע שהוא מעצבן את השוטרים שלה אבל גם לפני. אבל יש מדרג של אלימות. בקצה העליון, נמצאים אדוני הארץ המתנחלים: פיזור ההפגנות שלהם עדין ומתחשב ביחס – האלימות בעמונה היא חריג בולט. מתנחלים שמעצבנים שוטרים יחטפו, כמו כולם, שוק חשמלי ללא סיבה ומכות בניידת כשאף אחד לא רואה, אבל האלימות שתופנה כלפיהם כציבור תהיה נמוכה יותר. אחר כך, יש לנו את הציבור היהודי הכללי. הסתערויות אלות, אלימות כללית. מתחת לזה, כפי שהפגינה המשטרה השבוע, נמצאים האתיופים ומזרחים שמסרבים לקלוט את תפקידם המיועד בפירמידה האתנית: ×’×– מדמיע, רימוני הלם. מדרגה אחת מעל לפלסטינים, שכלפיהם – אזרחים או לא – אין למשטרה יותר מדי מעצורים גם בשימוש בנשק חם. למטה, נמצאים מבקשי המקלט – שלגמרי לא במקרה, הם ×›×”×™ עור. אלה, יודעים השוטרים, מתקשים אפילו להגיש תלונה.

זה המדרג. ומשטרת ישראל, צריך לציין, תמיד שירתה את המשטר. היא אף פעם לא ראתה את עצמה כמשרתת הציבור, אלא כמשרתת אדוניה הפוליטיים. במידה מסוימת זו ירושה של ימי המנדט וימי האופל של בן גוריון, ובמידה מסוימת זו תוצאה של החלטה פוליטית מודעת שלא לאפשר למשטרה להתחרות על כוח אדם איכותי, על ידי קיצוץ קבוע של התקציבים של הכוח שעשוי לחקור את הפוליטיקאים. זוכרים את “בלי בכי ובלי נהי” של שרון, שנאמר ביום שבו המשטרה חקרה (שוב) את אחד מבניו?

ראש הממשלה נתניהו הגיב להפגנה בירושלים בקריאה “לא לקחת את החוק לידיים.” כפי שציין איתמר שאלתיאל, המשמעות של הביטוי הזה אצל נתניהו היא “לא להפעיל אלימות,” משום שזו שמורה למשטרה ולצבא; החוק, מבחינת נתניהו, הוא הפגנת אלימות. יש לציין שבהתאם, נתניהו לא אמר מילה על התקרית שבה תקפו השוטרים את סיקאדה. כל זמן שזו אלימות משטרתית כלפי אזרח, נתניהו חי איתה טוב. אחרי הכל, היא משרתת אותו.

וזו עוד סיבה, אחרי שכבר עמדנו על לא מעט מהן, לפרק את משטרת ישראל: היא משמרת, באלימות, סדר חברתי שלא מיטיב עם רוב גדול של תושבי המדינה. ספק אם השוטר הממוצע מודע למה שהוא עושה – הרשעים יאמרו שספק אם הוא מודע – ולאירוניה שבכך שהוא בדרך כלל מגיע מהשכבות המדוכאות, אבל בפועל, ×–×” מה שהיא עושה. והיא צריכה לעבור מן העולם. כן, ×–×” יעלה כסף. ×›×›×” ×–×”. השחיתות הנוכחית עולה לנו הרבה יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני בא לברך ונמצא מקלל.

נציג המרכז הרדיקלי תקף בשצף קצף הבוקר (ב'), כמו בכל בוקר, את הארגונים שבהזיותיו מנסים למוטט את המדינה הציונית. הפעם, לדבריו, התואנה שלהם היתה תכנית פראוור. כמו בכל בוקר, ימיני יצר תמונה מאיימת של ארגונים חורשי רע וכל יכולים, ממומנים על ידי זרים, שהופכים את תכניותיה התמימות של מדינת ישראל והופכים אותן למעשי זדון. כמו בכל בוקר, הזבל המנותק מהמציאות הזה מופיע ב"מעריב", שבשנים האחרונות הפך למקבילה של כמה עיתונים מתקופות חשוכות (TM). רק שהבוקר, בלי לשים לב, נפלטה לימיני האמת.

וכך כתב:

"הבעיה היא שמה שהיה לנו כאן לא היה לא אפרטהייד ולא טרנספר. הייתה רשלנות רבתי והיה רצון טוב. הרשלנות באה לידי ביטוי בכך שהתוכנית עצמה מבטיחה לבדואים אדמות שכלל לא ניתן להעניק להם. ההבטחות, כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הן על 190,000 דונם. המצאי המקסימלי עומד על כ-110,000 דונם בלבד".

ההדגשה שלי. אמור נא לי, ימיני: הקוראות עיניך את שמקלידות אצבעותיך? אתה מאשים את האנשים שיוצאים נגד התכנית של הממשלה, ובו זמנית כותב שהממשלה משקרת להם ומבטיחה להם הבטחות שאיננה יכולה לקיים? כי זו המשמעות של הבטחת 190,000 דונם כשיש לך רק 110,000: שקר ממשלתי. ואתה, כעיתונאי, יוצא לא נגד שקרי הממשלה, שעומדת לעקור 40,000 איש מבתיהם, אלא נגד האנשים שמתנגדים לה? שחושפים את שקריה? כלום לא נותרה בך, בסופו של דבר, הגינות כלשהי?

ימיני כתב שטויות נוספות, כמו הטענה שרוב הבדואים דווקא תומכים בתוכנית אבל כל מיני מסיתים שמאלנים גורמים להם להסס. וואלה, הטענה הזו נשמעה לי מוכרת. ימיני שימש כאן כשופר תעמולה של דורון "לונדון לא מחכה לי" אלמוג, החשוד בפשעי מלחמה ששיבש את חקירת מותה של רייצ'ל קורי. האיש הזה משמש כיום כראש המטה להתיישבות הבדואים, והוא טען בתקשורת שכ-80% מהבדואים דווקא תומכים בתכנית אך חוששים להתבטא.

מאיפה מגיע המספר הזה, בהתחשב בכך שלדבריו של אלמוג עצמו הבדואים חוששים להביע את עמדתם? יש להניח שהוא שלף אותו מהמקום שבו השמש לא זורחת. וכמובן, מצא לעצמו שופר, שלא לומר משת"פ, בימיני, שמהדהד עכשיו את העמדה של הממשלה. כך הצליח קמפיין ה-hasbara להפוך את תפקיד העיתונאי על ראשו: ממי שאמור לסרוק את בשרה של הממשלה במסרקות ברזל, למי שמקבל ללא עוררין את עמדתה ומאשים את מתנגדיה בקנוניה. במאמר מוסגר, צריך גם לתהות מי הוא האידיוט שישים דווקא אדם כאלמוג כראש מנהלת רגישה כזו; זה שווה ערך של הצבת מענה בעל שם בתפקיד יועץ לענייני ערבים בעיר מעורבת. אה, אופס, רגע.

דבריו של ימיני מתפרסמים כיומיים לאחר פרעות המשטרה (police riot) שבמהלכה פוזרה הפגנה שלווה של הבדואים באלימות יוצאת דופן. החמושים ירו רימוני גז, רימוני הלם, קליעי גומי וסוגים אחרים של תחמושת ששמורים בדרך כלל להפגנות בשטחים. פעילים דיווחו על כך שאנשים לא מוכרים השליכו אבן או שתיים על השוטרים, מה שהוביל לתגובה פרועה ופראית. פעילים אחרים דיווחו על אלימות גם אחרי ההפגנה עצמה, כשהפעילים הגיעו לבניין המשטרה כדי לעקוב אחרי מצב העצורים. כמקובל במצב שבו חלק ניכר מהפעילים הן פעילות, מימי הסופרג'יסטיות והלאה, האלימות היתה גם מינית.

כמה הערות. לא הייתי שם, לחרפתי, ואני לא יודע מה היה שם. יתר על כן, גם אם הייתי נוכח במקום, היתה לנו בעיית עיוורון השוחה: כל אדם רואה רק מה שנמצא מול עיניו. מה שקורה 50 מטר משמאלו בדרך כלל לא נהיר לו. אבל האם עלינו להעדיף את עמדת המשטרה? יש כמה סיבות לדחות אותה.

קודם כל, משטרת ישראל ידועה בתרבות השקר שלה. זו לא אמירה שלי. אלה דבריו של ראש מח"ש לשעבר, הרצל שבירו:

"אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על ×›×£ יד אחת. ×–×” קשר השתיקה. ×–×” לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא ×–×” בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

שנית, כבר התפרסמו ראיות טענות ועדויות לכך שהמשטרה הפעילה "סמויים" בקרב המפגינים בסוף השבוע. שהמשטרה הפעילה סמויים בקרב המפגינים בסוף השבוע.  היסטורית, לכוחות הבטחון הציוניים מעולם לא היתה בעיה להפעיל פרובוקטורים כדי להצית את האלימות המינורית שתאפשר להם להגיב באלימות פסיכוטית. בעבר, הפעיל הצבא את יחידת המסתערבים של שירות בתי הסוהר בבילעין כדי שזו תיידה אבנים על חיילים ותכשיר את האלימות שלהם.

שלישית, המשטרה הקימה יחידה מיוחדת למלחמה בבדואים. היא נקראת "יואב." לגמרי לא במקרה, "יואב" היה שמו של המבצע במהלך מלחמת העצמאות שבו בוצע הטיהור האתני המרכזי בנגב (מעניין, לצורך זה, לעמוד על ההבדלים בין הערך על מבצע "יואב" בוויקיפדיה האנגלית ובין הערך המקביל בוויקיפדיה הציונית). קשה להאמין שהשם הזה נבחר במקרה; קשה להאמין שהוא לא מלווה במור"ק המתבקש. קשה להאמין שהשוטרים רואים באנשים שמולם אזרחים שמוחים על מדיניות ממשלתית שבעיצובה (כפי שמודה גם ימיני) לא היה להם כל חלק; סביר הרבה יותר שהם רואים בהם ערבים שמשתלטים, כפי שאמר במוצ"ש שר החוץ, על "אדמות הלאום."

וזה – תפיסת ההפגנה כמאבק לאומני שבו לובשי המדים הם הפלג החמוש של אחד הצדדים – כבר מסביר הרבה יותר את האלימות המשטרתית החריגה. ולמי שיטען שהיו שם ידויי אבנים – חמושי המשטר הציוני כבר הודו שהם לא יורים גז על יהודים, גם כשאלה מיידים אבנים. גז זה לערבים ולערבים של כבוד, קרי מי ששכח מה זה להיות יהודי. האם אבן יהודית מסוכנת פחות מאבן בדואית? לא, אבל כפי שהמשטרה לא פתחה באש על המתפרעים בפרעות טבריה בשנת 2000, שם הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים, אבל פתחה באש בנסיבות חמורות הרבה פחות על הפגנות אלימות של פלסטינים ישראלים, יש מי שנתפסים כאזרחים ויש מי שנתפסים כאויבים – גם כששניהם בעלי אותה האזרחות וגם כאשר האחד מהם מסוכן הרבה יותר מהאחר. קו הגז הוא קו אתני. כמו המדינות שמסביבה, שיש להן את הקליפה של מדינה מודרנית אבל זו רק הסוואה לשלטון העדה, גם בישראל יש, טכנית, אזרחות; אבל היא שווה כקליפת השום. היא, כידוע, לא מופיעה כלל בתעודת הזהות. מה שמגדיר אותך בישראל הוא השתייכות למילט שלך; האזרחות שם רק כדי שתוכל לטעון באזני גויים פתיים ב-CNN שאתה מייצג את “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.”

כאשר אתם שומעים טענות על אלימות משטרתית בישראל, יש להעניק להן אמינות אפריורי; ובמיוחד אם האלימות הזו מגיעה מהמילט היהודי אל המילטים האחרים, במיוחד אם הרקע הוא סכסוך קרקעות. שהרי, בסופו של דבר, הציונות היא בסך הכל כסות אידיאולוגית לשוד קרקעות גדול.

השוטרים לא הרפו: הבוקר (ב') בוצעו מעצרים במספר כפרים בדואים בנגב, כאשר רוב העצורים היו קטינים. מאוחר יותר היום, שופט אוטומטי חתם למשטרה על צו חריג מאד – הוא מאפשר לה לקבל את כל התמונות שצולמו על ידי צלמי עיתונות. העיתונים, לשבחם, הודיעו שהם מתכוונים לערער על הצו. המטרה שלו פשוטה למדי: ליצור הפרד ומשול בין המפגינים ובין הצלמים, לזרוע את החשש שמי שמצלם אותך בסופו של דבר גם יסגיר אותך. גם השוטרים מתחילים להבין, כמו חיילי צה"ל, שהמצלמות הן הקריפונייט שלהם.

מה שמתרחש כרגע בנגב הוא יצירת תחום מושב. חלק מתכנית פראוור הוא יצירת קו שממערבה לו, אסור יהיה לבדואים לגור. המטרה היא גירושם של 40,000 איש מבתיהם. קוראים לזה טיהור אתני.

מאחר ומדינת ישראל לא לגמרי מטומטמת, ומאחר ויש כמה משפטנים שמכרו לה את נשמתם, הטיהור האתני הזה מלווה בענן של טענות משפטיות בתחום הקרקעות, שמטרתן להעלות ענן אבק כל כך סמיך עד שלאף אחד לא יהיה כוח לברר מה עומד מאחוריו ורוב האזרחים – שהם ממילא ציונים – גם לא יטרחו.

אז בכל זאת כמה עובדות. ב-1920, מצאה החברה להכשרת הישוב – גוף ציוני לעילא – שבנגב יש כ-2.6 מיליוני דונמים בבעלות בדואית. לאורך השנים, גופים ציונים מצאו את שיטת הרישום הבדואית כאמינה דיה כדי לבצע באמצעותה רכישות קרקע. הממשל העות'מני והבריטי קיבלו את האוטונומיה של הבדואים על רישום הקרקע שלהם. ב-1952, כתבה "הוועדה המצומצמת לענין בירור שאלת בעלות קרקעות הבדואים בנגב" לשר המשפטים כך:

למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו … הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים ניכרים מאד בשמם של הבדואים [ע"י השלטונות], על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה הועברו [בעת מכירה ליהודים], לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין זה ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם.

יש עוד דוגמאות לכך כאן. שוד הקרקעות החדש מתבצע על פי קביעתה של פליאה אלבק – שאם יש גיהנום, יש לה מדור פרטי משלה שם, רווי באדמות מתות ובידיהם הכרותות של מוכרי פלאפל, שם מותן של נשים הוא אך רווח נקי לאישיהן – שאדמות הנגב הן "אדמות מתות." על זה מוכנה מדינת ישראל לדחוק את הציבור הבדואי למלחמה.

בשנות השמונים, נהגו מנהיגים בשמאל הציוני לומר שאם יבוא טרנספר, הם "יישכבו תחת גלגלי המשאיות." גבירותי ורבותי מן השמאל הציוני, הטרנספר כבר כאן. הוא לא בא עוד, כפי שבא ב-1948 וב-1967, בדמותו של חייל חמוש, שמגחך "אנסה המקלע – וניסה"; הפעם הוא מגיע כשוטר, עם צו של בית משפט, אבל זהו אותו הטרנספר, אותו הטיהור האתני. הנה המשאיות, הנה גלגליהן. כעת, עשו כפי שמחייב מצפונכם – או חדלו-נא מלהטריח אותנו. אנו מצפים ממכם שתעשו לפחות את שעשו ח"כי הימין בימי ההתנתקות.

(יוסי גורביץ)

התייחסתי לפני שלושה חודשים למקרה המטריד מאד של הפעלת טייזר מצד חמושי היס"מ כנגד מתנחל מיצהר, בועז אלברט, לעיני ילדיו. הסרטון שהופץ אז טען שהטייזר הופעל כנגדו מספר פעמים. היום, בהחלטה שעליה כמו הומצא הביטוי "התירוץ גרוע מהעבירה," הצדיקה מח"ש את השימוש המופקר ההוא בטייזר.

סביב הסיפור הזה יש כמה טענות סרק, ואת אחת מהן אני רוצה לפרק כדבר ראשון. הטענה היא שבועז אלברט הוא ברנש לא נחמד, מתנחל מרדני, שיש נגדו צווי הרחקה וצווים אחרים, ושהוא אדם אלים. כל זה יכול מאד להיות – יצוין שאלברט לא הורשע ויש לציין שצווי הרחקה הם עוד כלי שחושף את אוזלת ידן של הרשויות; אין להן ראיות אז הן משתמשות בצווים מנהליים – ולגמרי לא רלוונטי. זכותו של אדם להיות לא נחמד; זכותו לא לציית למשטרה; למשטרה אין זכות לענות אותו.

אז איך הצדיקה מח"ש את השימוש בטייזר? רשות הדיבור למטייחים (מתוך הקישור למעלה):

"אלברט לא × ×¢× ×” להוראות השוטרים, התנגד למעצר ואף נמלט אל עבר חדר הילדים בבית. במקביל, הזעיקו בני משפחתו 'תגבורת'. לאחר שהוצא מהבית, הגיעו למקום אנשים שהשליכו אבנים אל עבר הכוח. השוטרים השתמשו באקדח הטייזר כלפי אלברט בשתי הזדמנויות בלבד לאורך המעצר (מתוכן רק פעם אחת בתוך הבית – ולא כפי שעלה מהסרט הערוך שהוצג באמצעי התקשורת.) […] [השימוש בטייזר] נדרש לצורך השלמת מעצרו של אלברט, שנשכב על הרצפה. השוטרים נאלצו לבצע את המעצר במהירות ויעילות, והיו רשאים במסגרת סמכותם לעשות שימוש בכוח. בנסיבות המורכבות של העניין, דבקות בביצוע משימה מורכבת בשטח שעלול להפוך עוין הצדיקה שיגור זרם חשמלי מוגבל בדרך שבה נעשה הדבר, לפי נוהלי משטרת ישראל ובהתאם לתורת ההפעלה של אמצעי ×–×”."

אני לא יודע אם הסרטון היה ערוך. אני חושד שמח"ש, כשהיא לא מספקת ראיות לכך וכשהיא חוזרת בעצם על ההודעה הראשונה של משטרת ש"י בנושא, עושה לעצמה חיים קלים. אני גם חושד שכמו בהמון חקירות אחרות של מח"ש, היא נתקלה בחומה הבצורה של שוטרים שמשקרים כדי לחפות זה על זה. יש לי היכרות מסוימת עם משטרת מחוז ש"י, שהיא בזיונית אפילו בקנה המידה הרגיל של משטרת ישראל, כך שאין לי יותר מדי צפיות ממנה. אבל גם זה לא חשוב.

הטקסט של מח"ש אומר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת: שהשוטרים הפעילו את הטייזר כנגד אלברט פעמיים לפחות. פעמיים זו הגרסה המשטרתית הרשמית. הפעם הראשונה היתה בתוך הבית; אותה אפשר היה, בדוחק ניכר, להצדיק. גם אז, אין מחלוקת על כך שאלברט לא היווה סכנה כלשהי לשוטרים, אבל הוא לא היה אז בשליטתם. הפעם השניה שבה הופעל הטייזר היתה כבר מחוץ לביתו של אלברט, כלומר כשהוא כבר היה אזוק.

טייזר אמור לשמש את השוטרים כדי לנטרל סכנה. אליבא דכולי עלמא, אפילו לגרסת המשטרה עצמה, לשוטרים לא נשקפה כל סכנה מאלברט, לא בתחילת האירוע וודאי לא אחר כך. נשקפה להם, לטענתם – ובהתחשב בכך שמדובר ביצהר זו טענה סבירה מאד – סכנה מצד מתנחלים אחרים. אם הם אלו שהיוו סכנה, כלפיהם צריך היה להפעיל את האמצעים הראויים לרמת הסכנה. אבל לא: השוטרים הפעילו את הטייזר, פעם שניה, כנגד מי שלא יכול היה לסכן אותם. רק לעכב אותם.

טייזר הוא אקדח חשמלי, ששימוש בו אהוב מאד על כוחות משטרה ברחבי העולם, בין השאר משום שהוא כלי עינויים שכמעט שלא משאיר סימנים. השימוש הזה הפך לכל כך נפוץ, שחברת טייזר החלה לפני מספר שנים לשווק אותו עם מצלמת וידאו שמופעלת עם הנשק ומתעדת את התקרית; כמה כוחות משטרה כבר הצמידו לנשק מונה, שסופר כל שימוש בו, כשהשוטר צריך להסביר כל שימוש ושימוש. לפני כשבוע ראינו שימוש בטייזר מצד שוטרים כלפי אשה חסרת ישע, שמסרבת לקום מהרצפה – כשלשימוש בו קודם איום. זה נכנס יפה מאד להגדרה של עינויים: הפעלת כאב כדי לגרום לאדם לציית. שימוש בטייזר עשוי לגרום להתקפי לב. כלומר, בשום פנים לא מדובר בצעצוע: זהו נשק אל-הרג, אבל לגמרי נשק.

אלא שהמשטרה לא מתייחסת אליו ככזה. עורכת הדין אן סוצ'יו מהאגודה לזכויות האזרח בישראל אמרה לי בשיחת טלפון שהנהלים המשטרתיים כפי שהיו לפני ההתקפה על אלברט ראו בטייזר כלי שמיועד לשימוש לא במקרי סכנה בלבד, אלא ככלי עזר לשוטר, שנתפס כמשהו שנע בין שוקר לגז מדמיע. הנהלים של משטרת ישראל מאפשרים, לדברי עו"ד סוצ'יו, שימוש רחב מאד בטייזר. היא ציינה עוד שבעבר, כבר הועמד לדין שוטר משום שנהג להתעלל בעצירים באמצעות טייזר; אני מניח שהוא הגזים.

האלימות האגבית, השיטתית והממוסדת של משטרת ישראל כלפי אזרחיה – ואם אתם חושבים שהיא מוגזמת כלפי אזרחים יהודים, עוד לא ראיתם אותה מול פלסטינים, אזרחים ונתינים כאחד – היא זו שמאפשרת ללובשי המדים שלה לחשוב שהפעלת טייזר כלפי חסרי ישע (ואדם כבול, או אדם שכבר נמצא על הרצפה, הוא חסר ישע) היא התנהגות סבירה. בשום כוח משטרה מערבי החלטה כמו זו שפרסמה מח"ש הערב לא היתה מתקבלת בשתיקה. לכל דבר ועניין, ההחלטה הזו היא אור ירוק לשוטרים להשתמש בטייזרים ככלי "שכנוע," או במילים ברורות יותר ככלי עינויים. בישראל היא עוברת כאילו כלום, ורק הארגונים הרגילים מוחים.

המקרה של אלברט, כמו המקרה של האלמונית חסרת הישע, צריכים להזכיר לנו את מה שאנחנו נזכרים בו בדרך כלל רק כאשר האלימות מופנית כלפי חסרי הישע שבחסרי הישע, בעלי חיים: שאנחנו מאפשרים לקלגסים שלנו שימוש חופשי באלימות שצריך להפחיד את כולנו. ושאנחנו צריכים לדרוש תשובות מהמשטרה אחרי כל אירוע כזה. ולא, אל תחשבו שזה יעצור באלברט או בעושי צרות מקצועיים מצידו; כבר ראינו שזה לא המצב. אתם בהחלט יכולים להיות האנשים הבאים שיופעל נגדם טייזר, גם מבלי שתהוו כל סכנה, כשהשוטר יודע ששום דבר לא יקרה לו. יש לו, אחרי הכל, שלוש שכבות הגנה: עמיתיו השוטרים, שישקרו עבורו; הציבור השאנן, שמבחינת חלקו הגדול כל אלימות משטרתית נתפסת אוטומטית כמוצדקת או לכל היותר כהגזמה מצערת אך הכרחית; ומח"ש, שתטייח עבורו את החקירה.

ומבין השלוש, השניה היא הבעייתית מכולן. היא זו שמאפשרת את שתי האחרות, והיא זו שאנחנו צריכים להשיל במהירות.

ועוד דבר אחד: חברת הכנסת רות קלדרון (יש לפיד) נתקלה לחרדתה אמש (ב') בבני ישיבות שישבו ביציע הכנסת וצפו בדיון. במקום לשבח אותם על הרוח הדמוקרטית שהם מגלים, היא החליטה להעליב אותם. קלדרון אמרה ש"אני רוצה לנצל את 28 השניות שיש לי. חילול השם היום יומי הזה של אנשים שלבושים כתלמידי חכמים ויושבים פה במליאה למעלה בבטלנות, בלי ספר, שעה אחרי שעה. זה מוציא אותי מדעתי. זה מבייש את הלבוש של תלמיד חכם, זה מבייש את הערך של ביטול תורה. ואני מבקשת מכם או להביא ספרים או ללכת לבית-מדרש וללמוד. זה בושה וחרפה. זו בושה לתורה, שיוריד את הבגדים האלה." וואלה. הערך של ביטול תורה?

יש ביטוי תלמודי שהולם היטב את האירוע הזה. לא, לא "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא," שמתאר היטב את קלדרון עצמה, אלא "כל המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא." אני לא מאמין בו; קלדרון מעמידה פנים שכן.

(יוסי גורביץ)

(לרעות מור, שהולידה את הפוסט הזה; פוסט רפלקסיבי משהו)

לפני כעשרה ימים כתבתי פוסט קצר יחסית לבלוג של "יש דין," "הם תוקפים גם כבשים" כותרתו. במידה ניכרת של הפתעה, הפוסט הפך לנגד עיני ללהיט: ההפניה אליו בעמוד הפייסבוק של "יש דין" זכתה ל-166 שיתופים עד כה, מספר שלדעתי הוא שיא; הוא היה הצלחה מסחררת ב-972, בגרסתו האנגלית; ולראשונה, היה גם עניין בגרסה גרמנית. מה לעזאזל?

לקח לי כמה זמן להבין מה קורה פה. הפוסט עצמו איננו יוצא דופן במיוחד: הוא מתאר חקלאי פלסטיני שיוצא לרעות את צאנו. המרעה שלו סמוך למאחז ברכה ב', ושם הוא נתקל בקבוצה של חיילים. החיילים הורו לו לפנות את השטח, הוא סירב, ולאחר דין ודברים הגיעה קבוצה שניה של חיילים, והשליכה רימוני הלם אל הכבשים, שנתקפו פאניקה.

בעשרת החודשים שבהם אני עובד ב"יש דין" (הפוסט הנוכחי, יש לציין, לא נכתב על דעת הארגון אלא על דעתי-שלי וכל מה שנכתב בו הוא באחריותי המלאה) נתקלתי במספר עצום של סיפורים קשים משמעותית יותר: החל בנסיון של חמושי צה"ל להתמודד עם הקריפטונייט שלהם, מצלמות, על ידי העברתן למתנחל שישבור אותן, עבור בעינויים של מפגין שבהם השתתפו גם רופאים, חטיפה והתעללות בילד, התעלמות מרוצח במדים למרות שחשפנו את כל הפרטים שיאפשרו את זיהויו והעמדתו לדין, שיתוף הפעולה הקבוע בין החמושים והמתנחלים נגד חקלאים פלסטינים, הקלות של הטרור היומיומי שבמהלכו רכושם של פלסטינים מוצת, חוסר הנכונות של המשטרה לעשות עבודה מינימלית כדי ללכוד תוקפים אכזריים, ההפיכה של צה"ל לכנופיה אם לא לארגון טרור, הרשעות הביורוקרטית הקטנה שבמסגרתה פלסטינים נדרשים לבחור בין תלונה פלילית כנגד המתעללים בהם או תביעה כספית נגד המדינה, הגניבה של חמור וציוד חקלאי מאנשים כמעט חסרי כל, כמעט הצתה למוות של אנשים בשנתם, והמהלך הכולל של טרנספר שקט; ואלה רק התיקים שיכולנו להרשות לעצמנו לפרסם. יש הרבה יותר, ואני קורא אותם בקביעות.

ואף על פי כן, סיפור הכבשים ורימוני ההלם הוציא תגובה חריפה גם ממני. אני מגדל שני חתולים, צ'ארלי ו-ווילי, והמחשבה שאיזה בריון בן 19 יוכל להרשות לעצמו להשליך עליהם רימון הלם כי בא לו, המחשבה על מה שזה יעשה לחיות העדינות האלה, גרמה לי כמעט לדמעות ואחר כך להתקף זעם. וכשבאתי לכתוב נזכרתי בספר שקראתי לא מזמן, The Rise of the Warrior Cop של ראדלי באלקו (Radley Balko).

הספר מתאר את המיליטריזציה של כוחות המשטרה בארה"ב החל משנות השישים ועד ימינו, שבמידה ניכרת היא תוצאה של המלחמה בסמים – אף שהצורך בכוחות משטרה כאלה כמעט אפסי. באלקו מתעד כיצד המלחמה בסמים שחקה בעקביות את ההגנה של האזרחים מפני כוחות המשטרה, ובמיוחד את חיסולה בפועל של ההגנה מפני חיפוש ושל דוקטרינת "ביתו של אדם הוא מבצרו." הוא מזכיר שלדרישה ששוטר שבא לביתו של אדם, גם אדם מבוקש, יקיש קודם כל על הדלת יש היסטוריה ארוכה: המטרה שלה היא לאפשר לעבריין להסגיר את עצמו ללא אלימות. משנות השבעים ואילך, בתי המשפט בארה"ב מאשרים דרך קבע מה שמכונה שם no-knock search, כלומר חיפוש ללא התראה – בפועל, הסתערות של חמושים על בתיהם של אנשים בשל מה שהוא במקרים רבים עבירה של מה בכך, כמו החזקה של כמות קטנה של מריחואנה לצריכה עצמית. בשורה ארוכה מאד של מקרים ירו השוטרים למוות באנשים לא חמושים ולא מסוכנים – פעמים רבות משום שהם הסתערו על הבתים הלא נכונים. כלומר, המלחמה בסמים אפשרה בפועל שימוש בסמכויות מלחמתיות על אזרחים חפים מפשע. מטבעה של המלחמה בסמים, ההתקפות הללו בוצעו – מתבצעות, מדויק יותר לומר – בשכונות עוני.

באלקו מציין בתמיהה עובדה משונה: במהלך התקיפות הללו, החמושים הורגים לעתים קרובות בעלי חיים ובחלק מכוחות המשטרה זו מדיניות קבועה לירות בכלבים, אם יש כאלה בבית המותקף. אף שהאזרח האמריקאי הממוצע מקבל בהבנה שבשתיקה את מותם של סוחרי סמים, גם אם הם לא חמושים, בעת פשיטות כאלו, ואף שלעתים קרובות הוא מצדיק גם את מותם של אזרחים חפים מפשע (!) במהלך הפשיטות, גם כאשר הפשיטות הן פשוט טעות בכתובת, הרי שפשיטה שבה נהרגו בעלי חיים – במיוחד אם ההרג שלהם מתועד – גוררת זעם ציבורי אדיר, חסר פרופורציה להתקפות שבהן נהרגים אנשים לא חמושים. ארגונים אמריקאים שמנסים להביא לדה-מיליטריזציה של המשטרה למדו בעשור האחרון שכלי הנשק היעיל ביותר שלהם הוא סרטון שבו רואים שוטרים יורים בבעלי חיים.

למה? משום שחיות נתפסות אוטומטית, בצדק, כחסרות ישע. כשההרוגים הם בני אדם, האזרח הממוצע מפעיל מיד שורה של רציונליזציות: למה לא מראים מה קרה שם קודם, המשטרה הרי לא תוקפת סתם כך, אם היא תקפה את האדם הספציפי הזה כנראה שהיתה לה סיבה, הוא בטח הסתיר משהו, ובעצם, אומר לעצמו האזרח המהוגן, יש כאן שתי גרסאות: זו של האנשים הגסים שעומדים להגן עלי וזו של פושע, או, במקרים רבים מדי, של קרוביו המקוננים של פושע. הקורבן וקרוביו נתפסים, כמעט מיידית, כשקרנים.

שאם לא כן, יצטרך האזרח הטוב להודות שהוא לא מפקח כראוי על האנשים שלהם העניק נשק וסמכות להפעילו, שאבק דם מן הרשלנות שלהם נמצא גם על ידיו-שלו; שהוא, שמעולם לא ×”×™×” מעלה על דעתו להרוג אדם, שותף – ולו חברתית – לרצח משפטי למחצה. זו מחשבה מבעיתה, מחרידה, ובהתאם היא נדחקת אחורה. יש שוטרים, יש פושעים, אין טשטוש, ואולי המשטרה הגזימה קצת אבל על כל פנים, לי ×–×” לא יכול לקרות. אני הרי לא פושע. במידה ניכרת, זו גם ההצדקה שמספקים אנשים לעצמם כשהם עוברים לסדר היום על אלימות משטרתית כלפי מפגינים: הם בטח עשו משהו. הרי לא יעלה על הדעת שאני משלם את משכורתם של בריונים אלימים, נכון?

הרג של בעלי חיים מעיף את כל זה מהחלון. האלימות של החמושים כלפי מי שהם חסרי ישע היא לא ניתנת להגנה. במקרה הזה, הופכים השוטרים – בצדק! – לקורבנות של זעם ציבורי. אם אפשר להרוג את הכלב שלו מבלי למצמץ, בטעות, אפשר הרי גם להרוג את הכלב שלי.

באותה המידה, אלימות משטרתית כלפי חסרי ישע אחרים – ילדים, במידה מסוימת נשים בהריון – גם היא גוררת זעם ציבורי. כך בארה"ב; לא כך בישראל. אלימות כלפי ילדים פלסטינים זוכה כמעט אוטומטית לרציונליזציה. אני אפילו לא מדבר על מה שחמושינו מרשים לעצמם כלפי בגירים פלסטינים. הישראלים שכנעו את עצמם כל כך שכל הפלסטינים רוצים במותם שהם מקבלים בשלווה גם אלימות קשה כלפי ילדים. במידה רבה, התפיסה הזו היא השלכה על הפלסטינים של המדיניות שאיתה הסכינו הישראלים במשך שנות דור: שלחיי פלסטינים אין בעצם ערך. אבל כשזה מגיע לבעלי חיים של פלסטינים, חסרי הישע של חסרי הישע, החומות מתמוטטות אפילו אצל חלק ניכר מהישראלים (לא כולם, כמובן; חלקם כבר אכולי שנאה מדי), שלא לדבר על זרים.

כוח משחית, אמר לורד אקטון, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. כשאנחנו אומרים לחמושים שלנו שהם יכולים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם; שהם יכולים להרוג גברים, ואנחנו נסתכל הצידה; שהם יכולים לענות ילדים, ואנחנו נשאל "למה לא מראים מה קרה קודם"; שהם יכולים לפרוץ ברגל גסה לבתיהם של אנשים חפים מפשע, לזרוע בהם הרס, להטיל אימה על ילדיהם, ואנחנו נצפה בזבל הריאליטי החדש – אנחנו אומרים להם שלא אכפת לנו מהשחתתם; אנחנו אומרים שאנחנו מעניקים להם בפועל כוח מוחלט. הנשק עצמו, ידע כבר הומרוס, מסית לאלימות; כשאנחנו מסרבים לפקח כיאות על החמושים שלנו – בין אם מדובר בשוטרים וחמושים בגדה, ובין אם ביס"מניקים וסתם שוטרים בישראל עצמה – אנחנו מבטיחים שתהיה אלימות. אנחנו אחראים עליה מעצם הסטת המבט שלנו.

והם, כמובן, לא מפעילים אלימות רק כלפי בעלי חיים. ואם אתם חושבים שהאלימות הזו נעצרת בגבולות המטושטשים מאד, שמעטים הישראלים שעוד יכולים להצביע עליהם, של הקו הירוק, אתם מוכרים לעצמכם אשליה מסוכנת. כפי שהם נוהגים בכבשים, כך הם נוהגים גם בבני אדם – למעשה, כלפיהם הם מרשים לעצמם הרבה יותר אלימות.

אם אנחנו רוצים לחזור להיות חברה מתוקנת, הצעד הראשון צריך להיות ספקנות אוטומטית כלפי כל הפעלת כוח של חמוש; הוא יצטרך להצדיק כל מעשה של אלימות. את הבדיקה הזו יש להוציא מידי מח"ש חסרת השיניים (ואל תזכירו לי את מצ"ח), ולהעמיד תובע ציבורי, שיבוא מחוץ למערכת, שיבדוק כל מקרה של אלימות משטרתית או צבאית ושתפקידו יהיה להעמיד לדין פלילי הן חמושים שיפעילו אלימות בלתי מוצדקת – ועוד יותר חשוב מכך, את השוטרים והחיילים שיעידו עדות שקר כדי לחפות על חבריהם.

לא שזה יקרה; ישראל, אחרי הכל, התמכרה לאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים. אין כיבוש בלעדיו והישראלים חיים די טוב עם הכיבוש. רק עשו לי טובה, וזכרו דבר אחד: הפלסטינים חסרי אונים להגן לא רק על בעלי החיים שלהם – הם צריכים לראות, על בסיס יומי, את ילדיהם מושפלים ומוכים; עיניהם רואות וכלות אליהם כל הימים, ואין להם מושיע.

ואם יבוא משם הפיצוץ, אם שוב יגבר היאוש על הפחד והמדוכאים ישלחו את ידם אל הנשק אשר ימצאו, אל נא תתקפלו לתנוחה עוברית ותזעקו "למה זה מגיע לנו, מה כבר עשינו": הישירו מבט אכזרי וצונן אל המראה, וראו שם את החמוש שמימנתם, את הבריון המגחך בירוק שהפכתם לגיבור, משליך רימוני הלם על חיות מבועתות, כופת ומענה ילדים. פגשו את האויב; הנה הוא אתם-עצמכם.

וגם אני. גם אני.

(יוסי גורביץ)