החברים של ג'ורג'

באמצע-סוף שנות השמונים, בין 1985 ל-1987 אם אני זוכר נכון, כתב חיים חפר את המקאמה השבועית שלו במוסף לשבת של ידיעות, והקדיש אותה למשטרת ירושלים, שמסתבר שכבר אז הצטיינה בלאומניות שלה. הוא קרא לה "משטרת כ"ך".

שורה של משפטנים שלחה השבוע מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו התריעה על כך שמשטרת מחוז ירושלים מרשה לעצמה להתעלם בבוז מהוראות בית המשפט, שקבע כמה וכמה פעמים שהמשטרה צריכה לאפשר למפגינים להפגין גם בתוך השכונה, ולא רק בגן שמולו. המשטרה הכריזה על דעת עצמה כמה פעמים על ההפגנה כבלתי חוקית, שוב למרות הכרעות בית המשפט – והיא מתייחסת בתכתובת לשייח' ג'ראח כאל "שכונת שמעון הצדיק", השם שנתנו לה המתנחלים ושאפילו תחת ניר ברקת לא העזה העיריה לאמץ. אה, כן, השוטרים גם שיקרו קצת לבית המשפט, אבל לזה התרגלנו. אפילו בית המשפט לא עשה מזה עניין ולא העמיד אותם לדין על עדות שקר.

הייתי אתמול בשייח' ג'ראח. מה שראיתי שם היה אלימות חד צדדית וחסרת הצדקה מצד השוטרים. הנה כמה רשמים, לא בהכרח מסודרים. חשוב, כמובן, להדגיש שזו "עדות שוחה" קלאסית: היו מן הסתם הרבה דברים שלא ראיתי ושלא הייתי מודע להם.

* * * * *

ליד בית של מתנחבל חונה ג'יפ משטרתי. סביב הג'יפ וסביב הבית יש סרטי משטרה: "משטרת ישראל – אין מעבר". הישראלי הממוצע יודע שתמיד כאשר הוא מחפש שוטר, אין כזה בסביבה. טוב שיש מי שיש לו שמירה משטרתית צמודה, באדיבות ניר ברקת. אחד השלטים שנישאו בידי המפגינים אמר "ירושלים לא תהיה חברון". לפחות מהבחינה הזו, זה לא נכון. אה, והגיע הזמן לעדכן את "הפאשיזם לא יעבור": הוא עבר. הוא מוגן מאחורי מחסום. זה אנחנו שלא מצליחים לעבור אותו.

* * * * *

הרב נאווה חפץ, מרבנים למען זכויות אדם, מגיעה למחסום, מנסה לדבר עם השוטרים. היא מסבירה מי היא ודורשת מהשוטרים להניח לה להכנס לשכונה כדי שתוכל להתפלל בקבר שמעון הצדיק. מג"בניק צעיר, בחיוך מלגלג, עונה לה: "את לא יכולה להיות רב, את אשה". הוא לא חבש כיפה. זה בסדר. את השוביניזם הבסיסי של רוח ישראל סבא הוא קלט היטב.

* * * * *

אני מנסה לקשור שיחה עם שוטרת מג"ב. היא עונדת סיכה שאני לא מזהה. אני שואל אותה כמה פעמים מה משמעותה של הסיכה. היא נבוכה, לא בטוחה שהיא צריכה לדבר איתי. השוטר שלידה מתערב: "מה זה עניינך עכשיו," הוא נובח. "אני רוצה לדעת," אני אומר לו, "לא מכיר את הסיכה הזו". מפגינה נוספת מתערבת: "מה אכפת לך, גם אני רוצה לדעת." בקול נמוך יותר היא אומרת "אנחנו משלמים את המשכורת שלך". השוטרת אומרת, כמעט לוחשת, שזו סיכת לוחם.

מאוחר יותר, אחרי האלימות, הבלוגר מקס בלומנטל יאמר לי שהיתה "חיילת" שבכתה בגלל האלימות, במיוחד האלימות כלפי נשים. לא היו שם חיילות, וכנראה שהוא התבלבל בין מדי צה"ל למדי מג"ב. עד כמה שראיתי, היתה שם שלוש-ארבע מג"בניקיות לכל היותר.

* * * * *

רכב של מתנחלים יוצא מהשכונה, קריאות בוז משני הצדדים. ילד פלסטיני מתקרב אל הרכב, ויורק מוחטה רצינית דרך החלון האחורי הפתוח, שמאחוריו ישבה בתו של המתנחל. לא ראיתי אם הוא פגע בה, אבל המתנחל בולם באחת, יוצא מהרכב ומסתער אחריו, רצח בעיניים. הילד נמלט, מפגינים בולמים בקושי את המתנחל. יש שוטרים רבים באזור. לוקח להם הרבה מאד זמן להגיע.

* * * * *

זו אבחנה של איתמר: עמדנו, ערימה של שמאלנים מיובשים בחום שהדבר היחיד הטוב שקרה להם הוא המתופפים של חד"ששל יסמבה ושנאבקים על כל פיסה של צל, כשלפתע הרעים קולו של הקלגס הבכיר, סנ"צ אבי כהן: "אתם נמצאים במצב של התפרעות". אחח, האמונה של כוחות הבטחון בכוחן של מילים: לא היתה כל התפרעות, אבל עצם ההכרזה על כזו הספיקה לשוטרים.

* * * * *

כהן, בכלל, נראה כמי שמחפש כל הזדמנות לעימות עם המפגינים. להפגנות, ודאי להפגנות קבועות, יש כללי משחק משלהם, יש מעשי עוול שאינם מקובלים. כהן פוסע במהירות אל מעבר למחסום, מתקרב לאחת ממנהיגות ההפגנה, יש ביניהם דין ודברים, ואז הוא חוטף ממנה בכוח את המגאפון שלה, שב במהירות אל המחסום, מעביר אותו לשוטר אחר.

התוצאה היא שאגת זעם אדירה, מכל הכיוונים, והסתערות כללית שהודפת אותי לעבר המחסום. קריאות קצביות: "גנבים! גנבים! גנבים!". מחשבה מהירה, בזמן שאני נדחף קדימה: יש כאן המון אנשים זועמים ומעט שוטרים – לא חושב שהיו יותר מעשרים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, הקלגסים בבית החולים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, ההתנחלות הזו תהיה היסטוריה תוך רבע שעה. כוחה של המשטרה נשען על כך שהיא יודעת שרק מעטים שבמעטים יעזו להשיב לה אלימות. 

אבל אנחנו לא בפאריס, 1789. אפילו לא בפאריס, 1968. הקו הזועם נבלם בדיוק במקום שסומן לו על ידי השוטרים: המחסום. מאוחר יותר אני שומע פעיל עצבני: "כל פעם, אתם נותנים להם להדוף אתכם. כל פעם, נעצרים אותם האנשים. אם רק הייתם נלחמים בחזרה…" כמה דקות של רתיחה, ×–×” מול ×–×”, ואז נמאס לכהן מהמשחק, הוא מורה "להדוף אותם לגן", כלומר לצד שמול השכונה, מעבר לכביש – בניגוד, נזכיר, להחלטות בתי המשפט – והאלימות מתחילה ברצינות.

דחיפות. מכות. בשלב מסוים אני רואה קצין משטרה שתופס בכוח שוטר אחר ומרחיק אותו מהמקום, מחזיק אותו כמעט בלפיתה. כנראה שוטר שאיבד שליטה. אני רואה שוטר אחר תופס מפגינה אחרת בזרועה, מסובב אותה ומשליך אותה, מסתחררת, אל הצד השני של הכביש. אני בצד של הגן, מול השכונה; בצד השני עומדת קבוצה גדולה של מפגינים בידיים מורמות: אנחנו לא מתנגדים. השוטרים משליכים אותם אחד אחד אל מעבר לכביש. אני יורד אל הכביש, מנסה לתפוס זווית צילום טובה יותר. מג"בניק ניגש אלי, הודף אותי במכה בחזה חזרה למדרכה.

בזה זה נגמר, פחות או יותר. הקלגסים עצרו עשרה, ושחררו אותם באותו היום. למותר לציין שהשוטרים טענו שהם הפגינו כלפיהם אלימות. השוטרים היו אלימים מהרגיל, אלימים יותר מההפגנה שהייתי בה בינואר (אז ניסתה מפגינה לעבור את המחסום כשהיא נושאת פרחים לצד השני, וכהן הדף אותה), אבל תמיד יש אלימות. אי אפשר לקיים התנחלויות בלעדיה.

ונראה שככה משטרת ירושלים אוהבת את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

ארבעה בלשים השתתפו בתקיפתו של גנב הרכב הפלסטיני עלאן אבו נג'מה מחברון. השוטרים, על פי הטענה – שאיננה מוכחשת – דחפו קנה של נשק לישבנו של אבו נג'מה, שפכו עליו אשפה, שמו סמרטוט מרוח בצואה על ראשו, והשתינו עליו. המחלקה לחקירת שוטרים הגיעה למסקנה שהשוטרים חיפו זה על זה ושיבשו הליכי חקירה. אי לכך ובהתאם לזאת, כמובן, היא החליטה להעמיד לדין פלילי רק אחד מהם.

כלומר, מתוך ארבע חיות אדם שאנסו והתעללו בחסר ישע, ואחר כך ניסו לטייח את הפשע, שלוש ימשיכו להיות חופשיות ויעמדו רק לדין משמעתי. אף על פי שמח"ש הגיעה למסקנה כבר בשלב מוקדם של החקירה שכולם, חוץ מאבו נג'מה, משקרים לה – השוטרים המשיכו בתפקידם.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה אתמול עוד גנב רכב, מוחמד מוסא-חאלדי, מאשמת תקיפת שוטרים. מה שקרה בפועל, קבע בית המשפט, הוא שהשוטרים הם אלה שתקפו את מוסא-חאלדי תוך אלימות קשה. למזלו הנדיר של מוסא-חאלדי, נכח באירוע אזרח נורמטיבי מן הישוב, עורך דין, שהזדעזע ממה שראה והעיד לטובתו. אם היתה זו רק המילה שלו מול מילתם של שוטרים, סביר להניח שהוא היה סובל עוול כפול: סופג תקיפה חמורה מצד בריונים לובשי מדים, ויושב בכלא בשל עבירה חמורה שלא ביצע, תקיפת שוטר. מח"ש, אגב, סגרה את התיק נגד השוטרים שתקפו את מוסא-חאלדי.

שוטרים שתקפו אזרחים, או פושעים משעה שנאזקו, צריכים לעוף מהמשטרה. חד וחלק. תפקידו של השוטר הוא לא להטיל אימה אלא לאכוף את החוק. כוח מעורר בריונות וסאדיזם, ומי שלא עומד בדרישה המינימלית שלא להפוך לבריון לא יכול להמשיך ולהפעיל אלימות ממוסדת. על כך, בדרך כלל, אין עוררין אפילו בישראל.

אבל גם שוטר שהעיד עדות שקר, או שניסה לשבש הליכים, צריך לעוף מהמשטרה, מהר ובלי פנסיה. נטייתם של שוטרים לשקר כדי להגן על עצמם או על שוטרים אחרים, בדרך כלל בנסיון לטייח אלימות או רשלנות משטרתית, היא הבעיה החמורה ביותר שניצבת בפני כמעט כל כוח שיטור. זו בעיה מובנית, ולמשטרה אסור לגלות שום סובלנות כלפיה. שוטר ששיבש הליכים והעיד עדות שקר, ויצא מזה, ימשיך לעשות זאת גם בעתיד. מהסיבה הזו השוטרים שתקפו את אבו נג'מה צריכים להיות מושעים מכל תפקידי השיטור שלהם עד שיועמדו לדין, וההעמדה הזו לדין צריכה להיות פלילית ולא מנהלתית. רשלנות בלבישת מדים היא עבירה מנהלתית. עדות שקר או שיבוש הליכים הם עבירה פלילית. אסור לתת הנחות דווקא לשוטרים בעבירות כאלה. ואם הם יורשעו בדין, הם צריכים להפסל מלשמש בכל תפקיד ציבורי. כלפי שוטרים שסרחו צריך לגלות, בלשון הביטוי שהמערכת אוהבת, אפס סובלנות.

משטרת ישראל, ×–×” סוד קטן מאד, היא ארגון שבור. הסיבה העיקרית לכך היא אי אמון נרחב מצד הציבור ביעילותה וחוכמתה. אי האמון ×”×–×” רק גובר כשנחשפת העובדה שעל השוטרים מופעל לחץ להפליל כמה שיותר אנשים – ובישראל, התבשרנו השבוע, שיעור הזיכויים בדין ירד לאחד מאלף, כך שפתיחת תיק פלילי היא שוות ערך לכל דבר ועניין להרשעה – וזו עוד סיבה לדרוש התנהלות הרבה יותר נוקשה כלפי השוטרים שלנו. משטרה שמתנהגת בהתאם לקודי השתיקה של המאפיה, חפה לי ואחפה לך, לא תוכל להשיב את אמון הציבור, ותהפוך במהירות למיליציה מושחתת, אם כבר איננה כזו.

הערה מנהלתית: פרויקט 300 חוזר לעוד סיבוב, ויימשך עד סוף חודש יולי. אני שומר לעצמי את הזכות לגלות גמישות: אם לא כתבתי פוסט בן 300 מילה ביום מסוים, אני מתכוון להשלים את הפער באמצעות כתיבת שני פוסטים ביום אחר. אם זה יצליח, אני מתכוון לשדרג את המצלמה העיקרית שלי או לרכוש עדשה מוצלחת. לתרומותיכם אודה.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.

השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.

כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.

אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.

למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.

למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.

כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.

בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.

מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.

אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.

(יוסי גורביץ)

אחת הטענות המופרכות ביותר שמושמעות שוב ושוב היא הטענה על "שמאליותה" של מערכת המשפט הישראלית. מדובר בבתי משפט שבמשך 40 שנים ויותר בונים את התשתית להתנחלויות ולכיבוש, ובפרקליטות שתמיד מיישרת קו עם עמדת מערכת הבטחון. הן הפרקליטות הן בתי המשפט מפגינים עוורון מפליא: כל טמבל יכול לראות שהצבא משקר להם בפרצוף, פעם אחר פעם – המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא כמובן גדר ההפרדה – חוץ מהם עצמם. יתר על כן, השוואה בין רוצחים אידיאולוגים יהודים ורוצחים אידיאולוגיים פלסטיניים, מבחינת העונשים שמשיתים עליהם בתי המשפט (ועוד יותר מכך, העונשים שהם מרצים בפועל) צריך לעורר תהיה איך בכלל נוצרה האגדה הזו.

בשבוע שעבר אירע משהו שצריך להדליק נורה אדומה: הפרקליטות החליטה לסגור תיק חקירה כנגד שוטרי מג"ב שהואשמו בתקיפת פלסטינים. ראוי לציין שהפרקליטות לא חלקה על כך שבוצעה תקיפה: כל העסק תועד במצלמות. אבל עמדתה של הפרקליטות היתה שמאחר והמכות שחילקו השוטרים לא גרמו נזק, אין מקום להליך פלילי נגדם – אלא רק להליך משמעתי. בלשונה של הפרקליטות, "אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר, שלא גרמנו נזק של ממש".

אני מניח, מקווה ליתר דיוק, שאילו אותה הפרקליטה שחתמה על דבר התועבה הביורוקרטי הזה – נחמה זוסמן – היתה נתפסת על ידי איזה קלגס שהיה מאלץ אותה להצדיע לו, מכה אותה בראשה ובעורפה, בועט בעכוזה ומרים את חולצתה, היו לה מחשבות שניות על ההחלטה שלה.

מה שזוסמן לא תפסה הוא שברשעותה או טיפשותה – היא מוזמנת לבחור, אני אהיה נדיב ואניח שמדובר בטמטום – היא בעצם הפכה את אזרחי ישראל כולם לשפוטיהם של קלגסיהם. היא העניקה, למעשה, סמכות לכל שוטר לסטור לכל אזרח שהתנהגותו איננה מוצאת חן בעיניו, ולחמוק מעונש פלילי. לכל היותר, אם יעמוד לאזרח המזל ותהיה מצלמת וידאו באזור, ואם השוטר לא יבחין בה, הוא עשוי לאבד את מקום עבודתו. לשוטרים גם כך יש כוח עצום בידיהם (בסדרה הסמויה, אומרים לי, הוגדר שוטר המקוף כ"שליט האבסולוטי האחרון באמריקה"): הם יכולים לטרטר ולעצור, ולהכתים אדם ברישום פלילי, שבישראל כמעט ואינו ניתן להסרה, על לא עוול בכפו. גם כך הם נוטים לאלימות; להגביר את הפיתוי הזה, לומר לשוטר שהוא יכול להכות אזרחים – אבל שלא יגרום נזק ולא ישאיר סימנים – וכמעט בטוח לצאת מזה, פירושו להבטיח עליה חדה באלימות משטרתית.

ואולי נחמה זוסמן בכל זאת מרושעת; אולי היא משלה את עצמה שהאלימות הזו תמשיך להיות מופנית רק כלפי פלסטינים, ככה שזה בסדר. אם זה המצב, מומלץ לה לצאת החוצה ולהריח את הגז המדמיע: המשטרה אלימה כלפי כל מגזר.

ולמה כמעט בטוח שהשוטר ייצא מזה? כי בקרב שוטרים, כמו בקרב חיילים, יש תרבות כסתו"ח והגנה על חברים ליחידה. בתי המשפט מצאו בשנים האחרונות פעם אחר פעם ששוטרים משקרים שקרים בלתי סבירים – ולמרות שהשקרים הם לעיתים קרובות מעוררי תמיהה בלשון המעטה, עדיין מעדיפים בתי המשפט את עדותם של השוטרים על זו של אחרים.

ואם היה צורך בהמחשה, באותו היום שבו התפרסמה הידיעה על החלטתה של נחמה זוסמן, התפרסמה גם ידיעה אחרת. נגזר דינו של פעיל השמאל עזרא נאווי, שהורשע בהגנה על תושבי דרום הר חברון – אולי הקבוצה האומללה ביותר מבין הפלסטינים – מפני הקלגסים, כמו גם בתקיפת הקלגסים. הוא נידון לחודש מאסר ונדרש לפצות כספית את שני השוטרים שבתקיפתם הורשע.

המקרה ההוא הוא אחד הבודדים שאכן תועדו בווידאו. וכפי שמציין עידן לנדו, השופטת לא מהססת להשען על הסרטון כחלק ממסכת הראיות שלה – אבל היא נמנעת במפורש מלעשות זאת כאשר הדבר עשוי לסייע לנאווי. התקיפה, אם היתה, התרחשה הרחק מעין המצלמה. זו היתה המילה של נאווי מול המילה של השוטרים, כפי שהעירה השופטת עצמה. והיא העדיפה את זו שלהם. היא הניחה ששוטרים אינם משקרים, אינם מבשלים תיקים, ושאפשר לסמוך על מילתם מול מילתם של אחרים ללא כל ראיה אחרת.

למותר לציין שבמקרה הזה, ולמרות שבניגוד למג"בניקים של זוסמן נאווי לא תועד תוקף את השוטרים, לא קבעה השופטת שמאחר ולא נגרם לשוטרים כל נזק, אפשר להסתפק בקנס או אף בעונש על תנאי. זה, כנראה, עובד רק בכיוון אחד.

(יוסי גורביץ)

עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.

התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.

עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.

פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.

וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.

וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".

וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".

לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.

ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.

והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.

בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?

אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.

בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.

אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.

מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.

המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.

התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.

אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".

משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".

נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.

(יוסי גורביץ)

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר × ×¨××” ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה ×”×™×” פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)