החברים של ג'ורג'

הישורת האחרונה: מחר יתפרסם דו"×— וינוגרד, וכולם נכנסים לכוננות ספיגה. אביר מסדר האתרוגים ובכיר משת"פיו של אולמרט בתקשורת הישראלית, יואל מרקוס, כתב הבוקר – כמנהגו – עוד טור שמטרתו לשכנע אותנו להסיר את מר המוות מעל חביבו. הטיעון העיקרי שלו הוא שהדחתו של אולמרט תביא ל"תוהו ובוהו פוליטי", ושיציבות המשטר היא מעל לכל.

את הטיעון על "תוהו ובוהו" ריסק יפה – גם הוא מעל דפי "הארץ" – משה נגבי. הטענה שהדחת אולמרט תביא לבחירות היא ספין; שינוי החוק לאחר ביטול הבחירה הישירה איננו מאפשר זאת. ואם על יציבות המשטר דיברנו, אין דבר שיערער יותר את המשטר הדמוקרטי בישראל מאשר ראש ממשלה שנוא, הנאחז בציפורניים בקרנות המזבח תוך שימוש בכל שטיק פוליטי אפשרי.

מרקוס זוכה בנקודה כשהוא מציין – עובדה מאד לא פופולרית – שהאחראי הראשי לכשלון המלחמה הוא דן שחצן. אבל תפקידה של הממשלה איננו להיות חותמת גומי של הצבא, תפקידה הוא למשול בשום שכל. בהסתערות קדימה למלחמה בעקבות חלוץ, שקדם לה דיון קצרצר, נכשל אולמרט במבחן העליון הזה: הוא הוציא את ישראל למלחמה כשהיא בלתי מוכנה, מבלי שיהיו למלחמה יעדים הניתנים להשגה. אילו היתה המלחמה נצחון פנומנלי, אילו הצליחו כוחות צה"ל במבצע מרשים לחלץ את החטופים או למצער לחסל את נסראללה ולהביס את החיזבאללה בשדה הקרב, אולמרט היה תובע – בצדק – את חלקו בתהילה. ראוי שישא גם במחיר הכשלון.

בתוך כך, הבהמה הירוקה כבר מתכוננת לחטוף את השטוזה, ומתחילה לילל שאמירת האמת אודותיה תפגע במוראל. צה"ל, כהרגלו, רוצה למנוע דיווח-אמת. נראה שהפעם זה לא ילך לו. עם זאת, הוא יכול להתנחם בכך שבעוד יומיים הישראלי הממוצע לא יזכור מה כתבה ועדת וינוגרד על צה"ל; ככל שהבהמה נכשלת, כך היא הופכת לפופולרית יותר.

מצעד הבהמות: בכנסת דנו היום באחת מהצעות החוק האוויליות ביותר שעלו בה אי פעם: ההצעה לאסור בחוק על מצעדי גאווה בירושלים. על החוק עצמו מיותר להכביר מילים; יש רק לציין שהוא שומט את הקרקע מתחת לטענה שירושלים היא בירתה הלאומית של ישראל. אילו אכן היתה ירושלים בירת ישראל, איש לא היה מעלה על דעתו לאסור עריכת הפגנה בעיר שהיא מרכז הלאום.

וכמובן, הדיון הזה הוציא את הרע ביותר מאחינו חובשי הכיפה. חבר הכנסת אלי גבאי (מפד"ל) דרש לערוך את המצעד "בסדום"; ההומופוב הבולט בכנסת, נסים זאב (ש"ס) קרא לטפל בהומוסקסואליות "כמו בשפעת העופות". עוד יום מוצלח לדמוקרטיה הישראלית.

אין דומה לה: חברת הכנסת אסתרינה "דוקטורט בגזענות" טרטמן (ישראל ביתנו) עושה כל מאמץ אפשרי להפוך לנלעגת שבין חברי המשכן, ואין מה לומר – לפחות בתחום הזה היא מצליחה, ובגדול.

טרטמן העלתה בקריאה טרומית חוק שסוגר פרצה נוראה: היא תובעת שמשרד הפנים יחיל את התאריך העברי החל משקיעת החמה ולא משעת חצות. אין ספק שזה נושא חשוב ביותר, שצריך לגזול זמן יקר מחברי הכנסת.

החלק המשעשע – והנלעג – הוא התגובות לכתבה. נרשם מבול חשוד של תגובות אוהדות לטרטמן, רובן בנוסח "כל הכבוד". עכשיו צריך הקורא הנבון להכריע האם נתקף העם בגל אהדה לטרטמן ולחוק הטיפשי שלה, או שמא היא ואנשיה עסוקים בכתיבת טוקבקים. היא לא תהיה הראשונה – עמיר פרץ, נמסר, שקל להעסיק חיילות בכתיבת טוקבקים התומכים בו במהלך המלחמה. מי ששיקרה באשר לתארים שלה, שקר שלקח יומיים לפרק, ולאחר מכן לא התפטרה אלא תקפה את התקשורת – ובכן, בואו נאמר שיותר מדי בושה כנראה אין לה.

ואם אנחנו כבר בעניין ×–×”, ראוי לציין שמסע ההפחדה – שעליו כבר כתבתי כאן – של טרטמן נמשך: באמצעות איום בתביעת דיבה, היא הצליחה לאחרונה לסתום ליהונתן קלינגר את הפה. אין ספק, היא שווה כל שקל שאנחנו משלמים לה.

קשר נגד הציבור: רני "רעה, רעה" רהב, קונסול הכבוד של איי מרשל, שלח אתמול מכתב (ולווט מגישה עוד שירות לציבור ומפרסמת את תוכנו) לנשיא המדינה, שמעון פרס. במכתב, מפציר הקונסול הטרי בפרס לחון את עמרי שרון, שבית המשפט סיים לאחרונה את המשחקים שלו וקבע כי ירצה את עונשו.

המכתב של רהב רצוף פירכות והטעיות. "בהחלטה היום", כותב רהב, "נשאר עונשו של עמרי שרון על כנו למרות שהודה במיוחס לו". טעות – או שקר – ראשונה: העונש המקורי שנגזר על עמרי שרון היה תשעה חודשים. הוא הופחת בערעור לשבעה חודשים. יתר על כן, ההודאה של שרון באה כחלק מעסקת טיעון; אילו לא היה מודה, היה צפוי לעונש כבד יותר. האם סבור רהב – אם אכן יש לו מחשבה עצמאית משלו, שכן הוא שכיר דעה – שמי שמודה בפשעו פטור מעונש?

הלאה. רהב כותב ש"מדובר בתקדים במסגרתו נקבע לראשונה עונש מאסר בשל עבירה זו". טעות – או שקר – שניה: שרון הורשע לא רק ברישום כוזב במסמכי תאגיד (ואגב, אני לא משפטן אבל אני סבור שהיו מי שישבו בכלא בשל עבירה זו), אלא גם בעדות שקר. האם רהב לא מכיר את העובדות, או שהוא מנסה לייפות אותן עבור לקוח?

רהב כותב עוד ש"שני בניו [של שרון – יצ"×’] סועדים אותו יומם וליל… עמרי שרון מטפל באביו 24 שעות ביממה". גוזמא: אין להניח ששרון ×’'וניור נמצא לצד מיטת אביו 24 שעות ביממה. יתר על כן, הטיפול בשרון מתבצע על ידי רופאים, על חשבון הציבור, וספק אם נוכחותם של עמרי וגלעד מועילה במשהו. יתר על כן, השופטת שגזרה את דינו של שרון אמרה במפורש ×›×™ היא מתחשבת במצבו של אביו.

לא הייתי מתייחס למכתבו של רהב – האיש חי בבועה נלעגת משלו – אלמלא עובדה קריטית שאיש לא התייחס אליה: הפשע של עמרי לא היה "סתם" רישום כוזב במסמכי תאגיד, ולא עדות שקר מן השורה. מה שביצע עמרי היה הזרמת כסף בלתי חוקי לקמפיין של אביו. היינו, קשר נגד הציבור וקשר נגד הדמוקרטיה הישראלית. על כך, הוא ראוי לעונש חמור פי כמה.

לשמעון פרס יש עבר מוכתם בתחום זה: הוא המתיק את עונשה של נעמי בלומנטל, שביצעה עבירה דומה מאד לזו שביצע עמרי שרון, והסיר מעליה את מר הכלא. אם יחנון, או ימתיק את עונשו, של שרון, הוא יקבע שוב נורמה פסולה בתכלית: שיש חוק אחד לאזרח הקטן, שמשחד פקיד עיריה, וחוק אחר לחבר הכנסת שמשחד את בוחריו ומביא לבחירה פסולה בפוליטיקאי. לפרס יצא שם רע גם כך; מוטב שלא יוסיף עליו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא ×”×™×” המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה ×”×™×” ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, ×”×™×” מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא ×”×™×” הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא ×”×™×” ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"×™, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא ×”×™×” יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא ×”×™×” ×”'רוצח' – שכלל לא ברור אם ×”×™×” – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו ×”×™×” בולס אותו איזה ×’'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא ×”×™×” בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא ×”×™×” סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מהגר מחבר העמים, מאושיות הקהילה המשמש כמפקח ברשות מקומית במרכז הארץ ומבצע פעולות משטרתיות במסגרתה, גילה לאחרונה להפתעתו שהוא נחשב לעריק. מסתבר שעם הגעתו לארץ הוא נידון לשירות של 100 ימים בצה"ל, אך איש לא טרח להודיע לו על כך או לשלוח לו צו, והמפקח חשב ששירותו בצבא האוקראיני (שגם הוא, כמסתבר, סובל מבעיות כוח אדם) פוטר אותו משירות בעוד ארגון מזוין.

איפה. האיש הגיע מרצונו החופשי לבסיס משטרה צבאית, שם הוא נעצר מיד ונידון ל-13 ימי מאסר; הסעיף המקורי היה עריקות, אבל הוא הומר ב"התנהגות מבישה". כלומר, פועל אדם כפי שפעל תמיד, שמו מתקתק באיזה מחשב, איש אינו יוצר איתו קשר – וזו "התנהגות מבישה" . צה"ל כבר ילמד אותך, מותק, מה זו אזרחות טובה.

בעידודה של הבהמה, מגיעה ההיסטריה הציבורית כנגד תופעת-הרפאים של ההשתמטות לשיאים חדשים. שלטים על אוטובוסים טוענים שה'משתמטים' – כולם, כזכור, אנשים שצה"ל שחרר – הם לא ישראלים. להיות ישראלי, כמסתבר, פירושו להיות חלק מן הקסרקטין הלאומי.

לפני שבוע, הותקפו פיזית מפגינים שמחו – תוך הסגת גבול, אמנם – על העמותה המיליטריסטית החדשה, "הפורום לשוויון בנטל". האב השכול שלמה וישינסקי היה ראשון הפוגרומצ'יקים, ואחרים הצטרפו אליו. המפגינים נמלטו, והפטריוטים הטובים רדפו אחריהם. אלי בן שם, יו"ר 'יד לבנים', תפס יחד עם עוד שני בריונים אחרים את אחד המפגינים, הצמיד אותו לרצפת חניון המלון בו נערך הכנס, וסטר לו שוב ושוב. מאוחר יותר, יכחישו וישינסקי ובן שם את מה שעיתונאים ראו שאירע; וישינסקי אמר שהוא זה שהותקף, ושבכל מקרה אחד המפגינים קרא לו 'נאצי'. בן שם אמר ש"לא הכיתי אותו, אלא תפסתי אותו, כי אני חושב שצריך לעצור אותו". וואלה.

ככל שמתגלות מחלותיה של הבהמה; ככל שנחשפים חוסר היכולת שלה לבצע את משימותיה ושקריה כלפי הציבור וכלפי הפוליטיקאים הממונים עליה (חשוב, מבחינה זו, לקרוא את "אש על כוחותינו" של עמיר רפפורט); ככל שמתגלה פרצופם המוסרי של מנהיגיה (היבבן הבלתי מובן שכיר חרב בגיאורגיה, רעהו הרע ממנו בוחש בעסקים מסריחים בניגריה); ככל שמסתבר שכל התקלות עם כוח נגדי שאשכרה משיב אש – לא גורם להרוגים, אבל משיב אש – הופכת ל"יום קרב ברצועה"; בקצרה, ככל שצה"ל מתגלה כארגון מוצלח אך מעט יותר מן המשטרה, גוברת מקהלת הצווחות להגנתו.

עוד לפני שנה, הכחישו שקרני צה"ל שיש "משבר מוטיווציה". עכשיו, המשבר כל כך עמוק, שמפקד בסיס ההדרכה למפקדי מחלקות מודיע שמבחינתו, מי שיכול להיות קצין אבל לא רוצה הוא "פושע". המצב כל כך נואש, עד שהבהמה הנפיקה תכנית חדשה, על פיה – בין השאר – יישלחו ליחידות קרביות אנשים שעד כה נשלחו ליחידות עורפיות, ייערך מאמץ לגיוס מהגרים מאיראן (!) ונכים (!!), יצומצם השחרור מטעמים נפשיים "עד כדי ביטול". כל זה ידרוש, כמובן, העלאה בתקציב, וצה"ל יקפיד עד כמה שאפשר – כהרגלו – שלא לדווח על כל המתאבדים החדשים.

בקצרה, יש כאן מתקפה משולבת: זרוע אחת, האזרחית, הופכת את השריצה בקסרקטין לשלוש שנים (וזה מה שעושים רוב מוחלט של חיילי צה"ל) למאפיין שאין בלעדיו של חיים בישראל; הזרוע השניה, הצבאית, מגבירה את כוח הכפיה על מי שלא הבין מרצונו שכדאי לו.

התוצאה הבלתי נמנעת תהיה עליה משמעותית במספרם של עובדי הכפיה, שיתנהגו כמו שעובדי כפיה תמיד מתנהגים: יעשו את המינימום הנדרש כדי לשרוד. אחדים יגרמו נזק של ממש: למשל, השטיק הישן של מילוי ארגזי תחמושת באבנים לקראת שקילתם, או של הכנסת סוכר לדלק של מטוס. אחרים פשוט יעשו עבודה מחורבנת – חלקם כי אין להם שום מוטיבציה לעבוד, חלקם משום שהם מקווים שמלאכה גרועה תביא לכך שהבהמה תתייאש מהם ותשחרר אותם.

במקביל, כמובן, תמשיך המדינה להתנער מחובותיה כלפי האזרחים ולהפריט כל מה שלא זז מספיק מהר. היא תקרע מהמגויסים שלוש שנים מחייהם, ולא תתן להם שום דבר בתמורה. ומי שחושב שהמגויסים לא יודעים את זה, טועה.

צבא מקצועי, מיומן, לא יצא מזה. צבא מקצועי דורש בחירה בקריירה, לא עבודת כפיה. צבא שאנשים משרתים בו בגלל שהברירה העומדת בפניהם היא כלא צבאי ונידוי חברתי, ימשיך להיכשל.

וגם אז תמשיך הבהמה להאשים את החברה הישראלית, שהיא זה כבר טפיל עליה. הצבא, הרי, אף פעם לא אשם; אשמים אלו המצביעים על פגמיו. וחזור חלילה, עד הסוף.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)