החברים של ג'ורג'

ארבע הערות על המצב

תודה, אחותי: אלישבע פדרמן – ראו פיענוח מוצלח שלה שכתבה דנה רוטשילד – הועמדה אתמול לדין, באשמת הסתה לגזענות. על פי החשד – חשד, עלק; יש תיעוד מצולם – היא אמרה, בהתייחסה לפלסטינים, ש"אנחנו מדברים עם אנשים שהם תתי אנשים. אין מה לעשות חוץ מלזרוק אותם מפה, ולא לירדן, רחוק, כי אם הם יהיו בירדן, הם ינסו לחזור. רחוק ככל האפשר. ואני אומרת במקרה הטוב צריך לזרוק אותם". ובמקרה הפחות טוב? ובכן, “39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה".

ובכך חשפה אחת הקיצוניות שבמתנחלות את שקר הטרנספר. אם נגרש אותם לירדן, הם ינסו לחזור. ואלישבע מתבססת על הנסיון: הטרנספר "הגדול" של 1948 והטרנספר "הקטן" של 1967 – שניהם לא הביאו לשלווה. בשני המקרים, “הם ניסו לחזור".

כלומר, אפילו אם יצליחו הליברמנים להעלות על את הפלסטינים על משאיות – אין לנו רכבות ראויות לשמן, למרבה הצער, לשלוח בהן אנשים ליישוב מחדש במזרח – זה לא יפתור את "הבעיה הפלסטינית". וההליך הזה עצמו, אין להעלות על הדעת שיתבצע ללא אלימות ואלפי הרוגים. ואולי גם איזו מלחמונת קטנה עם ירדן, עם אופציה למלחמת עולם שלישית.

הכבוד והיקר לפלדמן, שהצליחה לומר בבהירות את מה שהמרכז הישראלי מסרב לראות: שהברירה היא בין היפרדות ובין רצח עם, בין מדינת ישראל בגבולות 1967 ובין מדינת באבי יאר (לא הייתי סומך על המהנדסים שלנו, שיצליחו לבנות תאי גז ראויים לשמם, אבל צה”ל הוכיח נסיון רב בירי בחסרי ישע). אין אופציה לטרנספר: החלום הרטוב של רוב הישראלים, לקום בבוקר ולגלות שהערבים נעלמו, ידרוש ערימה כה גבוהה של גוויות, שהיא תקבור תחתיה את מדינת ישראל.

ראיתיכם שוב:

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ.

(ח.נ. ביאליק, "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם". מוקדש למפלגת העבודה)

רעל: מקובל לומר שאופנות שהושרשו בציבור החילוני מגיעות אל הציבור הדתי-לאומני באיחור של 20 שנים. אפילו על פי קנה המידה הזה, אלעזר שטרן הוא שמרן קיצוני.

ההצעה שלו, להטביע אות קלון בכל מי שהצליח שלא לשמש כעבד מדינה, מחזירה אותנו 50 שנים אחורה, לימי הרהב שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, כשהצבא היה הכל והאזרח היה כלום. בינתיים, השתנו כמה דברים בישראל: דה-מיליטריזציה צנועה, שהיא לצנינים בעיני המורעל שבכל האלופים.

במה תועיל ההצעה שלו? מה תרוויח המדינה מאלפי צעירים שאינם מסוגלים למצוא עבודה, ושאם יש להם עבודה, הם יתקשו בה משום שאין להם רשיון נהיגה? מה תועלת יש לצה"ל באלפי הפקידים, שבטלנותם מלאכתם, הממלאים את הקריה, את צריפין ובסיסים אחרים? השאלות האלה לא מעניינות את שטרן. אלה שאלות של אזרחים.

ובכן, אם הוא יצליח לבצע את זממו, ולכפות עבדות על עוד אלפי צעירים, ראוי שהם ישיבו לו כגמולו: במעשי סבוטאז' זעירים, בביצוע כל פקודה על הצד הרע ביותר שלה, בהתחמקות מכל משימה שניתן להתחמק ממנה, בגרימת נזק יומיומי למערכת בעצם קיומם. אם כפיה, אז עד הסוף. אולי, אחרי כמה שנים, קצין נבון יותר משטרן – חייבים להיות כאלה – יבין את הטעות.

צחוק צבאי קצר: שר הביטחון, עמיר פרץ, הודיע אתמול כי הופתע לשמוע על מינויו של יום טוב סמיה ל"סגן אלוף פיקוד הדרום בעת חירום". סמיה, שמעולם לא היה הכפית החדה שבמגירה, הודיע – במדים – שהנסיגה מציר פילדלפי היתה טעות. לזה כבר הורגלנו.

הבעיה היא שפרץ לא יודע הרבה דברים. מתקבל הרושם שהוא לא עודכן, למשל, על הסרת הסגר הימי מעל לבנון – ואם עודכן, לא הפנים. במהלך המלחמה, התחיל הצבא פעולה מורכבת, מבלי לעדכן את פרץ; הוא עודכן רק משעה שהכוחות היו בדרכם. ואלה רק המקרים שדווחו עד כה בתקשורת.

מתקבל הרושם שהצבא החליט לאלף את שר הבטחון, להראות לו מי הבוס, ולרמוז למערכת הפוליטית אם תנסה להעמיד בראשו מישהו שלא מתוך המערכת. הרמטכ"ל מופז התנהג כך כלפי ממשלת ברק בימיה האחרונים, בשיא חולשתה; הוא נהג כך גם כלפי שר הבטחון החלש פואד. יורשו, בוגי, ניסה לפעול באותה שיטה – וגילה ששרון הוא לא ברק או פואד.

אבל אולמרט הוא לא שרון, ופרץ הוא אפילו לא פואד. הצבא מתחיל לחזור לעצמו, לאחר כמה שנות ריסון.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

אין אפשרות להוסיף תגובה.