אחד האתרים המעניינים ביותר על היסטוריה סובייטית הוא "הקומיסר הנעלם". הוא מדגים כיצד, כאשר עובדות מסוימות מפסיקות להיות נוחות, הן פשוט… מתפוגגות. קיומו של החבר יז'וב הופך לעובדה לא נוחה? תמונתו בקרבת סטאלין מטרידה? אין בעיה, מתקנים את התמונה.

מסתבר שלארכיון התמונות הממשלתי שלנו, לעמ, יש מדיניות דומה. הם אמנם עדיין לא משנים תמונות, אבל הם משתמשים בשיטה לא פחות יעילה: הן לא נכללות באוסף. אנחנו עוברים עכשיו תקופה שיש בה דמיון מסוים לאותה תקופת חפיפה בין ראשית ימי הביניים וסוף העת העתיקה: מה שלא יועתק עכשיו למדיה דיגיטילית, ספק אם ישרוד. ויש דברים שנוח לאנשים שלא ישרדו.

ניקח, למשל, את טבח כפר קאסם, שלא במקרה הנושא של "התפוררות הדמוקרטיה" השבוע. אירוע בעל משמעות בהיסטוריה הישראלית. ציון דרך בהיסטוריה המשפטית של צה"ל והמדינה. ואיך הוא מוזכר בלעמ? הוא לא.

השופט בנימין הלוי ישב בשורה של משפטים חשובים: משפט המחתרת היהודית הראשונה, זו שכונתה "מחתרת צריפין", בשנות החמישים; משפטו של ישראל קסטנר, עם פסק הדין הנורא של "מכר את נשמתו לשטן"; משפטי כפר קאסם, על "פקודה בלתי חוקית" שלהם; ומשפט אייכמן. לימים יעשה הלוי היסטוריה, כשיפרוש מכס השיפוט ויעבור לכנסת, כחבר סיעת חירות – השופט היחיד שעשה זאת עד כן.

מעניין, אם כן, לראות כיצד מתייחסת אליו לעמ. ראה זה פלא: בהיסטוריה המצולמת הרשמית, לוי קיים רק באחד שני מצבים: אחד מחבר שופטיו של אייכמן, וכחבר כנסת. משפטי צריפין, קסטנר וכפר קאסם אינם חלק מן ההיסטוריה הרשמית שלו.

מוזר. האם הערך "מחתרת צריפין" קיים בלעמ? לא. סתם "צריפין" יביא לכם המון תמונות של חיילים. הממ. טוב, נו, המחתרת ההיא לא הצליחה להרוג אף אחד. אולי זה לא באמת חשוב. בוא נראה: משפט קסטנר. אירוע מרכזי בשנות החמישים. סיפור נורא. נגמר ברצח. יש לזה אזכור, נכון?

אז זהו, שלא. לא רק שאין תמונה של השופט הלוי במשפט, אין גם תמונה של קסטנר עצמו. לא כ"ישראל קסטנר" ולא כ"רודולף קסטנר". זה כבר באמת מוזר. היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, חיים כהן שאין שני לו, היה התובע. ובכל זאת, כלום. רגע, מה יש ללעמ לומר על "טבח כפר קאסם"?

כלום. נאדה. זילץ'. כלום. כלומר, יש שתי תמונות מ-1957, שמתארות סולחה. באחת מהן אפילו רואים את הרב של פתח תקווה. אבל סולחה על מה? מה קרה בכפר קאסם? איפה התמונות מהימים שלאחר הטבח, איפה המשפט, איפה הנאשמים?

חשד פרוע התגנב לליבי. הקשתי "יהודה עציון". ובכן, יש תמונה שלו. אחת. מנהיג המחתרת היהודית של שנות השמונים נראה בה, אבל הוא מתפלל באלקנה. והתמונה בכלל מ-1979. המילה "מוזר" מאבדת את מקומה לטובת "חשוד". משה דואק, שתקף את הממשלה ברימון יד בתאריך זה לפני 49 שנים, ופצע חמישה שרים? יוק.

ברוך גולדשטיין? אין. יגאל עמיר דווקא יש: שתי תמונות בלבד של רוצח ראש הממשלה, שתיהן במהלך שחזור הפשע, הן אינן ממוקדות ברוצח, אלא בשיחזור.

משונה המציאות במדינת ישראל: היא מתעקשת לומר שיש בה אירועים גסים, מערערי שלווה. יש טרוריסטים. יש מעשי טבח מצד כוחות הבטחון. היו בה מעשי רצח פוליטיים ומחתרות כבר משנות החמישים. אבל, למען תנוח שלוות התושבים – במיוחד אלה בני הדורות הבאים – מקפידה לשכת העיתונות הממשלתית, גוף מתחשב שכמותה, ליפות את המציאות. בכפר קאסם היתה סולחה, לא היה טבח. כל פרשת קסטנר בכלל מביכה, והיא לא קיימת. רימון על הכנסת? יוק. רצח ראש הממשלה? נו, אם אתם באמת חייבים. אבל רק שתי תמונות. יש שב"כ – אבל מתקבל הרושם שכל מה שהוא עושה זה טקסי החלפת ראשים.

לא להפריע את מנוחת השכנים, כן? אנחנו נמצאים במדינה שכיף לחיות בה.

(יוסי גורביץ)