החברים של ג'ורג'

ספקולציה פרועה: פעם, לא כל כך מזמן, מוטט ג'ורג' סורוס את כלכלת דרום מזרח אסיה כמעט לבדו. הוא קנה כמויות גדולות של המטבע המקומי, מה שהקפיץ את מחירו מעבר למחירו "האמיתי", מה שגרם לעוד ספקולנטים לקנות את המטבע, והעלה את מחירו עוד יותר. ואז, בוקר אחד בהיר, שפך סורוס לשוק את כל יתרות המטבע שלו, זרק שורה של מדינות למשבר כלכלי מתמשך, הרס את חייהם של מיליונים, וגרף עוד כמה מיליארדים שהוא לא באמת צריך.

בעולם מתוקן יותר, אדם שרושש בכוונת מתכוון מיליוני אנשים כדי לשפר קמעא את חשבון הבנק התופח ממילא שלו, היה מועמד בזריזות אל הקיר הקרוב ומוצא להורג על ידי כיתת יורים, שנבחרה בבהילות שהיתה גורמת לחיסולם של הערפדים הרומנים ב-1989 להיראות הליך שקול ומתון. בעולם שאנו חיים בו, ראו זה פלא, סורוס הוא אלילו של השמאל האנטי גלובליסטי. היי, הוא מתנגד לבוש.

ולמה אני מזכיר את ×–×” עכשיו? בגלל שמה שקורה בשבועות האחרונים לשקל מתחיל להיראות באופן מעורר חשש כמו תרגיל סורוס. אפשר להבין התחזקות של השקל מול הדולר – זו תוצאה של חולשה אמריקנית יותר מאשר עוצמה ישראלית – אבל הוא מתחזק גם מול היורו ומול השטרלינג. אני לא כלכלן, רחוק מכך, ויכול להיות שזהו פחד נטול בסיס – אבל אני מתחיל לפחד. מה שקרה למעצמת ×”×”×™×™ טק דרום קוריאה ב-1998 יכול לקרות ב-2008 למעצמת ×”×”×™×™ טק המזרח תיכונית.

עדיין לא קולט: בנימין נתניהו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא אפילו שוקל תביעת דיבה. למי אכפת שהוא הוציא כ-175 אלף שקלים על שבוע אחד בבריטניה? למי אכפת שהוא הוציא 11,000 שקלים על תיאטרון? כ-5,000 שקלים על ארוחה אחת? מה זה עניינכם? זה לא על חשבון המדינה. זו, לדבריו, רדיפה פוליטית.

אין ספק שהאנשים שמסרו לערוץ 10 את הפרטים על הבככנליה של בני הזוג נתניהו אינם שוחרי טובתם. זה לא קשור. כמעט כל סקופ עיתונאי נשען על כך שמישהו לא אוהב מישהו אחר עד כדי כך שהוא מוכן להדליף מידע מזיק. נתניהו מתעקש לא להבין שני דברים.

ראשית, שהעובדה שהכספים לא שולמו על ידי המדינה איננה נסיבות מקלות. להיפך. מועמד לראשות הממשלה שמקבל סכומי עתק ממיליונרים זרים, אפילו אם היה בעבר מועמד לתפקיד שר האוצר של איטליה, הוא מועמד בעייתי מאד. על פניו, זה אפילו מנוגד לחוק – כך ערוץ 10 – אבל אני לא משפטן. הכנסת, אגב, הכחישה היום את טענתו של נתניהו, על פיה אושרה גם נסיעתו של אשתו, שרה.

שנית, וחשוב יותר, נתניהו עיוור למשמעות הציבורית של המעשה. האיש שעישן סיגרים ב-10,000 כל חודש על חשבון הציבור עד שתפסו אותו, האיש שידוע בכך שהוא לא מרבה לשלם במסעדות, האיש שאוהב את החיים הטובים, הוא האיש שהרס להרבה מאד אנשים את החיים. יש פער איום בין הדרישה שאנשים יתקיימו משכר מינימום ושהמדינה תקצץ את תמיכתה בנזקקים, ובין נסיעת תענוגות שבזבזה, בשבוע אחד, פי שניים ממה שהישראלי הממוצע מרוויח בשנה.  נתניהו הוא איש ציבור, לא איזה מוטי זיסר. אחד הדברים שפגעו במועמד הדמוקרטי הפופוליסטי – פופוליסטי במובן הטוב ביותר של המילה – ג'ון אדווארדס היתה העובדה שהוא נתפס משלם 400 דולר לתספורת. זה רדף אותו לאורך כל הקמפיין.

נתניהו לא פופוליסט, רחוק מכך – אוליגרך תהיה הגדרה מדויקת יותר – ואף על פי כן, יש לזקוף את התנהגות האלפיון-העליון שלו, גם אם היא חוקית, כנגדו. לא שזה יקרה, כמובן.

הברווז הצולע מגעגע: נשיא ארצות הברית, לא עלינו, הוא ג'ורג' וו. בוש. הוא ישמש בתפקידו עד ה-20 בינואר 2009, שאז יושבע במקומו נשיא אחר. מטבע הדברים, עם כניסת מסע הבחירות לנשיאות להילוך גבוה, הופך בוש לפחות ופחות רלוונטי. המועמדים הרפובליקנים – לנשיאות ולקונגרס; בזה האחרון צפויים הרפובליקנים למשבר, כשיותר מ-30 חברי קונגרס הודיעו שהם לא יתמודדו שוב על מושבם – מתרחקים ממנו כמו מנושא צרעת.

אבל הוא עדיין הנשיא, והוא עדיין אסון מהלך. לפני כשבוע, חשף בוש את שקרי הממשל שלו בנושא העינויים; לאורך כל הדרך, מהרגע שבו אמר צ'ייני ש"נצטרך לפעול בצד האפל", הכחיש הממשל כי הוא מענה. לכל היותר, התוודה ל"שיטות חקירה מורחבות". בוש נחשב לנשיא הממעט להשתמש בסמכות הווטו – בדרך כלל הוא פשוט כותב על החוק שאין לו כל כוונה ליישם אותו – אבל לפני שבוע, הוא הטיל ווטו על חוק שאסר על הסי.אי.איי. להשתמש ב"שיטות חקירה" האסורות על ידי הצבא, ספציפית "ווטר בורדינג" שהיא סימולציה של הטבעה.

השוק האמריקני מסתחרר, הממשל מעביר בבהילות כספים לחברת ההשקעה בר סטיירנס שנמצאת על סף קריסה – ובוש נושא את אחד הנאומים הגרועים ביותר שלו. בעלת הטור מורין דאוד – בלשון המעטה, לא מעריצה של בוש – הגדירה את התפקוד שלו כשווה ערך להופעה הראשונה, הקטסטרופלית, של בוש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. לדבריה, הוא נראה חופשי ומאושר ככל שהכל סביבו קורס.

לא צריך לקבל את התיאוריה הפרוידיאנית של דאוד – שבוש חש משוחרר משום שעכשיו אין עוד טעם למרוץ, שהיה חסר טעם מלכתחילה, שבו התחרה באביו – כדי להבין שמשהו דפוק קשות באיש. די להקשיב למה שאמר לחייליו באפגניסטן בסוף השבוע: "אני חייב לומר, אני קצת מקנא [בכם]. אם הייתי מעט צעיר יותר ולא מועסק, אני חושב שזו היתה יכולה להיות חוויה פנטסטית – להיות בקו החזית של סיוע לשגשוגה של הדמוקרטיה הצעירה הזו. אתם ודאי מוצאים את ×–×” מסעיר… במידה מסוימת רומנטי".

זה אותו אדם שהשתמש בקשרים של אביו כדי להמנע מהצבה בוויאטנם ושימש בתור טייס במשמר הלאומי של טקסס.

לקרוא ולא להאמין: "מכינים את הילדים לקראת המסע אל העבר הקולקטיבי של עמם, אל המנוע עשוי אפר המתים אשר ממשיך להפעיל את חיי המדינה בהווה ולשרטט את דמותה בעתיד. אי אפשר להפריז בחשיבות המסע לפולין, חשיבות המפגש עם החומר שממנו עשויה הרוח הרודפת את האומה הישראלית והמרוממת אותה". כך כתבה היום טלי ליפקין-שחק על המסע אל מחנות ההשמדה. ההדגשות שלי.

כן, יש במאמר כמה הסתייגויות צנועות על "הצורך לעצור מדי פעם ולבחון את התכנים" – אבל רוב המאמר מוקדש לתלונות על כך שהמסע לשם עולה כסף. "אם הנסיעה לפולין היא ערך כמעט מקודש" – איזה יופי של 'כמעט' – "של סדר היום הישראלי, יש לאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך להשתתף במסע".

הייתי אומר שזה מדהים, אבל זה כבר מזמן הפך לשגרה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לראש ממשלתנו הבא – אני מניח, כנראה בטעות, שאם אחזור על העובדה הזו שוב ושוב ×™×”×™×” קל יותר לחיות איתה – יש בעיה מצערת: דמיון פעיל מדי. בתור שחקן תפקידים ותיק, בורא עולמות בסופי שבוע, ומי ששלח ידו – לא בהצלחה – בכתיבת בדיון, אני לא במצב למחות על כך שנתניהו נוטה לפנטז (חיילים בריטים בירושלים שלאחר המנדט [טעות, די מטומטמת, שלי – יצ"×’], גנדי כשר מועיל בממשלתו, שאפשר לחיות משכר מינימום אבל לא מאלף דולר, ששביתת הסטודנטים הסתיימה בתקופתו תוך ימים, ויש להניח ששכחתי משהו); היו לי פנטזיות פרועות יותר. הבעיה היא שהצ'יזבטים האלו חוצים את הקו האדום הבוהק שכל שחקן תפקידים לומד שאסור אפילו להתקרב אליו: הגבול בין בדיון ומציאות. ברגע שהשניים מתערבבים, כשקשה להפריד ביניהם, מצבך קשה.

הבעיה של נתניהו היא, כמובן, בעייתם של אנשים שזוכרים. לרוב הציבור הישראלי אין זכרון ממשי. אפשר שזו תוצאת נטייתו לצפות בטלוויזיה בידורית: בספרו האחרון, מתאר אומברטו אקו כיצד התחייב ראש הממשלה ברלוסקוני למדיניות מסוימת בשידור חי, ויומיים לאחר מכן הכחיש את אותה התחייבות, שוב בשידור. קוראי העיתונים לא ידעו את נפשם מזעם, אבל היו מיעוט: רוב האיטלקים, שצריכת התקשורת העיקרית שלהם באה מהטלוויזיה, לא הבחינו שיש כאן בעיה. השקר של ברלוסקוני עבר בשלום; אולי זה יעבוד גם לנתניהו.

לאחרונה הצטרפה שחקנית חדשה למועדון משפצי הזכרון: הילארי קלינטון, המתמודדת על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. ציינתי כאן בעבר שפעולותיה של שרה נתניהו עשויות ליצור לנו 'בילארי' משלנו; ראוי, אם כן, לציין מה קורה בצד השני של המשוואה.

בשבועיים האחרונים נקטה קלינטון במספר טקטיקות שבלשון עדינה נקרא להן שנויות במחלוקת. היא הוציאה פרסומת שמטרתה להטיל אימה בבוחרים דמוקרטיים מפני בחירה בברק אובאמה (לפרודיה מוצלחת ראו כאן). דמוקרטים רבים חשבו שחצתה את הקווים, כשאמרה "אני מביאה נסיון רב לבית הלבן, לסנאטור מק'קיין יש נסיון רב, לסנאטור אובאמה יש נאום שהוא נשא ב-2002". זה לא דבר שאתה עושה במערכת בחירות. גם העובדה שהשחירה את פניו של אובאמה, פשוטו כמשמעו, נתפסת כתרגיל מלוכלך. ולפני שלושה ימים, נאלץ הקמפיין של קלינטון להפרד ממתרים שהרים לה תרומות בסך 100,000 דולר, לאחר שהתברר שהוא היה מעורב בהפקת סרט אנטישמי במיוחד.

באמצעות הפרסומת, ניסתה קלינטון לטעון שיש לה נסיון בתחום הבטחון הלאומי ויחסי החוץ, וכן בניהול משברים. יועציה העלו ארבע טענות: ראשית, שקלינטון שיחקה תפקיד חשוב בשיחות השלום בצפון אירלנד; שנית, שהיא נשאה ונתנה עם ממשלת מקדוניה כדי שתניח לפליטים מקוסובו להכנס לשטחה ב-1999; שלישית, הנאום שהיא נשאה בבייג'ינג ב-1995; רביעית, וחשוב מכל, שהיא ניסתה לשכנע את בעלה להתערב צבאית בעת רצח העם ברואנדה ב-1994.

נתחיל מרואנדה. הבלוגרית הילזוי – תומכת אובאמה – עשתה עבודה טובה באיסוף החומר בנושא. המדיניות האמריקנית ברואנדה היתה בזויה במיוחד: ממשל קלינטון, עדיין מתאושש מהאסון של המשימה בסומאליה, לא רק שלא התערב צבאית ברואנדה (ובכירים בו אומרים שהתערבות צבאית מעולם לא היתה אופציה) – הוא פעל כמיטב יכולתו כדי להקטין את נוכחות כוח המשימה של האו"מ ברואנדה.

שאלת התערבותה של קלינטון היא בעייתית. ראשית, בכלל לא בטוח שהתערבות בנושאי בטחון לאומי היא בסמכותה, והדבר מעלה שאלות לא נוחות על "הנשיאות הכפולה" שמנסה כעת לחזור. שנית, כפי שמציינת הילזוי בצדק, אם הילארי לא הצליחה לשכנע את בעלה אפילו להמנע מהקטנת כוח האו"ם ברואנדה, במה בדיוק יש לה נסיון? ושלישית, גרוע מכל, אם היתה התערבות של הילארי, היא לא הותירה שום סימן: אף מסמך לא מעיד על כך, בכירי ממשל אינם זוכרים אירוע כזה – והוא נשמט הן מהביוגרפיה של קלינטון והן מהביוגרפיה של בעלה.

"אופציית הילארי" בשאלת רואנדה – התערבות, יש לציין, שמשמשת גם למירוק מורשת בעלה, כביכול דן בכלל באפשרות להתערב צבאית שם – הופיעה, חמושה וצווחת קריאות קרב כאתנה מראשו של זאוס, רק עם הפריימריז של 2008, או, ליתר דיוק, כשהסתבר שהפריימריז לא יהיו הכתרה שסופה ידוע מראש. הטענה הזו מכעיסה במיוחד, כי היא באה זמן קצר לאחר שיועצתו של אובאמה, סמנתה פאוור, נאלצה להתפטר. פאוור, מומחית בעלת שם עולמי לנושאי רצח עם, שהתמחתה ברצח העם ברואנדה ובאוזלת ידה של ארה"ב במהלכו, פלטה במהלך ראיון שקלינטון היא "מפלצת", ושילמה את המחיר המתבקש. האשה שיכלה, יותר מכל אדם אחר, לחשוף את המשחקים של הקלינטונים בפרשת רואנדה מושתקת כעת.

הלאה. טענתה של קלינטון שהיא שיחקה תפקיד בעל משקל בהסכם השלום בצפון אירלנד עוררה גיחוך בקרב אנשים שהיו מעורבים בתהליך. קלינטון ציירה את עצמה כמי שנפגשה עם הצדדים הניצים – אבל, בפועל, היא שתתה תה עם קבוצת נשים בעד שלום (וקיבלה מהן את הקומקום, אחרי שהעירה שהוא נושא חן בעיניה). זה ודאי לא הזיק אבל כנראה גם לא הועיל – והאירוע המונומנטלי הזה בתולדות הסכסוך העתיק בעולם לא זכה, גם הוא, לרישום כלשהו באוטוביוגרפיה של קלינטון.

קלינטון אכן הגיעה למקדוניה – יחד עם בתה צ'לסי והבדרנים שריל קרו וסינבד. לא בדיוק המרשם הקלאסי לקבוצת דיפלומטים כבדת משקל. יתר על כן, קלינטון טענה שהמקדונים נתנו לפליטים מקוסובו להכנס לשטחם בעקבות לחץ שהפעילה – אבל, דא עקא, מסתבר שהמקדונים פתחו את הגבול יום לפני שקלינטון נחתה שם.

אשר לסין, קלינטון נשאה נאום בבייג'ינג, שתקף – בזהירות – את עמדותיה של ממשלת סין כלפי נשים. נחמד, אבל זה רק נאום, וכזה שלא היה ממש שנוי במחלוקת – או בעל השפעה. קלינטון ציינה את הנאום הזה כהוכחה ליכולתה לטיפול במשברים. סוזן רייס, אחת מיועצותיו של אובאמה, פטרה את הנושא ב"איך נשיאת נאום בבייג'ינג מקרינה על ניהול משברים? לא היה משבר, ולא היה מה לנהל".

כל פוליטיקאי מייפה את הביוגרפיה שלו. שיפוץ מסיבי כזה הוא נדיר, והוא נובע מהעובדה שקלינטון מדברת שוב ושוב על "נסיון", כאשר הן היא והן יריבה לא החזיקו בשום תפקיד ביצועי, וכאשר ברזומה שלו יש, מה לעשות, יותר שנים כפקיד נבחר מאשר לה. על כן, השנים ההן, שבהן שימשה כקישוט של הבית הלבן, חייבות להכנס איכשהו למשוואה. יש לקוות שבניגוד לנתניהו, שנראה כאילו הוא מאמין במלוא הכנות בכל דבר הבל שהוא אומר, קלינטון יודעת שהיא משקרת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובר את כל השיאים: נשיאנו הטרי-ביחס, שמעון פרס, מצליח פעם אחר פעם לשבור את המסורות הקשורות לתפקיד הנשיא. עכשיו, אני כולי בעד ביטול תפקיד הנשיא, אבל אם התולעת טרח, התאמץ, התחנן, שידל, התחנף, צרח, צווח ובסופו של דבר נבחר – שיכבד את התפקיד. ומסורות הן כל מה שיש לבית הנשיא להציע.

הפעם, שימון החליט שלא מתאים לו שמבקר המדינה יערוך ביקורת במשכן. הוא העמיד שני נימוקים להחלטה התקדימית הזו – מבקר המדינה ביקר את משכן הנשיא עד כה ללא תקלות – ושניהם מגוחכים. ראשית, טוען פרס, המבקר לא רשאי למתוח עליו ביקורת, משום שהחוק פוטר את הנשיא "מכל הליך שיפוטי".

על הטמטום שבהעלאת הנימוק הזה, זמן קצר כל כך לאחר שקודמו הנתעב השתמש בו כדי לחפות על עצמו בפרשת אונס, חבל להכביר מילים. נציין רק שהוא פשוט לא נכון: ביקורת איננה "הליך שיפוטי". הלאה.

שנית, פרס – סליחה, מקורביו – לא רוצה את לינדנשטראוס. לינדנשטראוס, אחרי הכל, היה קרוב מאד להמלצה על חקירה כנגד פרס בחשד לקבלת שוחד. המדובר היה בקבלת תרומות גדולות מן המותר בפריימריז 2005 של העבודה; האירוניה היא שפרס הפסיד, כידוע, בפריימריז ההם. נחום ברנע כתב בזמנו שלינדנשטראוס רצה להמליץ על חקירתו של פרס, אך פרס התפרץ בצעקות, ולינדנשטראוס נרתע. כך או כך, לינדנשטראוס הגיש דו"ח חמור בנושא.

ברור, אם כן, מדוע פרס לא רוצה להבדק על ידי לינדנשטראוס. ברור באותה מידה שאם הוא כל כך רוצה לחיות ללא חשש ביקורת, הוא צריך להיות אזרח מן השורה. כדאי לו לנסות את זה פעם.

עולם המראה: מי שזוכר את תקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את הרגע שבו התברר שהכתומים חיים במציאות מקבילה. הדברים רק התדרדרו מאז. השבוע נחצה גבול נוסף לכיוון לה-לה-לנד.

אל"מ הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות יתיר – גם המכינה וגם ההתנחלות עברו, למרבה השמחה, מן העולם – הודיע ש"להערכתי הגירוש מגוש קטיף בא כדי לשבור את הציונות הדתית. הציונות החילונית הרגישה ×›×™ יש אצלה וואקום ערכי ופחדה שהציונות הדתית תוכל להוציא את מדינת ישראל מהמשבר". כלומר, החילונים הם כל כך רשעים, שכדי למנוע מהדתיים להציל אותם – ולמרות ידיעתם שהם זקוקים להצלה שכזו- הם מוכנים להחריב את עולמם של הדתיים.

הרב הקולונל נעזר בהוכחה הבאה: "אפילו העיתונאי יאיר לפיד כתב במאמר כי כל השיקולים האחרים היו תירוצים, חורבן גוש קטיף בא כדי לוודא שהציונות הדתית לא תרים ראש". וואלה. לא הרצון לנתק מגע מן הרצועה, שרוב מוחלט של הישראלים תמך בו מאז 1992; לא חוסר התוחלת הצבאי שבשהות שם; לא ההוצאות; לא הסלידה התהומית מן הפלסטינים, מגעילי השועלים; לא כל החיילים שמתו כדי להגן על עגבניות-הדם של בעלי הלטיפונדיות; רק הרצון לדפוק את הדתיים.

הגר קרוב מאד לאמירה מפורשת שהחילונים הם רעים מטבעם, בגדר ערב רב או עמלק. הוא לא עובר את הקו הזה. לא במפורש; אולי הוא נמנע מכך במקום שיש בו תקשורת חילונית. רבים במחנהו חצו אותו מזמן.

הצעה צנועה: הכנסת קיבלה אתמול את הצעת החוק האוסרת על ארגונים גזעניים וניאו נאציים. חופש הדיבור שלנו צומצם עוד קצת. בקנה, אם אני זוכר נכון, יש גם הצעת חוק של ח"כ קולט אביטל (עבודה), שמטרתה לאסור על השימוש בנאצים בוויכוח.

עכשיו, הבה נעשה נסיון קטן. הנה כפפה לעורכי דין המתעסקים בזכויות אדם: תוגש נא תלונה במשטרה כנגד שני ארגונים, קק"ל ובית"ר ירושלים. בואו נראה אם מדינת ישראל חזקה רק על כמה מהגרים אובדי דרך מפתח תקווה, או שהחוק חל בה גם על ארגונים פטריוטים לעילא.

זו שיש לציית לה: שרה נתניהו, האשה והמתנות, הגיחה לפתע מן הקופסה בה קבר אותה בעלה בתשע השנים האחרונות. לפני שבוע, היא הגישה תביעת דיבה כנגד "מעריב", בטענה שהכפיש אותה ואת בעלה פעמיים ביום אחד.

אחד מסעיפי התביעה נשמע הגיוני: לכאורה, כתב "מעריב" שנתניהו מארגנת לעצמה חניה שלא כדין, בעוד שלדבריה הדרישה לחניה הגיעה דווקא ממאבטחי השב"כ. זה משהו שלא מסובך לברר עובדתית: תמציא נא הגב' נתניהו את המכתב מיחידת המאבטחים, והסיפור סגור. זה גם עניינה שלה, ושמה-שלה.

הסעיף השני מוזר. נתניהו טוענת ש"מעריב" הכפיש את בעלה. לדבריה, העיתון כתב שנתניהו – במה שנראה כמו עוד התקף של זכרונו הגמיש במיוחד – טען ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים, בעוד שבמציאות נמשכה השביתה שבועות. לדברי הגב' נתניהו, בעלה לא אמר את הדברים המיוחסים לו.

יכול להיות. והחוק מאפשר לבן משפחה להגיש תביעת דיבה בשם בן משפחה אחר שנפגע. אבל זה מאד לא מקובל, ואם יורשה – גם מעורר אי נוחות רבה. מדוע נתניהו איננו מגן על שמו בעצמו? מדוע אשתו היא זו המגישה תביעות דיבה בשמו?

וכל ×–×” בא בימים שבהם נטען, בשורה של כלי תקשורת, ×›×™ מספר בכירים בלשכתו של נתניהו התפטרו – או התפוטרו – בשל התנגדותם למעורבות-יתר של הגב' נתניהו בעבודת הלשכה. זו נקודה שרצוי לברר באשר למי שנראה, למרבה הצער והאימה, כראש הממשלה הבא – ולפני שנמצא את עצמנו מול בילארי משלנו.

הערה מנהלתית: הוספתי לעמודים הקבועים של הבלוג, משמאל, את "קופת השרצים". במקור, זה היה פרויקט של צוות מערכת בחירות 2006 של נענע (זו היתה מפלצת דו ראשית: ככלל, אני כתבתי, איתמר שאלתיאל ערך). אני רוצה לעדכן את הפרויקט, שנראה לי ראוי, אבל יתכן שזה מעבר לכוחותי בכוחות עצמי. אחרי הכל, אז הקדשתי כמה ימי עבודה בתשלום.

על כן אני מבקש מקוראי הבלוג לסייע לי לעדכן את הפרויקט, עם דגש על הרחבתו לחברי כנסת מהכנסת הנוכחית. אנא שלחו את הצעותיכם לדואל שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)