החברים של ג'ורג'

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

 

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

 

כמה נלעג ×”×™×”, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ×—"×› זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"×’] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"×’] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

 

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

 

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה -  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

 

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

 

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

 

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

 

אבל לא ×–×” מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

 

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

 

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ×–'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ ×”×™×” מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (×›"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

 

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

 

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

 

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

 

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

 

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

 

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

 

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

 

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

 

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

 

(יוסי גורביץ)

זה נגמר.

 

אתמול (ד') נכנסה שיירה של הצלב האדום לשכונת זייתון, לאזור שאליו מנסים רופאי הצלב האדום להגיע מאז שבת. במספר בתים עלובים, הם מצאו ארבעה ילדים וגבר אחד, מורעבים עד כדי כך שלא יכלו לשאת את עצמם. סביבם היו 15 גוויות. היום, לטענת אונר"א, תקף צה"ל משאית שלה והרג את הנהג – למרות שמדובר היה בשיירה שהגעתה תואמה עם הבהמה הירוקה. בתגובה השעתה אונר"א את פעילותה ברצועת עזה.

 

מדובר, כזכור, בארגון שבית הספר שלו הופגז שלשום על ידי הבהמה, שהרגה – על פי דיווחים שהיא לא מתאמצת במיוחד להכחיש – כ-40 פליטים שתפסו בו מחסה. הבהמה טענה בזעם שמבית הספר נורו לעבר כוחותיה פצצות מרגמה. לטענתה יש לה אפילו צילומים שיוכיחו את זה, שהיא תשחרר כשיעלה הרצון מלפניה.

 

אז מה?

 

*           *            *            *            *

 

נצא מנקודת הנחה שלשם שינוי הבהמה לא משקרת: שאכן טרוריסטים השתמשו בבית ספר כמחסה ממנו תקפו את חייליה. אז למה, לעזאזל, נתתם להם את המתנה שהם חיפשו כל כך?

 

מהנקודה התועלתנית בלבד, ונשאיר את המוסר מחוץ למשחק – כי ביהודים אנו עוסקים, ולהם יש מוסר משלהם – מישהו בצה"ל היה צריך להבין שמדובר בגול עצמי קלאסי. הפגזת פליטים ב-1996 חיסלה את מבצע "ענבי זעם"; ההפצצה השניה על כפר קנא, במלחמת לבנון השניה – וולגריות של המציאות ששום במאי לא היה מרשה לעצמו – התחילה את הספירה לאחור לקראת סיומה של המלחמה. זה לא מוגבל לישראל: סרביה הפסידה במלחמתה כשפגז מרגמה פגע בשוק של סרייבו והרג 68 אזרחים.

 

כלומר, הפגזת אזרחים רעה לאינטרס העצמי של הצבא. מישהו היה צריך לקלוט את זה אחרי הפעמיים הקודמות. הוא היה צריך לתת פקודה חד משמעית שבשום פנים לא משיבים אש ארטילרית לעבר מקום שיש בו אזרחים. במידה ויורים עליך אש אפקטיבית משם, אגף והסתער – ורצוי גם שתצלם. אבל אל תשלח ידך אל התותח.

 

בקצרה, חשבתי שהבהמה רוצה להצליח ומסוגלת להשליט משמעת על אנשיה. שכחתי עם מי יש לי עסק.

 

*           *            *            *            *

קדחת המלחמה שאנחנו נתונים בה מבהילה בעוצמתה. מזכיר את הימים הרעים של 1982. המשטרה מעיזה לטעון בבית משפט שיש להאריך את מעצרם של מפגינים – ערבים, אלא מה – משום שהם "פוגעים במוראל העם", לא פחות. השופט זרק אותם מכל המדרגות, אבל הוא היה חריג למדי.

 

השב"כ זימן לחקירה עשרות פעילי שמאל רדיקלי – ערבים ברובם, למי שחשב אחרת – כדי להתריע בפניהם על השתתפותם בהפגנות מחאה. במקביל, המדינה דרשה את מעצרם עד תום ההליכים של קבוצת אנרכיסטים שניסתה לחסום את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב. חבר הכנסת גלעד ארדן, ששכח כנראה שהפריימריז כבר נגמרו ושמקומו בכנסת הבאה כבר מובטח, מציע להפסיק את קליטת השידורים הערביים בישראל.

"הארץ" מחה על כל זה, אבל כשבא לדווח על מעצרו של כתב הטלוויזיה האיראנית בישראל, חודר שאהין, הוא התייחס אליו כאל "תושב ראס אל עמוד בעל תעודת זהות כחולה". כפי שציין באזני יאיר, שהפנה אותי לטקסט הזה, בדרך כלל מכנים אדם שיש לו תעודת זהות כחולה פשוט "ישראלי". כאשר כותב "הארץ" על כך שנציגי מרצ וחד"ש נתקלים בקריאות בוז בתיכונים, הכותרת וכותרת המשנה משמיטות מידע קריטי ומבעית הרבה יותר: שנציגת חד"ש נורית חג'ג' נתקלה בקריאות "מוות לערבים" מצד התלמידים. בתל אביב. באירוע רשמי. זה, לטעמי, קצת יותר חשוב מהעובדה שגלעד ארדן הוגדר על ידי אותם תלמידים כ"מגניב".

 

כל זה מקושר היטב לדעת הקהל. בשעתו מחקתי אלפי טוקבקי שטנה בעבור נענע כחלק מעבודתי. לא ראיתי התפרצות זעם, שנאה וטירוף כזו בטוקבקים גם במלחמת לבנון השניה. משהו פה התפוצץ. יש עיוורון מוחלט לקורבנות האויב – שהיחס בקרבן בין אנשי חמאס לסתם אזרחים התהפך במהירות, משקרה המובן מאליו והסתבר שלחיל האוויר אזלו המטרות. אז החלה הבהמה לעשות את מה שהיא מתמחה בו יותר מכל: להכות באזרחי האויב כדי לנסות להביא להתשת מנהיגותו. זה לא עבד בלבנון ב"ענבי זעם" וב"דין וחשבון", זה לא עבד במלחמת לבנון השניה, זה לא עבד בהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה, וזה לא עבד הפעם. ובכל המקרים, הפעולה הזו – תקיפה מודעת של אזורים מיושבים – שמטה את הקרקע המוסרית מתחת לרגליה של הבהמה. לא שלציבור הישראלי, שלא שונה בהרבה בימים אלה בצורת חשיבתו מהחמאס, אכפת.

 

*           *            *            *            *

 

ומעל לכל זה, מרחפת הבגידה הסופית של צה"ל בחברה שעליה הוא חי. תפקידו של הצבא הוא להכריע. הבהמה הדליפה לכל כלי התקשורת שהנהגת חמאס מסתתרת במרתפי בית החולים שיבא.

 

יכול להיות שזה נכון – או לפחות היה נכון; הדלפת המידע ודאי גרמה להם להתפזר – אבל השאלה היא מדוע צה"ל לא עושה משהו עם זה. כמו, למשל, לכתר את שיפא ולנהל בו קרב עד לכידתם של מנהיגי החמאס. שום דבר ארטילרי; הסתערות חי"ר ישנה וטובה. זה לא צריך להיות מסובך מדי. ואם החמאס יפתח באש מתוך בית חולים, הוא יכניס לעצמו נוקאאוט בשדה הקרב התעמולתי. אנחנו זקוקים נואשות לנצחונות בתחום הזה.

 

אז איפה צה"ל? הוא מכתר את עזה מאז יום ראשון – אבל לא מעז לתקוף. כי, כמובן, יהיו אבידות. והבהמה לא מכונה לאבידות. לא בקרב חיילים, על כל פנים. בפעם האחרונה שצה"ל ניצח, ב-1967, הוא איבד מעט יותר מ-100 חיילים ביום. אבל צה"ל מעדיף לאבד את הנצחון במלחמה, נצחון עלוב ככל שיהיה, ובלבד שלא לסכן את חייליו. הפירמידה התהפכה על ראשה.

 

*           *            *            *            *

 

עד כמה התהפכה, עד כמה הפכה הבהמה לגורם המסכן את ישראל, אפשר לראות בשער של אתר האטלנטיק היום. הסיפור לא חדש: מדובר במאמר המאד שווה קריאה של ג'פרי גולדברג על ישראל שלאחר מלחמת לבנון השניה, דרך דמויותיהם של אהוד אולמרט ודוד גרוסמן.

 

אבל הפעם הכותרת היא אחרת. היא "האם ישראל מחוסלת?". כותרת ראויה למדינה שצבאה ממהר לצאת להתקפות, אבל איננו מוכן לשלם את המחיר הנדרש כדי לנצח, או אף לומר לאזרחים – קבוצה שכנגדה הוא מנהל מערכה קבועה – את העובדה הזו. ובכך הופך אותה לנמר של נייר. ישראל מסוגלת להפוך את כל המזרח התיכון לשממת זכוכית, אבל איננה מסוגלת לנצח מיליציה חמושה-למחצה –  והתוצאה היא שמעולם לא נראתה צלבנית יותר, תלושה יותר, אפילו בעיני ידידיה.

 

*           *            *            *            *

 

כשהתחילה המלחמה הזו חשבתי – אלוהים יודע למה – שלקחי המלחמה הקודמת הופקו. ההתקפה האווירית הראשונה המדויקת היתה אינדיקציה חיובית. שכחתי שאנחנו תמיד מתחילים באיזו מכת מחץ של חיל האוויר, ואחר כך לא יודעים מה לעשות. תמכתי בבהמה, משום שחשבתי שהיא השתנתה.

 

היא לא. היא עדיין מתמחה בהרג אזרחים, וקוראת לכל מגע עם כוח חמוש למחצה שאשכרה מעז להשיב אש מדויקת "חילופי אש כבדים". אם יש משהו חיובי במלחמה הארורה הזו, הוא שהפעם הצבא לא יוכל לטעון שתקעו לו סכין בגב, שזו ההתמחות האחרת שלו. נתנו לו שבועיים, הוא לא ביצע שום צעד צבאי בעל חשיבות, ואף אחד – טוב, חוץ מהמשטרה – לא יוכל לקרוא להפגנות המצ'וקמקות נגד המלחמה גורם בעל חשיבות ברפיון טלפיה של הבהמה.

 

בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השניה, תמך בה תומס פרידמן, הפרשן המשפיע של הניו יורק טיימס. כשנה לאחר מכן, מול החורבות המדממות, הוא טען שזו לא המלחמה שבה תמך; הוא תמך במלחמה חכמה. אבל מה שפרידמן לא הבין אז, ומה שאני לא הבנתי לפני שבועיים, הוא – בפרפרזה על דונאלד רמספלד – שאתה יוצא למלחמה עם הממשלה והצבא שיש לך, לא עם אלו שהיית רוצה שיהיו לך. יש אבק דם על המקלדת הזו.

 

זהו, זה נגמר. אלא אם יקרה משהו חריג, הערב תקבל מועצת הבטחון החלטה הקוראת להפסקת אש. ישראל לא השיגה אף אחד מיעדיה. היא יוצאת מעזה כשהיא משאירה מאחוריה ערימה של גוויות אזרחים ואת החמאס כמנצח, שעמד במצור של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון ויכול לו. עוד קצת דלק למדורה של הג'יהאד העולמי, עוד נצחון שיצוטט כחלק משורה של נצחונות – ביירות 1983, אפגניסטן 1989, לבנון ב-2000 וב-2006, עיראק כנראה ב-2010 – על כוחות "צלבניים".

 

לפני 20 שנים, לפני כשלונות אוסלו וההתנתקות, נהג השמאל הישראלי להטיח שאלה בפני יריביו, שאלה שלא היתה עליה תשובה: "אז מה אתה מציע". השאלה הזו חוזרת עכשיו כבומרנג: אז מה אתם מציעים? העובדה שאין תשובה טובה לשאלה הזו קוברת את חזון שתי המדינות קבורת חמור, ומשאירה אותנו עם חזון המדינה האחת, או בשמו האחר – סופה של ישראל, כשכל יהודי שחי בה ויש ברשותו דרכון זר ינצל אותו.

 

ואם זה לא היה עצוב כל כך, אפשר היה לגחך על הקומדיה שבה שר מלחמה לא אהוד, לא פופולרי, לא סימפטי ולא מנהיג יוצא למתקפה, רואה את התמיכה בו גואה – רק כדי לדעוך לשפל נמוך אף יותר בתוך שלושה שבועות.

 

אבל זה לא מצחיק. וזה לא משחק. ואני לא אזרח זר. ואני תמכתי בהתרת הרסן מעל כלבי המלחמה, מבלי לזכור שכל מה שהצבא שלי יודע לעשות הוא להרעיב ילדים בבתיהם הרוסים, כשגופות הוריהם מוטלות סביב, ולהפגיז את אלה האמורים להביא להם מזון.

 

(יוסי גורביץ)