דן מרגלית הופך הזוי משבוע לשבוע. לאחר שבטורו הקודם קרא להמשך הכיבוש בשם ההתחדשות הלאומית, מחרחר עכשיו מרגלית מלחמה במזרח הרחוק. הוא קורא לארצות הברית לצאת למלחמה כנגד צפון קוריאה, דווקא עכשיו, כשיש לה נשק גרעיני.
הוא מעקם קצת את ההיסטוריה לצורך טיעוניו: “תקרית מוקדן" נתפסה בעולם המערבי כנסיון של יפן להרחיב את הקולוניות שלה על חשבון סין. למעצמות המערב, שבעצמן נגסו בסין בכל פה, לא היתה התנגדות מיוחדת. סין עצמה היתה במצב של תוהו ובוהו, והיפנים – שנלחמו בצד המערב במלחמת העולם הראשונה – נראו כאנשים מסודרים. רק ב-1937, כשהמתקפה היפנית כוונה לכיבוש סין כולה, החלו מעצמות המערב – לצורך העניין, בריטניה וארה"ב – להביע דאגה.
וכשהשתלטו היפנים על ויאטנם בסוף 1940, תוך ניצול חולשתה הסופנית של צרפת של וישי, החלו אורות אדומים להידלק בבית הלבן, ורוזוולט לחץ על הבריטים להטיל אמברגו נפט על יפן. הבריטים התנגדו – היחסים בינם ובין היפנים היו טובים, והקשרים היו הדוקים במיוחד בקרב אנשי הצי – אבל הסיוע האמריקני במלחמה בנאצים היה חשוב מהברית עם יפן, ובריטניה הצטרפה לחרם. לצורך השוואה, לבריטניה ולארה"ב לא היתה כל בעיה עם הכיבוש היפני בקוריאה, שפעל על פי קווים קולוניאליסטיים מובהקים ושהחל קודם למלחמת העולם הראשונה.
מוזר גם לחשוב שלארצות הברית היו נקיפות מצפון בהפעלת כוח בשל פצצות האטום שהטילה על יפן: פחות מחמש שנים לאחר מכן, יורה אותו נשיא עצמו, הארי טרומן, על הדיפת הפולשים הצפון קוריאנים מדרום קוריאה. הוא יעשה זאת תוך הסתייעות במנדט של האו"ם, כן, אבל רוב הכוחות הזרים בשטח יהיו אמריקנים. 14 שנים לאחר מכן, יורה נשיא אמריקני דמוקרטי אחר, לינדון ג'ונסון, על הפעלת כוחות גדולים בדרום ויאטנם. ואם יש לאמריקנים ספקות באשר להפעלת צבא – ספציפית, באשר למלחמת קרקע באסיה – הן נובעות מכשלונה המהדהד של המלחמה הזו הרבה יותר מאשר השימוש בנשק האטומי.
טיעון משונה אחר של מרגלית הוא האשמת "המורשת היודו-נוצרית" ב"נהנתנות, אנוכיות ועכשיוויזם". זה מוזר, כי כאשר פעלו מעצמות המערב על פי אותה מורשת, הן היו אימפריות ששלטו ברחבי העולם: האמריקנים שלטו בפיליפינים ובפועל גם בחלקים מדרום אמריקה, הבריטים צבעו באדום רבע מהשטח במפות העולם, לצרפתים היתה אימפריה נרחבת ואפילו הבלגים (!) הצליחו לבצע רצח עם בקונגו. הדה-קולוניזציה – אסון בפני עצמו – החלה להתבצע רק כאשר החלה נסיגה מאותה מורשת יודו-נוצרית בארצות המערב.
מדוע, אם כן, נוקט מרגלית דווקא בביטוי הזה? מותר לחשוד שבעקבות חביביו המתנחלים, הוא מנגיד את המוסר "הנוצרי" עם מוסר "יהודי", מוסר שאין לו שום בעיה עם רצח – של מי שאינו בן השבט, כמובן – ומלחמה. שוב ושוב, מאשימים אנשי הימין את הרוצים בשלום בכך שהם פועלים על פי "מוסר נוצרי", בעוד שהם עצמם אוחזים במוסר "יהודי". ואכן, יש לא מעט צדק בטענה הזו – אף שהיא בבואת ראי של תפיסת המוסר "הארית", שהאשימה את המוסר הנוצרי ברכרוכיות ובחוסר נכונות לאלימות.
כחסיד נאמן של שיטת "יגירו הגויים את דמם", קורא מרגלית למלחמה כנגד צפון קוריאה. מאחר והוא לא מבין מדוע עד כה לא יצאה ארצות הברית למלחמה כנגד המשטר הפסיכי שם, ננסה להסביר לו, לאט ובנקודות:
א. לצפון קוריאה יש צבא קבע של כמיליון איש.
ב. הצבא הדרום קוריאני חלש משמעותית מצבא הצפון.
ג. סיאול, בירת הדרום, נמצאת בטווח תותחי הצפון.
ד. יש כוחות אמריקנים בדרום קוריאה, אבל הם מונים רק 30,000 איש. וחלק גדול מהם הם אנשי תחזוקה.
ה. אין כוחות אמריקנים לתגבורת. המלחמה בעיראק שברה את הצבא האמריקני, שלאחרונה הוריד משמעותית את רף הגיוס שלו והוא מגייס כעת גם עבריינים ואנשים בעלי היסטוריה של שימוש לרעה בסמים ואלכוהול. הפרחים לרמספלד. יתר על כן, לארצות הברית אין כל אשראי מוסרי ובינלאומי למלחמה נוספת: הוא בוזבז כולו בעיראק. הפרחים לבוש, קונדי ופאוול.
ו. אין בעלי ברית שיסכימו לשלוח כוחות בעלי משמעות לזירה. במלחמת קוריאה הראשונה, הציע בן גוריון לשלוח כמה מאות חיילים ישראלים לחצי האי, דבר שעורר התנגדות משמעותית. האם מרגלית מוכן לשלוח, נניח, שתי אוגדות ישראליות למלחמה במקום? האם הוא גם יתלווה לקצין העיר, כשיגיע לבתי משפחות ויאמר להם שבנם מת למען שחרור סיאול? מה, לא?
ז. צפון קוריאה עשויה לתקוף בטילים גם את יפן. היא כבר ערכה ניסויי טילים מעל שטחה.
ח. באם ייכבש חלק משמעותי מן הדרום על ידי הצפון – מה שצפוי לקרות, ומה שקרה במלחמת קוריאה הראשונה – הנזק הכלכלי יהיה בלתי ניתן לחישוב וכלכלת העולם עשויה לקרוס. הסיכון לכך רק יגבר, אם גם יפן תותקף.
ט. החל מהשבוע שעבר, לצפון קוריאה יש כלי נשק גרעיניים. יכול להיות שהם לא משהו, אבל יכול להיות שזו סתם פשלה בניסוי, ושהכוחות האמריקנים שינחתו בקוריאה הדרומית לאחר שתכבש, יותקפו בפצצות ניוטרון, שצפון קוריאה טוענת שיש לה. נכון, זה לא קרה במלחמה הקרה, אבל במהלכה האמריקנים מעולם לא התנגשו קרקעית עם צבא של מדינה שמחזיקה בנשק גרעיני. והנהגת צפון קוריאה איננה יציבה כמו זו של ברית המועצות, בלשון המעטה.
מכל הסיבות הללו, מלחמה בחצי הקוריאני היא אסון שכולם מנסים להמנע ממנו. זה לא עניין של מוסר "יודו נוצרי" – בוש כבר הוכיח שאין לו מעצורים בכל מה שקשור ליציאה למלחמה – אלא חשבון פשוט: אי אפשר להכנס למלחמה שם ולצאת ממנה עם תוצאה מתקבלת על הדעת. כן, אם צפון קוריאה תפעיל נשק גרעיני, סביר שגם בוש יעשה זאת. לא, זאת לא תוצאה סבירה.
ומאחר ואין אופציה צבאית, עובר ממשל בוש לאופציה הדיפלומטית. הוא לא טוב בזה – ראה סעיף ה' – אבל זה מה שיש. צפון קוריאה היתה איום משמעותי בתחילת הקדנציה של בוש; הוא התעלם ממנו והעדיף להתמקד בעיראק. על טעויות משלמים – ועל הטעויות של בוש, משלם העולם כולו.
קאפיש, דן?
אם למישהו היה ספק באיזה צד של המפה הפוליטית עומד מרגלית, צריך רק לרדת לסעיף השלישי בטור שלו – תחת הכותרת "שר הבטחון פרץ – סוף" – שם הוא קורא בגלוי ל"תיקון השלטון" על פי שיטתו של אביגדור ליברמן.
ההצעות של ליברמן הן דיקטטוריות באופיין: הן מעמידות בראש המדינה שליט יחיד, שאין בפועל כל יכולת לערער על החלטותיו. הכנסת איננה יכולה להדיחו, והוא רשאי למנות שרים כרצונו. אמנם, ליברמן מדבר על "ממשלת מומחים", אבל מרגע שיהפוך לנשיא איש לא יוכל לערער על מינוי השרים. הוא יוכל למנות את אשתו לשרת החוץ, אם רק ירצה. וכמובן, אם הוא יחליט על גירושם של חמישית מאזרחי מדינת ישראל – צעד שמרגלית נמנע בעקביות מלגנות – הדבר היחיד שיוכל לבלום את ביצוע ההחלטה הוא מלחמת אזרחים.
הבעיה בישראל איננה בשיטה. השיטה הפרלמנטרית היא המתאימה לאסופת השבטים המרכיבה את ישראל. שלטון נשיאותי יוביל לכך שחלקים רחבים יותר ויותר באוכלוסיה ירגישו בלתי מיוצגים וממורמרים, ויוציאו את עצמם מן המשחק הפוליטי. אנחנו די קרובים לכך: רק שני שלישים מהאוכלוסיה הטריחו עצמם לקלפיות בבחירות האחרונות, וחלק גדול מהם בזבז את קולו על מפלגת הקתרזיס העונתית, הגימלאים.
הבעיה בישראל היא בעם: העם רקוב, מושחת וציני. הפוליטיקה נראית בהתאם. רק אנשים שהתרגלו לנוכלות קטנה – במוסך, במכולת – יכלו להצביע שוב ושוב עבור אנשים כמו אריאל שרון, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט. שינוי השיטה לא יעזור, ואולי, בעצם, שום דבר כבר לא יעזור. אין לנו polity, ציבור בוחרים אחראי; יש לנו אספסוף. את העם צריך להחליף, לא את השיטה – וזה כבר הרבה יותר מסובך.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות