לבוגי יעלון יש תכונה, נדירה בקרב פוליטיקאים, אותה הוא חולק יחד עם אהוד ברק: בכל פעם שהוא פותח את הפה, הוא מבריח מצביעים. במיוחד אנשים חושבים.

בוגי עסוק בימים אלה במיצוב דמותו בפוליטיקה הישראלית. הוא עוד לא אמר שהוא הולך לליכוד – אין, בעצם, סיבה טובה שלא יתפקד לישראל ביתנו – ויתכן שהרעיון להתחרות על הזרקורים שם עם הגנרלים פלד (כבר שם) ורון-טל (בקרוב) לא קוסם לו.

על כן פתח היום בוגי במערכה על ליבו של הציבור הדתי-לאומני. ואיך עושים זאת הכי טוב? כמובן, באמצעות התקפה על הציבור החילוני. בראיון ל"מקור ראשון", שעיקריו פורסמו היום באתר nrg מתנחלים, מקונן הישר הידוע על כך שלרבים מבני הנוער החילוני "אין שורשים, אין להם מושג מאיפה הם באים, הם לא עסקו בבירורים ערכיים… יש בתי ספר שלא עוסקים בכלל בחינוך ערכי". מאוחר יותר, הוא מקונן על שאיפתו של אולמרט ל"מדינה שכיף לחיות בה". כיף מפחיד את בוגי: הוא רוצה שישראל תהיה חברת מאבק.

על מהותם של הערכים שבשמם מיילל הרמטכ"ל לשעבר מול הירח, כתבתי כבר כאן. “ערכים", במובנם הישראלי, משמעם לאומנות, שמרנות דתית ברובה, ושנאת הזר והשונה. ישראל, כמדינה יהודית, צריכה התפרקות מערכים: השלכת כל המטען הישן, ואז, אולי, יצירה מחדש כחברה אזרחית. זה, אגב, גם מה שחשבו מייסדי המדינה הזו, לפני שהציונות איבדה כל משמעות.

על ערכים דיברנו דיינו. הבה נדבר קצת על שורשים.

אולי הטענה האומללה ביותר בדבריו של בוגי היא השלכת הבורות אל החילונים דווקא: בוגר תיכון חילוני, אם הקפיד להכין את שיעורי הבית שלו, יודע הרבה יותר על היסטוריה יהודית ואנושית (אם להשתמש בהפרדה המיוחסת תדיר למשה מנדלסון) מאשר יידע עמיתו בוגר הישיבה התיכונית. למעשה, הבורות של בוגרי הישיבות מגוחכת ממש. באוזני שמעתי רב-מחנך, שכאשר ציטט מעט קוק הערתי לו שמדובר למעשה ברעיונות של ניטשה; הוא הביט בי מבולבל ואמר שאם כן, ניטשה כיוון לדעת גדולים. בוגר ישיבה אחר לא הצליח להבין מדוע אמרתי שהרמב"ם נשען על אריסטו; הוא היה משוכנע שמחבר "מורה נבוכים" חי לפני מורהו של אלכסנדר.

טענת-הנגד של בוגי תהיה שרוב התיכוניסטים החילונים אינם טורחים ללמוד את הנדרש מהם בהיסטוריה. הוא צודק, ללא שום ויכוח. מה שמביא אותנו לשאלה מדוע אין הם לומדים. ראשית, כמובן, הם סובלים ממשך תשומת לב קצר להדהים, קליפי במהותו. זו בעיה משמעותית, ילידת הטכנולוגיה החדשה, והיא איננה בעיה ישראלית; אני בספק אם לבוגי יש תשובה יותר טובה משלי.

אבל אם יש דבר המרחיק ישראלים צעירים וחושבים – כן, כן, אוקסימורון, אני יודע – מלימודי ההיסטוריה הישראלית, הרי זו העובדה שהיא אינה מלמדת אותם שום דבר מועיל, ונסיונותיה לכפות עליהם תפיסת עולם שאבד עליה הכלח.

ההיסטוריה היהודית, כפי שלומדה ועדיין מלומדת בבתי הספר שלנו, היא היסטוריה של שמד, גזרות, פרעות, פוגרומים, ושיאה ברצח עם. רק לעיתים נדירות מתחברת ההיסטוריה היהודית עם ההיסטוריה האנושית, הכל על מנת לשמור על העיקר הגזעני של "בגויים לא יתחשב", וכדי לחדד את תחושת הקורבן הנכפית על התלמיד.

היסטוריה ישראלית, מצד שני, אין מלמדים כלל. רוב התלמידים אינם יודעים מתי הוקמה המדינה, מי היו מקימיה, מה רצו. והבורות הזו אינה מקרית: היא נובעת מן החור השחור של מלחמת העצמאות, אותו נושא שאיש אינו נוגע בו.

כי אי אפשר ללמד היסטוריה ישראלית, מבלי לומר שפעם ישבו כאן אנשים אחרים; שכ-400 כפרים הוחרבו, ושכל שריד לעבר סולק בקפדנות; שיפו, לוד, חיפה, באר שבע, עכו וערים אחרות היו, בתחום זכרונם של הורינו או הוריהם, ערים שונות מאד במראן, בריחותיהן, מן הערים העומדות במקומן. בני הדור ההוא ידעו היטב את הדברים: “אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג. אבל נכדיהם כבר לא רוצים לדעת.

ואם נאלץ את צעירינו להתמודד עם מה שעשו כובשי כנען בסופה, אם נאלץ אותם לחשוב מעט יותר מדי על "חרבת חזעה" של ס. יזהר – בקצרה, אם נדרוש מהם ללמוד על שורשיהם האמיתיים – הרי ננסר את יסוד קיומם, שהוא הקורבנות. אם יתברר שגם יהודים יכולים "לפעול כמו נאצים" – כפי שאמרו רוצחי כפר קאסם בעדותם – נעקור את השואה ממקומה העל-היסטורי ונמקם אותה היטב במסגרת זמנית.

על כן מתקדמים לימודי ההיסטוריה בבתי ספרנו בשני מישורים – הקהילות היהודיות ואסונותיהם מצד אחד, ו"ארץ ישראל" מצד שני. התלמידים לומדים שהיו כאן יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, ממלוכים, ותורכים. הם לא לומדים דבר מעבר לכך; הם אינם יודעים שהביזנטים היו יוונים שעברו רומניזציה; כל התרבויות האלה הן "תקופות"; כולן חולפות, כולן הקדמה לשיבת ציון. התלמידים יודעים לדקלם את שנת עלייתה של כל קבוצה – אבל נמנעים מפרטים מביכים כמו, למשל, שסך כל הביל"ויים היה 14 – אבל כל המידע הזה נעצר בחריקת בלמים ב-29 בנובמבר 1947.

מה קרה אחר כך? אין לדעת. מה קרה בין 1948 ל-1967? איך נעלמו כל אותם כפרים? איך הפכה מג'דל לאשקלון? לילה וערפל יורדים על הפרטים. ובמקום שאין היסטוריה, צומח המיתוס; והמיתוסים רבים כמספר בתי האב בישראל.

מדוע, אם כן, מדבר בוגי על שורשים? כל השנים הקפידה ישראל הרשמית שלא יהיו שורשים. צמחים אינם גדלים לחצאין, חלקם כאן וחלקם שם. לאיזה שורשים צריך הצעיר הישראלי להתחבר? לבית אבא בכתריאליבקה? לקסבה של קזבלנקה? למוסקווה של ברז'נייב? לערבות אתיופיה בזמן הרעב? שורשים ישראליים הרי אין.

נסיונו של בוגי לצרוב את תודעתם של הפלסטינים הצליח עד כדי כך, שלנגד עינינו מתפרקת התנועה הלאומית הפלסטינית לרסיסים. והרסיסים הללו, מעשה שטן, מאוחדים רק בדבר אחד: שנאתם אלינו.

ומכאן סלידתו של בוגי מרעיון המדינה המאושרת. אזרחים מאושרים מנסים, החלאות חסרי הערכים, לסלק גורמי סבל מחייהם. הכיבוש שמבטיח לנו בוגי לדורי דורות, הוא ומלחמותיו, אינו מתיישב עם חיים טובים. האזרחים כפויי הטובה עוד עשויים לנסות ולהפסיק את הכיבוש, רק כדי שיוכלו, השרצים, ללכת לרקוד בפאב מבלי לחשוש שהוא יתפוצץ.

על כן – הלאה הכיף, קדימה המאבק. עוד מאבק. תמיד מאבק. רק במאבק אנו לומדים להכיר את עצמנו. המלחמה היא שיאה של החוויה האנושית. יובאו נא עוד ערכים; ייהפכו נא בתי הספר למדרשות-ערכים. יהפכו נא הקצינים למורים. ידעו נא בני הנוער כי מן הפוגרום נולדו ואל המחסום ילכו. עוד, עוד ערכים! ולצורך כך, כמובן, יש לקדש את "הנוער הערכי", שנלחם נגד מדינת ישראל בעמונה, ולהשפיל את אלו שראו בשירותם בצבא פרק שיש לחצות בזהירות, לא את פסגת קיומם.

ולכשיהפוך המאבק לחזות הכל, כשלא יהיה עוד אדם הזוכר שנים נטולות מלחמה, יכירו הכל ויוקירו את חוכמתו של משה "בוגי" יעלון, שניבא לנו מאבק אין סופי, וגם – אל יקל הדבר בעיניכם – עשה ככל יכולתו להגשמת נבואתו.

(יוסי גורביץ)