החברים של ג'ורג'

 

[הערה: המאמר נכתב באמצע העשור הקודם, למיטב זכרוני במקור עבור אתר "חופש". אף שהוא מעט בוסרי אני סבור שיש בו טעם, לאחר עריכה קלה – יצ"ג]

 

מאמר זה בא לדון בשאלת ההתייוונות. הוא מעלה מספר נושאים היסטוריים, וראוי לציין כי כל התאריכים בו הינם לפני הספירה.

 

מילת גנאי נקוטה בפי המנהיגים הדתיים – "התייוונות". כל דבר אשר אינו מוצא חן בעיניהם, מיד מכונה בפיהם "התייוונות", כל אדם המעז לומר דבר מה כנגדם הינו "מתייוון."

 

התרבות הישראלית הצליחה להוציא שם רע למילים חיוביות – דוגמא קלאסית היא מה שאירע למילים "שמאל" ו"שמאלן". ממייצגות אחוות עמים הן הפכו – בגרסתן העממית – לייצוג תקיעת סכין מסובבת בגב האומה, תוך הרעלת בארות. דבר דומה קרה למילה "מתייוון", אלא שבמקרה שלה, התהליך עתיק מאד.

 

אני טוען בעקשנות כי אדם חופשי, בייחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון.

 

תרבות שאלה מול תרבות תשובה

 

הרי מהי מהות ההתייוונות? השאלה. אין ×–×” מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות. התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה – הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה – אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל ×”×™×” בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם.

 

פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול, ואכן, תחת הכנסיה הנוצרית קמלה הפילוסופיה, והפכה לשפחתה, התיאולוגיה, והלא התיאולוגיה היא הפילוסופיה ללא האפשרות להטיל ספק. רק עם תחילת קריסתה של הכנסיה הקתולית, בעת הרנסנס והרפורמציה, החלה הפילוסופיה לפרוח שוב, ותחייתה החייתה את התרבות המערבית כולה.

 

התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות – אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף ×›×™ שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן). העולם היווני ×”×™×” סובלני במידה מפתיעה, בכל מה שקשור לפולחן האלים.

 

יוון ביהודה

 

התרבות היוונית נישאה ליהודה של המאה הרביעית על כידוניהם של חייליו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון ומשמיד האימפריה הפרסית. אין בדעתי לפרט את כל תולדות מלחמות האזרחים; אסתפק בציון העובדה שיהודה נשלטה, עד תחילת המאה השניה, על ידי שושלת תלמי, שמקום מושבה היה במצרים; ושבתחילת המאה השניה, כבשו הסלווקים (שושלת מקדונית אחרת, שמושבה העיקרי בסוריה) את יהודה.

 

מרד החשמונאים פרץ בשנות הששים של המאה השניה. כלומר, לאחר כמאה וחמישים שנים של שלטון יווני. אין אנחנו יודעים דבר ודאי על התרבות היהודית מאז ימי נחמיה ועד המרד; היהדות לא הקפידה על כתיבת היסטוריה. ואדייק: איננו יודעים דבר, פרט לאחד.

 

היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה. התשובה שלה היא התנ"ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, בשנת 586; חלקים אחרים ממנו מאוחרים הרבה יותר, ואחרים קדומים יותר. ספר דניאל, למשל, נכתב בזמן מלחמות החשמונאים), ודברי הנקראים "חכמים", הטוענים על עצמם כי דבריהם הם "הלכה למשה מסיני". אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה "למה?". השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה.

 

 

התרבות היוונית, כפי שראינו, הייתה תרבות שאלה. המגע בין שתי התרבויות לא עלה יפה. אמנם, התורה היהודית תורגמה ליוונית (תרבות התשובה מייצאת את התשובה שלה לעולם), אך שום ספר יווני לא תורגם לעברית (תרבות התשובה לא רוצה תשובות אחרות,שונות, מעוררות מחשבה).

 

היהדות סירבה להשתלב בסדר העולמי ההלניסטי. בעוד שליווני – או למצרי – לא הייתה כל בעיה לעבוד את האל המקומי (שכן הוא ראה בו רק את אחד מאליו שלו, תחת שם אחר, או שהכיר בכוחו המקומי של אל טריטוריאלי), הרי שהיהודי טען בתוקף ×›×™ רק האל שלו הוא האל הנכון, וכל השאר – אינם אלא אלי שקר ותו לא.

 

עם זאת, הרי שהכיבוש (השקט עד מאד; לא היו כל סממנים לאומיים ביהודה) עשה את שלו, ושכבות העלית של האוכלוסיה, שנאלצו ללמוד יוונית כדי לבוא במגע עם נציגי השלטון – כפי שוודאי למדו פרסית, תחת שלטון קודם –  החלו להטמיע גם את ערכיו. היו להם, כאמור, מאה וחמישים שנים לעשות כן. הם ניסו – כנראה; המידע שבידנו מועט מכדי לקבוע בוודאות – ליצור סינתזה יהודית\יוונית, אך הדבר לא עלה בידיהם.

 

מלחמת אזרחים, לא מלחמת שחרור

 

הקרע ×”×’×™×¢ לשיאו כאשר יאזון (בן למשפחת כהונה גדולה אשר ×”×™×” כנראה הראשון ליטול לעצמו שם יווני) שמונה לכוהן גדול, וכהן אחר, מנלאוס, הולקו על ידי זקני ירושלים והושלכו ממנה, בשל עבירות על חוקי הדת (העניינים מסובכים מכך – השניים זממו האחד כנגד השני, והתחלפו בתפקיד הכהן הגדול מאוחר יותר, אך לענייננו די בתיאור קצר ×–×”). השניים עשו את פעמיהם אל המלך, אנטיוכוס הרביעי.

 

זמן קצר לפני כן היה המלך מאושר: הוא היה הראשון לביתו אשר הצליח להביס את הכוחות התלמאים, ואף כבש את מצרים. הוא שוטט בחופה של אלכסנדריה, הלום אושר, כאשר לפתע הופיע בפניו נציג הסנאט הרומאי. הנציג המאוס הבהיר לו שהסנאט הרומאי מצווה עליו לסגת ממצרים. אנטיוכוס, שניסה להבין מה קורה פה, לכל הרוחות, הבהיר לסנאטור שהוא ידבר איתו במועד מאוחר יותר. כאן נטל הנציג הרומאי את מקלו בידו, חג עיגול בחול שסביב המלך, והבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לפני פנים, כי אם יוציא את רגלו מהמעגל לפני שיסכים להוציא את צבאו ממצרים, מלחמה תהיה בינו לבין העם הרומאי.

 

המלך, שזכר את אשר קרה לאביו (אנטיוכוס השלישי, "הגדול", שהובס קשות בידי הרומאים ואיבד את מחצית ממלכתו), גמגם מילות הסכמה, והסנאטור התיר לו, בחסדו, לצאת ממעגל החול. אנטיוכוס אסף את צבאו המנצח, ונסע צפונה, הביתה לסוריה, כשהוא רותח מזעם.

 

בדרך, בטרם שכך זעמו, הוא פגש במתיווני ירושלים (ושוב – ראוי לזכור ×›×™ הם היו חלק נרחב מהאליטה השלטונית של יהודה), שנרדפו בשל דתם – דתו שלו. אפשר בהחלט להעלות בדמיון את אנטיוכוס פולט את המילים: "כפיה דתית? אני אראה להם מה זו כפיה דתית!", אך רישום השיחה לא נשמר; ידוע רק שלאחריה ציווה המלך להשליט את הדת היוונית בכל מחוזות יהודה (ודוק – לא בכל מחוזות מלכותו. רק יהודי יהודה, המורדים בפועל, נדרשו להקריב קורבנות לזאוס). בנקודה זו פרצה מלחמת אזרחים.

 

אין בדעתי לבוא סניגוריה על מלך הכופה את דתו על נתיניו באיומי מוות. אני אסנגר על המתיוונים. הללו ניסו לחיות את חייהם, בצורה השונה מזו המקובלת על חכמי המקום. הם היו אליטה, וישנה סבירות גבוהה מאוד שהם היו הן משכילים יותר, הן אינטליגנטיים יותר מרודפיהם. הם נרדפו, והשלטון נתן בידיהם את היכולת להכות ברודפיהם החשוכים; מי יוכל להאשים את האנשים הללו על שהשיבו מכה?

 

מלחמת החשמונאים היתה, בניגוד למה שנוהג משרד החינוך ללמד את תלמידיו, מלחמת אזרחים. מן הצד האחד עמדו קנאי הדת החשוכים, דוגמת מתתיהו ובניו, ומן הצד האחר, אליטה השואפת לפתוח את הדת היהודית למנהגים חיצוניים. ×”×™×” למלחמת האזרחים הזו פן של מריבה פנימית: עם תום המלחמה, החזיקו החשמונאים דרך קבע בכהונה הגדולה, תפקיד שלא החזיקו בו מזה זמן רב; משפחות כהונה רבות נעלמות עם תום המלחמה – יש להניח ×›×™ הללו היו בצד המפסיד. המתיוונים, אם כן, לא היו "נטע זר": הם היוו חלק נכבד מהאליטה הדתית של יהודה באותה תקופה.

 

לימודי ההיסטוריה שמים דגש על הכוחות הסלווקיים שנלחמו כנגד יהודה ואחיו; אך תקופת קרבות זו ארכה כארבע שנים, ולאחר שאיבדו הכוחות הסלווקיים עניין ביהודה (הממלכה הסלווקית נקרעה במלחמת אזרחים ארוכה, זמן קצר לאחר תחילת המרד), עדיין נמשכה המלחמה כעשרים שנים. המתיוונים החזיקו בירושלים ובבית המקדש, ואומנות המצור הפרימיטיבית של אותם ימים אפשרה להם להחזיק מעמד זמן ×›×” רב ללא סיוע מבחוץ. את הזמן ×”×–×” ניצלו החשמונאים כדי להכות באדומים, ולגיירם בכוח החרב – אלף ומאתיים שנים בטרם מסעות הצלב, המציאו קנאי הדת היהודית את המרת הדת בכוח.

 

מה חשבו המתיוונים, כשהבקיע האויב השנוא, החשוך, את החומות? האם מלמלו תפילה אחרונה? האם התחננו על ×—×™×™ ילדיהם? הניסו למלט את נשותיהם, כדי שלא יבוצע בהן דין אשת יפת תואר? אין לדעת. כל כתביהם הושמדו. שמם נמחק מן ההיסטוריה הרשמית, והפך לשם גנאי. הכנסיה הנוצרית – גוף חשוך בזכות עצמו – הייתה נדיבה מספיק כדי לשמר את כתביו של יוליאנוס הכופר, אויבה הגדול. הקנאים היהודים, משניצחו במלחמת האזרחים, לא הראו נדיבות כזו. התשובה חייבת להיות אחת, אין מקום לשאלות, אין מקום לתשובות אחרות.

 

אמצוהו בגאון, את הכינוי "מתיוון"

 

אנחנו, חילוני ישראל, הננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים. כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית – ביתה של יוון – ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו.

 

כמו המתייוונים, אנו בסכנת הכחדה. כי יתרון אחד יש לתרבות התשובה על תרבות השאלה: אין לה פקפוקים, ואין לה מעצורים בדרך להגשמת מטרתה. "הרגו את כולם, אלוהים ידע מי הם בניו", אמר פעם איש כנסיה, בעת מסע צלב נגד מינים נוצרים – מלחמת אזרחים.

 

האם ידע כי בדבריו כיוון למצווה יהודית עתיקה, הלא היא מצוות עיר הנידחת, המורה על השמדת עיר שתושביה נטשו את דרך היהדות? פחות משלושים שנים לאחר מסע הצלב האלביגנזי, הפכה הכנסיה הקתולית – יהדות שיש בידה כוח וחרב – את מצוות עיר הנידחת לתשתית הרעיונית של האינקוויזיציה. כבר ראינו כיצד גיירו החשמונאים בחרב את האדומים. דרכי החשיבה של תרבויות התשובה דומות מאד האחת לשניה, כמסתבר.

 

על כן, עלינו לאמץ את אבותינו. עלינו להפסיק לחגוג את חג החנוכה, שהוא חג ניצחונם של הקנאים על המתונים. אנחנו הובסנו; אין כל סיבה שגם נחגוג את תבוסתנו. עלינו לומר בגלוי: כן, אנחנו מתייוונים. כן, אנחנו שואלים שאלות. כן, אנו דבקים בתרבות יוון. כן, אנחנו דוחים את תרבות יהודה. לא המילה "מתייוון" היא מילת הגנאי האמיתית; עלינו לפעול לכך שמילת הגנאי תהיה "קנאי ליהווה", או, במונח מודרני יותר, "דתי".

 

עלינו להפוך את חג האורות לחג אור אמיתי, אור הדעת, אור החשיבה החופשית, אבל ראשית עלינו להטיל אור עלינו עצמנו, לגרש את החושך שהטילו אלפי שנים על הסיפור האמיתי, למען נראה מי אנו בבירור: מתייוונים, ומתייוונים גאים.

 

(יוסי גורביץ)

"ברמה העקרונית, אינני מוצא כל בעיה מוסרית להעמיד מגן חי של החמאס מול החמאס," כתב הרב יובל שרלו – וקרע סופית את המסכה מעל פני הפיקציה של "הרבנים האחרים".

 

שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, הוא חוד החנית של קבוצת "רבני צהר". הללו הוטרדו מאד מדימויה השפל, ובצדק, של הרבנות הישראלית, ומזה כעשור וחצי הם מפמפמים את עצמם כתחליף השפוי והרגוע לרבנות החרדית.

 

זו, במובנים מסוימים, תחרות על יוקרה ועל ממון: יש כסף בחופות, כפי שיודע היטב ישראל מאיר לאו, והדור הנוכחי של הרבנים האורתודוקסים הוא ללא ספק הנחות ביותר שמישהו מסוגל לזכור; כך שעל כתר רבני הדור הבא ניטש מאבק קשה. החרדים יודעים לנהל מאבק: לפני שנה וחצי הם התחילו לנתק את רבני צהר מעטיני החופות.

 

אין ספק שרבני צהר מושחתים פחות מהרבנים החרדים – לא שזו מדרגה גבוהה במיוחד – אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שהם מייצגים יהדות עם פני אדם, הדרך ארוכה. החופות של צהר טראומטיות פחות, זה נכון, אומרים שהן גם זולות יותר והכלה לא צריכה לבלות שעה משפילה עם רבנית שתסביר לה על מקווה, טבילות והלכות נידה. צהר יוצרים, למעשה, את ההבחנה הקתולית בין דוקטרינה ומשמעת: הדוקטרינה, הדת, ההלכה, לעולם אינה משתנה – אבל המשמעת, הצורה שבה נוהגים הכמרים עם בני צאנם, הצורה שבה מתנהגת הכנסיה כלפי העולם החיצון המשתנה, מותאמת מעת לעת.

 

רבני צהר לא יגלו אנטגוניזם כלפי החילונים המבקשים לעצמם חתונה קלה. הם יגיעו, יעשו את שלהם בחביבות ובמאור פנים במקום החמיצות של האורתודוקס שיודע היטב שהגיע למאורת פריצים ושהחגיגה תתחיל ברגע שיסתלק; הם יריבו עם הרבנים הבכירים על ביטולן של חומרות-יתר שמרתיעות את הקהל שאת נפשותיו – והם אומרים זאת במוצהר – הם ינסו לצוד; אבל עם כל ההקלות במשמעת, הם לעולם לא יגעו בדוקטרינה.

 

שרלו, אם נשוב אליו, כתב -  בטור מתייפייף במיוחד -  שמצד אחד יש בחורים הומוסקסואלים סובלים שיש להם כיפה על הראש, ומצד שני יש את ההלכה, ועל כן כל מה שהוא יכול להציע להם הוא אמפתיה. הוא מזועזע קלות מההיסטריה של בניזרי, וודאי שהוא לא חש נוח במחיצתו, והוא לא היה מתנסח כמו בניזרי, וכנראה שהוא היה לוחץ את ידו של הומוסקסואל, כדי שלא להלבין את פניו – דקה לפני שהיה אומר לו שהוא חוטא מוחלט שאין לו כפרה עבורו, אבל יש לו קצת אמפתיה.  

 

והנה אנו רואים היום שיובל שרלו, כביכול הפנים היפות של האורתודוקסיה, לא רואה שום בעיה מוסרית בשימוש במגן אנושי. אלו, ראוי לציין, המילים שלו. השואל – אבוי לו ולשאלתו – אמר שיש לו בעיה מוסרית, שהוא מתלבט, בהצעתו הנפשעת של גלעד ארדן להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, והוא רוצה לדעת מה דעת ההלכה.

שרלו ×¢× ×” לו. הוא ×¢× ×” לו במילותיו של הרב של הרייך, ישראל רוזן: "בשעה שישויות נלחמות זו בזו, והחמאס איננו מופיע כאוסף של מחבלים אלא כיישות שלטת, יש להתייחס למלחמה כמלחמה של ישויות, ומותר לנהוג בדרך זו." השוו דבריו של רוזן: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה… רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – 'זקנים, נשים וטף'". 

רוזן הסיק מכך שיש להקים מחתרות שירצחו פלסטינים; שרלו לא הולך כל כך רחוק. אבל ההבדלים בין השניים קטנים הרבה יותר מששרלו היה רוצה שנחשוב. ההמשך ההגיוני, אחרי הכל, הוא קשירת אסירי חמאס לטנקים של צה"ל שייכנסו לרצועת עזה. שרלו יתקשה למצוא סיבה להתנגדות, אחרי שכתב ששימוש במגנים אנושיים – סליחה, הוא כתב "חיים" – מול החמאס מותר. ויש לזה אפילו תקדים: במהלך האינתיפאדה הראשונה, קשרו חיילי פלוגת החרמ"ש ברפיח עצורים פלסטינים לג'יפים שלהם, כדי שלא יותקפו.  הדוקטרינה, שוב, אותה דוקטרינה פרוטו-נאצית. וזה רחוק מלהיות המקרה היחיד.

 

לפני כשלוש שנים החליטה דוגמנית בשם לינור אברג'יל להתחתן עם שחקן כדורסל בשם שאראס, שבעוונותיו לא נמנה על בני העם הנבחר. כשברוך מרזל פנה אליה במכתב פומבי נרגש וקרא לה לחזור בה, אף אחד לא התפלא. כשמשה טור-פז, סמן שמאלי בקרב חובשי הכיפות, אמר אותם דברים השתמש כמעט באותם ביטויים – תוך שהוא מכנה את מרזל "הזוי" – זה בכל זאת גרר הרמת גבה.

 

שלא לצורך. גבולות המשמעת גמישים, ואין כן גבולות הדוקטרינה. רוזן ושרלו, מרזל וטור-פז, אמונים כולם על "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". שרלו וחבר מרעיו עשויים לשחק קצת עם המשמעת כדי למשוך אליהם את אלה שאת נשמותיהם הם רוצים לצוד, בחינת "ימין מקרבת ושמאל מרחקת"; סובלנותם נעצרת בגבול שמאחוריו אין עוד בני אדם. כאן נגמרת הנחמדות, נמחק החיוך, ונשלפת המאכלת.

 

(יוסי גורביץ)

למרות התקרית בראש השנה, יצאתי לצלם גם ביום כיפור. בחלקו הראשון של הסיור התלווה אלי חבר ש, איך נאמר, נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זמן קצר לאחר שפרש – דקות ספורות בלבד – ניגש אלי טיפוס חשוד למראה בשנות העשרים לחייו, ודרש לדעת "מה אתה מצלם ביום כיפור".

 

נצמדתי לפירוש המילולי של דבריו ואמרתי לו שאני מצלם דברים שאפשר לצלם רק ביום כיפור – כבישים ריקים, אנשים על אופניים וכו' (תוצאות אפשר לראות כאן). הוא אמר בקול תוקפני: "אתה יודע שאתה מפחיד הרבה אנשים?" את מי, שאלתי. "אנשים דתיים," הוא אמר, "הם מפחדים שאתה מצלם אותם". הבטחתי לו שזה לא המצב. הוא עבר לאיומים: "אתה יודע, אסור לך לצלם סתם ככה אנשים ברחוב". הוא טועה, אמרתי לו, הוא לא מכיר את החוק. הוא עבר לשלב השקרים: "אני לא טועה. אני כבר לקחתי מישהו לבית משפט על כזה דבר והפשטתי לו את התחתונים". אם כך, אמרתי לו, אני מזמין אותו להפגש איתי בבית משפט. כשהבין שהאיומים לא עשו את שלהם, עזב את המקום באכזבה. כשהסתובב, הבחנתי בכיפת-עבריינים – אתם יודעים, כיפה סרוגה בגודל אסימון – שעשתה מאמצים נואשים להשאר על שערו.

 

לא הבחנתי בו על אופניים, אבל לא הייתי מופתע אם כן. זה היה בערב החג; בחג האופניים עצמו, במסלול ההליכה המסורתי שלי, ילדים רבים ביקשו שאצלם אותם. אבל היו שהתנגדו: "אנחנו לא נוצרים," הטיח בי ילד, מזדקף באוכפו, "אל תצלם אותנו". משועשע, שאלתי אותו אם הוא יודע שרכיבה על אופניים היא הרבה יותר עבירה על ההלכה היהודית מאשר צילום. הוא לא ידע. גם הילדה האתיופית שעצרה מרכיבתה כדי להעיר לי על כך שאסור לצלם לא ידעה זאת.

 

פתח תקווה היא מקום בורגני למדי, או זעיר בורגני. מתחים כמעט שאין, והיא מעולם לא היתה "עיר מעורבת"" – הביטוי המכוער למדי שמשמעותו שהטיהור האתני של 1948 לא צלח בה לחלוטין. אבל אני תוהה כמה מהערסים שנמרוד כינה יפה כל כך יג"עים (יהודים גאים עילגים), שתקפו ערבי בשל "חילול קדושת החג" (הכותרת האומללה והמדויקת, מבחינת היג"עים, של "ידיעות") היו מסוגלים להסביר לי את ההבדל המדויק, איפה עובר קו ההיתר והאיסור, בין רכיבת האופניים שלהם והנסיעה ברכב בחג.

 

יש יסוד סביר להניח שהמהומה התלקחה כאשר האספסוף הקדוש הבחין שנוסעי הרכב הם ערבים, ואז קיבלה החלטתו לנקום על הפגיעה בגאוותו היהודונית משנה תוקף. אבל, אלא אם מדובר באמבולנס, במקום כמו עכו, כמעט כל רכב היה מותקף.

 

משיצא החג, כמובן, יצאו הפוגרומצ'יקים הרשמיים של עכו – הגרעין החרד"לי שנשתל שם במכוון כדי להביא ל"ייהוד העיר" – למסע חבלה משלהם. אבל הם, בניגוד לאספסוף של ערב החג, לא היו מעיזים לזרוק אבנים בו עצמו; הם היו יודעים שהדבר אסור הלכתית במפורש.

 

האספסוף של היג"עים לא יודע. הוא לא יודע שרכיבה על אופניים חמורה באותה מידה כמו נסיעה ברכב והרבה יותר מצילום. האספסוף הזה, וזה מה שהוא, קיבל לאורך כל חייו מסרים ברורים מאד: יש דת יהודית; היא קדושה; אנחנו לא מבינים בה; הדתיים כן; והמסר המשתמע, והמדויק, הוא שהם יהודים דפוקים.

 

עכשיו, אדם שהיה רציני בקשר לאמונתו היה עושה משהו בנידון – לומד קצת, מרחיב השכלה, אולי חוזר בתשובה. אבל אצלנו, למרבה האסון, הדת מעורבת בלאום. כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים יהודיים ולא טרח להמיר רשמית את דתו מוגדר על פי חוק כיהודי (ויצוין שהעובדה שהמרת דת מוציאה אדם מכלל היהדות, על פי חוקי ישראל, היא עדות ניצחת לכך שהחוק הישראלי תופס את היהדות כדת ולא כלאום). אבל רוב האנשים הללו לא קיבלו חינוך יהודי כלשהו, אלא משהו חיוור עם דגש על כך שהתנ"ך הוא ספר קדוש, והמון, המון חגי ישראל.

 

האספסוף שטוף בתאוותיו. הוא לא יוותר על החיים הטובים. הוא לא יעלה על דעתו להתקין שעון שבת אצלו בבית. קידוש כן, שעון שבת לא. למה מי מת. הוא גם יצא לחגוג בשבת, וישמיע מוזיקה, ויבשל, והכל. אבל הוא יודע שאלה תאוות, הוא יודע שהוא חוטא, והתוצאה היא קנאות גדולה בקשר לסמלים. במרק האפונה שהוא התודעה של הישראלי הממוצע, שרידים זכורים למחצה של יהדות הופכים לסמלים רבי השפעה – ולעובדה שלרבים מהם אין קשר לכל מציאות הלכתית לא קשורה.

 

האספסוף לא יאכל חזיר – חזיר זה סמל. אין לו בעיה לאכול שרימפס, נניח, או סתם משהו שלא נשחט כראוי. אבל לא חזיר. ומאחר והלאום והדת מעורבבים אצלו, הרעיון של חנות שמוכרת בשר חזיר בעירו הוא, בעיניו, עלבון לעצם היהדות – והוא לא ישרוף אותה, אולי, אבל יגיד שמי ששרף הוא אחלה גבר. הוא לא יודע מה משמעותו של יום הכיפורים – הוא נוטה להאמין, בטעות, שאם יגיע לבית הכנסת ויתאמץ לומר את הטקסטים הקדושים בדיוק כפי שצריך לומר אותם, הכל ייסלח לו והוא יוכל לשוב לסורו למחרת – אבל הוא משוכנע שמדובר ב"יום קדוש".

 

לכן מי שמצלם ביום כיפור, עבירה שחבר האספסוף הממוצע לא מורגל בה, הוא "נוצרי" – היינו, הדבר הרחוק ביותר מיהודי. לכן מי שנוסע ברכב ביום כיפור יזכה למטח אבנים – עבירה חמורה לא פחות על ההלכה. הידיעה של חבר האספסוף, הידיעה שנשתלה בו מגיל צעיר – שהוא יהודי פגום, חוטא, לא ראוי – גורמת לו להתפרץ, לעיתים באלימות או באיומים, במקומות לא צפויים.

 

התוצאה היא מה שהמגיב ד.ט. טועה לעיתים קרובות לראות כחילוניזציה של ישראל. כן, יש יותר חנויות פתוחות בשבת – היג"ע הממוצע הוא בהמה צרכנית מן המניין, ואין לו בעיה להעביד אחרים בשבת. אבל, בו זמנית, הסובלנות לחילוניות צוללת: נסו לומר פעם בפורום פומבי, לא כזה של הבועה האקדמית-תל אביבית, שיש לכם ספקות באשר לקיומו של אלוהים, או, חס וחלילה, באשר לעליונותו של היהודי על כל הברואים, ותראו את התוצאה. שני המהלכים מזינים זה את זה: העובדה שיש יותר חנויות פתוחות בשבת היא זו שמזינה את הפיכת ישראל לחברה דתית יותר – דתית במובן שמי שמותח ביקורת, בחברה לכאורה-חילונית, על עקרונות דת שרוב תושבי המדינה לכאורה לא מקבלים, מוקא מן החברה; במובן שהשיח החילוני והליברלי הופך לבלתי לגיטימי. 

 

התוצאה של "חינוך מסורתי" היא פוגרומצ'יקים כמו אלה מעכו. התוצאה של חינוך שפוסח על שני הסעיפים – שאיננו דתי אבל איננו מעיז להיות חילוני – היא יצירתו של עדר קדוש, נבער, מנשק מזוזות ומניח תפילין, שחונק בעקביות את אפשרות קיומה של ישראל חופשית. כבר כמעט עדיף שהיו דתיים – היה על מה לדבר איתם. היה אפשר להתווכח. היה אפשר למוטט את אושיות עולמם באמצעות דיון. עם הבהמות אכולות הדיסוננס הקוגניטיבי שהעדיפו ליצור ממשלות ישראל, אחת אחרי השניה; עם האספסוף שיהדותו היא גאוותו ובורותו; עם החוטאים הרוצים לכפר על חטאם בקנאות לאל – איתם אין על מה לדבר.

 

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד, האיש וידיעת האנגלית, התייחס השבוע בטורו – באיחור אופנתי של חודש – לשריפת הספרים שבוצעה באור יהודה. לפיד הקפיד שלא לדייק בעובדות: הוא טען שהשריפה בוצעה "יום לפני" ל"ג בעומר (היא בוצעה שבוע קודם לכן), ולומר ש"איש לא מחה". אולי אם היה קורא בלוגים, אותם הוא מתעב כל כך, הוא היה שם לב שהבלוגוספירה רעשה במשך שבועות. אם היה טורח לקרוא את "מעריב" – שחשף את הפרשה, ושלו מקפיד לפיד שלא לתת קרדיט – הוא היה יודע שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לחקור את עוזי אהרון. ולא באשמת "הסתה" (הסתה למה?) כפי שטוען לפיד שצריך לעשות, אלא על השמדת ספרי דת. אה, ולידיעת לפיד: השר לבטחון פנים לא יכול להגיש כתבי אישום נגד אף אחד. בשביל זה יש פרקליטות. משרד אחר.

זו כמות מרשימה של טעויות לטור אחד בן כ-800 מילה. אבל יש עוד. כמו הישראלי הממוצע, שמבחינתו יש רק תקופה היסטורית אחת – גרמניה ומזרח אירופה בין 1933 ל-1945 – ממהר לפיד להשוות את שריפת הספרים באור יהודה לזו של ברלין ב-1933. שריפות ספרים מקבילות יותר, למשל אלו שבוצעו על ידי רשויות דתיות לאורך הדורות, אינן מוכרות לו. לכן הוא סבור שהשורה ההיא של היינה, שצוטטה עד זרא, היא "נבואית". לא ממש. היינה הסתכל אחורה, לא קדימה.

אבל הטענה העיקרית של לפיד היא זו המרגיזה אותי. היא מופיעה בכותרת המאמר, והיא חוזרת בסופו: "יהודים אינם שורפים ספרים". לפיד טוען שזו "העובדה הבסיסית ביותר בתולדותינו". וזה מופיע בסוף מאמר שכולו קינה על גזענות.

ובכן, שריפת הספרים הזו מגובה הלכתית. התלמוד כבר קבע ש"ספר תורה שכתבו מין יגנז" (גיטין מה:ב'). המילה "מין", במשמעה התלמודית, היא בדרך כלל "נוצרי"; מכאן קללת המינים (שבלחץ הצנזורה, מאות שנים אחר כך, שונתה לקללת "המלשינים") שאומרים יהודים אורתודוקסים שלוש פעמים ביום. זו גם הסיבה לעובדה הבולטת ביותר בכל הסיפור, זו שלפיד מתעלם ממנה: שאף רב אורתודוקסי לא גינה את שריפת הספרים, ושהיא זכתה להסתייגות כה רפה עד שהיא דומה לתמיכה מצד מנהל מכון ויזנטל בישראל, שבעוונותיו הוא יהודי אורתודוקסי.

יהודים תמיד שרפו ספרים. לעיתים קרובות הם שרפו את ספריהם-שלהם. רבנים בצרפת הסגירו לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם ב-1232. ביאליק, במאה ה-20, עדיין מתאר איך מגורשים תלמידים מן הישיבות בשל קריאת "מורה נבוכים". לא קשה לתאר מה קרה לספר שהביא לגירוש. 'מתנגדים' השמידו את ספריהם של החסידים (אם כי שכאן ההשמדה היתה חד כיוונית, שכן החסידים קיבלו את ספריהם של ה'מתנגדים'), וספרי השבתאים נשרפו.

הרחק מעין הציבור, שומרי הגחלת היהודית ממשיכים לשרוף ספרים. בנובמבר 2007, אספו אנשי "יד לאחים"  – באותן שיטות ממש שנקט בהן אהרן – מאות ספרי ברית חדשה שחולקו בשדרות. מה קרה לספרים? הם "נאספו כדי להשמידם", בסיוע התושבים, אבל נראה שאז ×”×™×” לאנשי "יד לאחים" די טקט לשרוף אותם הרחק מעין המצלמות, כדי שלא תפרוץ שערוריה בינלאומית כזו, שתאלץ את משרד החוץ להנפיק התנצלות.

אבל מי שחי, כמו לפיד הרפורמי, בעולם מדומיין, שבו היהדות מבוייתת כמו הנצרות, ושהיא נטולת כל חלקיה הדוקרניים, מטשטש את האמת ההיסטורית. ולאחר מכן, כשהזוועה החיה של שנאת האדם ותאוות נקמה בת אלפיים מתפרצת אל פני השטח, הוא נשאר מגמגם, בלי טיעונים, ונאלץ לסגת לשקר שמוסכם רק עליו ועל מי שטרח שלא להכיר את החיה: שהיהדות היא משהו חמוד ולא מזיק, שהאלוהים שלה הוא "אהבה". מי שמאמין שיהוה, הדמון הנוקם והנוטר, הוא אהבה, אם להוציא מהקשרו את רעי לספסל הלימודים דרור פויר, יכול להאמין באותה מידה של אמינות שאלוהים הוא בורקס תרד.

בחיה התיאופאשיסטית היהודית – שאגב, הנפיקה התנצלות לצרכי "דרכי שלום", אבל כלל איננה מצטערת – צריך להיאבק. והדרך להיאבק בה היא קודם כל לדעת שמדובר בחיה, ולא באיזה משהו פרוותי שגורם לנו להרגיש טוב. לפיד, כביכול החילוני האולטימטיבי (מדובר, נזכיר, במישהו שכתב ברצינות גמורה על כך שנשמות מתגלגלות בציפורים), הוא סמל לכשלון המובהק במאבק הזה, כשלון שמקורו בנטייתם של חילונים לדמיין לעצמם יהדות טהורה, כזו שכביכול טימאו האורתודוקסים אבל בו זמנית כזו שהם לא ממש תומכים בה, כי הם חילונים.

חוקים כנגד רצח וגזל קיימים כמעט בכל האומות. מה שהחזיק את היהדות ככוח לא היה "לא תגזול" ולא "לא תרצח"; זה היה ה"גזול, רצח" שהפנתה כלפי שאר העולם, תפיסת עליונותו האינהרנטית של היהודי על אחרים. היהדות האורתודוקסית מעולם לא עברה רפורמה, איננה יכולה לעבור רפורמה; היא נשארה בתפיסת העולם של המאה החמישית, והוסיפה עליה עוד 1,500 של מרירות ושנאה. עד שלא נבין את זה, נמשיך להיות מופתעים. עד שלא נבין את זה, עד שלא נעבור את חומות הדבש הדביק של "אהבת ישראל" ו"דברי נועם", נמשיך להפסיד במלחמת התרבות הזו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.

עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.

והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.

* * * * *

וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.

כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.

ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.

הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.

אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.

* * * * *

זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.

אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.

"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".

אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.

אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.

ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.

* * * * *

שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.

אבל רב ביקש את הספרים. וזה ×”×™×” רב עם סמכות: ×”×™×” לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם ×–×” לא כל כך נורא לשרוף אותם?…

והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.

כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.

המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.

ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).

רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.

הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.

ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.

אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.

האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.

אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.

ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.

ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.

ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.

* * * * *

שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?

התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת בנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

להרג מול כסא כבודך.

ואתה את דמנו אוסף בכדים,

כי אין לו אוסף מלבדך,

ואתה מריחו כמו ריח פרחים,

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,

ומידי השותקים גם יחד.

והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?

הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.

* * * * *

ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?

מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.

ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.

אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.

כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)