החברים של ג'ורג'

ההרפתקה העיראקית של בוש קורסת, ואיתה קורסת ההשפעה הבינלאומית של ארצות הברית. מפקדי הצבא בעיראק הודו בשבוע שעבר שמתקפתם בבגדאד, שנמשכה שלושה חודשים, נכשלה: הם לא הצליחו להוריד את רמת האלימות העדתית בעיר, והם ספגו מספר אבדות כבד מאד. וכל זה קורה ערב בחירות.

בוש נטש את "stay the course” שלו, שתמיד הזכיר קצת את "לא מחליפים סוסים באמצע הנהר" של הסרט "כשכש בכלב". עכשיו הוא מדבר על adapt and win, הסתגלות לטקטיקה של המורדים בעיראק שיוביל לנצחון. לכל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של מלחמת ויאטנם, זה נראה מוכר עד כדי יאוש.

אלא שההבדלים הם לטובת ויאטנם. ג'ונסון היה הומניסט, שבאחד הדיונים התפרץ בזעם: “מה הם רוצים? מה הם רוצים? בכסף שהוצאנו על פצצות, הייתי בונה בית ספר בכל כפר! הייתי בונה להם בתי חולים! סכרים! מה הם רוצים?”. האינסטינקט של הנשיא הענק ההוא, ענק בכוחו וענק בחולשותיו, היה לבנות בתי ספר. לא להפציץ אותם. האירוניה המרה היא שהוא המטיר מוות על ויאטנם, כדי שיוכל להלחם בקרב החשוב לו באמת – המלחמה בעוני בארצות הברית. התוצאה, כמובן, היתה תבוסה בשני הקרבות.

מק'נאמרה היהיר, שמרבים להשוות אליו את רמספלד, היה מחשב אנושי אבל אנושי מאד. הוא ידע לעשות חשבון, וכשהבין בסוף 1967 שככל שהוא משחית משאבים על ויאטנם התנגדות האויב גוברת, ולא יורדת, הוא התפטר. אין ספק שהמלחמה גרמה לו סבל עצום. פחות, כמובן, מהסבל שנגרם לחיילים ששלח אל מותם ולכפריים שהרעיל ב-agent orange, אבל הוא לא היה איש ה-”stuff happens”.

וכמובן, ויאטנם לא היתה חשובה. ויאטנם לא איימה על ארצות הברית. לתיאוריית הדומינו, שגרסה שנפילת ויאטנם לידי הקומוניסטים תביא להתקפה על הוואי, לא היה בסיס.

עיראק היא סיפור אחר.

את תוצאותיה של עיראק כבר ניתן לראות בזירה הבינלאומית: לממשל בוש היתה מעט מאד השפעה על המשבר בלבנון; צרפת הצליחה לתמרן היטב מול הענק האמריקני. כשהתפוצץ המשבר הצפון קוריאני, לבוש לא היה מה לומר – וגרוע מכך, לאף אחד לא היה אכפת מה הוא אומר.

כשדיווח וולטר קרונקייט, המום, על מתקפת הטט, העיר ג'ונסון: “אם קרונקייט פנה נגד המלחמה, הפסדנו את האמריקני הממוצע". הציבור האמריקני פנה נגד המלחמה כבר בסוף 2005, ומאז שורותיהם של המתנגדים גדלות ללא הרף. שני שלישים מן הציבור מתנגדים לה כעת.

בהתחשב בכך שהצבא האמריקני מפסיד, שעיראק מתפרקת לחתיכות על פי קווי שסע עדתיים ומשפחתיים, ושהציבור האמריקני פנה נגד המלחמה בהמוניו, אפשר לומר בזהירות שסביר להניח שבסוף שנת 2007 תצטמצם משמעותית הנוכחות האמריקנית בעיראק, אם לא תחדל לחלוטין.

זו תהיה תבוסה איומה. ועיראק חשובה הרבה יותר מוויאטנם.

כשעלה האייטולה רוחאללה חומייני על ערימת גופות מתנגדיו ותפס את השלטון באיראן, הוא הגדיר שלושה אויבים: “השטן הגדול" (ארה"ב), “השטן האדום" (ברית המועצות), ו"השטן הקטן" (ישראל). בסוף השנה הבאה, יוכלו האיסלמיסטים לומר שהביסו את שני הראשונים. ומה על השלישי?

קודם למלחמה, טען בוש באוזני שליחו למזרח התיכון, אנתוני ×–×™× ×™, ש"הדרך לבגדאד עוברת בירושלים": כדי לכבוש את עיראק מבלי להצית את העולם הערבי, יש צורך להגיע לאיזשהו הסכם בין ישראל והפלסטינים. בוש לא התכוון ברצינות – הוא נוצרי אוונגליסטי ותומך ישראל נלהב – וזיני עזב את האזור מתוסכל. לימים יטען שקבוצה פרו-ישראלית בהנהגת הממשל היתה הדוחף העיקרי למלחמה.
כוחה של ארצות הברית קטן בשנה האחרונה, והוא צפוי לקטון עוד יותר בשנים הקרובות. בעשור הקרוב, לפחות, לא תעשה ארצות הברית כל צעד חשוב במזרח התיכון; ודאי לא תשלח אליו כוחות צבאיים. והתבוסה בעיראק, נצחון מוראלי מאין כמוהו לזרקאווים של העולם, תדרבן את הג'יהאדיסטים הלאה.

האם ערב הסעודית, ערש הג'יהאדיזם, תשרוד תבוסה אמריקנית? מה יהיה גורלה של ירדן, מולדתו של זרקאווי, שבה גואה לאחרונה גל ג'יהאדיסטי? האם מובארק יצליח להעביר את השלטון לבנו גמאל (“ג'ימי" בפי המצרים – לא סימן טוב), או שמא יתפסו האחים המוסלמים – הנהנים מתמיכה ציבורית עצומה במצרים – את השלטון? כסאו של מושארף מתנדנד כבר עכשיו – מה יקרה כשפטרוניו האמריקנים יובסו בשדה הקרב? אפילו בסוריה גואה החשש מפני הג'יהאדיסטים: השלטון מינה לאחרונה שורה של מופתים רשמיים, שמטרתם להיאבק בגירסה החיה של האיסלם באמצעות גירסה רשמית. זה לא כל כך הולך, ובכלל לא בטוח שבשאר מסוגל ללכת בדרכי אביו ולהשמיד עיר שלמה, במידת הצורך. מה יקרה שם כשהאמריקנים יתקפלו?

הסכנה האמיתית שבפצצה האיראנית איננה השימוש בה. אף אחד לא מספיק מטומטם, אפילו לא חמינאי, כדי לפתוח במלחמה גרעינית. אבל פצצה גרעינית מוסלמית – כזו שנמצאת בסביבה, לא זו של פקיסטן – תנטרל את הפצצה הישראלית. דימונה היתה ההרתעה מפני הסתערות כוללת על ישראל: אם יובס צה"ל בשדה הקרב, תופעל הפצצה. כשיערכו האיראנים את הניסוי שלהם, האס הזה שבשרוולה של ישראל יבוטל. וכאן רצוי לציין, שוב, שצה"ל לא ניצח ב-40 השנים האחרונות.

יש סיכוי סביר שבעוד שנתיים, תהיה ישראל באמת מדינה קטנה מוקפת אויבים. כשזה יקרה, כשיחושו האיסלמיסטים – והפלסטינים היום הם יותר איסלמיסטים מלאומנים; עוד הצלחה מזהירה של כוחותינו המזוינים – שסופה של ישראל קרוב, הם לא ירצו עוד את העיסקה הישנה של קווי 67'. הם יחושו עצמם בראשו של גל עולה.

והבעיה היא שכשזה יקרה, ארצות הברית תהיה עסוקה בליקוק פצעיה, וכלל לא במצב לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. הצלחנו לעצבן את האירופים היטב בעשור האחרון, ובכל מקרה הצבא שלהם הוא צעצוע לא מזיק; רוסיה היא מזמן מדינת אויב; ישראל תעמוד לגורלה לבדה.

וכשזה יקרה, לא נבין איך זה קרה. זה קרה, כשהעברנו את החדשות מעיראק לעמוד 17, מתחת למודעות האבל. זה קרה, כשחשבנו שאנחנו "עם לבדד ישכון", ושלמתרחש בסביבתו אין כל השפעה עליו. זה קרה, כשחשבנו שיש לנו עוד קצת זמן, שאם נלחץ עוד קצת, הפלסטינים יתפרקו.

ובכן, הם התפרקו. עכשיו, ככל הנראה, תורנו. ישראל תיפול לפני שיתחיל הקרב: כשיתחוורו יחסי הכוחות האמיתיים, כל מי שיוכל יברח מכאן. זה, אחרי הכל, האינסטינקט היהודי. ישארו כאן רק החלשים ומי שאינם מסוגלים לנוס, שלכישוריהם אין דורש מעבר לים. התהליך מתרחש כבר עשור, מסיבות אחרות – ישראל היא מדינה פונדמנטליסטית, עוינת לקוסמופוליטים החדשים, וההזדמנות לחיות במקום שקט פשוט קורצת מדי – ועכשיו הוא צפוי להיות מואץ.

הדרך לבגדאד עוברת בירושלים? בהחלט יתכן שכרגיל, בוש טעה גם כאן: בהחלט יתכן שהדרך לירושלים עוברת בבגדאד.

(יוסי גורביץ)

פרס: נמאס כבר לכתוב שהשר לפיתוח הנגב והגליל הוא פאתטי. ×–×” ידוע ומובן לכל. המשחקים הכפולים האלה – “אני לא עוסק בזה כרגע" לכתבים, תוך הסתערות בצווחות "מה יש לכם נגדי" על נציגי "ישראל ביתנו" הנדהמים – תמיד היו מנת חלקו של שמעון פרס. הם לא ראויים לציון מיוחד.

מה שאין כן ביוזמת חלם האחרונה: לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כך שהבחירה תהיה פומבית ולא חשאית. יש לה צדדים חיוביים, כמובן: אם אנחנו באמת חייבים נשיא, מותר לנו לדעת אילו ח"כים חשבו שהוא ראוי לתפקידו. זה יזריק קצת יושר לבית הנבחרים שלנו.

אבל אם יש משהו פאתטי יותר מאדם שכל כך רוצה לנצח, עד שצריך לשנות עבורו את כללי המשחק, אינני יודע מהו.

אולמרט. מילא פרס. הוא רוצה להרגיש שהוא נבחר פעם למשהו. ההתבטאות הבלתי נסלחת היא דווקא של אולמרט. כשהעלה ראש ממשלתנו הנערץ את נושא שינוי חוק הנשיא בישיבת קדימה, הוא נתקל בהתנגדות נמרצת מצד מאיר שטרית, ממלא מקום שר המשפטים.

הלז הזכיר, אפעס, את העובדה שמדובר בחוק יסוד, ושלא משנים חוקי יסוד סתם כך. אפילו אם שימון נורא רוצה. בתגובה הוא זכה להתקף קריזה מצד ראש הממשלה. לא ניתנה לו רשות הדיבור, רשף אולמרט, ואיפה נשמע שקוטעים ראש ממשלה באמצע המשפט. ובכלל, מה רע בשינוי חוקים. הרבה חוקים כבר שונו.

אין ספק שהיה לאולמרט קל יותר לגנוב את הסוס הספציפי הזה יחד עם שר המשפטים המיועד שלו, חיים רמון. אלא שרמון נמצא כעת בבית המשפט, ועל פי הפרסומים האחרונים, זו רק שאלה של זמן עד שאולמרט יצטרף אליו שם.

ואף אחד לא צייץ. ראש הממשלה רוצה לשנות חוק יסוד כדי להיענות לצורך פוליטי פרטי, ולאף אחד לא נראה שיש כאן בעיה. אף הפגנה לא התארגנה. נו, כולה חוק. מילים על נייר.

לא בטוח שלאולמרט יש את הכוח הנדרש לשנות חוק יסוד. אפילו לא עבור פרס. אולי במיוחד לא עבור פרס. אבל משתמך במסעו של האלבטרוס הפוליטי הזה, כבר החלה ההתבזות שלו. קשה לדעת מה יהיה מביך יותר: כשלון לתקן את החוק, או הצלחה – רק כדי לגלות שלרוב הח"כים אין בעיה להגיד לפרס "לא, יא לוזר" גם בפומבי.

ביילין. יוסי ביילין, אופוזיציונר בהתהוות, התנער וגילה שאבוי, אביגדור ליברמן עומד להכנס לכנסת. מיהר ביילין והודיע שלא יעלה על הדעת. לא זו אף זו: אם תמשיך העבודה לשבת בממשלה עם איווט, היא תאבד, אומר ביילין, את זכות קיומה.

מה שנכון, נכון. לעבודה אסור לשבת בממשלה אחת עם ליברמן. אין ויכוח.

אבל האדם שעשה יותר מכל אדם אחר להכשרתו של ליברמן הוא, אחרי הכל, ביילין עצמו. מי שמארח את התליין של הח"כים הערבים לארוחת בוקר, מודיע שיש ביניהם כמה וכמה הבנות, ומזמין את התקשורת כדי שתחווה את האירוע, לא יכול כעת לטעון שליברמן מוקצה מחמת מיאוס. ההתחנפות הקטנה של ביילין למרכז, ערב הבחירות, היתה מכירת נשמתו עבור כמה קולות. הבעיה היא שזה עלה למרצ בקולות, לא סייע לה. אבל זו – ויוסי ביילין בכלל – כבר בעיה של מרצ.

קשוט עצמך, יוסי, לפני שתקשוט אחרים.

לאו. אם מישהו היה צריך עוד סיבה מדוע אסור לבחור בצבוע החנף ישראל מאיר לאו לנשיאה של ישראל, להוציא העובדה שהוא לא לוחץ את ידן של נשים ושהסתבך בעבר בהטרדות מיניות – שדיים, כנראה, הוא דווקא לוחץ; הוא הסיר את תביעת הדיבה שהגיש בנושא עם בחירתו לרב ראשי – בא היום "הארץ" והזכיר לנו שהוא גם נוכל.

החוק אוסר על רבני ערים לקבל כסף תמורת עריכת חופות: זה חלק מתפקידם והם מקבלים עבורו משכורת. לאו אפילו לא יכול לומר שהוא לא ידע את זה, כי הוא כבר הסתבך בדיוק בכזו פרשה לפני תשע שנים. בעקבות ההסתבכות ההיא, רענן היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, את הנהלים.

כלומר, לאו מצפצף בגלוי על החוק, ועושה קופה נאה לביתו. מקורביו אומרים שהוא "כלל לא מתלהב לכך": מעטפות ובהן אלפי דולרים פשוט עושות את דרכן לכיסו. אה-הא. שמענו. לטענתם, הוא תורם חלק גדול מהסכום לצדקה. כנראה שהוא לא שמע על הלכת לולב גזול, ועל מצווה הבאה בעבירה.

הסיכוי שהמשטרה תגיע אליו זניח, ככל הנראה, ועל כן יש לוודא שהאיש הזה – שכהרגלם של חרדים, מציג פנים ליברליות לציבור וחשוכות הרבה יותר כלפי פנים – יתקע בתפקידו הנוכחי ולא יתקדם.

בוש. הנשיא הביזיוני ביותר של ארצות הברית הצליח, במאמץ ניכר, לשקוע עוד קצת. השבוע, הוא אמר לג'ורג' סטפנופולוס שהוא אף פעם לא תמך ב-stay the course, השארות בעיראק לא-משנה-מה.

עיראק קורסת. הגנרלים האמריקנים מדברים בפעם הראשונה על תבוסה, ומכינים את עצמם לאפשרות של אובדן בגדד. מפקד הצבא בעיראק, הגנרל קייסי, אמר היום למעשה שהשאיפה היא לנסיגה תוך 18 חודשים לכל היותר. הצבא העיראקי מתפרק לא רק על פי קווים עדתיים, אלא גם על פי חמולות. אם להשתמש במטאפורה ההיא של פאוול, הוואזה נשברה לבוש בידיים, והוא מדמם מרסיסים.

אפשר להבין מדוע בוש רוצה להרחיק את עצמו מהאמירה הזו, במיוחד ערב בחירות. במיוחד ערב בחירות כאלה. אבל עד כמה הוא חושב שאנשים מטומטמים? מה, הוא באמת חושב שאנשים ישכחו את סיסמת הבחירות שלו ב-2004? שהם יבלעו שקר כל כך גלוי?

כנראה שכן. נותר רק לקוות בעוד שבועיים, הוא יחטוף את הצליבה שמגיעה לו.

(יוסי גורביץ)

במאמר במגזין אטלנטיק בחודש ספטמבר, קרא ג'יימס פאלוז לממשלת ארצות הברית להכריז על נצחון במלחמה בטרור, ומיד לאחר מכן להודיע על סיומה. הוא ציין שהטרוריסטים מודעים היטב לכך שאין ביכולתם לנצח את המערב – ועל כן הטקטיקה שלהם היא לגרור אותו לתגובת-יתר, שתעורר עליו את זעם העולם המוסלמי, תפגע בלגיטימיות שלו, ותאלץ אותו לוותר על ערכיו.

מלחמת עיראק הצליחה לעורר את זעם המוסלמים ולפגוע באמינותה של מדיניות החוץ האמריקנית, פגיעה חסרת תקדים מאז ימי ויאטנם. ביום חמישי שעבר, אימץ הקונגרס האמריקני את הצעת החוק להקמת בתי דין צבאיים (The Military Commissions Act), והנחית את המכה הקשה ביותר על זכויות האדם בהיסטוריה של ארצות הברית.

כדי להבין את משמעות החוק, אנחנו צריכים לחזור כמה שנים אחורה, אל חוזה פאדייה (José Padilla). פאדייה, אזרח אמריקני שהתאסלם (הוא לקח לעצמו את השם עבדאללה אל מוהאג'יר), נעצר בשנת 2002 בשיקאגו. הוא הואשם בתכנון פיגועים איסלמיסטיים, ובין השאר נטען כי פאדייה עמד להשתמש ב"פצצה מלוכלכת". על אף היותו אזרח אמריקני, ולמרות העובדה שהוא נעצר על קרקע אמריקנית, הוחזק פאדייה במעצר צבאי – וזאת בהוראתו הישירה של הנשיא ג'ורג' בוש, שהורה להעבירו ממתקן פדרלי אזרחי למתקן צבאי. על פי הנחייתו של בוש, הוגדר פאדייה כ"לוחם אויב".

משלא הוגש כתב אישום נגד פאדייה, הגישה עורכת דינו בשנת 2003 בקשה לצו האבס קורפוס, היינו, לחייב את הממשלה לפרט מדוע הוא מוחזק במעצר. הממשל התחיל בסדרה של התחמקויות משפטיות – בין השאר, הוא השתמש בטענה הנלעגת שלעורכת הדין אין את מעמד הקרבה הנדרש כדי להגיש בקשה כזו – ולאחר שנתיים ארוכות של מאבק משפטי, הודיע לפתע הממשל כי פאדייה יועמד לדין בבית משפט פדרלי, ויואשם בקשר לביצוע רצח, חטיפה ופגיעה. ההסכמה הכללית היא כי שינוי עמדת הממשל נבע מכך שבוש לא רצה שבית המשפט העליון, שעמד לדון בפרשה, יקבע כי אסור לו להחזיק אזרח אמריקני כ"לוחם אויב".

כדי להבין את חשיבותו של צו הבאס קורפוס, צריך לזכור שהוא הסעד העיקרי לאדם המוחזק במעצר ללא שיוגש נגדו כתב אישום. הוא מאלץ את הממשלה להסביר לבית המשפט מדוע, בעצם, יש להחזיק בו, ומשמש כזרז להגשת כתב אישום, או שחרור. יסודו של צו ההבאס קורפוס הוא במאגנה כארטה משנת 1215. הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטור, הנחשב למתון, מחה שקבלת החוק "תחזיר את זכויות האדם 900 שנים אחורה".

ואחר כך הלך ספקטור והצביע עבור החוק. למה?

ממשל בוש הורה על שימוש בעינויים החל מסוף שנת 2001. היועץ המשפטי של הבית הלבן דאז ושר המשפטים היום, אלברטו גונזאלס, הגדיר את אמנת ג'נבה כ"שריד ציורי מן העבר" (אני מתקשה למצוא תרגום קצר וקולע לביטוי של גונזאלס, quaint). סגנו של גונזאלס, ג'ון יו, ענה בחיוב על השאלה האם לנשיא מותר להורות על עינוי לא של טרוריסט, אלא של ילדו של טרוריסט.

הרפובליקנים הפכו את העינויים לנושא הדגל בבחירות הקרובות. הם בצרות קשות והם הולכים לטעון שרק להם יש ביצים לענות את אויביה של אמריקה. זו הסיבה מדוע ספקטור לא התנגד לחוק: אסור היה להראות בקיעים בקו הרפובליקני. והחוק, כמובן, מאפשר עינויים. זו מטרתו.

הנשיא בוש מוסמך מעתה להורות על "אמצעי חקירה חריגים" כנגד עצורים, על פי שיקול דעתו. אם ירצה – ולמה שירצה? – הוא רשאי גם להגיש דו"×— על כך לקונגרס. בוש הוסמך, למעשה, להשליך עצירים לאיזה גולאג, ולענות אותם שם – על פי שיקול דעתו, שעל פי החוק החדש, אין כל אפשרות לערער עליו. לעציר אין אפשרות להבאס קורפוס; הוא לא יכול לדעת מה הראיות נגדו; אם בוש לא ירצה בכך – ולמה שירצה? – אף אחד לא ידע היכן הוא.

יתר על כן, על פי החוק החדש, כל הראיות שהושגו "באמצעי חקירה חריגים" עד לקבלת החוק יהיו קבילים בבתי הדין הצבאיים. כך גם יהיו ראיות שיושגו "ללא הפרה חמורה של אמנת ג'נבה". ממשל בוש, אגב, סבור שהטבעה-למחצה של עצירים, מניעת שינה במשך יממות, החזקת עצירים בתאים קרים במיוחד ושטיפתם בזרם מים קפוא למחצה (שיטה שהיתה חביבה על הסובייטים), השפלה מינית, איום בכלבי תקיפה – הוא סבור שכל אלה אינם "הפרה חמורה" של האמנה.

כלומר, אם החליט בוש – על פי מידע סודי, שלא ייחשף לעולם – שאדם הוא "לוחם בלתי קונבציונלי", הוא רשאי להורות על מעצרו, על העברתו למתקן סודי, על הסתרתו מעין העולם, על עינויו, על מניעת סעד משפטי בסיסי ממנו, ולאחר מכן – על שפיטתו בידי אנשים שהוא מינה, שיישענו על ראיות שהושגו בעינויים. ואם השופטים הללו – יונקים בעלי כיס מיבשת אוסטרליה, יש להניח – יחליטו להוציא את הנאשם להורג, בוש מוסמך לאשר את פסק הדין. האינקוויזיציה פעלה בצורה הוגנת יותר. כמו שאמר יפה ברק אובאמה, ככל שמתמעטות הראיות שיש בידי הממשלה נגדך, כך מתעצם כוחה.

וכמובן, בהסתמך על תקדים פאדייה, אין שום סיבה להניח שאזרחים אמריקנים לא יהיו בין אלו שייחטפו ויעונו על ידי נשיאם. רצוי להתעכב על העובדה הזו: ארצות הברית הפכה למדינה היחידה בעולם, שחוקיה מאפשרים כעת עינויים, ולמדינה היחידה בעולם המערבי, שחוקיה מאפשרים העלמת אזרחים.

13 סנאטורים דמוקרטים הצביעו בעד החוק. אני מניח שהם ימצאו תירוצים להחלטה האיומה הזו. הרפובליקנים הצליחו למלכד יפה את הדמוקרטים בשנים האחרונות בנושאי ביטחון; מאז ימי ניקסון, הצליחו הרפובליקנים להשיב אל הדמוקרטים את תווית "מפלגת הבגידה" שימיה כימי מלחמת האזרחים. ויש רגליים לסברה שמלחמת ויאטנם לא היתה מתרחשת, על כל פנים לא כפי שהתרחשה, אלמלא חרדו קנדי וג'ונסון הדמוקרטים מנחת זרועה של עיתונות הימין.

אין כל מקום לסליחה ולהבנה במקרה הזה. אחד הסנאטורים, ג'ו ליברמן, כבר העיף את עצמו מהמפלגה הדמוקרטית. כל אחד מ-13 העלובים חתם על חיסולה של מגילת הזכויות – החוק מנוגד לתיקונים הרביעי, החמישי, השישי והשמיני לחוקה – ועל זה לא יכולה להיות כפרה. יש גבול למשחק הפוליטי. האנשים האלה צריכים לעוף, בפעם הבאה שיהיו פריימריז.

במובן עמוק מאד, החוק הזה מחסל את ארצות הברית. האמריקנים נוהגים לומר, בצדק רב, שארה"ב היא תולדתה של החוקה, ובצדק רב מייחסים קדושה גם לשרידים ציוריים מן העבר שנותרו בה. התיקון השלישי, למשל, קובע שהממשלה לא תשכן חיילים בבתי אזרחים; במאה ה-18 זו היתה חובה שנואה במיוחד, היום התיקון מעורר בעיקר משיכת כתף. ובכל זאת, אף אחד לא הציע לסלק אותו.

החוקה, ומגילת הזכויות שנלוותה לה, היתה שגרירה של רצון טוב למדינה שהקימה בין אומות העולם האחרות. היא היתה מבצר, שעמד גם בימים הגרועים ביותר של ממשלי ניקסון ובוש. אנשים אמרו "כן, אבל החוקה עדיין שם. הם לא יגעו בה". ועכשיו המבצר האחרון נפרץ.

כמובן, יש עדיין סיכוי לא מבוטל שבית המשפט העליון ישליך את החוק הזה לפח האשפה של ההיסטוריה, שם מקומו. וכמובן, זמנים רעים היו גם קודם לכן: ממשלו של ג'ון אדמס חוקק את "חוק הזרים וההסתה" הידוע לשמצה, חוק שבוטל על ידי הממשל שבא לאחר מכן, זה של ג'פרסון.

הדמוקרטים נאחזים עדיין בשרידיה של תפיסת ה-bipartisanship, שגורסת שיתוף פעולה בין המפלגות. הגיע הזמן להוציא אותה לגמלאות; הרפובליקנים רמסו את הדמוקרטים כשהיו בשלטון, והגיע השעה להשיב באותה מטבע בדיוק. כשנכנס ג'פרסון לתפקידו ומצא שקודמו אדמס ערך שורה של "מינויי חצות" ערב חילופי הנשיאים, הוא ביטל את כולם. על הדמוקרטים לעשות הכל כדי שהשנתיים האחרונות של בוש יהיו גרועות מאלה של קלינטון. הממשל הזה, הגרוע ביותר מאז זה של ביוקנן, שבר את כל הכללים. הוא לא ראוי לשום הנחות.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בוש עצמו, אבי הקטסטרופה הזו. אריק שרון נהג לכנות את הנוצרי החסוד הזה "התליין מטקסס". אפילו רפובליקנים הוטרדו מחיבתו לעונש המוות, וכמה מהם יצאו כנגדו בגלוי כאשר חיקה בלעג את תחינתה של קארלה פיי טאקר (“אנא”, הוא ייבב באוזני הכתב, מדושן עונג, “אל תהרוג אותי!”), רוצחת שהורה להוציא להורג.

בספר The One Percent Doctrine מתואר בוש כמי שעודד אישית עינויים, וכמי שגילה עניין לא בריא בצד הפרקטי שלהם. החוק החדש מאפשר לו לענות כאוות נפשו – ואולי אפילו יחזיר אותו לימיו הטובים כתליין, אם יחליטו השופטים שימנה על הוצאות להורג. קשה להתחמק מן המחשבה שכאשר אושר החוק הזה, עבר חיוך של עונג על פניו.

בן לאדן נחל נצחון גדול, אולי סופני, בשבוע שעבר. כל כך הרבה תלוי עכשיו בבחירות נובמבר.

(יוסי גורביץ)

בישראל נשמעים לאחרונה קולות המזהירים מפני קרבת-יתר לממשל האמריקני הנוכחי: מעולם לא ישבו בבית הלבן אנשים שהיטיבו כל כך להמאיס עצמם על העולם. כשביקר סגן הנשיא צ'ייני לאחרונה בארמון באקינגהאם, קיבלה התזמורת המלכותית את פניו בנגינת "המארש הקיסרי" מתוך "מלחמת הכוכבים" – המוזיקה של דארת' ויידר. ובריטניה היא בעלת ברית נאמנה. הממשל מחשב את קיצו לאחור – העולם ינשום לרווחה בינואר 2009, יהיה אשר יהיה המנצח – אבל עצם הקרבה אליו מקרינה עוינות גם לעבר ישראל

חדי עין מבין המשקיפים הצביעו על כך שתפישות צבאיות אמריקניות חלחלו לצבא הישראלי, שאימץ אותן ללא מחשבה: מתקפת האוויר שבה נפתחה המלחמה האחרונה בלבנון דומה באופן חשוד ל"הלם ואימה" של תחילת המלחמה בעיראק. אבל "הלם ואימה" הופעל נכון: הוא כוון כנגד צבא קונבנציונלי, בעל שדרת פיקוד, מפקדות, מרכזי תקשורת וציוד. הגירסה של חלוץ הופנתה כנגד החיזבאללה, והיתה יעילה הרבה, הרבה פחות. אם "הלם ואימה" הביאה לכך שכמעט ולא היו קרבות קרקע בין אמריקנים ועיראקים, הרי שבלבנון, אחרי כל האש ותמרות העשן, החי"רניקים והשריונרים עדיין היו צריכים לעשות את רוב העבודה.

אבל חלחול הרעיונות היה דו-סטרי – וישראל הצליחה להשחית את ארצות הברית בנושא קריטי מאד: עינויים.

"אינני יודע אם תקבלי מכתב ×–×”. מחר אוצא להורג באשמת כישוף וברית עם השטן. אני נשבע לך, בתי, שאין אמת בכל ×–×”. הם לא מפסיקים לענות אותך עד שאתה אומר מה שהם רוצים שתגיד … זכרי אותי כאדם ישר.”

— מכתבו של אחד מנרצחי ציד המכשפות הגדול

החוק הרומאי התיר לענות עבדים כדי להוציא מהם הודאות. עינויים נחשבו לעונש בלתי ראוי לאדם חופשי. אבל משעה שהותרו, הם הרעילו את כל הסביבה המשפטית, והקיסרים כבר עינו אזרחים ללא מעצור; על דומיטיאנוס נאמר שהמציא את השיטה היעילה ההיא, העלאת מבושיו של הנחקר באש. הודאה שהוצאה בעינויים נחשבה, על כן, לחוקית ברוב שיטות המשפט האירופאיות. בעידן שבו מדע החקירה עוד לא נולד, ההודאה היתה מלכת הראיות, והעינויים היו הכלי בהא' הידיעה לסחיטת הודאה.

באנגליה נאסרו העינויים, והודאה שנגבתה באמצעותם היתה בלתי חוקית. על כן היה צורך לטשטש את השימוש בהם, ועל כן היו האנגלים מחלוצי שיטת העינויים היעילה ביותר: tormentum insomniae, מניעת שינה מן הקורבן עד שיישבר ויודה בנדרש ממנו. זו שיטה איטית מאד – היא דורשת לפחות יומיים, לעיתים שלושה ואף ארבעה – אך יש לה יתרון משפטי בולט: היא איננה מותירה כל סימנים על גופו של הנאשם.

הזוועות של ציד המכשפות הגדול, במהלכו עונו עשרות אלפים והודו בפשעים שלא ביצעו, שכנעו את החוקרים והמשפטנים שהעינויים הם שיטה גרועה מאד להגיע לחקר האמת. בסוף המאה ה-17, אפילו האינקוויזיטורים, במסמכים פנימיים, החלו לפקפק ביעילותם. המאה ה-18 הציגה אותם כזוועה שהם, ובמאה ה-19 הם הפכו לתועבה.

המאה ה-20 הפכה את המגמה. קיהוי החושים שבעקבות הטבח הגדול שהיה מלחמת העולם הראשונה, והבוז לאדם שהיה כה טבוע בלניניזם, איפשרו את הקמת הצ'קה, שהשתמשה בעינויים מראשיתה. תחת סטאלין, הגיע טירוף העינויים למימדים שלא נודעו קודם לכן, או לאחר מכן. מיליוני בני אדם עונו, והודו בקשרים שלא היו, במזימות שלא נחרשו מעולם, בפשעים שלא נזממו. הנאמנים שבאזרחים הודו בבגידה, וברית המועצות צללה לתוך חשכה של ציד מכשפות.

בין המעונים ×”×™×” מנחם בגין, חייל פולני שנשבה על ידי חיילי סטאלין, כשזה ×”×™×” עדיין בעל בריתו של היטלר וחילק עמו את פולין. הוא תיאר את עינוי השינה כך: “רוחו של האסיר עייפה עד מוות, רגליו בלתי יציבות, ויש לו רק תשוקה אחת: לישון, לישון רק מעט, לא לקום, לשכב, לנוח, לשכוח… כל מי שחווה תשוקה זו יודע שאפילו הרעב והצמא אינם משתווים לה".

לימים, כשיהיה בגין ראש הממשלה, הוא יזמן ללשכתו את אברהם אחיטוב, ראש השב"כ, ויורה לו להפסיק מיד את כל העינויים שבהם נוקט ארגונו. אחיטוב מחה: “אפילו לא סטירת לחי?”. “אפילו לא סטירת לחי, וזו הוראה", ענה בגין. אחיטוב הבטיח לציית.

הוא שיקר.

השב"כ הוא ארגון קטן. (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא מונה רק 500-700 עובדים במשרה מלאה, ומספר זה כולל את הצוות המנהלתי של הארגון. מספר החוקרים קטן, מלאכתם מרובה, השעון ולעיתים גם הפצצה מתקתקים.

כתוצאה מכך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל השב"כ לענות. זו שיטה מהירה יותר מאשר חקירה אמיתית, שהיא מאבק מוחות, ונגד הטרוריסטים המאד לא מתוחכמים שפעלו אז בשטחים הכבושים, היא גם הביאה תוצאות. כתוצאה מכך, השחיתו העינויים את הארגון: חוקרים מוכשרים עזבו, סדיסטים התחילו לחפש שם עבודה, ויכולת החקירה – להבדיל מיכולת הוצאת ההודאה – התדרדרה.

בעקבות פרשת קו 300 ופרשת נאפסו – בה אולץ בעינויים קצין צ'רקסי נאמן להודות ×›×™ הוא מרגל של אש"×£ – הוקמה ועדת השופט לנדוי. הוועדה מצאה ×›×™ אנשי השב"×› העידו עדות שקר באשר לאמצעים בהם השתמשו באלפי משפטים, אך למרות זאת אישרה שימוש בעינויים מוגבלים – “לחץ פיזי מתון" – בחקירות בהן הנחקרה ×”×™×” מודע ל"פצצה מתקתקת"; היינו, ידע על קיומו של פיגוע העומד להתבצע, ועל כן ×”×™×” צורך בהוצאת מידע באופן מהיר במיוחד.

ה"פצצה המתקתקת" הוא טיעון החביב על מענים ברחבי העולם. בפועל, כאשר אתה מתחיל לענות אדם, לעולם אינך יודע אם הוא אכן מחזיק במידע על פצצה מתקתקת. למעשה, עינויו של אדם במקרה כזה מסוכן במיוחד: הוא עשוי, כדי להפסיק את הכאב, למסור מידע שקרי, שבבדיקתו תבזבז זמן יקר. ואף על פי כן, הטיעון התקבל – וכמובן, נעשה בו שימוש במקרים שבהם לא רק שלא היתה פצצה מתקתקת, גם ספק אם היה פתיל. משעה שעינויים הם זמינים, הם הופכים לברירת המחדל.

בג"צ אסר בשנת 2000 באופן גורף על שימוש בעינויים. ומאז, ראה זה פלא, שיעור ההצלחה של השב"כ רק עולה ועולה. תחילה, ניסה הארגון לעקוף את האיסור על ידי שימוש במשתפי פעולה: הוא היה מכניס את המיועד לעינוי לתא ובו משתפי פעולה, שהיו מכסחים לו את הצורה. לאחר זמן, חדל גם מכך.

מעט מאוחר מדי.

בנובמבר 2001 מצא עצמו ממשל בוש במצב גרוע עוד יותר מזה של השב"כ לאחר מלחמת 67': המון עצירים, ומספר אפסי של חוקרים דוברי ערבית, פרסית או פשטונית. יתר על כן, המשאבים המצומצמים של דוברי הערבית נדרשו גם במחלקות ההאזנה.

התשובה, כמובן, היתה עינויים. תחילה, על פי שיטתו המאוחרת של השב"כ, העבירו את העצירים למשטרים שאין להם בעיה לענות אנשים: מצרים, ירדן, סוריה. זמן קצר לאחר מכן, הותרו עינויים במפורש, בהוראתם של רמספלד ובוש – וזאת בניגוד מפורש לחוק הפדרלי.

עצורים הועברו לגוואנטנמו שבקובה, ובאופן מחריד יותר גם לכלא הידוע לשמצה מתקופת סדאם, אבו גאריב. לאחר מכן, מאפס מקום וממחסור בחוקרים, גם למזרח אירופה – שם שמחה המשטרה החשאית לפתוח מחדש גולאגים שנסגרו עם קריסת הקומוניזם. בשל העבירה על החוק, ובשל החשש שהעצירים יקבלו סעד משפטי, הקפיד ממשל בוש לבצע את הזוועות שלו מחוץ לגבולות ארצות הברית: נראה אותך עותר לבית המשפט העליון הסורי, יקירי.

העינויים, כמובן, לא עבדו. טרוריסט בשם אל ליבי מסר, תחת עינויים, מידע מפוברק לחלוטין על תכנית הנשק להשמדה המונית של סדאם, וקידם בכך את הפלישה לעיראק. אחרי הכל, איך יכלו החוקרים לאמת את דבריו? נחקר אחר, אבו זבדיה, היה בעל אישיות גבולית – ומשהחלו לענות אותו, הוא החל להזות קנוניות שלא היו, מזימות שלא נבראו, מתקפות שלא תוכננו ופצצות שלא הוטמנו. כמו ברית המועצות של סטאלין, החל הממשל האמריקני לפרכס, ולהשקיע משאבים יקרים במרדף אחרי הרוח.

במשך שנים, נשמר קשר השתיקה. נאמר רק שהאמריקנים מקבלים יעוץ בחקירה ממומחים ישראליים. לאחר מכן, החלה הפרשה להתפוצץ: תחילה פרשת אבו גאריב שנחשפה בניו יורקר, ולאחר מכן חשיפת הגולאגים של הוושינגטון פוסט.

התותח הכבד של הניאו שמרנים, צ'ארלס קראוטהמר, נחלץ לסייע. הוא כתב ש"הדבר המפלצתי הוא שעינויים עובדים לפעמים" – והביא, כמובן, את הדוגמא הישראלית כראיה לכך שלפעמים יש לענות. בוויכוח הפנימי בארצות הברית על עינויים, בו דומה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגת העינויים, טוענת מפלגת השלטון לזכותו של הנשיא לענות אנשים על פי שיקול דעתו. ואולי טוב שכך; אולי טוב שהמערכת המשפטית טרם טומאה בעינויים; כי הנסיון הישראלי מורה שהכנסת שופטים למעגל המחליטים מטמאת גם את שיקול דעתם, כפי שהפגין בג"צ שוב ושוב.

מקובל לומר שכל דבר שמצליח בארצות הברית מגיע לישראל תוך עשור. יש לקוות שבכיווון ההפוך המהירות רבה יותר: שהאמריקנים ילמדו מהנסיון הישראלי – שעינויים אינם עובדים – עוד בטרם יחלוף העשור. יש לקוות שיפגינו הבנה זו כבר בבחירות הקרובות, בנובמבר. שכן במלחמה כנגד העריצות, מלחמה שאנו שרויים בה למרות כל בלבולי ממשל בוש, אסור לצד החופשי לנקוט בעינויים; אם עשה כן, העניק לאויב נשק רב עוצמה, והרחיק מאד את יום נצחונו שלו. לא ננצח את אוסאמה ואת זרקאווי בשיטותיהם-שלהם; וכמו שאומר הפתגם השחוק אך נכון של ניטשה, הלוחם במפלצות ייזהר לבל יהפוך למפלצת בעצמו.

(יוסי גורביץ)