החברים של ג'ורג'

זה התחיל עם חוק קק"ל, שהיה מיועד להשליך סוף סוף את קליפת ה"יהודית ודמוקרטית" מעל ישראל, ולהבהיר סופית מי בעל הבית ומי נמצא כאן בחסד ולא בזכות, חסד שעשוי להפסק ללא התראה.

 

זה נגמר השבוע, כשרוב מוחלט בוועדת הבחירות פסל את שתי המפלגות הערביות שהצליחו להכנס לכנסת מלהתמודד בבחירות הקרובות. אי אפשר עוד להעמיד פנים שיכול להיות דבר כזה, מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. באותה הזדמנות, הגיע להפסיק להעמיד פנים שאפשר לדרוש מהציבור הערבי נאמנות למדינה יהודית, או נאמנות מצד דמוקרטים בכלל לישראל.

*           *            *            *            *

 

כמה נלעג ×”×™×”, לאחר מעשה, איתן כבל, כשהסביר מדוע החליט להתעלם בבוז מהחלטת סיעתו ולהצביע בעד פסילתן של שתי מפלגות: "נכון שאמרנו מראש שלא נפסול, אבל ההתרסה של ×—"×› זחאלקה, שאמר בנאומו שהוא עומד בקשר עם [העבריין הנמלט עזמי -יצ"×’] בשארה הביאה אותי לחשוב שיש גבול גם להתרסה ולבוטות… מותר לי שתהיה לי אמירה, גם אם אני יודע שהדבר לא יעמוד בבג"צ ובצדק [הדגשה שלי – יצ"×’] משום שאין תשתית ראייתית להחלטה. למרות זאת מותר לי שתהיה לי זכות הצעקה".

 

בוא נראה. איתן "הייתי מטר שבעים!" כבל בעצם הודיע לכלל הציבור, ראשית כל, שהוא אדם אימפולסיבי שהחלטותיו השקולות עפות מהחלון ברגע שדבריו הצפויים למדי של חבר כנסת אחר עולים לו על הסעיף; שנית, שהוא עבריין שלוקח לעצמו במודע סמכות שלא כחוק ובניגוד לצדק; ושלישית, שהוא עושה תרגילים פוליטיים ושהוא מצפה שבג"צ יאבד עוד מסמכותו המוסרית וינקה אחריו את החרא.

 

תמיד קל היה לרדת על כבל. זו לא הנקודה. הנקודה – בעצם, כמה נקודות – היא שמפלגתו של כבל הצביעה איתו; שרוב מוחלט של יהודי ישראל, באמצעות נציגיהם הנבחרים, אמר לתושבי ישראל הערבים שהם יכולים לשכוח מדו קיום ובעצם, שיתחילו לארוז את המזוודות; שהפוליטיקאים בנוסח כבל הם-הם אלה שמאלצים את בג"צ להכנס לתחום הפוליטי; שכבל הוא פוליטיקאי מתחיל, שלא הבין שההימור שלו, הצבת השמאל הציוני מאחורי ההחלטה הזו, מקשה על בג"צ לבטל אותה -  ושבהחלט יתכן שההימור שלו ייכשל.

 

כלומר? כלומר שלא בטוח שבג"צ יבטל את הפסילה, ולא בטוח שאם הוא יבטל אותה – יישמעו לו.

 

*           *            *            *            *

לפני שבוע – התותחים רעמו, איש לא הבחין – אישר בג"צ פשע מלחמה קטן: הוא הרשה להרוס (סליחה, "לאטום באופן השקול להריסה") את בית משפחתו של עלא א דים, שחיסל את תלמידי ישיבת מרכז הרב. דוק: הוא לא הורה על הריסת "בית המחבל", כפי שדוברי הימין וצה"ל התייחסו לכך, אלא על הפעלת ענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו.

 

רגע, רגע, יאמרו לי: האנשים האלה הניפו דגלי חמאס וחיזבאללה, שזו עבירה על החוק. יכול להיות. אין סיבה עלי אדמות לקבל את עדותה של המשטרה ללא חקירה ובדיקה. אם בוצעה כאן עבירה על חוקי ההסתה, יובאו נא האנשים הללו לדין: יועמד להם קטגור, הם ימצאו להם סניגור, יועלו ראיות, יתנהל דיון. והיה ויורשעו בדין, יקבלו את עונשם כדין.

 

אבל לא ×–×” מה שקרה כאן. קצין צבאי הוציא צו – על פי תקנות שעת חירום – ומכוחו מוחרב הבית. בתקנות – סעיף 119 (1) – נאמר כך: "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לזכות ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע, שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה כל כלי יריה שלא בחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו, או נורו באופן אחר פצצה, רימון יד או כל חפץ נפיץ או או מבעיר שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר שכונה או רחוב, שמהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית משפט צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הנמצא בבית…"

 

ובכן, על פניו נראה שאין עילה להחרבת הבית אפילו לטענת הצבא. הירי לא בוצע מתוך המבנה, או אפילו בקרבה אליו. התושבים "לא עברו או ניסו לעבור" על חוקי המדינה בקשר לשימוש בכלי נפיץ; מי שעשה כן כבר מת. התקנה הזו גם לא מתייחסת להנפת דגלי אויב. ועדיין בג"צ אישר לצה"ל להחריב מבנה של אנשים לא מעורבים, על סמך תקנות לשעת חירום שהוגדרו על ידי משפטן מובהק כמנחם בגין כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – וזאת בתחום שמוגדר בחוק הישראלי (ירושלים המזרחית) כחלק ממדינת ישראל גופא. אגב – המפקד הצבאי שחתום על הצו? מדובר באלוף פיקוד העורף.

 

כלומר, מול לחץ ציבורי כבד, בג"צ התקפל והניח לבהמה הירוקה להפעיל ענישה קולקטיבית – צעד שהוא מנוגד לאמנות ×–'נבה – כנגד בני משפחה. בג"צ – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – קבע שלאלוף פיקוד העורף יש סמכות להחריב מבנים בישראל ולהעניש אנשים ללא משפט. האנשים האלה, כמובן, לא בדיוק אנשים; הם לא יהודים. קשה להעלות על הדעת, למשל, שבג"צ ×”×™×” מאפשר לעלוב הפיקוד לפוצץ את בתיהם של רוצחיו של החייל נידאל מנסור. מדובר ביהודים כשרים, אחרי הכל. ישראל גם לא פוצצה את ביתו של ברוך גולדשטיין, לא פיזרה את סוכת האבלים שלו, ולא עצרה את המשתתפים בעוון הנפת דגלים של ארגון טרור (×›"ך), וזאת למרות שביתו של גולדשטיין נמצא במובהק באזור שיפוט צבאי. ביתו של אף טרוריסט יהודי לא הוחרב. רחמנות לטרור יהודי היא מסימניהם המובהקים של שופטי ישראל.

 

ישנן ראיות נוספות למכביר באשר לכך שבג"צ נוטה לאשר, כמעט כחותמת גומי, את החלטות מערכת הבטחון. ישנם מקרים חריגים שבהם אי החוקיות של פעולות הבהמה זועקת לשמיים, אבל גם אז, בג"צ נדרש לשנים ארוכות מאד של התחמקות בטרם יתערב: החלטתו בנושא "נוהל שכן", שאסרה על חיילי צה"ל להשתמש בפלסטינים כמגנים אנושיים, הגיעה לאחר שלוש שנים תמימות. וזה לא היה נושא מסובך במיוחד.

 

ואיך ינהג עכשיו בג"צ, כשמגיעה אליו – בעצם ימי לחימה – עתירה כנגד החלטה שנתמכת על ידי חלק ניכר מהציבור, החלטה כה פופולרית שאפילו השופט העליון ריבלין, יו"ר ועדת הבחירות, נמנע מלהצביע נגדה? האם בג"צ יעיז להרים גרזן על מעמדו המתרופף בציבור ויזכיר לאסופת הפראים היהודית את דבריו של אלתרמן על תופיק טובי ש"ככל צירי הבית, גם טובי יושב בו מכוח המשטר"?

 

אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו. אם יעשה כן, יאבד את כוחו ויאבד את יכולתו העתידית לעשות את תפקידו. בניגוד לאגדה שהם מפיצים על עצמם – אגדה הכרחית, אולי, אבל אגדה – שופטים קוראים עיתונים, והם לא לגמרי חסינים לדעת הקהל. הרבה מההחלטה תלוי בזהותם של השופטים: אם אדמונד לוי ואליוקים רובינשטיין יהיו בהרכב, לא קשה לחזות את התוצאה. אם יורשה לי ניחוש, הם יאשרו את פסילת בל"ד ויפסלו את פסילת רע"מ-תע"ל. אמנם, יש תקדים לאי-פסילתה של בל"ד, אבל יש גם תקדים נגדי – זה של אל ארד משנות השישים, שהאידיאולוגיה שלה מזכירה מאד את בל"ד. אם זה יקרה, האשמה תחולק במידה שווה בין זחאלקה, שאמר בנאומו המתריס שהוא נמצא בקשר עם בשארה, ובין כבל, שהחזיר את מפלגת העבודה לימי המשטר הצבאי.

 

אבל אם בג"צ אכן יאשר את פסילת בל"ד, מעמדו הציבורי הוא הדבר האחרון שיעניין אותנו: הוא יאשר בכך את פתיחתה של מלחמת אזרחים ישראלית, בנשלו חלק גדול מאזרחיה המנוכרים ממילא של המדינה מזכותם לבחור את נציגיהם. סימנים לכך כבר ראינו, כשהתחיל זחאלקה לדבר על "פרלמנט נפרד".

 

יתר על כן, מערכת בחירות בלי מפלגות ערביות צריכה להעמיד בסימן שאלה את ההשתתפות בה: היא דומה מדי – דומה, לא זהה – לבחירות במדינת האפרטהייד דרום אפריקה. זו תהיה מערכת פוליטית שבמידה רבה ניטלה הלגיטימיות שלה, שמזכירה מאד את איראן, שגם בה מתמודדות רק מפלגות שאישר המשטר.

 

*           *            *            *            *

ישנה, למעשה, אפשרות גרועה יותר: שבג"צ יבטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית – אבל שזו תחליט לצפצף על החלטת בג"צ. כלומר, תורה שלא להציב בקלפיות את פתקיהן של בל"ד ורע"מ-תע"ל.

 

הסבירות של התרחיש הזה נמוכה יותר. אמנם, צה"ל התעלם בבוז מהחלטת בג"צ שהורתה להניח למספר מצומצם של עיתונאים להכנס לרצועה, אבל הבהמה תמיד היתה כאן מעל לחוק. קשה לראות את הליכוד, קדימה והעבודה תומכים בהחלטה לכופף את בית המשפט.

 

אבל זה יכול לקרות. אנחנו כרגע בשיאה של התלהמות חסרת תקדים. אם ליברמן יצעק מספיק חזק, יכול להיות שכבל יתקפל שוב. ובקדימה יש סוסים טרויאניים שנאמנותם לעקרונות דמוקרטיים, אם הם יודעים מה הם, מוטלת בספק. זה יכול לקרות.

 

ואם זה יקרה, אם ההימור המטומטם של כבל יתפוצץ לו בפרצוף, מומלץ לכל אדם שפוי לארוז ולהשאיר את המקום המקולל הזה לאנשים שמגיע להם לחיות בו. אם זה יקרה, ישראל תאבד את זכותה לבקש נאמנות מתושביה. משטר כזה, תיאוקרטיה יהודית, צריך יהיה להפיל – גם במחיר התערבות צבאית זרה. והעובדה שמשטר כזה הוא הרצוי בעיני רוב מוחלט של הציבור היהודי, צריכה לפקוח את עיניהם של אלו הסבורים שההלחם "יהודית ודמוקרטית" הוא אפשרי. אם יהודי בביתך, בלתי אפשרי כמעט להיות אדם בצאתך.(עדכון: שווה מאד לקרוא את הפוסט המופתי של נעמה כרמי בנושא. הנה דוגמה לאופן שבו מחליפים הבלוגרים את העיתונאים).

 

(יוסי גורביץ)

אני קורא לאחרונה שוב את הספרון המועיל מאד של כריסטופר היצ'נס, Letter to a Young Contrarian, והגעתי בו לקטע צובט-לב. היצנ'ס מתייחס למאבקו האמיץ מאד של אמיל זולא בפרשת דרייפוס; ה"אני מאשים" היה רק שיאו של מאבק ארוך זה. זולא כתב לאומה הצרפתית שורה של מכתבי תוכחה נוקבים.

 

באחד מהם – תרגום שלי מהתרגום האנגלי שמביא היצ'נס – הוא מתייחס לאנטישמיות ככלי גיוס נואש של הקתוליות בשעתה האפלה ביותר, זו שלאחר 1869, שעה "שהכנסיות ריקות מאדם", ואומר ש"כאשר העם הצרפתי יהפוך לעם של פנאטים ומענים, כאשר נדיבותם ואהבת חירויות האדם שלהם, שנקנו במאמץ כה רב, ייעקרו סוף סוף מליבם, אז יעשה ללא ספק אלוהים את שלו".

 

זולא כותב בשעתה הקשה ביותר של הרפובליקה, כשהיא מתנדנדת על סף מלחמת אזרחים, כשכוחות השחור במלוא המובן של המילה קושרים נגדה ומסיתים נגדה ללא הרף – והוא מזכיר לצרפתים שהם יכולים להיות גם אחרת. שלצרפת יש גם צד אחר, אמנם צעיר ביחס אבל בהחלט ראוי לגאווה.

 

ולא יכולתי לחשוב על כך שטקסט כזה לא יכול להכתב בעברית. הליברליות הישראלית צעירה הרבה יותר, וכל קיומה תלוש. מקורו בקבוצה קטנה ודחויה של גולים מגרמניה הוויימרית, שאת הלפיד שלהם תרים בתחילת שנות השבעים שולמית אלוני, ותנסה ליצוק תוכן אמיתי לאותו מסמך שקרי, מגילת העצמאות.

 

הישראלים לא יכולים להתהדר בנדיבותם; מעולם לא היו נדיבים. הם לא יכולים להתבונן אחורה בגאווה אל מסמך כמו הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, כי כל מדינתם נבנתה על עושק ומרמה. החותמים על המסמך ההוא במאי 1948 כלל לא התכוונו להעניק את שוויון הזכויות שהבטיחו. המילים היו ריקות, מיועדות לאזני ארגון האו"ם הצעיר, מיועדות להבטיח לו שישראל תקבל על עצמה את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

 

פנאטים ומענים – האם לא כך היו הישראלים היהודים מראשיתם? האם אין הציבוריות הישראלית כולה ים מבעבע של פנאטיות, הנשענת על תפיסות ואישים שהיו גורמים לפיוס התשיעי להיראות רדיקלי כקארל מרקס? האם לא היתה ישראל, כולה, מראשיתה, סקציה קנאית הנשענת על התפיסות שדחה זולא במפגיע – תפיסות של קהילת-דם "אורגנית", רומנטית, שלזר אין ולא יכול להיות מקום בה?

 

הוואתיקן מחה אתמול על הריסת שביל גישה לכנסיה בכפר הגזול איקרית. צה"ל פינה את התושבים מהמקום ב-1950 בתואנות שווא, הבטיח להם שיוכלו לחזור אליו, ומשפונו – החריב את הכפר, שאדמותיו חולקו ליהודי הסביבה.למרות שורה של פסיקות של בג"צ, לא הוחזרו העקורים לאדמתם. הותר להם לבקר בכנסיה, ונבנה אליה שביל גישה.מועצת הגזלנים המקומית, בחוצפתה, הורתה להרוס את השביל בטענה שהוא לא קיבל אישור בניה. בג"צ הורה למנוע את ההריסה. המועצה צפצפה, הרסה, ואחר כך טענה שלא קיבלה את הצו. קשה לי להאמין שמישהו מחבר הרוצחים-ויורשים של "המועצה האזורית מעלה יוסף" יעמוד לדין על כך.

 

בירעם ואיקרית מוכיחים, פעם אחר פעם, על איזה שקר נוצץ בנינו כאן מדינה. לכאורה, מדינת חוק; אבל בית המשפט שלה ניסה ארבעים שנה להחזיר גזלה לבעליה, נתקל בחומת הדם-והאדמה היהודית – עילת קיומה האמיתית של מדינת העושק שלנו – ואז הרים ידיים. הממשלה, כמובן, היתה ונשארה בצד הגזלנים.

 

גם פרשת דרייפוס משלנו היתה לנו: פרשת עיזאת נאפסו, קצין צ'רקסי שהואשם לשווא בריגול והודה תחת עינויי איש השב"כ – ויקיר חוגי מפלגת העבודה – יוסי גינוסר. הציבור הישראלי הוכיח נטיות אנטי-דרייפוסאריות מרשימות, ורובו המכריע תמך בגינוסר ובחבריו לרצח בקו 300; למעשה, ניתן לטעון במידה רבה של בטחון שפרשות נאפסו/קו 300 מהוות את קו השבר ביחסו של הציבור הישראלי למערכת המשפט; שם זרע הגביזוניזם-פרידמניזם של היום. והפושעים? בצרפת, הזייפן העיקרי התאבד, הפושע האמיתי – המרגל שדרייפוס הורשע במקומו – נאלץלהמלט מהמדינה, ושמם של האחרים נהרס ללא תקנה. בישראל הם קיבלו חנינה ללא משפט, והאיש שרוצץ באבן את מוחותיהם של שני אנשים כבולים, אהוד יתום, צפוי לשוב לכנסת בקרוב.

 

פנאטים ומענים, אכן. וכמו אצל מפליליו הזייפנים של דרייפוס, אצטלת "הבטחון" משמשת כסות דקה לשנאת האחר, לרומנטיקה של דם ואדמה, ולתפיסה של מדינה השייכת רק לבני דם אחד ודת אחת. לזולא היתה המהפכה והצהרת זכויות האדם. מה יש לנו?

 

(יוסי גורביץ)

 

יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".

 

– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע ×”×–×” נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.

 

הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.

 

לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.

 

כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.

 

ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.

 

איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?

 

התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.

 

הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.

 

*           *            *            *            *

 

זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.

 

קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט -  העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).

 

חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.

 

מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.

 

אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.    

 

אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.

 

מי היו המהגרים?

 

*           *            *            *            *

 

בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.

 

רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.

 

התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.

 

התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.

 

הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.

 

*           *            *            *            *

 

והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.

 

וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את

 

חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!

חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!

אים, משנאי? אכריעם לטבח,

השמד השמידם! אכלם, אכריתם,

אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….

חרב-גאוותי מדמם אשכירה,

ארחץ פעמי בדמי חלליהם…

 

ידע היטב ש:

 

שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?

אן הוליכוני שולל עשתונותי?…

חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!

עבדות ניצחת אין-איל שמתני,

דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.

עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.

 

והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:

 

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

 

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

 

אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית -  השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.

 

היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.

 

ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!

 

האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.

 

*           *            *            *            *

 

ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.

 

נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.  

 

השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.

 

ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

לפני כשנתיים ראיינתי את דב חנין, כחלק מפרויקט הבחירות של נענע. אני לא זוכר הרבה מהראיון ההוא, אבל אני זוכר שהופתעתי מהרצינות – מהאימה – שבה התייחס חנין לאביגדור ליברמן.

לא לקחתי את ליברמן ברצינות, לא אז ולא עכשיו. הבריון תוקף-הילדים ×”×–×” תמיד נראה בעיני כמו בלון מנופח, דיקטטור-פח. חשבתי שפרשת אסתרינה טרטמן חיסלה אותו. הוא, ואסופת העלובים שלו, נראו כמו נסיון לשתול בישראל את "נאשי" של פוטין, ואולי יש לזה סיכוי בקרב המהגרים הרוסים המבוגרים, אבל לא בשום מגזר אחר. במיוחד כשהפער בין הרטוריקה של ליברמן ובין הרקורד שלו רחב כל כך. וחוצמזה, התולעת בחקירות נצחיות וגם ההתנהלות הפוליטית שלו מושפעת מהן – ההתפטרות שלו מממשלת אולמרט, לאחר שלא השיג בה דבר, באה לאחר שבתו נחקרה בחשד ששימשה כצינור להלבנת כספים אליו.

אני לא יודע מי אחראי להעברת הכספים – ולא, אני לא קונה שילדה בת 21 הרימה כמה מיליונים כתוצאה מייעוץ חקלאי של אביה – אבל חשבתי שזה יחסל אותו גם בציבור הרוסי, שב-15 השנים מאז שהחל להשפיע על הפוליטיקה הישראלית נע כתזזית ממפלגה למפלגה, נוטש אותן אחת אחרי השניה. וליברמן, שהציל את אולמרט מנפילה אחרי המלחמה, הרי לא השיג דבר למען הציבור 'שלו'.

אבל יש לו חוש פוליטי טוב. הוא מזהה טרנדים מצליחים מקילומטרים. הוא הלך בכל הכוח על רעיון גירוש ערביי ישראל, בשלל צורות. וזה מצליח. אוי, כמה שזה מצליח!

* * * * *

האימה של חנין במקומה. רוב מוחץ, בלתי מעורער, של 75% מהציבור אמר השבוע לערוץ הכנסת שהוא תומך בסוג כזה או אחר של טרנספר. לא כל מה ש-75% מהציבור רוצה, הוא גם מקבל – בשנות התשעים עמדה התמיכה בגיוס חרדים לשירות צבאי על כ-90%, ומה יצא מזה אנחנו יודעים – אבל מתקבל הרושם שמחסום אחרי מחסום נופל בפני הטרנספר.

מלחמת האזרחים של 1947-1948, שהוכרעה בטרם פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה, השאירה את הציונים עם מספר גדול של לא-יהודים (כפי שכונו רשמית עד שנות השבעים) לא רצויים. התחושה הציבורית היתה שהמשימה, הגירוש, לא הושלמה.

אחרי הטרנספר הגדול באו הטרנספרים הקטנים. הגירוש מאשקלון ב-1950, בירעם ואיקרית. אז, פחות או יותר, זה נגמר: הציונים הבינו בחוסר רצון שמה שלא הושלם ב-1948, כבר לא יושלם.

ולכן הוקם הממשל הצבאי. עד 1966, חיו אזרחי ישראל הערבים באנומליה חסרת תקדים: הם היו אזרחים והיתה להם זכות הצבעה – נסיון למנוע אותה ×”×™×” כנראה מביא לגירושה של ישראל מהאו"ם – אבל בו זמנית הם היו כפופים לכוחות כיבוש. בספרו המופתי, "ערבים טובים" (עברית, 2006), הראה דר' הלל כהן איך הטכניקות שלימים יפעיל השב"×› כנגד הפלסטינים בגדה המערבית נוסו קודם כל כנגד ערביי ישראל. איומים, פיקוח הדוק על מערכת החינוך, מעקב אחר כל חלק מתחומי החיים – שירי חתונה בכלל ×–×” – ושיטת המקל והגזר שהונהגה כלפי משת"פים ומורדים נוסו קודם כל כאן.

כהן מציין נקודה מעניינת: ההבדלה השיטתית של הדרוזים מעל שאר הערבים. עד להקמתה של ישראל, היינו בשיטת המילטים שנהגה כאן מימי הטורקים, היו הדרוזים כפופים לבתי הדין השרעיים. ישראל יצרה מהם עדה דתית מוכרת חדשה, בנסיון – מוצלח ברובו – לבדל אותם מעל שאר הפלסטינים, להפוך אותם למשתפי פעולה.

היום, כמובן, הנסיון הזה חוזר אלינו כבומרנג. מתרבות הידיעות על דרוזים המסרבים לשרת בצה"ל. אמונה על הגזענות היהודית הישנה, שעל פיה לא-יהודים אינם בני אדם, ישראל משתמשת וזורקת – את המשת"פים הפלסטינים, את המשת"פים של צד"ל בזמנו, וגם את הדרוזים. כחייל סדיר, לפני כ-20 שנים, אמר לי אחד הדרוזים ששירת איתי במרירות ש"יש ארבעה מעמדות בישראל. החרדים לא משרתים בצבא, ומקבלים פרנסה מהמדינה. החילונים משרתים בצבא, והמדינה מספקת להם שירותים. הערבים לא משרתים ולא מקבלים כלום. הדרוזים משרתים ולא מקבלים כלום". הוא אמר עוד שהסיבה שדרוזים רבים בחרו בשירות צבאי כקריירה, מעבר למסורת הצבאית הארוכה של בני העדה, היא ש"כשאני לובש מדים, זה 'בוא הנה חייל, תאכל משהו'. אבל אחרי השירות, כשאני על אזרחי, כשאני רוצה עבודה, זה 'לך מכאן, ערבי'".

את ה'לך מכאן, ערבי' מכירים, כמובן, שאר הערבים הישראלים היטב.

* * * * *

המסמך המייסד של ישראל, מגילת העצמאות, הוא פיקציה. הוא נכתב מתוך כוונה לשכנע את האו"ם לקבל את ישראל כחברה; זו הסיבה לפסקה שמתחילה ב"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלא חלקו…", שכן האו"ם, בראשית ימיו, ×”×™×” חבר העמים שהביסו את מעצמות הציר.

בכדי להשיג מטרה זו, הכילה המגילה שורה של הבטחות שלחותמיה לא היתה כל כוונה לקיים. הם הבטיחו "לשקוד על פיתוח הארץ לרווחת כל תושביה" – ומיהרו לנשל את התושבים הערביים מאדמותיהם, רכושם, ובמקרים רבים זכויותיהם. הם הבטיחו "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" – ומיהרו להטיל משטר צבאי על נתיניהם הלא-יהודים. הם הבטיחו "חופש דת, מצפון, לשון" – ומיהרו להשיב את שיטת המילטים הטורקית, המחלקת את האוכלוסיה לקבוצות עדתיות-דתיות, על כנה.

לערביי ישראל קראו חותמי המגילה "לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה" – אבל גם על "יסוד נציגות מתאימה" (הדגשה שלי). בפועל, חברי הכנסת הערבים לא שולבו כשרים בממשלות ישראל עד העשור הנוכחי, ומפא"י הפעילה לאורך שנות קיומה שורה של מפלגות-לווין ערביות. המפלגה האותנטית של המיעוט הערבי בימי שלטון החושך של בן גוריון, מק"י, נרדפה על ידי שירותי הבטחון עוד יותר שנרדפו שאר יריביו.

בארצות הברית רווח הכזב של "נפרדים אך שווים"; הציונים לא טרחו אפילו להעמיד פנים שמדובר בשוויון. המטרה היתה אתנוקרטיה, לא מדינה אזרחית. תומכי האזרחות היו, באורח משונה, דווקא בצד הרוויזיוניסטי, הפאשיסטי כביכול: הלל קוק שהתפטר מהכנסת כשביצעה את הפוטש של 1949, שרצה מדינת כל אזרחיה עוד בשנות החמישים; יוחנן בדר וחבר הכנסת שישב לצידו, ששנה-שנה הצביעו עם מק"י נגד הממשל הצבאי.

החוק היה כלי בידי המדינה היהודית כנגד אזרחיה הערבים. בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות החשיכה, בחסינות מושל – בוצע שוד האדמות הגדול שהעביר את רוב האדמות מידי הפלסטינים לידי היהודים. ומאחר והחברה הפלסטינית היתה עדיין ברובה חקלאית, המכה היתה כבדה במיוחד.

כדי למנוע את שובם של הפליטים – ישראל הודתה בקיומם של כ-700,000 מהם, יותר מאוכלוסייתה היהודית של המדינה בעת הקמתה – הורה בן גוריון לצבא לירות בהם. ב-1956, כשקשרה ישראל עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות כנגד מצרים, טבחו כוחות הבטחון הישראליים, באירוע שהוגדר על ידי הרוצחים עצמם כ"כמו נאצי", ב-49 אזרחים ישראלים-ערבים בכפר קאסם. המג"ד, שמואל מלינקי, חשב שהטבח – כמו טבח דיר יאסין, כתשע שנים קודם לכן – יתחיל את בריחתם של תושבי המשולש, ויעביר סופית את אדמותיהם לידי המדינה.

הממשלה עשתה ככל יכולתה כדי למנוע את דליפת הידיעה על הטבח, עד שחברי כנסת של מק"י אילצו אותה להכיר בפרשה בכך שדיברו על הנושא מעל בימת הכנסת. כמיטב המסורת הפטרנליסטית המפא"יניקית, נערכה 'סולחא' בכפר, והילידים קיבלו כמה חרוזים כפיצוי.

נותרה בעיית הרוצחים, והיא מדגימה היטב את מהותה של ישראל. הוקם בית דין צבאי, שקבע לראשונה בישראל את קיומה של פקודה בלתי חוקית, והרשיע את רוב הנאשמים. אבל הוא גזר עליהם עונשים קלים מאד – החמור שבהם היה של 17 שנות מאסר בלבד, כשהעונש הצבאי על רצח הוא מוות – והממשלה שחררה אותם בשקט, וסידרה להם ג'ובים, אחרי שלוש שנים בלבד. המח"ט, ישכה "אללה ירחמו" שדמי, נמצא אשם – בבית דין אחר; השופט הלוי, יקה ורוויזיוניסט טוב, לא היה חותם על התועבה הזו – בהטלת עוצר ללא סמכות, ועל פקודה בלתי חוקית שהביאה למותם של 49 גברים, נשים וילדים הוא נקנס בעשרה אגורות. 0.2 אגורות, בערכי 1957 – זה המחיר ששמה ישראל לראשי אזרחיה הערבים.

* * * * *

ובכל זאת, באיטיות ולמרות אירועים כמו "יום האדמה" של 1976, החלה להיווצר חברה משותפת לערבים ויהודים. היא צברה תאוצה כשנשל השלטון, סוף סוף, מידי מנגנון החושך של מפא"י; העשור בין 1977 ל-1987 היה עשור הזהב של יחסי היהודים והערבים בישראל. החברה הערבית הפכה למודרנית ועירונית יותר: שיעור הילודה ירד מ-9 ילדים בממוצע לאשה בשנות השישים ל-4.3 ילדים כיום. סקר אחר סקר הראה שהציבור הערבי שואף להפוך לישראלי יותר.

אלא שככל שהערבים ניסו לנטוש את זהות "ערביי '48" ולהפוך לישראלים, היהודים נסו מפניהם. ב-1984 נבחר לכנסת מרטין מאיר כהנא, טרוריסט אמריקני שחמק בעור שיניו ממאסר בעוון פיגוע כנגד אמרגן של הבלט הסובייטי – הפיצוץ, שהיה אמור למחות על מניעת ההגירה של יהודי ברית המועצות, הרג אירונית דווקא יהודיה – והפך את ישראל לכר להסתתו. כהנא דיבר שוב ושוב על טרנספר לערביי ישראל. הוא העלה הצעות שהיו, כפי שחשף ח"כ מיכאל איתן מהליכוד, העתק אחד-לאחד של החוקים להגנה על הדם והכבוד הגרמני של הנאצים.

רוב הישראלים דחו את כהנא, וב-1988 פסל בית המשפט העליון את רשימתו מהתמודדות לכנסת. הוא יירצח ב-1990, במולדתו, על ידי הג'יהאד האיסלמי המצרי, אבל בהחלט יתכן שהוא הקדים את זמנו. בסקרים שנערכו באמצע שנות השמונים, הצהירו יותר מ-20% מהיהודים על תמיכתם בטרנספר. לכהנא, שהשעין את שנאת האדם שלו על מקורות הלכתיים מוצקים (אנשי שמאל כעמוס קינן התחננו, לשווא ובאופן פאתטי למדי, בפני הרבנים הראשיים שיתמודדו מול הכתבים שלו, כנראה מתוך תפיסה מוזרה שיש הבדל בין כהנא ובין אברהם שפירא ומרדכי אליהו) היתה, מטבע הדברים, תמיכה עצומה בקרב חובשי הכיפות. (אנקדוטה אישית: כעורך בטאון "ישיבת נחלים" בשנת 1987, נגנז הגליון הראשון שלי ע"י ראש הישיבה, הנוכל המורשע יוסף בא-גד, משום שהסקר שנערך בקרב השמיניסטים הראה שכשליש מהם יתמכו בכהנא).

ואז באה האינתיפאדה הראשונה ומהומות הכותל ב-1990, שגבו את חייהם של יותר מעשרה מתפללים, והדבר העדין שנבנה בימיו של בגין התחיל להתערער. היתה עליה בהתקרבות בימי ממשלת רבין, שהשקיעה במגזר הערבי כפי שלא השקיעה שום ממשלה לפניה, שנשענה בגלוי על קולות חברי הכנסת הערבים כדי ליישם את מדיניותה – מדיניות שנראתה כאילו תוכל, סוף סוף, לקצץ את הקשר הגורדי שבין ערביי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה; כאילו, בהשכנת שלום בין ישראל ופלסטין, תוכל סוף סוף לאפשר לערביי ישראלים להשלים – בקושי, בחריקת שן, אבל להשלים – עם מדינתם.

ואז באה תקופת נתניהו, שנבחר על "טוב ליהודים", ולאחריה השבר הגדול של תקופת ברק. ערביי ישראל הצביעו לו ברוב גדול, אבל הוא לא הסכים לשתף אותם בממשלתו – והתפאר בכך בפומבי. ערביי ישראל, שחשבו שתקופת רבין שבה, מצאו עצמם, תחת ברק, באותו מצב כמו תחת נתניהו: הם נחשבו קבוצה עוינת מכדי שהרמטכ"ל-לשעבר יטרח להתייחס אליה. מה קרה באוקטובר 2000, כולנו זוכרים: ישראל הרגה 13 מאזרחיה, ולא הענישה איש על ההרג. הפגנות יהודיות אלימות לא פחות – בטבריה הושלכו בקבוקי תבערה על השוטרים על ידי מתפרעים יהודים – לא נענו באש חיה. זו שמורה תמיד רק למגזר אחד.

ומשם השבר היה מוחלט. הסקרים מראים זאת במפורש: שנה אחרי שנה, הערבים הישראלים פונים בחדות הלאה. הם מזהים עצמם, יותר ויותר, כפלסטינים ופחות כישראלים. ישנה עליה ניכרת בכוחן של תנועות אירידנטיסטיות כבל"ד של עזמי בשארה, והסרטן של האחים המוסלמים – אותה היוואשות מן הפוליטיקה, היינו מתיקון החברה, ופניה מסתגרת אל הדת ואל הצדקה, שש"ס היא מקבילה מוכרת יותר שלה לרוב הישראלים – צובר יותר ויותר תאוצה.

והסקרים בציבור הישראלי מראים דילוגים מהירים בתמיכה בטרנספר או שלילת אזרחות: ×›-50% בתחילת העשור, 75% כיום; המספר עולה משנה לשנה ואין לדעת היכן ייעצר. אוזלת ידה של המשטרה כנגד הפוגרומצ'יקים חובשי הכיפות בג'בל מוכבר; ההוראה, הבלתי חוקית על פניה, של דיכטר להרוס בית בתחומי מדינת ישראל; כל אלה הם נורת אזהרה מהבהבת במהירות. נראה שהרצון הקולקטיבי של רוב מוחלט מן היהודים בישראל, ×–×” שהציונות המיינסטרימית היתה לו לפה – לשמור על טוהר ×”×’×–×¢, להרחיק את הגויים הטמאים – עומד על סף התפרצות נוספת.

ומה בצד השני? מעט מאד. החוק, משענת קצה רצוץ; מסורת נחלשת והולכת של ליברליזם וזכויות אדם, נחלתם של מתי מעט; ממשלה שיושב בה אבי דיכטר וקודם ישב בה ליברמן, וכנסת שהיו"ר שלה היא דליה איציק ושמכילה יצורים כמו אסתרינה טרטמן וזבולון אורלב. לפני ×›-20 שנה אמר עמוס עוז שאם תנתן פקודת טרנספר, השמאל יתמרד וישבש אותה. אני לא בטוח שהוא ×”×™×” חוזר על האמירה הזו בבטחון דומה היום. אולי אפשר ×”×™×” להשמיע אותה, כשערביי ישראל לא נתפסו כמאיימים על 'דמותה היהודית' של ישראל. היום, כשהקולות להפיכת ישראל ממדינת יהודיה למדינת אזרחיה חדים וברורים – וצודקים, אם יש צורך לציין זאת – בהחלט יתכן שלאפיפיור יש יותר דיוויזיות מלעוז.

האם יש אפשרות לסובב את הגלגל הזה אחורה? בכלל, בכלל לא בטוח. יהיה, ככל הנראה, רע יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)