עוד נדבך במצור על עזה קרס אתמול, והוכיח שוב שאין שום קשר בין בטחון ובין הרטוריקה הישראלית עליו

הפלסטינים השיגו אתמול (ו’) נצחון במהלך ההצבעה על ההצעות שלהם בפיפ”א: הארגון ידון בשורה של דרישות פלסטיניות ותלונות שלהם על הפרות שמבצעת ישראל. אלו היו הפרות שהפלסטינים מתלוננים עליהן כבר למעלה משנתיים, וישראל מתעלמת מכך. קודם להצבעה, מתוך חשש למפולת דיפלומטית ותחילת גורלה של דרום אפריקה, העלתה ישראל הצעת פשרה. בין שאר ההצעות שלה, היא הבטיחה להנפיק לכדורגלנים פלסטינים תעודות מעבר שיקלו עליהם לעבור בין הגדה המערבית ורצועת עזה ובין הגדה לחו”ל.

הרעש הזה שאתם שומעים הוא קריסת עוד נדבך אחד במצור בן תשע השנים על עזה. במשך שנים, טענה ישראל בעקשנות שהיא חייבת לעכב ולבדוק כל מעבר של אנשים מהגדה לרצועה, כדורגלנים בכלל זה. לכו תדעו מה הם מבריחים בתוך הכדורים אלה, זה סיכון בטחוני. אתמול, כדי להסיר מעל ממשלת נתניהו את מר המוות של בידול בינלאומי שבועיים לתוך כהונתה, הסיכון הבטחוני הזה התפוגג. פתאום אפשר לוותר על הדרישה הזו.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. המקרה הבולט הוא זה שמחר נציין חמש שנים להתרחשותו: המשט לעזה של המאווי מרמרה. אחרי הרעש הבינלאומי שנגרם כתוצאה מהטבח (כן, טבח, כולל רצח של לפחות אדם אחד במצב של הוצאה להורג) שביצע צה”ל על המאווי מרמרה, ישראל הסירה את הרוב המוחלט של הגבלות על הכנסת סחורה לעזה. ההגבלות הללו כללו, נזכיר, איסורים על הכנסת שוקולד, צעצועים (!), ריבה, חלבה ועוד. ישראל, בהנהגת פושע המלחמה לכאורה עמוס גלעד, שקדה על תכנית “כמעט הרעבה” של רצועת עזה. כל זה נעשה בשם הבטחון. ופתאום, כמה ימים אחרי המרמרה (כאן המקום להזכיר שוב שצה”ל עדיין לא פרסם את הצילומים שבוצעו עליה, והיו אף טענות שהשמיד אותם), התירוץ הבטחוני הזה התפוגג.

בתירוץ הבטחוני פגשנו שוב בפרשת המשקף. הולנד מימנה שתי מכונות שיקוף ענקיות שהמטרה שלהן היא לעקוף את התירוץ הבטחוני: הן סורקות תוך זמן קצר מאד כמויות גדולות מאד של סחורה, וזו שאין בה שום דבר חשוד יכולה להמשיך הלאה. את מכונת השיקוף שיועדה לרצועת עזה סירבה מערכת הבטחון להפעיל. האסטרטג העליון של ישראל, בוגי יעלון, אמר לכנסת שהוא מפעיל את המשקף לצרכי העברת סחורה לאירופה – סחורה שמועברת דרך נמלי ישראל, כולל נתב”ג – אבל לא מוכן להפעיל אותו לצרכי בדיקת סחורה לקראת העברה לגדה. למה? “בטחון.” למה ארגז מעזה יכול להגיע לנתב”ג אבל לא לג’נין? על זה בוגי לא ידע לענות. הסיבה לכך פשוטה: אין לזה שום קשר לבטחון. ישראל רוצה ליצור מצב שבו התרגלנו לחשוב שרצועת עזה והגדה מנותקות. ה”בטחון” הוא רק תירוץ.

האסטרטג המהולל הנ”ל השתמש בדחליל הבטחון לאחרונה גם בפרשת אוטובוסי האפרטהייד. למרות שהצבא התנגד לתכנית, ולמרות שהשב”כ העניק אישורי כניסה לכל העובדים המעורבים, בוגי יעלון התעקש להפעיל את תכנית האפרטהייד כשהוא טוען שיש בכך צורך בטחוני. הוא היחיד שטען כאן ומותר להניח שכמו בכל פעם שהוא מדבר על בטחון, הוא משקר. הפעם, הצורך של יעלון הוא לשמר את מעמדו בקרב הפסיכים של ועד מתנחבלי השומרון, שהם היוזמים של המהלך הזה. אין לזה דבר וחצי דבר עם בטחון.

למה הם משתמשים בתירוץ הבטחון? משתי סיבות. קודם כל, הם יודעים שאם הם ישתמשו בו, אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. יש הרי הסבר בטחוני, והסבר בטחוני כבר קרוב מאד לתחום השו-שו ומוטב שלא לשאול שאלות. הסיבה המדכאת יותר היא שמערכת הבטחון כבר למדה שהיא יכולה לעשות לפלסטינים מה שהיא רוצה, והציבור הישראלי יתעלם. לא אכפת לו. הבעיה היחידה היא התקשורת הבינלאומית. זו הסיבה שתירוצי בטחון ותיקים כמו הצורך למנוע כניסת שוקולד לרצועה והצורך לעכב את הספורטאים שלה מתאדים ברגע שיש יותר מדי תקשורת בינלאומית. החונטה יודעת שבחו”ל לא יקנו את הצ’יזבטים שלה בקלות, וברגע שיש תשומת לב תקשורתית, היא מעדיפה לוותר.

אל תשכחו, אתם שמממנים את הבהמה הירוקה ואתם שאחראים עליה, אל תשכחו. בפעם הבאה שהיא תקריץ לכם איזה תירוץ בטחוני, שאלו את עצמכם איפה השקר, כי הנחת היסוד צריכה להיות שאף על פי שיש לישראל צרכים בטחוניים לגיטימיים, ברוב מוחלט של המקרים שבו היא מנופפת בבטחון, היא משקרת כדי לחפות על אינטרס אחר. לפעמים המטרה היא שינוי גיאו-פוליטי, כמו מדיניות הבידול שמעולם לא זכתה לדיון ציבורי בישראל; לפעמים המטרה היא שיקול פוליטי גרידא, כמו שמירה על כוחו של יעלון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)