התוצאה של שנות ליברמן במשרד החוץ הישראלי היא שצה”ל אכל את משרד החוץ

משרד החוץ הישראלי תמיד היה בעמדת נחיתות ביחס למשרד הבטחון, משום שהכוחנות של המדינה הציונית תמיד גרסה שמה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים, לא מה שיאמרו הגויים, והכלי העיקרי של פעילות יהודית היה קנה הרובה. האחרון הבטיח לא רק את נישולם של הילידים, אלא גם את העובדה שהם לא יחזרו. התפקיד של משרד החוץ הוגבל כמעט מלכתחילה ל-hasbara – כלומר, לתרץ את מה שעושה הצבא. העובדה שמשרד החוץ אויש, בימיו הראשונים, על ידי טיפוסים עם מוניטין – לעתים קרובות לא מוצדק – לפייסנות, בעוד שמשרד הבטחון משך אליו את המפא”יניקים הגוצים והשתקנים שידעו איפה קבורות כל הגופות אבל לא פתחו את הפה לפני שנקברו בעצמם, גם היא פגעה במעמדו של משרד החוץ. בשנות השישים והשבעים נפוץ השיר המלעיג “משרד החוץ, למי נחוץ?” קשה להאמין שמישהו היה שר “משרד הבטחון, מי צריך את האסון?”, ועוד יותר מכך שבשנות השישים היו נותנים לו לשיר דבר כזה. אבל משרד החוץ, נו, זה לפלפים כאלה שאנחנו צריכים כי יש לכל מדינה ולא נעים אם לא יהיה.

משרד החוץ ידע שרים עלובים למדי, מיצחק שמיר ועד סילבן “קריקטורה של שר חוץ” שלום. אבל את הכהונה האסונית מכולן, זו של אביגדור ליברמן, ספק אם המשרד ישרוד. אלו היו השנים אשר אכל הארבה, שנים אין חפץ בהן, שנים שבהן השר היה בדיחה מושחתת והמשרד שהוא ניהל קיבל יחס בהתאם. ועכשיו אין למשרד בכלל שר. יש לנו שר לתחבורה ולמודיעין, שר לבטחון פנים ולתיירות, שר העליה והאיומים האסטרטגיים, אבל שר במשרה מלאה במשרד החוץ – יוק. השר הוא ראש הממשלה. אתמול למדנו שנתניהו העביר את הסמכויות לניהול המשא ומתן עם הפלסטינים לשר הפנים, הקריקטורה שנזכרה לעיל, אבל זה בסדר – בהתחשב בכך שאין בכלל מו”מ, זה כנראה לא יגזול זמן רב מזמנו. לא שהוא מקדיש יותר מדי לעבודה גם ככה. סגנית שר החוץ היא ציפי “להב”ה” חוטובלי. בהתחלת החודש, החלו שוב עיצומים במשרד החוץ. ספק אם מישהו שם לב.

כך שבהתחשב ביחסים ההיסטוריים בין משרד החוץ ומשרד הבטחון, זה לגמרי לא מפתיע שבשקט, צה”ל הודיע השבוע – באמצעות אחד משופריו, כתב בטחוני – שהוא מבצע השתלטות עוינת על טריטוריה של משרד החוץ. צה”ל מרחיב כעת את המשימות של מערך הדיפלומטיה הצבאית באגף התכנון של צה”ל, ומעתה הוא יעסוק ב”מאבק בדה-לגיטימציה.” כלומר, כדי להתמודד עם הבעיות שמדיניות האש חסרת המעצורים של צה”ל יוצרת למדינת ישראל, יישלחו מעתה קצינים במדים. זה בוודאי יתקבל נהדר.

יש לציין שאגף התכגון הוא לא האגף היחידי של צה”ל שעוסק במאבק ב”דה לגיטימציה”: ב-2011 למדנו שגם לאמ”ן-מחקר יש גוף כזה. כלומר, שני אגפים של צה”ל מכרסמים בשיטתיות במה שאמור היה להיות הנחלה ההיסטורית של משרד החוץ. אני יודע שצה”ל משתמש בכל תירוץ כדי להרחיב את אחיזתו בתקציב, ושברגע שכסף נכנס אליו – לא נדע יותר מה קרה לו, אבל ספק אם אי פעם הובהר פה עד כמה כל מה שיש לישראל הוא נבוט ואנשים שמתרצים כל מה שהנבוט עושה.

יש פה עוד נקודה מדאיגה: קצינים במדים יעסקו – למעשה, עוסקים מאז 2011 – בפעילות שהמהות שלה היא מעקב פוליטי ושהיא חוצה בהכרח את גבול ישראל. האם הצבא עוקב אחרי פעילות פוליטית של אזרחים ישראלים? אין מי ששואל את השאלה הזו. מי עושה בישראל את מה שעושה ה-NSA כלפי אזרחי ארה”ב וה-GCHQ כלפי אזרחי בריטניה? האם יש מאגר מידע צבאי שמנטר את הפעילות ברשת של כל אחד מאיתנו? בארה”ב ובריטניה מתנהל דיון ציבורי עיקש – בארה”ב הוא גם מתחיל לשאת פירות – מאז חשיפות סנודן; בישראל, דממה.

ובינתיים, בשקט, פרסם לאחרונה משרד האוצר מכרז מדאיג (אני מודה לאסתי סגל על ההפניה ולגלינה ווקס על ההתגברות במכשולים הטכניים שהציבה הממשלה). המכרז, שכבר הסתיים, רוצה שחברה כלשהי תנטר את כל פעילות הרשת, תאסוף מידע מרשתות חברתיות ובלוגים, תעסוק ב”חיזוי תהליכים” ותפגין ”יכולת ניבוי וזיהוי של משבר רשת בהתהוות.” כל זה, כמובן, קורה בלי שום דיון ציבורי.

דיפלומטיה שנמסרת לקצינים; מעקב צבאי אחרי פעילות פוליטית; בוז מוחלט לכל מה שחושב העולם שבחוץ, המופגן בהיעדר שר חוץ ובריסוק מעמדו של משרד החוץ; רשות ממשלתית שמנטרת את הפעילות החוקית של אזרחיה, כדי לזהות את המחאה הבאה; היעדר מוחלט של כל דיון ציבורי בשאלה מי עוקב אחרינו ולשם מה, כי צריך לסמוך על אלה שלמעלה; סימנים של דמוקרטיה גוועת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)