כשנתניהו משנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק, הוא מערער את יסודות הדמוקרטיה – שלא לדבר על כך שהוא חותר תחת דבריו-שלו

איזה גאון פוליטי, אה? ראש הממשלה נתניהו הצליח לתרגם נצחון אלקטורלי קל – לימין המובהק יש 44 מנדטים, כולל ליברמן; בבחירות הקודמות היו לו 43 – לתבוסה פוליטית יוצאת דופן, ונאלץ להכנע בפני דרישותיו של נפתלי בנט. זה האחרון הצליח להפוך תבוסה פוליטית לנצחון במו”מ. נתניהו ויתר על כל מה שאמר שלא יוותר עליו – והוא הגיע אל קו הסיום בהפרש של כמה שעות, מוכה וחבוט.

זה האיש שמטיף למעצמות לנהל מסע ומתן קשוח מול איראן. הוא ילמד אותן איך. מה, הם לא קראו את ספרו “הטרור: איך יכול המערב לנצח”, שבו קבע שאם רק נוהגים בנחישות כלפי הטרוריסטים, ולא מעבירים להם 1,027 אסירים כי יש מחאה חברתית, אפשר לנצח את הטרור?

ואחרי הלעג, הסכנה. ביום שני הקרוב מתכוון נתניהו להעביר בכנסת במהירות תיקון לחוק יסוד: הממשלה, שהמטרה שלו היא לאפשר לנתניהו להגדיל את מספר השרים מעבר ל-18 ועוד אחד, שזה מספר השרים המותר כיום (ה”אחד” הוא ראש הממשלה.) שינוי חוק היסוד אמור להתבצע לפני שנתניהו מכריז על ממשלתו ביום רביעי, והוא נועד לאפשר לו לחלק אתנן מכספי הציבור לחברי מפלגתו הזועמים, שגילו ששוב אי אפשר להתקדם תחתיו, אחרי שהעביר את כל התיקים החשובים למפלגות אחרות.

היתרון העיקרי של דמוקרטיה על פני שיטות המשטר האחרות הוא שהיא מאפשרת להעביר את השלטון בדרכי שלום וללא אלימות, תוך הסתמכות על כללי משחק מקובלים. הנחת היסוד של המשטר היא שלא משנים את כללי המשחק בקלות ראש, ולא לשם צורך פוליטי רגעי: שאם לא כן, הם לא כללי משחק.

אם נתניהו רוצה לשנות את מספר השרים בממשלה, סבבה. שיעביב את זה לוועדה, שתעביר את זה להצבעה מסודרת אחרי דיון ראוי. ככה משנים חוק יסוד. וכמובן, השינוי לא יחול בכנסת הנוכחית, אלא לאחר הבחירות הבאות.

ספק, עם זאת, אם יש צורך כלשהו במספר השרים הזה. בממשלה הנוכחית יש שורה של שרים שאין בהם כל תועלת ולמשרדיהם אין כל משמעות: המשרד לענייני מודיעין, המשרד לענייני איומים אסטרטגיים (שניהם מוחזקים כרגע על ידי הסריס הראשי של נתניהו, יובל שטייניץ), המשרד לענייני הנגב והגליל (אפשר לקפח את הפריפריה נהדר בלעדיו, כמו שעשו עשרות ממשלות קודמות), המשרד לענייני ירושלים והתפוצות (אין לו אף השפעה על הנ”ל), המשרד לענייני דת (עליו יש החלטת ממשלה ותיקה שיש לפרקו), המשרד לשיתוף פעולה אזורי (הבדיחה שיצר אהוד ברק עבור שמעון פרס עדיין נושמת עצמונית), והמשרד לענייני אזרחים ותיקים (ע”ע המשרד לענייני הנגב והגליל). יתר על כן, בעבר משרד התרבות והספורט פעל יופי במסגרת משרד החינוך בלי שמישהו יינזק, ולאורך ההיסטוריה של ישראל משרד המשטרה (המכונה “המשרד לבטחון פנים”) בוטל או הוקם מחדש לפי צורך קואליציוני, אבל שנים ארוכות היה תחת סמכותו של משרד הפנים בלי שהמשטרה התנהלה יותר גרוע מהיום. אפשר לטעון, ואני אגלה אהדה לטיעון הזה, ששר הפנים הישראלי חזק מדי גם כך; אבל קיומו העצמאי של המשרד לבטחון פנים לא מובן מאליו.

יתר על כן, כרגע נתניהו מחזיק בתפקיד שר החוץ, ועם נפילת הממשלה הקודמת הוא החזיק במספר מסחרר של תפקידים אחרים (שר המשפטים, שר הבריאות, שר החינוך ועוד.) על פי הדיווחים, הוא מתכוון שלא לאייש את תפקיד שר החוץ בשר אחר, אלא להחזיק בו בעצמו. אם המדינה יכולה להסתדר בלי שר חוץ, כנראה שהיא גם תסתדר היטב גם בלי השר לענייני איומים מומצאים.

נתניהו משווק את עצמו, בעיקר בחו”ל, כמדינאי שמרני. אין שום דבר שמרני במדיניות שלו: שמרנים לא משנים את כללי המשחק באמצע המשחק. העמדת הפנים השמרנית של נתניהו מיועדת להסתיר שני דברים: שהמדיניות של ממשלתו איננה שמרנית אלא ימנית רדיקלית; ואת העובדה שנתניהו עצמו מעמיד את שרידותו-שלו כראש ממשלה מעל לכל שיקול אחר.

לפני כעשור, נתניהו שיווק לנו את הדימוי של “האיש השמן” כדימוי למגזר הציבורי שנאלץ “האיש הרזה”, המגזר הפרטי, לשאת על גבו. מאז עשה נתניהו כמיטב יכולתו, כראש ממשלה וכשר אוצר, לשבור את “האיש השמן”: משרד האוצר שלו הרעיב את שירותי הכבאות, הוא מבצע וידוא הריגה איטי בשירותי הדואר (במקום מגורי, דרום תל אביב, הדואר – מוסד מערבי ותיק – הפסיק לתפקד מזמן), ניתק את מערכת הבריאות מהמכשירים, והוא חונק את המשטרה. השירות הממשלתי היחיד שזכה לפריחה בימי נתניהו היו שירותי הבטחון, שחורגים בימיו בעקביות מהתקציב שלהם. הסיבה לכך היא הצורך להמשיך לתחזק את הכיבוש: הצורך לרוץ יותר מהר כדי להשאר במקום עולה לנו כל שנה יותר.

אבל אם את השירות הציבורי נתניהו הורג, הרי שהוא דווקא אלוף במינוי של בכירים חסרי כל תועלת, שרים מנופחים שאין בהם כל חפץ, סריסים ואחשדרפנים שאינם מותירים כל חותם, פחות אשר נשא הרוח, שרי מאות ושרי חמישים לעשרותיהם. הנזק של נוכחותם הוא לאו דווקא פיננסי; צה”ל בולע בבקשת תקציב אחת – לאחרונה העבירו לו, בלי יותר מדי תשומת לב, 3.4 מיליארדים – יותר מכולם. לא, הנזק האמיתי הוא בהפיכתו של הרעיון הדמוקרטי לנלעג, לבדיחה, להגשמת התפיסה הצינית של מנקן ש”בחירות הן מכירה פומבית למפרע של טובין גנובים”; להפיכת השחיתות הציבורית למוסד ציבורי.

וכשיתפוגג נתניהו מחיינו, בהנחה כמובן שנשרוד אותו, זה כל מה שיישאר ממנו: לעג מושחת לרעיון שאנחנו מסוגלים לנהל את עצמנו. זו שחיתות שעולה משמעותית על זו של אולמרט, למשל: האחרונה היתה שקטה, מתחת לשולחן, תוך שמירה על העמדת הפנים הרשמית. נתניהו משתין עלינו מהמקפצה.

יש לקוות שבקרב אנשי הקואליציה המסתמנת יימצאו די אנשים ישרים – חברי “כולנו,” אני מסתכל עליכם; אין אדם שאין לו שעה – כדי להיעדר מההצבעה ביום שני ולאפשר לאופוזיציה להפיל את הנסיון לשחק בחוקי היסוד שלנו.

ועוד דבר אחד: עד כמה שזה נשמע לא סביר, אני מוצא את עצמי מתגעגע לרונן שובל כמנהיג של “אם תרצו.” לפני כמה ימים העלתה התנועה את הטענה הבאה:

בדיקה מהירה מעלה שמנהלת זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ידועה יותר בשמה האנגלי, The Human Rights and International Humanitarian Law Secretariat. אם “אם תרצו” היו טורחים לבדוק את האתר שממנו הם גונבים בדרך כלל את החומרים שלהם, נגו”מ, הם היו מגלים שמדובר בקרן של ארבע מדינות אירופאיות: דנמרק, הולנד, שוודיה ושווייץ. אצל “אם תרצו” קרן של רבע מדינות אירופאיות הפכה ל”קרן ערבית-פלסטינית.” אלמלא הכרנו אותם, היינו אומרים שזה עיוות מדהים של המציאות. בפועל, זה עוד סתם עוד יום ב”אם תרצו.”

על הבלבול הרגיל, והזדוני,, בין מימון של דו”ח ובין “הזמנה” שלו, מיותר להכביר מילים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)