הבעיה היא לא בלימודי השואה בגנים; הבעיה היא ביום השואה עצמו. הגיע הזמן להחזיר את השואה אל ההיסטוריה, לא אל החוויה היומיומית. הערות על הציונות האייכמנית

משרד החינוך הודיע שלשום (ה’) על תכנית חדשה לילדי הגן, שתלמד אותם על השואה. כחלק ממסורת הכחשת השואה של ישראל, ההודעה על כך באה באותו היום שבו מציינים הארמנים את רצח העם שלהם, כי באותו היום לא נזקקנו לו לצרכי תעמולה נגד טורקיה.

ההודעה גררה תגובות רבות ברשת, שנעו בין זעם ולגלוג, או שילוב של השניים. הטענה הכללית היתה שאין שום סיבה שילד בגיל ארבע יצטרך לדעת על השואה, ושמדובר בנסיון לדחוף לילדים את הטראומה הלאומית לגרון בגיל בלתי סביר. אני מבין את הטיעון, אבל נראה שלשם שינוי הוא שגוי.

הפעם, כך נראה, הדרישה ללמד ילדי גן על מה עשו החמושים הגרמנים (בעיקר) בשטחים הכבושים במזרח מגיעה לא מרמת כבוד השר, אלא מן הגננות עצמן. הסיבה לכך פשוטה למדי: ילדים מגיעים לגן עם כל מיני רעיונות על יום השואה, והם מסוגלים לעורר פחדים וטראומות אצל הילדים האחרים. נוצר, על כן, הצורך לדבר עם הילדים על השואה בצורה מרככת.

הבעיה, במילים אחרות, היא לא בתכנית החדשה. הבעיה היא ביום השואה במתכונתו הישראלית, קרי הטוטאליות שלו. למעשה, כבר מזמן לא מדובר ביום השואה. קודם כל, יש עוד אחד, בינואר. הח”מ עדיין זוכר איך ישראל התנגדה ליום השואה הבינלאומי, בנימוקים שנשכחו מזמן אבל נסובו סביב נסיון לשמור את המונופול של מרד גטו וארשה (בארה”ב, אכולת הלובי הישראלי, זה הצליח – יום השואה המצוין בארה”ב מצוין ביום הזהה לזה הישראלי, כלומר על פי לוח השנה היהודי). פסטיבל-זוטא מתנהל גם סביבו.

אבל הדבר האמיתי הוא עדיין יום השואה “שלנו”, לא זה שמצוין עם שחרור אושוויץ. הוא לא יום; הוא כבר שבוע. הוא מתחיל יום אחרי שדועכים הדיווחים על המימונה, והדיווחים נמשכים גם יומיים אחר כך. עיתוני סוף השבוע שלפני ואחרי מלאים בסיפורי שואה. כלומר, הילד המסכן בן הארבע שמגיע אל הגן שלו ביום השנה להתאבדות הטקסית של קומץ צעירים להוטים ובלתי נבחרים בגטו ווארשה – התאבדות שלקחה איתה, בשם הכבוד היהודי, 50,000 יהודים והותירה אחריה 13 (כן, 13) גרמנים מתים – כבר מופצץ כמה ימים במידע, או ליתר דיוק בצללים של מידע. והוא יודע שעוד מעט תהיה צפירה איומה, שוברת שגרה, מפחידה, מלווה ביללות כלבים מבוהלים; אותה צפירה שמלווה אזעקת אמת. התוצאה היא ילדים שמגיעים כבר לגן עם טראומה, ואת הטראומה הזו צריך לרכך.

זה לא תמיד היה כך. הח”מ למד במערכת החינוך הישראלית בשנות השבעים והשמונים. השואה היתה סיפור מהבית, עטוף צללים ומעט מאד מידע, אבל אם היו טראומות – והיו – הן לא הגיעו ממשרד החינוך דווקא. יום השואה היה תחום בזמן, הלימודים עליו היו ענייניים. פעם אחת היה אפילו דיון על ההשלכות של השואה על מוסר הלחימה. זה היה לפני שהתפיסה שאומרת שמאבק ההשרדות הוא חזות הכל ובו מותר הכל הפכה לרווחת. בסוף ימי הלימודים שלי התרחש משפט דמיאניוק, והוא עורר עניין אבל לא טראומות.

סיימתי את לימודי במערכת החינוך ב-1988; בימי לא היה מקובל לשלוח את הצעירים אל מחנות ההשמדה בפולין, כי המלחמה הקרה עדיין היתה בתוקף ופולין היתה בצד השני של מסך הברזל. “מצעד החיים” הראשון נערך באותה שנה עצמה, 1988. משם הכל התדרדר, ובמהירות.

ישראל חווה בשלושת העשורים האחרונים תופעה תמוהה: ככל שהאירועים עצמם מתרחקים, ככל שהניצולים גוועים לאיטם, לקול צחוקם של נערי האוצר – ה’סבונים’ עשו את שלהם, ה’סבונים’ יכולים ללכת – התדמית שלהם קרובה יותר מתמיד, נוכחת יותר מתמיד. זה לא מקרה; זו מדיניות. ישראל הקדישה משאבים בלתי נלאים ב-25 השנים האחרונות בהפיכת אירוע היסטורי שהסתיים קודם ללידתה לאירוע חי, נושם, פועם; במידה ניכרת, לאירוע החשוב של חייהם ולאירוע המרכזי של המדינה.

ישראל, מימי בן גוריון והלאה ובהאצה ניכרת מאז שנות השמונים, נוקטת למעשה בטקטיקה של הנחלת טראומה לאנשים שלא חוו אותה. המצב הטבעי הוא דעיכתה של הטראומה. אירים עדיין מדברים על ההרעבה המכוונת של תפוחי האדמה ועל קרומוול, אבל אלה לא מרכיבים בסיסיים של זהותם. הרוסים, שאיבדו יותר מ-20 מיליונים במלחמת העולם השניה משנבגדו על ידי בעלי בריתם, כבר לא חווים אותה כטראומה לאומית. הפולנים, שאיבדו שמונה מיליונים ואחר כך ספגו את הטראומה הכפולה של כיבוש סובייטי, עושים הכל כדי להמשיך הלאה ולהשאיר את האירועים מאחוריהם. ישראל הולכת במסלול ההפוך: היא מנחילה את הטראומה לא רק לצאצאי השורדים עצמם, אלא לכל היהודים שהיא הצליחה לכנס לכאן. יהודים ממוצא מצרי וסורי רואים את עצמם כקרבנות נאצים פוטנציאליים כמעט כמו יהודים יוצאי מזרח אירופה (הטראומה אצל האחרונים, כמובן, מאליה חזקה יותר.)

למה? כי המשטר הציוני היה זקוק לכך. אחרי עשור של השתקה, שבו נדרשו ניצולי השואה לסתום את הפה ולא להפריע לממשלת בן גוריון לקבל כמה טנקים, קצת כסף, ובתמורה לתת תעודת הכשר לממשלת הנאצים בדימוס של אדנאואר ולהפיץ את הפיקציה של “גרמניה החדשה” – היא עוד לא היתה כזו – סובב המשטר את השיבר בכיוון ההפוך. הוא צד פקיד נאצי מדרג בינוני – לא, נחמה, אייכמן לא היה אדריכל הפתרון הסופי – והטיס אותו לירושלים, למשפט ראווה. אין פירוש הדבר שאייכמן היה זכאי; את ריקוד החבל שלו הוא הרוויח ביושר. אבל מצעד העדים של בן גוריון והאוזנר, לא היה לו דבר עם המשפט עצמו. למיטב זכרוני, רק אחד העדים, הסופר ק. צטניק, פגש אישית את אייכמן וגורלו הושפע ממנו ישירות – אייכמן קרע את התעודה שאמורה היתה להוציא אותו מפולין ולשלוח אותו החוצה מאירופה (למי שחושב שהוא היה בסך הכל בורג קטן שמילא פקודות – הוא אהב את העבודה שלו). כל שאר העדים היו אמורים לחנך את ישראל, למורת רוחם של השופטים. ומאחר וישראל היתה אז אוטוקרטיה קטנה ודלוחה, גם לשדר את המסר שהמשטר שינה את דעתו ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על מה שהושתק.

למה בן גוריון היה זקוק למהלך הזה? כי היה צריך איזשהו מיתוס ציוני חדש. הישן, הסוציאליסטי, כבר עשה את שלו והיה בשלבי דעיכה מתקדמים. המיתוס החדש גורס שיהודי חי בישראל כי מחוץ לישראל יש אנטישמים; הציוני המודרני (נקרא לזרם הזה הציונת האייכמנית) נדרש להחזיק בו זמנית באמונה שהשואה היא אירוע חד פעמי, חסר תקדים, בלתי ניתן להשוואה לשום דבר – ושהאירוע החד פעמי, חסר תקדים והבלתי ניתן להשוואה הזה יכול לקרות שוב מחר בבוקר, אם לא ניתן לצה”ל את תוספת התקציב שהוא דורש.

צה”ל הוא מרכיב מרכזי בציונות האייכמנית. לא במקרה, הוא צועד פעם אחר פעם בדיוק במקומות שעצם קיומם מעיד על כך שהוא לא היה קיים. זה לא יקרה שוב, אומר לנו צה”ל, אבל רק אם תעשו בדיוק את מה שאני רוצה שתעשו. אה, ומי שמותח עלי ביקורת? הוא מכחיש שואה. בהתאם, החזון של כל ילד יהודי צריך להיות שירות בצה”ל, רצוי שירות קרבי. כן, זה אומר שהחזון של כל ילד יהודי צריך להיות כיבוש של עם אחר. מה לעשות, זו המשימה העיקרית של צה”ל ב-30 השנה האחרונות, קרי ברוב שנות קיומו. ותדעו, חיילים קטנים שלי, שכל מה שתעשו שם – ברשות או שלא ברשות, בפקודה או בהעלמת עין – יהיה בסדר, כי לנו עשו דברים גרועים יותר. העולם חייב לנו איזה שישה מיליונים, ואנחנו עדיין ביתרת זכות.

הצד ההפוך של הציונות האייכמנית מופנה אל האנשים שסיימו את שירותם הצבאי ואז גילו שאין להם אפשרות לעבודה שמכבדת את בעליה, כי זה לא באינטרס של הממשלה. יש לה דברים חשובים יותר, כמו המשך ההתיישבות במרחב המחיה במזרח. אתם רוצים ללכת מפה? במיוחד אתם, עם ההשכלה? טוב, אנחנו לא יכולים לעצור אתכם, אבל תדעו – יש זאבים שם בחוץ, ואתם כבשים. וכמובן, השואה היא תירוץ מצוין בכל דיון על מה שישראל עושה ללא יהודים. היא לא כל כך עובדת על לא-יהודים, אבל מבחינת ההשפעה על יהודים ישראלים, הציונות האייכמנית היא סיפור הצלחה מובהק. סודה בכך שהיא מתחזה כא-אידיאולוגית, היא משהו שמעמיד פנים שהוא שקוף, הגיון פשוט, כמו כלכלת השוק.

זה לא חייב להיות כך. זה למעשה לא כך בשום מקום אחר. יום השואה הישראלי הוא יום חווייתי, יום שדוחף לך זוועות דרך הגרון למעיים. אפשר לעשות את זה אחרת ואפשר להחזיר אותו למה שהיה. הפתרון פשוט למדי: במקום חוויה, מידע. מי, איפה, מתי, איך. בעיקר איך. כי התפיסה של הציונות האייכמנית היא שהשמדת עם היא משהו שקרה ויקרה רק ליהודים. דברו איתם על רואנדה, על נמיביה, על יוגוסלביה, על אוקראינה וההולודומור. הזכירו את קולימה לצד אושוויץ. הסבירו שרצח עם הוא פעולה אנושית, של בני אדם לבני אדם, לא של גויים ליהודים. החזירו, בקיצור, את השואה אל מקומה ההיסטורי. הפכו אותה לעובדה, למשהו שקרה לאנשים אחרים בזמן אחר, לא לחוויה טראומטית, משהו שכמעט חווית בעצמך ושמשננים לך שוב ושוב שבהחלט יתכן שתחווה בפועל ממש.

בראשית ימי המסעות לפולין, שהפכו בינתיים לחוויה החינוכית האולטימטיבית בישראל, נהוג היה להכניס את הצעירים לתא גזים ולסגור את הדלת. אני לא יודע אם עדיין עושים את זה ומאד מקווה שלא; על כל פנים, הגיע הזמן לפתוח את הדלת ולהוציא את ילדינו מתא הגזים המטאפורי. הגיע הזמן לעשות את מה שאפשר עם השואה – להחזיר אותה אל ההיסטוריה, להשכיח אותה, להמית אותה. היטלר כבר מת את מות הכלבים שלו; הגיע הזמן לפזר את אפרו ולהשכיח את זכרו. את ההיסטוריה נשאיר להיסטוריונים, את הטראומה נרפא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)