החברים של ג'ורג'

ישראל כבר החלה בהפצת שקרים שמטרתם להפיל את האחריות לקריסת השיחות על הפלסטינים. לקראת מה שיהפוך להיות נקודות שיחה קבועות של הימין, הנה כמה עובדות לא נוחות

יריית הפתיחה במשחק ההאשמות הרשמי בין ישראל לפלסטינים בשאלת האחריות לקריסת שיחות תהליך השלום – אף אחד לא באמת חשב שהשיחות הללו יובילו לשלום, וראש הממשלה נתניהו כבר הצהיר שכל מה שהוא רוצה הוא להפיל את התיק על הפלסטינים – נורתה שלשום (ה’), כשישראל האשימה רשמית את הפלסטינים בקריסה. תועמלן הימין בן דרור ימיני מיהר לעשות את המעשה העיתונאי הנדרש ולהתייצב לצד הממשלה. ראוי לשים לב לפסקת הסיום שלו, היא אומרת הכל:

“ההסכם מחייב את ישראל לסיבוב אחרון של שחרור אסירים. הפעימה הרביעית. אבל כאשר הפלסטינים מודיעים מראש שהמשא ומתן ייפסק, זה בערך כמו המוכר שמתעקש שהקונה יעביר את התשלום האחרון, למרות שהסחורה כבר נעלמה. ולהבל הזה קוראים הפלסטינים "עמידה בהסכמים".

מה קורה פה? ובכן, ימיני נתקל בבעיה. יש עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, למרות שהתקשורת הישראלית עושה מאמצים ניכרים לעשות את ×–×”: ישראל הפרה את ההסכם עליו חתמה. היא היתה אמורה לשחרר 26 אסירים פלסטיניים לפני כשבוע, ולא עשתה את ×–×”. הסיבה? הימין היהודי לא ×”×™×” מוכן עוד לחתום על שחרור אסירים, בעיקר משום שבמקרה ×”×–×” רוב האסירים שנותרו לשחרור על פי הקריטריונים שקבעה הממשלה – כאלה שכלואים מהתקופה שקודם להסכמי אוסלו – הם פלסטינים שישראל נזכרה פתאום שהם אזרחיה, משהו שהיא מקפידה לשכוח בימים כתיקונם. הימין היהודי, שלא מכיר באזרחות הישראלית כגורם קובע אלא רק במוצא יהודי, נזכר פתאום בתפיסה האזרחית הנשכחת כשזה מגיע לשחרור אסירים.

כפי שמזכיר רביב דרוקר, הפלסטינים ויתרו על שני תנאים אחרים לשיחות: הפסקת הבניה בגדה והתחייבות ישראלית לקבל את קווי 67’ כקווי הבסיס של השיחות. הם הסכימו להסתפק בשחרור האסירים. אפילו במעט הזה, המדינה היהודית לא מסוגלת לעמוד. השיחות עם הפלסטינים היו אמורות להמשך עד ה-29 באפריל, והשחרור האחרון היה אמור להתרחש חודש לפני תום השיחות. פתאום, נתניהו העלה את הדרישה ששחרור האסירים יתבצע רק אם הפלסטינים יתחייבו לנהל את השיחות ולא לפנות לאו”מ במשך תשעה חודשים נוספים.

למהלך ×›×–×” קוראים הפרת הסכמים, וזו הסיבה שימיני מתפתל כל כך, וזו גם הסיבה שבגללה התקשורת הישראלית לא מדברת על מה שקרה כאן בשבוע האחרון. בסופו של דבר, העיתונות הישראלית מודל 2014 היא עיתונות נרצעת. היא אומרת את מה שהשלטון רוצה שתאמר. היא כל כך מפחדת מהמצור הכפול שמוטל עליה – הנסיון של הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש הממשלה לחסל את העיתונות מצד אחד, וההתבהמות הכללית של הציבור לכדי “פטריוטיות” עיוורת מצד שני, שרואה כל ביקורת ואמירת אמת כשמאלנות מסוכנת – שהיא לא מסוגלת לומר לציבור את העובדות הפשוטות: ישראל הפרה הסכמים ועכשיו היא מנסה להפיל את התיק על הפלסטינים.

מה אומר לנו ימיני, בעצם? הוא אומר שכן, יש הסכמים, אבל הסכמים זה משהו שלא צריך להתייחס אליו אם זה לא מתאים לנו. הפלסטינים התחייבו מראש למו”מ עד ה-29 באפריל. הם קיבלו קדחת. אין שום סיבה שהם יסכימו להמשך בזבוז הזמן הזה. קדחת? לא בדיוק. ישראל הרגה עשרות פלסטינים במהלך המשא ומתן, ולא חלף כמעט יום מבלי שהיא הודיעה על עוד בניה בגדה המערבית.

מספר ימים לאחר שישראל לא שחררה את האסירים כנדרש, ולאחר שנוכחו לדעת שארה”ב – “המתווך ההגון” – לא תכפה על ישראל את העמידה בהסכם, עשו הפלסטינים שרירים. לא, הם לא ירו בילדים יהודים מן המארב; לא, הם לא מנעו מים משכונות יהודיות; לא, הם לא בנו על אדמה שנגזלה בחוזק יד מחקלאים יהודים; הם פשוט חתמו על 15 אמנות בינלאומיות. בין השאר, הם חתמו על אמנת ז’נבה; על האמנה למאבק באפליית נשים; על האמנה נגד גזענות; על האמנה נגד עינויים; על האמנה נגד רצח עם; על האמנה נגד שחיתות; ועוד.

המהלך ×”×–×” הביא לישראל הרשמית את הסעיף, וכתוצאה מכך ציפי לבני – לכאורה, היונה בממשלת הנצים של נתניהו – דרשה מן הפלסטינים לשוב בהם מן החתימה, ולא, איימה, תטיל ישראל סנקציות על הרשות הפלסטינית. נחזור על ×–×” שוב: ישראל דורשת שהפלסטינים יחזרו בהם מהחתימה על אמנת ז’נבה ועל האמנה נגד עינויים, ומאיימת עליהם בסנקציות אם לא יצייתו.

ספק אם אפשר להעלות על הדעת מהלך שפוי פחות מזה: המטרה של אמנות בינלאומיות היא לשכנע כמה שיותר צדדים לתחום עליהן. ישראל בעצם דורשת מהפלסטינים שלא לאסור על עינויים ושלא להתחייב לציית לכללי המלחמה. כן, יש לישראל יכולת למנוע את אשרור החתימה הפלסטינית – הן טעונות אישור מזכ”ל האו”ם וממשלת שווייץ. אבל איך לעזאזל תצא לקמפיין דיפלומטי בינלאומי שידרוש בלהט את אי קיום המשפט הבינלאומי?

הסנקציות הישראליות כבר מופעלות. בין השאר, ישראל מונעת פריסה סלולרית בעזה. זה קצת משונה: בימים כתיקונם, יש שרים בממשלת נתניהו שטוענים שאין טעם לדבר עם אבו מאזן כי ממילא איננו שולט בעזה. אם איננו שולט בעזה, מדוע להעניש את העזתים על פעולה שביצע מישהו שלא קשור אליהם? אה, זה בגלל שישראל כבר התרגלה להפוך את העזתים לילד הכאפות שלה, שבו היא חובטת כשהיא צריכה לפרוק את תסכוליה.

שימו לב, אגב, לספין שנלווה להטלת הסנקציות: ישראל מודיעה שהיא “משעה” את הפעימה הרביעית בשל ההחלטה הפלסטינית לחתום על אמנה נגד שחיתות ובעד זכויות האשה. אה, לא, ×–×” שקר: ישראל אמורה היתה ליישם את הפעימה לפני שבוע, החתימה הפלסטינית על אמנות היתה תגובה להפרה הזו, ועכשיו מנסה ציפי לבני – זוכרים איך היו אנשים שהתלהבו ממנה? – לומר לנו ש”השעיית” שחרור האסירים היא תגובה על הפעולה הפלסטינית. היא מנסה לטשטש את סדר הדברים, להעלים את העובדה שישראל היא שהפרה את ההסכמים – עובדה שאפילו בן דרור ימיני נאלץ להכיר בה – ולטעון שוב שישראל רק “מגיבה” לפגיעות בה.

שציפי לבני היא אפס מאופס, במקרה הטוב, זה לא ממש סוד. סוד קטן עוד יותר הוא העובדה שגם שר האוצר שלנו הוא תולעת חסרת חוליות. הבלוגרית טל שניידר ליקטה כמה התחייבויות של לפיד מהחודשים האחרונים, בהם הוא הצהיר חגיגית שלא ישב בממשלה שלא תנהל משא ומתן. בין השאר, אמר לפיד לפני שבועיים את הדברים החדים הבאים:

“הגיע הזמן להעלות הילוך. ממשלת ישראל צריכה לענות על השאלה האם היא מנהלת את התהליך מתוך נסיון להגיע להסדר שלום. כי הבעיה האמיתי שאיתה רוצים להתמודד היא העובדה שזה אפשרי להגיע להסדר והגעה להסדר כרוכה בויתורים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחמוק מן העובדה שלשלום יש מחיר. ראש הממשלה הצהיר שהוא מכיר במחיר ושהפתרון היחיד הוא יישום שתי המדינות. אני מאמין ומקווה שיש בו אומץ היסטורי דרוש כדי לשלם את המחיר. זה מה שהוא התחייב מעל בימת הכנסת. איני מעלה לדעתי לרגע שלא התכוון לכל מילה. תפקידו להפוך את ההצהרה לתכנית פעולה סדורה למרות כל הקשיים. הבטחתי שאם יבחר ללכת למו"מ אמיתי 'יש עתיד' תעמוד מאחוריו. […] אין לי זכות לעמוד מנגד. כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית. הוא מקרב אותנו אל מדינה דו-לאומית שאליה שואפים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני."

אתמול הוא כבר נשמע אחרת:

“התנהלותו של אבו מאזן ביממה האחרונה מעלה ספקות קשים האם הוא באמת מעוניין להגיע להסכם. כשפורסמה אמש רשימת התנאים שלו – שנראית יותר כמו התגרות מכוונת שמטרתה לפוצץ את השיחות – הישראלים היחידים ששמחו הם אנשי הימין הקיצוני, שמעדיפים לחכות למשיח במקום לנסות להגיע לפתרון. יש עתיד תמשיך לתמוך בהיפרדות מן הפלשתינים, אבל אבו מאזן צריך לדעת שבנקודת הזמן הנוכחית, הדרישות שלו פועלות נגדו. אף ישראלי לא ינהל אתו מו"מ בכל מחיר.”

במילים אחרות, האפס שהתגלם בבשר מחפש עכשיו דרך לרדת מהעץ שעליו טיפס ולהמשיך לשבת בממשלה, למרות שעל פי דבריו שלו-עצמו רק לנפי שבועיים, “כל רגע שאין הסכם הוא סיכון של המדינה היהודית.” טוב, הוא תמיד אמר שהוא מתכוון לשבת בממשלה בכל מחיר. אבל רגע, על איזו רשימת דרישות הוא מדבר?

ובכן, בימים האחרונים מפיצים גורמים ממשלתיים טענות על דרישות מופלגות שהעלו הפלסטינים, לכאורה, בפני לבני בעקבות אי שחרור האסירים. זו טענה מעניינת, אבל יש בעיה אחת קריטית: הפלסטינים מכחישים שהיא הוצגה אי פעם. הרשימה קיימת, היא הודלפה לתקשורת הפלסטינית, אבל הפלסטינים אומרים שהיא לא הוצגה רשמית – וש”בישראל ידעו שאין רשימה כזו, אך תמכו בהעצמת הפרסומים כדי להציג את הפלסטינים כמי שמציבים תנאים מקדימים ומכשילים את שיחות השלום.”

במילים אחרות, לבני, לפיד ונתניהו מארגנים לנו את ספין כל הספינים, “אין פרטנר” גרסת 2014 – והתקשורת הישראלית משתפת פעולה בהתלהבות. כשיסבירו לכם עוד כמה ימים או שבועות שאין ברירה ושצריך לנקוט בצעדים צבאיים, זכרו-נא איך הגענו לפה.

וכשיגיע צו המילואים, סרבו להתייצב. אל תצאו למלחמת שלום ההתנחלויות.

הערה מנהלית: אתמול התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)