החברים של ג'ורג'

בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

לקראת פסטיבל יצחק רבין השני (זה של התאריך הלועזי) התבקשה בתי (כיתה ה') להכין עבודה קבוצתית עם כמה מחברותיה, שכל אחת מהן התבקשה לענות לשאלה אחת על המנהיג המנוח. השאלה שהוטלה על בתי בלבלה אותה קצת: "מה היה יחסה של החברה אל יצחק רבין?" והיא ביקשה את עזרתי.

אני מניח שהמורה, או מי שהכין את העבודה הזאת, ציפה לתשובה בנוסח: "החברה התייחסה לרבין בכבוד רב כי הוא היה איש חשוב שעשה דברים גדולים", וכו' וכו', אבל אני הערתי: גם אני לא לגמרי מבין, "החברה" מורכבת מקבוצות שונות של אנשים שכל אחת מהם התייחס אליו אחרת לגמרי, כולל האויבים שרבין נלחם נגדם – הבריטים, הערבים – וגם מתנגדיו הפוליטיים ששנאו אותו שנאה עזה, עזה עד מוות. את יודעת, הקבוצה החברתית שממנה יצא הרוצח. איזה קבוצה חברתית, היא שאלה, וכשעניתי, המתנחלים בשטחים, אלה שלא רצו שתקום שם מדינה פלסטינית, היא ממש לא הבינה על מה אני מדבר ומה הקשר לשאלה הפשוטה של המורה.

כבר ארבע שנים – מאז כיתה ב' – טוחנים להם בשכל בבית הספר רצח-רבין-רצח-רבין-רצח-רבין, על גבורתו של האיש הנערץ והישגיו ועל הפגיעה בדמוקרטיה ונגד האלימות. בתי, סליחה על הפולניות, היא תלמידה מצטיינת, ואם היא מתעקשת שלא סיפרו לה למה, בעצם, רבין נרצח, סימן שלא ממש סיפרו לה, גם אם מישהו שרבב על כך חצי מילה פה ושם בתוך ים הטקסים והנאומים המופלצים.

סיפרו, אמנם, בהדגשה, שרבין חתם על הסכמי שלום, פמפמו שוב ושוב את השלום עם ירדן, מדי פעם גם זרקו גם מילה או שתיים על איזה "הסכם אוסלו" עם אני-לא-זוכרת-מי, המצחיק ההוא עם הזיפים והכאפיה. וזהו. הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם, לא קיבלו הסבר של ממש עם מי, בדיוק, הם נחתמו ומה, לעזאזל, היה בהם שכל כך הרגיז את יגאל עמיר וחבריו.

המורים אינם מסבירים להם מי היה יאסר ערפאת ועל מה הוא נלחם עם ישראל לפני ההסכם (וגם אחריו). הרשות הפלסטינית בקושי מוזכרת ורבין ודאי שאינו מקבל קרדיט, חיובי, שלילי או ניטראלי, על הקמתה. פסטיבל שנתי ענק על רצח פוליטי בלא הסבר על הויכוח הפוליטי שמאחוריו.

מה הסיבה לצנזורה? התירוץ החביב על המורים והמנהלים עצמם הוא שפרסום הרקע לרצח עלול להעניק לו לגיטימציה: אם לרצח רבין "הייתה סיבה", מישהו עלול לחשוב שהיא מוצדקת. טיעון קלוש: האיש מוצג בעקביות כגיבור וכמנהיג למופת, וכל סיבה לרצח תתפרש בתודעתם של הילדים, אוטומטית, כרעיון מגונה.

מבקרי המערכת משמאל טוענים ההיפך: המורים, נטען, חוששים לדבר על מחאת הימין של 1995, והקשר הישיר בינה לבין הרצח, פן ינציחו את הנראטיב ה"שמאלני" של "ההסתה שהובילה לרצח" ושל "איש השלום שנרצח בידי מתנגד השלום". אלא שגם הטיעון הזה בעייתי: לא מעט מורים ומנהלים דווקא מדברים מתוך הנראטיב הזה ואף מדקלמים את אותן סיסמאות עצמן. הצנזורה אינה משתיקה את הדיבורים על השלום וההתנגדות לשלום, אלא את ההסבר על תוכנם של ההסכמים ושל הוויכוח על אודותיהם.

וכל זה לא קשור לשאלה, האם רבין באמת התכוון לאפשר לפלסטינים להקים מדינה או רק גטאות אוטונומיים, ומה היה יוצא מהסכמי אוסלו אלמלא נרצח: מערכת החינוך היסודית בישראל בורחת בעקביות מפני השאלות עצמן. למורים ביסודי אסור לדבר על אש"ף, על השטחים ועל הפלסטינים: מבחינתה, הדברים הללו פשוט לא קיימים; מערכת החינוך עדיין קבורה עם גולדה מאיר בעולם שבו העם הפלסטיני לא היה ולא נברא.

ישראל? איפה זה בדיוק?

על קירות בתי הספר וגני הילדים, לצד הדגלים ותמונות גדולי האומה, תלויות מפות של ישראל, שכולן שגויות: גבול המדינה ממזרח עובר, לפי המפות, על נהר הירדן, מים המלח ועד הכינרת (ומשם על גבולה המזרחי של רמת הגולן). במפות חדשות, מהשנים האחרונות, הוצאה רצועת עזה מחוץ לגבול, אך לא ברור לאיזו מדינה היא שייכת. הגדה המערבית הייתה ונשארה חלק בלתי נפרד מישראל; חברון, רמאללה ומעלה אדומים מופיעות, אם בכלל, כערים ישראליות לכל דבר. לקו הירוק אין זכר.

אפשר להתחכם ולומר שאלה מפות של ארץ ישראל ולא של המדינה. אבל לבנון וסוריה מופיעות באותה מפה כ"ארצות" נפרדות אף שאין ביניהן שום גבול פיסי-גיאוגרפי, וכך גם ירדן, שחלקה, לפחות, שייך לארץ ישראל הדתית-היסטורית (בניגוד לערבה, שאיננה חלק ממנה).

כך או כך, הילדים כלל אינם מודעים להבחנה הסבוכה הזאת. תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ו' (זהירות, מסמך) מבטיחה ללמד את הילדים את הנושא "גבולות"; בפועל, בספר הלימוד, כמו במציאות, אין למדינה גבולות. הספר מזכיר את יהודה ושומרון כשניים מחבלי הארץ, בלא שום אבחנה בינם לבין אזורים אחרים.

בפרקים העוסקים ביהודה ושומרון מוזכרים "יישובים ערביים", כפי שהם מוזכרים בפרקים העוסקים בגליל ובלא כל הבחנה בין אלה לאלה. ההיסטוריה של ירושלים מופיעה בו בפרוטרוט; ההיסטוריה של הגדה אינה מפורטת.

אותן מפות ואותם הסברים מופיעים גם בספרי הלימוד לתנ"ך, ששכם, בית לחם, בית אל, יריחו וכל השאר מככבים בהם, כידוע, כחלק מרכזי מהארץ המובטחת.

אבל סיפוח הארץ בגנים ובחינוך היסודי מתקיים לפי העיקרון הידוע: "מקסימום שטח – מינימום ערבים". מספר אזרחי המדינה, לפי כל ספרי הלימוד, הוא 7.5 מיליון – מספר אזרחי המדינה שבתוך הקו הירוק בתוספת המתנחלים. ילדים, עזרו לנו למצוא 2.1 מיליון פלסטינים!

היחס לרצועת עזה, כרגיל, גרוע עוד יותר. עזה הוצאה ממפת המדינה ואינה מוזכרת בשיעורי מולדת, אבל לא קיבלה בתמורה מעמד של מדינה עצמאית. לדידם של תלמידי היסודי, היא פשוט לא קיימת.

ילדי כיתה ה' לומדים כיום גיאוגרפיה מספר קונצפטואלי-הוליסטי יפה בשם "אדם וסביבה באגן הים התיכון", מפרי עטם של בילי סביר ואמנון סופר. הספר מתאר את אגן הים התיכון כיחידה סביבתית-גיאולוגית-אקלימית-תרבותית אחת ומסביר לעומק את מאפייניה, בכל התחומים, ובמקביל, מפרט את אותם מאפיינים בכל מדינה ומדינה מסביב לים, כולל ישראל, ובהשוואה ביניהן.

הילדים לומדים על מלטה, על קרואטיה, על ערים במרוקו ונהרות באלג'יר. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למדינות קרובות – מצרים, טורקיה, לבנון, יוון. הספר נכתב לפני ההתנתקות, אך מאז יצאה לו מהדורה מעודכנת, הכוללת מפה של ישראל שאינה כוללת את רצועת עזה. אבל איש לא טרח להוסיף את עזה לרשימת המדינות שמסביב לים. הרי עזה איננה מדינה – אבל היא גם איננה ישראל. היא א-מקום, היא כלום.

פוליטיקלי-קורקט נטול פלסטין

ההשתקה הרועמת הזאת סותרת בדיסוננס צורמני את שאר תכני הלימוד. תוכנית הלימודים לגנים וליסודיים עברה בשנים האחרונות ליברליזציה מרשימה – ואני אומר זאת בלא שמץ ציניות, לפחות לפי מה שאני רואה אצל בנותיי, בגנים העירוניים ובתי הספר הממלכתיים בגבעתיים.

לימודי המדעים הפכו למופת של חינוך סביבתי. הבנות שלי (בנות 4 ו-10) מחנכות אותי להפריד פסולת, לחסוך במים ולכתוב על שני צדי הדף, ומדקלמות את הגורמים להתחממות כדור הארץ.

זכויות האישה והילד נלמדים לעומק. אמנת זכויות הילד של האו"ם תלויה על הכניסה לגן. תוכניות שוביניסטיות כמו "מלאכה" (נגרות לבנים, תפירה לבנות) עפו החוצה או שונו לגמרי. ילדי הגן לומדים שיעור בנושא "הגוף שלי הוא רק שלי" כדי להגן עליהם מתקיפות מיניות, ובבתי הספר צופים צפייה ביקורתית בפרסומות.

הילדים שומעים שוב ושוב שאסור להם לצחוק על השונה, על לקויי למידה, על "בעלי מוגבלויות" (המילה "נכים" אינה קיימת), על ילדים שונים מהם בצבע עורם ובאורח חייהם. שתי גננות שונות סיפרו לשתי בנותיי, כל אחת בתורה, ש"יש בנות שמתחתנות עם בת", בנימה חיובית לגמרי.

שיעור "מולדת" שבזמן ילדותי בשנות ×”-70-80 ×”×™×” גיבוב של גיאוגרפיה תנ"כית, מורשת קרב ושירים לאומניים מזמן הפלמ"×—, הפך לשיעור אזרחות לכל דבר. הילדים לומדים בפרוטרוט על זכויותיהם כאזרחים בדמוקרטיה, בחירות, הפרדת רשויות ותפקידי הרשויות – ועל הצורך בחיים משותפים ושוויוניים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית: נשים/גברים, עולים/ותיקים, עדות, דתיים/חילונים – וגם ערבים. הרבה ערבים.

ספר המולדת לכיתה ד', העונה לשם הפוליטיקלי-קורקטי להפליא "לחיות יחד בישראל", מציין בהדגשה כי הערבים הם כחמישית מאזרחי ישראל והערבית היא שפה רשמית כאן. מתוארים יישובים יהודיים וערביים, תרבות יהודית וערבית וילדים כאלה וכאלה בצורה בלתי-סטריאוטיפית ובלתי-פטרונית בעליל. מוזכרת גם העובדה שרמת החיים של הערבים נמוכה יותר ושהם קיבלו מהמדינה שירותים פחות טובים (בלשון עבר). הספר מציין גם "שיש טענות על אפליה" כלפי הערבים, מבלי לסתור אותן בטענה נגדית על העדר אפליה.

ספרי הלימוד לכיתה ו' – אותם ספרים המספחים את הגדה המערבית – מזכירים אפילו גרסה מרומזת ומכובסת של הנכבה, בציינם ×›×™ "ערבים עזבו במלחמת העצמאות" ובתארם "שינויים ביישובים הערביים בעקבות אירועי תש"×—".

אבל על שני מיליון הערבים המתגוררים בתוך מה שהספרים מגדירים כ"ישראל", בלי אזרחות ישראלית ובלי שום זכות אזרח דמוקרטית – אף מילה.

פלסטינים? עניין פוליטי

ההשתקה הזאת אינה נעשית כדי לייפות את המציאות. ילדי המאה ה-21 אינם עטופים בצלופן. המורים יודעים היטב כי הם צופים בסרטים אלימים ובתוכניות ריאליטי אכזריות ומופגזים מגיל אפס בחומרים קשים.

הילדים לומדים בשיעורי חברה על אירועים אקטואליים, מבחירות מקומיות דרך אסונות טבע ועד אירועים פליליים – וגם פיגועים. המורה בוחרת את האירועים יחד עם התלמידים, שמתייעצים עם הוריהם – וזה בסדר, הפלסטינים ממילא אינם בכותרות כיום ואינם מעניינים את אף אחד, אלא אם כן הם מחבלים.

ספרי הלימוד לכיתה ו' דנים בסוגיות כבדות-ראש כמו תחבורה ציבורית, עומסי תנועה ותעסוקה. הילדים עומדים בצפירה מדי שנה ושומעים, מגן טרום חובה (!) על השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל. האביב הערבי כבר נכנס גם הוא לתוכנית הלימודים המתקדמת. אבל על הכיבוש – אף מילה. ×›×™ הכיבוש ×–×” "פוליטי".

רצח רבין, כמובן, ×–×” לא עניין פוליטי, פיגועים ×–×” לא פוליטי, המלחמות והשלום עם מצרים – לא פוליטי, הפגנות המחאה החברתית ומשפט הנשיא קצב – כל ×–×” לא פוליטי. אבל הכיבוש – ×–×” פוליטי, ופוליטי ×–×” פויה; ההתנחלויות – פוליטי; חיסולים בעזה ורציחות, מעשה יומיום של פלסטינים בגדה – פוליטי. חופש הפרט – חשוב ביותר, אבל אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19 ועל רבבות אסירים ללא משפט. פקקי תנועה בגוש דן – סוגיה נכבדה; מחסומים בשטחים – הס מלהזכיר. עוני ואנאלפביתיות במרוקו – בעיה אמיתית, עוני ברצועה – עניין פוליטי. זכויות הילד – חשוב נורא, אבל מאות אלפי ילדים, שחיילים פולשים לביתם באמצע הלילה והופכים אותו לעמדת שמירה – ×–×” כבר פוליטי. בחירות לנשיאות ארה"ב או לעיריית גבעתיים זאת ×—×’×™×’×” לדמוקרטיה ונהדר לדבר עליהם; רצח של ראש ממשלה זאת פגיעה בדמוקרטיה, וחייבים לדבר עליו; אבל חבל ארץ שחי במשטר אפרטהייד, שני מיליון איש בלי זכות בחירה – ×–×” פוליטי, אז שקט.

הסתה אצילית עובדת טוב יותר

ולא מיותר לציין שגם שמו של המוכחש היא סיסמא אסורה של אגודת קושרים חשאית. הערבים בישראל, שכאמור, זוכים ליחס הוגן למדי בספרי הלימוד, אינם "פלסטינים" או "פלסטינים-ישראלים" אלא לעולם "ערבים" או "דרוזים". ניחא; נניח שהמטרה היא ליצור יחס חיובי מצד הילדים היהודים, ושזהותם של ערביי ישראל ממילא שרויה במחלוקת פנימית ביניהם. אבל איך קוראים לכל אותם ערבים שחיים בתוך אותה מדינה דמיונית שבין הים והירדן, ואינם ישראלים בשום צורה ועניין? לא קוראים להם, כמובן, והם גם לא באים לבד, כי אין להם אזרחות, ושילכו מכאן כבר.

אסור לשגות באשליות או להיתמם. מדובר בהסתה לכל דבר ועניין. הסתה מעודנת ומתוחכמת, יעילה ביותר, ×›×™ קשה להבחין בה ולגנות אותה. יעילה בהרבה מההסתה המפורסמת בבתי הספר של הפלסטינים עצמם נגד ישראל, דווקא בגלל העידון שלה. הילדים כאן אינם לומדים שהפלסטינים הם קופים וחזירים ושיש לחסלם. מוחם אינו נשטף בסיסמאות לאומניות ובסטריאוטיפים של ערבים משופמים ומסריחים בנוסח עלילות דני-דין. ההיפך הגמור מזה: הם גדלים בעולם המחשבה הסטרילי של המאה ×”-21, בשיח נקי של מלים יפות במיטב רוח הפוליטיקלי-קורקט. בשיח ×”×–×” יש מקום וכבוד לכולם – לכל מי שקיים. אבל העם שאתו הם חולקים את מולדתם אינו שם – אינו קיים, אז איך ניתן לו מקום? זאת אינה סתם הכחשה – זוהי הכחשת עם.

חומרי הלימוד משתנים מחטיבת הביניים והלאה. אי אפשר להסתיר עובדות בסיסיות מנער בן 14, שחי במדינה שאינה צפון-קוריאה ויכול להיכנס בעצמו לאתר הניו-יורק טיימס או לוויקיפדיה באנגלית. אבל הילדים גדלים עד לכיתה ו', לפחות, בעולם דמיוני נקי מפלסטינים. וזה מספיק; אלה הן השנים שבהן הם מעוצבים. אחר כך, שטיפת המוח כבר תעשה את שלה וההכחשה תהפוך לחלק מהמנגנון הנפשי. הפלסטינים ייכנסו לספרי הלימוד, אבל בתודעתם של התלמידים הם כבר יישארו "עניין פוליטי", רסיס קטן בישבן, כתם זניח בשולי התודעה שמעניין רק אנטישמים וסמולנים.

(תני גולדשטיין)

התנועה הפאשיסטית הישראלית, "אם תרצו," הוציאה בסוף השבוע את אחד הטקסטים שהיא נוהגת לקרוא להם "דו"חות." הפעם, הוא עוסק ב"פוליטיזציה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת חיפה."

כרגיל, הפרסום של "אם תרצו" לווה בסיוע של אתר הבית של התנועה, נרג. קלמן ליבסקינד פרסם אייטם שפשוט בלע את הטענות של "אם תרצו" בלי בדיקה; למעשה הוא השתמש בטקסט כאילו היה הודעה לעיתונות וקיבל אותו כלשונו. זה משונה, כי בדרך כלל הוא עיתונאי חוקר. כנראה ש"אם תרצו" פועלים באזור העיוורון שלו. התועמלן החביב על הבלוג, בן דרור ימיני, פרסם טקסט רווי השמצות – אבל, כהרגלו, לא נקב בשמות האנשים המושמצים. יש עדיין חוקי דיבה בארץ הזו.

אז הלכתי לקרוא את ה"דו"ח" (אפשר למצוא אותו כאן.) אוי ואבוי. מאיפה להתחיל? נתחיל מעמ' 8. שם טוענת "אמתי" (“אם תרצו,” אין לי כוח לכתוב את הצירוף הזה שוב ושוב) שיש בישראל "10,000 אסירים שמתוכם 132 (כאחוז אחד) הם אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל." הם מביאים זאת בתלונה על כך שהקליניקה לזכויות האסיר טיפלה בשמונה מקרים של אסירים בטחוניים, כאשר לזוועתם במקרה של איסמעיל טראבין, "במקרה זה הקליניקה מייצגת אדם שאיננו אזרח ישראלי." הזוועה, הזוועה.

המספר של "אמתי" על "10,000 אסירים שמתוכם 132 אסירים בטחוניים מקרב ערביי ישראל" הוא, כרגיל, הטעיה. על פי נתוני בצלם, אותם הם מקבלים מדי חודש מהשב"ס, יש בישראל כרגע 5,046 אסירים בטחוניים, מתוכם 208 אסירים ישראלים. השב"ס לא מפרט, אבל אני בספק אם יש כרגע יותר מ-20 אסירים בטחוניים יהודים. חשובה הנחת היסוד של "אמתי," שתחזור כחוט השני לאורך כל הדו"ח: שאם אתה לא יהודי או ישראלי, אין לך ולא צריכות להיות לך זכויות.

התפיסה המרכזית של הדו"ח היא שאם אתה חורג מהמיינסטרים הציוני וחושב שישראל צריכה שינוי יסודי, אתה פסול מלפעול בישראל. אחד הנספחים הארוכים – והשקריים, עוד אגיע אליו – מונה שורה של ארגונים שלא מוצאים חן בעיני "אמתי" ושעל פי המק'ארתיזם שלה אם אתה חבר בהם או תומך בהם, אתה פסול מלשמש בתפקיד כלשהו.

מהי קליניקה משפטית? קליניקה משפטית היא ארגון שמטרתו לאפשר לאנשים שבדרך כלל לא זוכים לייצוג לקבל כזה, בדרך כלל כאשר סטודנטים למשפטים עושים את העבודה המשפטית השחורה כמו איסוף חומר. מטבע הדברים, כלומר מעצם ההכרה בכך שהמערכת פגומה בכך שהיא לא מאפשרת לכל אדם יצוג ראוי – אם כך היה, לא היה צורך בקליניקות – אלה ארגונים שאומרים שהמצב טעון תיקון. ככאלה הם ארגונים חברתיים, לא מלחכי פינכה של הממשלה שאומרים "הכל טוב."

מה עושה "אמתי"? נתחיל מעמ' 9 בדו"ח. שם אנחנו מגיעים למסקנה המדהימה שאם השם שלך הוזכר בתקשורת, כולל מגנטי קהל ידועים כמו "מגזין הכיבוש", האתר של עדאלה ובמרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הרי שאתה לא "חסר קול." וואלה. באותו העמוד, אנחנו שומעים גם תלונה על כך שהאסיר מחמוד מגאדבה "הפך לעותר סדרתי." הם נמנעים מלציין שהמקור שאליו הם מפנים מצא שחלק ניכר מהעתירות שלו התקבל.

בואו נחשוב על זה רגע. הסיבה שמגאדבה יכול היה בכלל לזכות בעתירות שלו היא העובדה שיש קליניקה משפטית שמייצגת אותו. "אמתי" היתה רוצה שזה ייפסק. היא רואה את הייצוג של מגאדבה כדבר מגונה. למה? הוא הורשע בשורה של מעשי אונס לפני 15 שנים. אפשר היה לראות את השימוש שהוא עושה בעתירות כסוג של שיקום. מה מפריע ל"אמתי" בכך שמגאדבה זוכה לייצוג? הוא הרי איננו אסיר בטחוני. אה, הבנתי: הוא ערבי. מה שמפריע ל"אמתי" הוא שלאסירים ערבים יש יצוג. למה לא אמרתם מראש?

בעמ' 10, טוענת "אמתי" שראש הקליניקה לזכויות האסירים, עו"ד עביר באכר, "מופיעה בשם עדאלה בכנסי הסתה ורדיפה אנטי-ציוניים ומגישה עתירות בשם הארגון. כמו כן כתבה בשיתוף עם ענת מטר ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטינים." לא התעצלתי ונכנסתי לקישורים של "אמתי."

הנה מה שהיה לכנס לומר על עצמו, על פי הקישור שסיפקה "אמתי":

" הכנס קורא לשלב כוחות של אירגוני זכויות אדם, אירגוני מחאה ואירגוני שלום- ערבים ויהודים לצאת בקריאה משותפת וברורה ולפעול ביחד:

לסיים את המצור על עזה.

להפסיק את ההסתה נגד פלסטינים בישראל, והמדיניות הגזענית כלפיהם.

להפסיק את רדיפת המבקרים והמתנגדים למדיניות הממשלה.

לחתור לסיום הכיבוש בצורה מתמשכת ואפקטיבית.

המאבק המשותף בין אירגונים ערביים ואירגונים יהודיים על בסיס רעיונות ברורים- מטרתו לעורר את כל אלו הרוצים לפעול למען שינוי. אין שינוי ללא מאבק עיקש וממושך ובפעילות מאוחדת גדלים הסיכויים להצלחתו."

אין ספק שכל זה לא מוצא חן בעיני "אמתי." עם זאת, לא מצאתי את ה"הסתה והרדיפה האנטי-ציוניים" ש"אמתי" טוענת שנמצאים שם. הלאה. נכנסתי גם לקישור של הספר שלכאורה "משבח מחבלים מרצחים פלסטינים." המדובר במאמר ביקורת על הספר, ולא מצאתי שם שום דבר כזה. לא קראתי את הספר – אבל אני מעז לומר שגם כותבי הדו"ח לא קראו. במילים אחרות, "אמתי" משקרים בהערות השוליים שלהם ומקווים שאף אחד לא יטרח לברר. ליבסקינד בעליל לא טרח, והוא כותב שבאכר היא "פרקליטה בכירה בארגון עדאללה (שגיאה במקור – יצ"ג) ולפי הדו"ח 'כתבה ספר המשבח מחבלים מרצחים פלסטיניים.'"

שמתם לב לתרגיל שעשה כאן ליבסקינד? הוא מרחיק את עצמו פעמיים. הוא מציין שהדברים הם "לפי הדו"ח," כלומר לא דבריו-שלו, ואז מצטט במרכאות את הטקסט של "אמתי." זו שיטה שכנראה תמנע ממנו תביעת דיבה. האם היא הוגנת באיזושהי צורה כלפי עו"ד באכר? לא משנה, היא ערביה.

עדכון: עו”ד ידין עילם הפנה את תשומת לבי לכך ש”אמתי” שיקרו גם כאן. הם הביאו בעמ’ 10 שני קישורים לכך שעו”ד בכר (ולא באכר) היא בכירה בעדאלה, אבל לא קישרו לאתר של עדאלה עצמו – וזאת משום שבכר לא עובדת שם כבר שלוש שנים.

נמשיך. אנחנו אמורים להיות מופתעים (עמ' 10) מכך שאדם שייסד קליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני חושב שיש בישראל אפרטהייד. "אמתי" מציינים את העובדה לגנותו, כמובן מבלי להתייחס לשאלה האם יש בישראל משטר אפרטהייד. הרי זה לא יכול להיות.

בעמ' 11 אנחנו למדים את העובדה המזעזעת שהקליניקה לזכויות האדם עבדה בשיתוף פעולה עם האגודה לזכויות האזרח. אכן, איפה נשמע כדבר הזה, שהארגון החשוב ביותר לזכויות אזרח בישראל ישתף פעולה עם קליניקה משפטית? רגע, מה יש ל"אמתי" נגד האגודה? ובכן, בעמ' 26 אנחנו למדים שהיא התייחסה לכביש האפרטהייד כאל כביש האפרטהייד ("כביש 443"), שהיא טענה שישראל סיפחה באופן לא חוקי את מזרח ירושלים (טענה שאיתה מסכימות כל מדינות העולם – זה לא מקרה שאין אף שגרירות בירושלים), שהיא חושבת שהרעיון של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית "בעייתי", שהיא מתנגדת לקריטריון של שירות צבאי כתנאי לקבלת עבודה, ושהיא סבורה שישראל ביצעה פשעי מלחמה במהלך "עופרת יצוקה." שומו שמיים. איך זה אמור לפסול את האגודה מלפעול בתחום זכויות האדם – אלא אם, כמובן, אתה בכלל לא מעוניין בזכויות אדם, אלא אם מדובר בשלילתן ממי שלא מוצא חן בעיניך?

עוד בעמ' 11, "אמתי" מודיעה לנו בתדהמה שהקליניקה לזכויות האדם היא חלק מהקואליציה לדיור בר השגה, ומוסיפה הערה בסוגריים: "גוף פוליטי." וואלה. בניגוד, למשל, ל"אמתי", שהיא לא גוף פוליטי אלא "תנועת מרכז ציונית"?

באותו העמוד, אנחנו למדים שהקליניקה למשפט ושינוי חברתי עתרה נגד הרשות השניה בדרישה ליצוג גבוה יותר של תכנים בערבית. למה זה חשוב? למה זה משהו שיש לציין לגנאי? אה, כן – כי "אמתי" סבורה שרק יהודים הם אזרחים שווי זכויות ורק להם מגיע יצוג. כזכור, במצע הראשון של הארגון – עד שתפסו אותו – "אמתי" הגדירה את עצמה כתומכת בישראל כ"מדינה יהודית," תוך השמטת העמדת הפנים של "ודמוקרטית." אחר כך הם מיהרו לומר שמדובר בטעות.

על הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני אומרת לנו "אמתי" בעמ' 14 ש"עצם שמה של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני יכולה (שגיאה במקור – יצ"ג) ללמד על סדר יומה." מי היה מאמין. ארגון שהשם שלו מעיד על סדר היום שלו. למה לא עשיתם את הדבר המקובל בקרב פאשיסטים והסוויתם את עצמכם כ"תנועת מרכז ציונית"? וכמובן, מובלעת כאן ההנחה ש"זכויות המיעוט הערבי-פלסטיני" הן משהו פסול. בעמ' 11 אנחנו למדים שהקליניקה תמכה ב"הורדת גיל המינימום במקצועות פרא-רפואיים." למה זה דבר שלילי? אה, כי כך האקדמיה הישראלית פוגעת ביכולת של סטודנטים ערבים ללמוד רפואה. לעתודאים היא מתירה ללמוד את המקצועות הללו בגיל 17-18, אבל מסתבר שלסטודנטים ערבים אין את הבגרות הנפשית הנדרשת ללמוד את הנושא לפני גיל 21. אם אתה פועל כנגד האפליה הזו, אתה פסול. העמוד שלה, אומרים לנו בזעף, מעוצב בתמונות שהגיעו ב"אדיבות אקטיבסטילס." הארגון החביב הזה (עמ' 27) מתואר כארגון עוין. במסגרת השקרים השקופים של "אמתי", היא שכחה לציין את העובדה שהיא הפסידה במשפט לאחד הצלמים של אקטיבסטילס, אורן זיו, ושנאלצה לפצות אותו על הפרת זכויות היוצרים שלו. נו, למה אתה מצפה, לגילוי נאות? עוד לא הבנת שאנחנו תנועת מרכז ציונית?

בעמ' 12 נאמר לנו שהקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני פעלה ל"קעקוע מעמדו של ההמנון הלאומי בקרב הערבים." אני מניח שגם מבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת – שמגיעה מבית רוויזיוניסטי – היתה נכנסת לרשימה השחורה של "אמתי", אחרי שאמרה שהגיע הזמן למצוא המנון שאשכרה ייצג את כל אזרחי המדינה.

ובעמ' 15 הגיע הקטע שבו הלכתי לעשות משהו אחר ורק במאמץ חזרתי לקריאת הדו"ח: נאמר שם שבין הפרוייקטים העיקריים של הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני, אחרי הנסיונות לצמצם שימוש במידע חסוי ("אמתי" בעד מידע חסוי, הוא מבטיח שלעציר לא תהיה יכולת ראויה להתגונן), והסיוע לכפר הבלתי מוכר דאר אל חנון (או, כפי ש"אמתי" מגדירה זאת, "פגיעה נוספת בהתיישבות יהודית למען כפר ערבי"), ואחרי שלמדנו שהקליניקה כתבה מזכר "בסוגיית 'הייצוג ההולם' של בני המיעוט הערבי בשוק התעסוקה בישראל" ("אמתי" נגד, כמובן. עבודה הם רוצים, החלאות?), אנחנו מגיעים לפצצה הכבדה מכולן. רגע, אני אקח פאוזה דרמטית.

הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני – אתם יושבים? שתיתם משהו מרגיע? – פועלת לזכויות עוורים ערבים. זה לא אני אמרתי, זה "אמתי" אמרה.

עד כדי כך. הארגון החתרני והמסוכן הזה מעז לפעול למען שוויון זכויות לאנשים נטולי ראיה שאיתרע מזלם להדפק לא רק בכך שהם עיוורים, אלא שהם נולדו למיעוט מדוכא במדינת כל גזעניה. והפעילות למען זכויות עוורים ערבים היא, כמובן, עילה להאשים את אוניברסיטת חיפה – שלזכותה ייאמר שהיא נעמדה על רגליה האחוריות – בכך שהיא משתפת פעולה עם ארגונים שלטענת "אמתי" קוראים להחרבת מדינת ישראל (אחת ההמלצות של "אמתי", בעמ' 20 היא ש"על הגורמים האמונים לקבל החלטה נורמטיבית במסגרתה ייאסר על האקדמיה לשתף פעולה עם ארגונים שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושפועלים לבטל את זהותה זו, הפועלים להעמדה לדין של חיילי צה"ל ובכירים בערכאות בינלאומיות, הקוראים לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה, התומכים במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל ובמי שביצע זאת").

יש עוד כמויות חריגות של זבל ב"דו"ח" הזה, כנראה הטקסט הבזוי ביותר שהוציאה "אמתי" מימיה – אפשר לציין את העובדה שבעמ' 27 "אמתי" תוקפת את ד"ר ענת מטר תוך ציון הפעילות של בנה, חגי מטר, כלומר מגלגלת את "חטאיו" של הבן על האם, במה שאמור להיות דו"ח רשמי (!) על הטיה באקדמיה – אבל זה היה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל. סיוע לעיוורים ערבים הוא משהו שעלה על הכוונת של "אמתי." זה אומר כל מה שצריך לומר: שהארגון הפאשיסטי הזה הוא לא רק פאשיסטי, הוא פולקיסטי. הוא שולל את זכויות קיומם של לא-יהודים בישראל. עצם ההגנה על זכותם של עיוורים לא-יהודים להתקרב למשהו שדומה לשוויון הוא משהו שמבחינת "אמתי" ראוי להכנס לרשימת האיומים הגדולים על המולדת.

ואת אות הקין הזה אסור להניח ל"אמתי" להסיר מעליה. בכל פעם שהיא תטען שהיא "תנועת מרכז ציונית", שאין לה בעיה עם ערבים כל זמן שהם כמובן ימירו את דתם לציונות, צריך יהיה להזכיר לה את זה: סיוע לעיוורים ערבים נכלל אצלכם כסיוע לאויב בדו"ח רשמי. בפרחיכם נכיר אתכם.

הערה מנהלתית: פרויקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך לצעוד קדימה: עברנו את שלב ה-15,000 ₪ ואנחנו צועדים איתנות לעבר קו ה-20,000 ₪. בסוף השבוע אוזכרנו, עדי אלקין ואני, במוסף "הארץ." אם קומיקס בלשי עברי חשוב לכם, אנא הצטרפו אלינו.

(יוסי גורביץ)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (×”') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. ×–×” נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות ×–× ×™×—×” של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 ×”×—"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, ×›-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של ×’× ×¥ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)