החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: מה שלא מלמדים על רבין, או החינוך להכחשת-עם

לקראת פסטיבל יצחק רבין השני (זה של התאריך הלועזי) התבקשה בתי (כיתה ה') להכין עבודה קבוצתית עם כמה מחברותיה, שכל אחת מהן התבקשה לענות לשאלה אחת על המנהיג המנוח. השאלה שהוטלה על בתי בלבלה אותה קצת: "מה היה יחסה של החברה אל יצחק רבין?" והיא ביקשה את עזרתי.

אני מניח שהמורה, או מי שהכין את העבודה הזאת, ציפה לתשובה בנוסח: "החברה התייחסה לרבין בכבוד רב כי הוא היה איש חשוב שעשה דברים גדולים", וכו' וכו', אבל אני הערתי: גם אני לא לגמרי מבין, "החברה" מורכבת מקבוצות שונות של אנשים שכל אחת מהם התייחס אליו אחרת לגמרי, כולל האויבים שרבין נלחם נגדם – הבריטים, הערבים – וגם מתנגדיו הפוליטיים ששנאו אותו שנאה עזה, עזה עד מוות. את יודעת, הקבוצה החברתית שממנה יצא הרוצח. איזה קבוצה חברתית, היא שאלה, וכשעניתי, המתנחלים בשטחים, אלה שלא רצו שתקום שם מדינה פלסטינית, היא ממש לא הבינה על מה אני מדבר ומה הקשר לשאלה הפשוטה של המורה.

כבר ארבע שנים – מאז כיתה ב' – טוחנים להם בשכל בבית הספר רצח-רבין-רצח-רבין-רצח-רבין, על גבורתו של האיש הנערץ והישגיו ועל הפגיעה בדמוקרטיה ונגד האלימות. בתי, סליחה על הפולניות, היא תלמידה מצטיינת, ואם היא מתעקשת שלא סיפרו לה למה, בעצם, רבין נרצח, סימן שלא ממש סיפרו לה, גם אם מישהו שרבב על כך חצי מילה פה ושם בתוך ים הטקסים והנאומים המופלצים.

סיפרו, אמנם, בהדגשה, שרבין חתם על הסכמי שלום, פמפמו שוב ושוב את השלום עם ירדן, מדי פעם גם זרקו גם מילה או שתיים על איזה "הסכם אוסלו" עם אני-לא-זוכרת-מי, המצחיק ההוא עם הזיפים והכאפיה. וזהו. הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם, לא קיבלו הסבר של ממש עם מי, בדיוק, הם נחתמו ומה, לעזאזל, היה בהם שכל כך הרגיז את יגאל עמיר וחבריו.

המורים אינם מסבירים להם מי היה יאסר ערפאת ועל מה הוא נלחם עם ישראל לפני ההסכם (וגם אחריו). הרשות הפלסטינית בקושי מוזכרת ורבין ודאי שאינו מקבל קרדיט, חיובי, שלילי או ניטראלי, על הקמתה. פסטיבל שנתי ענק על רצח פוליטי בלא הסבר על הויכוח הפוליטי שמאחוריו.

מה הסיבה לצנזורה? התירוץ החביב על המורים והמנהלים עצמם הוא שפרסום הרקע לרצח עלול להעניק לו לגיטימציה: אם לרצח רבין "הייתה סיבה", מישהו עלול לחשוב שהיא מוצדקת. טיעון קלוש: האיש מוצג בעקביות כגיבור וכמנהיג למופת, וכל סיבה לרצח תתפרש בתודעתם של הילדים, אוטומטית, כרעיון מגונה.

מבקרי המערכת משמאל טוענים ההיפך: המורים, נטען, חוששים לדבר על מחאת הימין של 1995, והקשר הישיר בינה לבין הרצח, פן ינציחו את הנראטיב ה"שמאלני" של "ההסתה שהובילה לרצח" ושל "איש השלום שנרצח בידי מתנגד השלום". אלא שגם הטיעון הזה בעייתי: לא מעט מורים ומנהלים דווקא מדברים מתוך הנראטיב הזה ואף מדקלמים את אותן סיסמאות עצמן. הצנזורה אינה משתיקה את הדיבורים על השלום וההתנגדות לשלום, אלא את ההסבר על תוכנם של ההסכמים ושל הוויכוח על אודותיהם.

וכל זה לא קשור לשאלה, האם רבין באמת התכוון לאפשר לפלסטינים להקים מדינה או רק גטאות אוטונומיים, ומה היה יוצא מהסכמי אוסלו אלמלא נרצח: מערכת החינוך היסודית בישראל בורחת בעקביות מפני השאלות עצמן. למורים ביסודי אסור לדבר על אש"ף, על השטחים ועל הפלסטינים: מבחינתה, הדברים הללו פשוט לא קיימים; מערכת החינוך עדיין קבורה עם גולדה מאיר בעולם שבו העם הפלסטיני לא היה ולא נברא.

ישראל? איפה זה בדיוק?

על קירות בתי הספר וגני הילדים, לצד הדגלים ותמונות גדולי האומה, תלויות מפות של ישראל, שכולן שגויות: גבול המדינה ממזרח עובר, לפי המפות, על נהר הירדן, מים המלח ועד הכינרת (ומשם על גבולה המזרחי של רמת הגולן). במפות חדשות, מהשנים האחרונות, הוצאה רצועת עזה מחוץ לגבול, אך לא ברור לאיזו מדינה היא שייכת. הגדה המערבית הייתה ונשארה חלק בלתי נפרד מישראל; חברון, רמאללה ומעלה אדומים מופיעות, אם בכלל, כערים ישראליות לכל דבר. לקו הירוק אין זכר.

אפשר להתחכם ולומר שאלה מפות של ארץ ישראל ולא של המדינה. אבל לבנון וסוריה מופיעות באותה מפה כ"ארצות" נפרדות אף שאין ביניהן שום גבול פיסי-גיאוגרפי, וכך גם ירדן, שחלקה, לפחות, שייך לארץ ישראל הדתית-היסטורית (בניגוד לערבה, שאיננה חלק ממנה).

כך או כך, הילדים כלל אינם מודעים להבחנה הסבוכה הזאת. תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ו' (זהירות, מסמך) מבטיחה ללמד את הילדים את הנושא "גבולות"; בפועל, בספר הלימוד, כמו במציאות, אין למדינה גבולות. הספר מזכיר את יהודה ושומרון כשניים מחבלי הארץ, בלא שום אבחנה בינם לבין אזורים אחרים.

בפרקים העוסקים ביהודה ושומרון מוזכרים "יישובים ערביים", כפי שהם מוזכרים בפרקים העוסקים בגליל ובלא כל הבחנה בין אלה לאלה. ההיסטוריה של ירושלים מופיעה בו בפרוטרוט; ההיסטוריה של הגדה אינה מפורטת.

אותן מפות ואותם הסברים מופיעים גם בספרי הלימוד לתנ"ך, ששכם, בית לחם, בית אל, יריחו וכל השאר מככבים בהם, כידוע, כחלק מרכזי מהארץ המובטחת.

אבל סיפוח הארץ בגנים ובחינוך היסודי מתקיים לפי העיקרון הידוע: "מקסימום שטח – מינימום ערבים". מספר אזרחי המדינה, לפי כל ספרי הלימוד, הוא 7.5 מיליון – מספר אזרחי המדינה שבתוך הקו הירוק בתוספת המתנחלים. ילדים, עזרו לנו למצוא 2.1 מיליון פלסטינים!

היחס לרצועת עזה, כרגיל, גרוע עוד יותר. עזה הוצאה ממפת המדינה ואינה מוזכרת בשיעורי מולדת, אבל לא קיבלה בתמורה מעמד של מדינה עצמאית. לדידם של תלמידי היסודי, היא פשוט לא קיימת.

ילדי כיתה ה' לומדים כיום גיאוגרפיה מספר קונצפטואלי-הוליסטי יפה בשם "אדם וסביבה באגן הים התיכון", מפרי עטם של בילי סביר ואמנון סופר. הספר מתאר את אגן הים התיכון כיחידה סביבתית-גיאולוגית-אקלימית-תרבותית אחת ומסביר לעומק את מאפייניה, בכל התחומים, ובמקביל, מפרט את אותם מאפיינים בכל מדינה ומדינה מסביב לים, כולל ישראל, ובהשוואה ביניהן.

הילדים לומדים על מלטה, על קרואטיה, על ערים במרוקו ונהרות באלג'יר. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למדינות קרובות – מצרים, טורקיה, לבנון, יוון. הספר נכתב לפני ההתנתקות, אך מאז יצאה לו מהדורה מעודכנת, הכוללת מפה של ישראל שאינה כוללת את רצועת עזה. אבל איש לא טרח להוסיף את עזה לרשימת המדינות שמסביב לים. הרי עזה איננה מדינה – אבל היא גם איננה ישראל. היא א-מקום, היא כלום.

פוליטיקלי-קורקט נטול פלסטין

ההשתקה הרועמת הזאת סותרת בדיסוננס צורמני את שאר תכני הלימוד. תוכנית הלימודים לגנים וליסודיים עברה בשנים האחרונות ליברליזציה מרשימה – ואני אומר זאת בלא שמץ ציניות, לפחות לפי מה שאני רואה אצל בנותיי, בגנים העירוניים ובתי הספר הממלכתיים בגבעתיים.

לימודי המדעים הפכו למופת של חינוך סביבתי. הבנות שלי (בנות 4 ו-10) מחנכות אותי להפריד פסולת, לחסוך במים ולכתוב על שני צדי הדף, ומדקלמות את הגורמים להתחממות כדור הארץ.

זכויות האישה והילד נלמדים לעומק. אמנת זכויות הילד של האו"ם תלויה על הכניסה לגן. תוכניות שוביניסטיות כמו "מלאכה" (נגרות לבנים, תפירה לבנות) עפו החוצה או שונו לגמרי. ילדי הגן לומדים שיעור בנושא "הגוף שלי הוא רק שלי" כדי להגן עליהם מתקיפות מיניות, ובבתי הספר צופים צפייה ביקורתית בפרסומות.

הילדים שומעים שוב ושוב שאסור להם לצחוק על השונה, על לקויי למידה, על "בעלי מוגבלויות" (המילה "נכים" אינה קיימת), על ילדים שונים מהם בצבע עורם ובאורח חייהם. שתי גננות שונות סיפרו לשתי בנותיי, כל אחת בתורה, ש"יש בנות שמתחתנות עם בת", בנימה חיובית לגמרי.

שיעור "מולדת" שבזמן ילדותי בשנות ה-70-80 היה גיבוב של גיאוגרפיה תנ"כית, מורשת קרב ושירים לאומניים מזמן הפלמ"ח, הפך לשיעור אזרחות לכל דבר. הילדים לומדים בפרוטרוט על זכויותיהם כאזרחים בדמוקרטיה, בחירות, הפרדת רשויות ותפקידי הרשויות – ועל הצורך בחיים משותפים ושוויוניים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית: נשים/גברים, עולים/ותיקים, עדות, דתיים/חילונים – וגם ערבים. הרבה ערבים.

ספר המולדת לכיתה ד', העונה לשם הפוליטיקלי-קורקטי להפליא "לחיות יחד בישראל", מציין בהדגשה כי הערבים הם כחמישית מאזרחי ישראל והערבית היא שפה רשמית כאן. מתוארים יישובים יהודיים וערביים, תרבות יהודית וערבית וילדים כאלה וכאלה בצורה בלתי-סטריאוטיפית ובלתי-פטרונית בעליל. מוזכרת גם העובדה שרמת החיים של הערבים נמוכה יותר ושהם קיבלו מהמדינה שירותים פחות טובים (בלשון עבר). הספר מציין גם "שיש טענות על אפליה" כלפי הערבים, מבלי לסתור אותן בטענה נגדית על העדר אפליה.

ספרי הלימוד לכיתה ו' – אותם ספרים המספחים את הגדה המערבית – מזכירים אפילו גרסה מרומזת ומכובסת של הנכבה, בציינם כי "ערבים עזבו במלחמת העצמאות" ובתארם "שינויים ביישובים הערביים בעקבות אירועי תש"ח".

אבל על שני מיליון הערבים המתגוררים בתוך מה שהספרים מגדירים כ"ישראל", בלי אזרחות ישראלית ובלי שום זכות אזרח דמוקרטית – אף מילה.

פלסטינים? עניין פוליטי

ההשתקה הזאת אינה נעשית כדי לייפות את המציאות. ילדי המאה ה-21 אינם עטופים בצלופן. המורים יודעים היטב כי הם צופים בסרטים אלימים ובתוכניות ריאליטי אכזריות ומופגזים מגיל אפס בחומרים קשים.

הילדים לומדים בשיעורי חברה על אירועים אקטואליים, מבחירות מקומיות דרך אסונות טבע ועד אירועים פליליים – וגם פיגועים. המורה בוחרת את האירועים יחד עם התלמידים, שמתייעצים עם הוריהם – וזה בסדר, הפלסטינים ממילא אינם בכותרות כיום ואינם מעניינים את אף אחד, אלא אם כן הם מחבלים.

ספרי הלימוד לכיתה ו' דנים בסוגיות כבדות-ראש כמו תחבורה ציבורית, עומסי תנועה ותעסוקה. הילדים עומדים בצפירה מדי שנה ושומעים, מגן טרום חובה (!) על השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל. האביב הערבי כבר נכנס גם הוא לתוכנית הלימודים המתקדמת. אבל על הכיבוש – אף מילה. כי הכיבוש זה "פוליטי".

רצח רבין, כמובן, זה לא עניין פוליטי, פיגועים זה לא פוליטי, המלחמות והשלום עם מצרים – לא פוליטי, הפגנות המחאה החברתית ומשפט הנשיא קצב – כל זה לא פוליטי. אבל הכיבוש – זה פוליטי, ופוליטי זה פויה; ההתנחלויות – פוליטי; חיסולים בעזה ורציחות, מעשה יומיום של פלסטינים בגדה – פוליטי. חופש הפרט – חשוב ביותר, אבל אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19 ועל רבבות אסירים ללא משפט. פקקי תנועה בגוש דן – סוגיה נכבדה; מחסומים בשטחים – הס מלהזכיר. עוני ואנאלפביתיות במרוקו – בעיה אמיתית, עוני ברצועה – עניין פוליטי. זכויות הילד – חשוב נורא, אבל מאות אלפי ילדים, שחיילים פולשים לביתם באמצע הלילה והופכים אותו לעמדת שמירה – זה כבר פוליטי. בחירות לנשיאות ארה"ב או לעיריית גבעתיים זאת חגיגה לדמוקרטיה ונהדר לדבר עליהם; רצח של ראש ממשלה זאת פגיעה בדמוקרטיה, וחייבים לדבר עליו; אבל חבל ארץ שחי במשטר אפרטהייד, שני מיליון איש בלי זכות בחירה – זה פוליטי, אז שקט.

הסתה אצילית עובדת טוב יותר

ולא מיותר לציין שגם שמו של המוכחש היא סיסמא אסורה של אגודת קושרים חשאית. הערבים בישראל, שכאמור, זוכים ליחס הוגן למדי בספרי הלימוד, אינם "פלסטינים" או "פלסטינים-ישראלים" אלא לעולם "ערבים" או "דרוזים". ניחא; נניח שהמטרה היא ליצור יחס חיובי מצד הילדים היהודים, ושזהותם של ערביי ישראל ממילא שרויה במחלוקת פנימית ביניהם. אבל איך קוראים לכל אותם ערבים שחיים בתוך אותה מדינה דמיונית שבין הים והירדן, ואינם ישראלים בשום צורה ועניין? לא קוראים להם, כמובן, והם גם לא באים לבד, כי אין להם אזרחות, ושילכו מכאן כבר.

אסור לשגות באשליות או להיתמם. מדובר בהסתה לכל דבר ועניין. הסתה מעודנת ומתוחכמת, יעילה ביותר, כי קשה להבחין בה ולגנות אותה. יעילה בהרבה מההסתה המפורסמת בבתי הספר של הפלסטינים עצמם נגד ישראל, דווקא בגלל העידון שלה. הילדים כאן אינם לומדים שהפלסטינים הם קופים וחזירים ושיש לחסלם. מוחם אינו נשטף בסיסמאות לאומניות ובסטריאוטיפים של ערבים משופמים ומסריחים בנוסח עלילות דני-דין. ההיפך הגמור מזה: הם גדלים בעולם המחשבה הסטרילי של המאה ה-21, בשיח נקי של מלים יפות במיטב רוח הפוליטיקלי-קורקט. בשיח הזה יש מקום וכבוד לכולם – לכל מי שקיים. אבל העם שאתו הם חולקים את מולדתם אינו שם – אינו קיים, אז איך ניתן לו מקום? זאת אינה סתם הכחשה – זוהי הכחשת עם.

חומרי הלימוד משתנים מחטיבת הביניים והלאה. אי אפשר להסתיר עובדות בסיסיות מנער בן 14, שחי במדינה שאינה צפון-קוריאה ויכול להיכנס בעצמו לאתר הניו-יורק טיימס או לוויקיפדיה באנגלית. אבל הילדים גדלים עד לכיתה ו', לפחות, בעולם דמיוני נקי מפלסטינים. וזה מספיק; אלה הן השנים שבהן הם מעוצבים. אחר כך, שטיפת המוח כבר תעשה את שלה וההכחשה תהפוך לחלק מהמנגנון הנפשי. הפלסטינים ייכנסו לספרי הלימוד, אבל בתודעתם של התלמידים הם כבר יישארו "עניין פוליטי", רסיס קטן בישבן, כתם זניח בשולי התודעה שמעניין רק אנטישמים וסמולנים.

(תני גולדשטיין)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

46 תגובות על ”פוסט אורח: מה שלא מלמדים על רבין, או החינוך להכחשת-עם“

  1. צ'רנו הגיב:

    ראשית, אני אומר מתוך חוסר ידע כנראה אבל כשכתבת "בלי אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19."
    אני תוהה לעצמי – מה?
    אז באמת אשמח לדעת יותר על מה אתה מדבר במשפט הזה..

    חוץ מזה, האמת, הופתעתי לטובה יחסית ממערכת החינוך, עדיין אין לי ילדים ולכן הנחתי (באופן טבעי יחסית) שמה שהיה אצלי נורא דומה למה שיש היום, אני שמח לראות שזה פחות גרוע מאז.

    • פלי הגיב:

      הוא מדבר על המנהל האזרחי, הגוף היחידי שממסוגל לקבל החלטות לגבי אדמות בגדעה המערבית, הגוף הזה שייך לצבא לכן חיילים את אלו שחותמים על המסמכים, ליוסי יש ניסיון אישי בנושא מכיון והוא שירת במנהל בעבר.

      • צ'רנו הגיב:

        אני חושב שזה פוסט אורח, לא?
        זה לא יוסי שכתב את זה ספציפית..

        (ועכשיו שוב, מתוך חוסר ידיעה במנהל, אבל מתוך מקום של מי ששירת לא מעט בצבא)

        זה לא באמת ילד בן 19, לא?
        כלומר, מי שמקבל את ההחלטות בדרך כלל הוא לא 'זוטר', הזוטרים קובעים את האיך (אם לא הוגדר להם אחרת), הבכירים כותבים את ה'מה'..

        או שאני טועה לגמרי בהערכה שלי?

        • ygurvitz הגיב:

          אכן פוסט אורח. וילד בן 19 עם דרגות סמל יכול להשתלט על בית ולהחרים רכוש. הוא גם יכול לבזוז אותו, מה שטכנית לא חוקי אבל כנראה לא ייחקר או ייענש.

          • צ'רנו הגיב:

            אוקיי, אז אני הבנתי באמירה 'חתימתו של' כאקט ממוסד, אתה יודע, אישור תכניות, החלטות 'רציונליות' – ואת זה קשה לי לראות ילד בן 19 מקבל, אבל הבנתי את זה מתוך ניסוח.
            בזיזה, שוד, 'החרמה' זה *לא* ממוסד (אני רוצה להאמין בזה) אלא פשע שלם (וכן, צה"ל לא מוצלח בכלל בהעמדת החיילים שלו לדין ובענישה אמיתית שלהם).

            אז פשוט פירשתי לא נכון את הטקסט, סבבה.
            תודה.

            • ygurvitz הגיב:

              החרמה שמבצע בן 19 למה שהוא חושב שהם צרכים מבצעיים חוקית לגמרי, גם על פי המשפט הבינלאומי, כל זמן שהוא יוכל להראות שאכן היה בכך צורך. הבעיה היא שהמטריה הזו כל כך רחבה שלעתים קרובות נעשה בה שימוש לרעה.

        • איציק הימן הגיב:

          אם זה אפשרי אז זה קורה. אין סיבה אובייקטיבית שההתנהלות הצבאית בנושא זה תהיה שונה מהותית מההתנהלות הצבאית בכל ענין אחר, למרות שכמתבונן אתה מבקש להאמין שהצבא מייחס חשיבות מיוחדת לאחריותו בשטחים ונוהג בהתאם בסמכויות שהוא מעניק לחיילים. הבעיה נעוצה בכך שאתה נותן לצבא סמכות על אזרחים.

  2. עורך ויקיפדיה הגיב:

    בויקיפדיה העברית יש עדיין סיכוי לשינוי מה – זו "חכמת המונים", וניתן לערוך כך שילד ייכנס לערך על היישוב בו הוא גר ויקרא על היישוב שהתקיים שם בעבר. מאוד עצוב שגם בוויקיפדיה המצב לא טוב יותר ממה שתיארת, גדודי העורכים הציונים מנציחים את דעתם הלא-מלומדת בעליל במה שאמור להיות נצחון ההשכלה והלמדניות על פני התעמולה.

    דוגמא פעוטה היא הגדרת יישובים פלסטיניים שנחרבו בנכבה בתואר "ערביי ארץ ישראל" – והפניה מהשם הזה (המומצא כמונח תועמלני, ושמעולם לא היה מקובל בשום שיח אקדמי) לערך שהוא, בתואם לשמו, גיבוב של עובדות ולא ערך אנציקלופדי של ממש עובדות (אין בערך איזכור לתנועה הלאומית הפלסטינית, לדוגמא, אבל יש פרק רחב, יחסית לערך, ופולמוסי במובהק, על מוצאם הגנאולוגי).

    מה שעצוב הוא שנושאים כאלה – בידינו הם – שניתן לשנות אם תופגן מעט מעורבות, שהאנציקלופדיה החופשית אמורה להוות דוגמא לניצחון העובדות היבשות וההצגה הניטרלית המאוזנת והעניינית על פני התעמולה והדיס-אינפורמציה. ממשרד החינוך אני לא מצפה להרבה, מאנציקלופדיה שיתופית – כן.

  3. עורך ויקיפדיה הגיב:

    בויקיפדיה העברית יש עדיין סיכוי לשינוי מה – זו "חכמת המונים", וניתן לערוך כך שילד ייכנס לערך על היישוב בו הוא גר ויקרא על היישוב שהתקיים שם בעבר. מאוד עצוב שגם בוויקיפדיה המצב לא טוב יותר ממה שתיארת, גדודי העורכים הציונים מנציחים את דעתם הלא-מלומדת בעליל במה שאמור להיות נצחון ההשכלה והלמדניות על פני התעמולה.
    דוגמא פעוטה היא הגדרת יישובים פלסטיניים שנחרבו בנכבה בתואר "ערביי ארץ ישראל" – והפניה מהשם הזה (המומצא כמונח תועמלני, ושמעולם לא היה מקובל בשום שיח אקדמי) לערך שהוא, בתואם לשמו, גיבוב של עובדות ולא ערך אנציקלופדי של ממש עובדות (אין בערך איזכור לתנועה הלאומית הפלסטינית, לדוגמא, אבל יש פרק רחב, יחסית לערך, ופולמוסי במובהק, על מוצאם הגנאולוגי).
    מה שעצוב הוא שנושאים כאלה – בידינו הם – שניתן לשנות אם תופגן מעט מעורבות, שהאנציקלופדיה החופשית אמורה להוות דוגמא לניצחון העובדות היבשות וההצגה הניטרלית המאוזנת והעניינית על פני התעמולה והדיס-אינפורמציה. ממשרד החינוך אני לא מצפה להרבה, מאנציקלופדיה שיתופית – כן.

  4. בטטה הגיב:

    תני צודק לחלוטין לגבי שטיפת המוח .
    רחל אבנרי ז"ל היתה מורה בכיתות א ו ב בבית הספר תל נורדוי בתל אביב . היא התעקשה ללמד רק את גילאי 6-7 משום שהאמינה שבגילים אלו ניתן לעצב את הילד . בגיל 8 זה כבר אבוד למעט חריגים יוצאי דופן.
    אכן שרי החינוך הציוניים לדורותיהם מזלמן ארן ועד שי פירון ידעו מה הם עושים כשדאגו ששטיפת המוח תתנהל עד כיתה ד.

    • Mobius Dumpling הגיב:

      "היא התעקשה ללמד רק את גילאי 6-7 משום שהאמינה שבגילים אלו ניתן לעצב את הילד . בגיל 8 זה כבר אבוד למעט חריגים יוצאי דופן."

      אני בטוח שרחל אבנרי הייתה מחנכת למופת. אבל המשפט לעיל נראה כמו בולשיט טהור. כלומר, אם היית פשוט אומר "בגילאים אלו ניתן לעצב את הילד באופן מקסימלי", אין בעיה. אבל הסיפא, לא רק שנודפים ממנה ניחוחות של צרות מוחין ("חריגים"? באמת?), אלא שהיא טוענת טענה לא מציאותית. בהתחשב בהבדלים הענקיים בין ילדים שונים, ובהתחשב בכמות הזמן שילד "מתעצב" (whatever that exactly means), טענה שבגיל 6-7 זה קורה אבל בגיל 8 זהו, נסגר חלון ההזדמנויות, היא מגוחכת.

    • Mobius Dumpling הגיב:

      באופן מדהים, אני מוצא את עצמי מסכים במידת מה עם ליברטריאן, שכותב למעלה שמוזר לצפות ממערכת החינוך ללמד את התלמידים על הכיבוש, ושואל למה בעצם שההורים לא יעשו זאת.

      ואני מסכים: למה באמת? למעשה, התזה המקובלת בתרבות שלנו היא שבית הספר מלמד את הילדים ומחנך אותם, ושההורים מחנכים אותם. וכמעט אף אחד, חוץ ממאמינים ב-home schooling, ב-un-schooling, הדוגלים בחינוך אנתרופוסופי וכו', לא חושב שתפקידם של ההורים ללמד את הילדים, מעבר לעזרה בשיעורי הבית. המצב כל כך גרוע שנדיר מאד למצוא הורה יושב עם ילד ואשכרה מלמד אותו משהו באופן מסודר. ובאופן מדהים, אם הורה בא ורוצה ללמד את הילד שלו משהו באופן מסודר, אז הילד יחשוב שזה לא לעניין, כי הוא לא רגיל לזה. הילד יושב מול שולחן ולומד 6 שעות ביום בביה"ס, אבל אין בתרבות שלנו כמעט מקום לסיטואציה שבה ילד יושב מול שולחן וההורה מלמד אותו.

      איך רואים את זה למשל? תני גולדשטיין, בפוסט המעולה שלו לעיל, כותב "הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם". ומבין השורות מבינים שזה כשלון של בית הספר. אבל למה זה לא בעצם כשלון של גולדשטיין, כהורה? (אני מגזים קצת, לצרכים רטוריים.) למה גולדשטיין לא היה אמור לברר מה בתו למדה בביה"ס, ולמלא לאקונות שביה"ס לא לימד אבל שהוא חושב שהיא צריכה לדעת? כי אין לזה מקום בתרבות שלנו. מדי פעם בשיחת הורה-ילד עולה לאקונה כזאת וההורה מנסה לתקן אותה בחטף. אולי אפילו שולח את הילד לקרוא באנציקלופדיה. אבל אין מקום שבו ההורה מלמד את הילד משהו באופן מקיף: המקום הזה בתרבות שלנו הופקע מההורה, והועבר כמעט לחלוטין למורה.

      אז אולי ליברטריאן צודק במידת מה. אולי ראוי להחזיר את האידאל שבו הורה לא רק מחנך את הילד, אלא אשכרה מלמד אותו באופן מסודר דברים שההורה חושב שצריכים להילמד, ושבית הספר החמיץ. אולי צריך *ללמד* הורים ללמד את ילדיהם. לבחור את הכמה שעות האלה בשבוע שבהם הורים לא רק משוחחים עם ילדיהם, אלא אשכרה מלמדים אותם, ולהרגיל את החברה שכך זה צריך להיות. ריטואל חברתי של Home-Schooling Monday (על משקל Meatless Monday), או משהו.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תוכנית לימודים ליברלית?‏
    למה גילית את הסוד הזה-‏ עכשיו המכון לאסטרטגיה ציונית יכתוב דו"ח על אינדוקטרינציה שמאלנית,‏ וכל מה שתיארת כאן יעלם..

  6. יואב הגיב:

    אפשר לחשוב שזו הסתה, ואפשר לחשוב שהם מתנהלים לפי האמרה המוכרת:
    "אם אין לך שוםדבר חכם להגיד, עדיף שתשתוק".

  7. ליברטריאן הגיב:

    אני לא מבין למה זה תפקידה של מערכת החינוך ללמד את ביתך בת ה-11 על רצח רבין ועל בעיית הפליטים ועל שלטון האפרטהייד. שב איתה כל ערב ותמלא את הראש שלה בשטויות או בדברים חכמים כראות עינייך.

    מערכת החינוך שואפת לתוכן ברמה המשותפת הנמוכה ביותר, וכמו שראית מכל הדוגמאות – היא לא ממש עושה עבודה טובה בזה, ולכן יש לצמצם חומר ולא להוסיף חומר. בוודאי לא כזה השנוי במחלוקת. אם כבר, אז המסקנה בסוף הרשומה שלך צריכה להיות: "מערכת החינוך צריכה להתמקד בחשבון, אנגלית ועברית, ובשאר הדברים אני אטפל, תודה רבה"

    הרי מערכת החינוך שייכת לכולם, נכון? ככה אתם אוהבים את זה. אז איך לכל הרוחות כולם יצליחו להגיע לבסיס משותף לשאלה: איך לתאר את מיליוני הפלסטינים שגרים בגדה ובעזה, מי נגד מי, מה כמה ולמה.

    ואם יש 10% מאזרחי ישראל שחושבים שטוב מאוד שרבין נרצח, ולמעשה כל מי שמוותר על חלקי אדמה ראוי למוות – למה שהם לא ילמדו גם את הבת שלך? אתה יודע, רק 10% מהזמן שלה. שעה ביום. נשמע טוב?

    • יובל הגיב:

      נו באמת. אתה יכול להתנגד למערכת חינוך ממלכתית גם בלי זה. אולי אתה לא מסכים עם הגישה הזאת, אבל מערכת חינוך במדינות דמוקרטיות קיימת במידה רבה כדי שכשהילד יגדל ויקבל זכות הצבעה יהיה לו מושג על מה כל האנשים האלה מדברים. אתה לא חייב להיכנס לשאלה של מי צודק כדי ללמוד באופן מפורט את ההיגיון שעומד מאחורי הזרמים הפוליטיים המרכזיים. ילד אמור לצאת מבית הספר עם כלים להבין את המציאות, אם הוא לא יודע איפה הוא חי או מה קורה במרחק חצי שעה מהבית שלו זה בעייתי. לא חייבים לקרוא לזה כיבוש, אבל לא יכול להיות מתעלמים מחלק כל כך משמעותי מהמציאות, ובשבילך, שגם משפיע כל כך הרבה על חלוקת התקציבים. אם 10% חושבים שזה טוב שרצחו את רבין, לא נראה לך שכדאי שאזרחים ידעו מי הם אותם 10% ולמה הם חושבים שזה בסדר? פעם הבאה שיהיו הפגנות וילבישו בובה של נתניהו או לפיד או כל אחד אחר במדים של אס אס והמון משולהב יקרא לרצח וישיר עליו שהוא הומו ובן זונה, אתה לא חושב שכדאי שיהיה מישהו שידע לאן זה הוביל פעם קודמת? הבעיה כאן היא שההיסטוריה נכתבת ע"י המנצחים, רק שבמקרה הזה המנצחים לא ניצחו מלחמה, הם ניצחו בבחירות שהם יכולים להפסיד כל 4 שנים (או פחות), אלא אם כן הם ילמדו מגיל צעיר שכל דעה אחרת לא לגיטימית. אני גדלתי במערכת חינוך הרבה יותר שמאלנית ועדיין היה לי מאוד קשה לעכל שהמפה של מדינת ישראל האמיתית, זאת שאני חי בה ומותר לי להיכנס אליה, הרבה יותר קטנה ממה שלימדו אותי. אם הייתי קצת יותר סוגסטיבי אולי לא הייתי מסוגל לקבל את זה אף פעם.

      • ליברטריאן הגיב:

        לא מדובר כאן על ילד שיוצא ממערכת החינוך, אלא ילד בכיתה ה'. מאחר וכל הבעיה הפלסטינית היא מאוד סובייקטיבית [אלא אם אתה רוצה לתמצת אותה במשפט אחד עובדתי], עדיף שמערכת החינוך [או כל גורם ממשלתי אחר] לא תגיד לילד שום דבר בנושא – ותלמד אותו פאקינג לקרוא כדי שיוכל ללמוד בעצמו.

        סבבה, אז המורה אומר לילדים: תקשיבו יש כמה פלסטינים שגרים חצי שעה מתל אביב. הם לא אזרחים, והם בערך תחת שלטון צבאי.

        ואז הילד בשורה הראשונה ישאל: למה?

        ואז אני מעדיף ששום מורה לא יסביר לו את זה. למעשה, אני מעדיף שגורביץ' יענה על השאלה הזו מאשר כל מורה בכל בית ספר.

        בחיאת, כולכם מדברים כאילו לילדים האלו אין הורים שיכולים לספר להם על הבעיה הפלסטינית, וגם יגידו להם כמה טוב שיש צבא שמגן עלינו.

        • עדו הגיב:

          אבל אתה מתעלם מהנקודה שהפוסט דווקא הסביר היטב : כן מלמדים את הילד על כל מני דברים חוץ מאשר לקרוא וחשבון. דווקא יש מידע על כל מיני דברים כמו איכות הסביבה ותאונות דרכים ואפילו היסטוריה וגיאוגרפיה. אם למשל לא היו מראים לתלמידים מפה של המזרח התיכון – הייתה לך נקודה. אבל אם מראים להם מפה שבה עזה לא קיימת אז יש כאן בהחלט הכחשה של המציאות.

        • יובל הגיב:

          או שהמורה יכול להגיד: יש כמה גישות לנושא. הנה מה שרבין חשב, הנה מה שבגין חשב, הנה מה שבנט אמר והנה מה שזהבה גלאון אמרה. הסיבה שזה צריך לקרות בכתה ה' זה כדי למנוע התפתחות של חשיבה דוגמותית ושל שטיפת מוח בצורה של תתי מסרים. זה חלק מחשיבה ביקורתית. כשילד רואה מפה של ישראל, שידע מה הוא רואה שם. או שלא ידברו על דמוקרטיה וגאוגרפיה בכלל או שידברו על התמונה הכוללת, אחרת מה שבחרת ללמד זה הכיוון שאליו הפנית את הילדים. אם דעה פוליטית מרכזית בשיח היום דורשת ממך לחשוב מחדש על מה שלימדו אותך בבית ספר ואחת לא, איך אתה יכול להגיד שמערכת החינוך נייטרלית? איך אתה יכול ללמד היסטוריה ולהתעלם מהאידיאולוגיה מאחורי מהלכים, או פשוט להתעלם ממהלכים שהניעו תהליכים? בלי להבין תהליך היסטורי לימוד היסטוריה הופך לאינדוקטרינציה נטו. לימדת את הילד לקרוא ולהשתמש באינטרנט? תקדיש כמה שעות לימוד לחיפושים בגוגל ודיון פתוח בין התלמידים על הממצאים. הבעיה היא בדיוק ההורים של הילדים האלה, שמלמדים אותם שהדעה שלהם היא אמת אבסולוטית. לכל הצדדים יש טיעונים לוגיים תקפים, שילמדו אותם ויחליטו לבד. לדעתי האישית הסיבה המרכזית לרוב הבעיות במדינה הזאת היא הורים שבטוחים שהם צודקים ומבינים למה שמגדלים ילדים שבטוחים שהם צודקים בלי להבין למה. מצד שני זה יכול גם לגרום לילדים להצביע על ההורים שלהם ולהגיד "אתם לא אוהבים אותי ולא אכפת לכם ממני, כנראה שאתם שונאים אותי. עובדה, תראו מה עשיתם לדור שלי בקלפי במשך כל כך הרבה זמן."

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

      רוצה חינוך בלי מעורבות ממשלתית,‏ ממשלה קטנה,‏ בלי מיסים וזכות לשאת נשק?‏

      לך לסומליה,‏ גן העדן הליברטריאני.‏ מקום שהוא כל כך ימני מבחינה כלכלית עד שאפשר לחשוב שבדומה ליימיר במיתולוגיה הנורדית הוא נברא מגופתו של נתניהו.

      • ליברטריאן הגיב:

        בלה בלה בלה סומליה בלה בלה בלה.

        ליברטרניות זה לא ימין כלכלי. נתניהו בוודאי שאינו ליברטריאן, הוא סתם עוד קפיטליסט מפגר.

      • ליברטריאן הגיב:

        אגב, התגובה שלך מצחיקה אותי ככל שאני חושב עליה. שגורביץ' ילך לברלין אם הוא לא רוצה שאמתי תפריע לו בחיים, שערבים ילכו לירדן אם הם לא רוצים את כל הכיבוש הזה באמצע ארוחת הערב, שהפליטים יחזרו לאפריקה אם מפריע להם שעוצרים אותם ככה בלי משפט, שיחימוביץ תעבור לרוסיה, שנתניהו יעבור לארה"ב, וכל אחד ימצא לעצמו איזושהי פינה בעולם שתפורה למידותיו – קל לסתום ככה פיות, אה?

        • ארן הגיב:

          אה, לא.

          כמו כל ליברטריאני טוב, היכולת שלך להבין טעון מורכב היא מוגבלת, ואתה נצמד למילולי.

          הטענה היא לא: "לא לסומליה ונראה כמה תהנה שם" אלא: "סומליה נראית כמו הגשמה מלאה של החזון הליברטראני, וזה לא נראה כמו הגן עדן שאתם מדברים עליו, כך שנראה שהעמדות שלכם הן אידיוטיות."

          http://kfmonkey.blogspot.com/2009/03/ephemera-2009-7.html

          There are two novels that can change a bookish fourteen-year old's life: The Lord of the Rings and Atlas Shrugged. One is a childish fantasy that often engenders a lifelong obsession with its unbelievable heroes, leading to an emotionally stunted, socially crippled adulthood, unable to deal with the real world. The other, of course, involves orcs.

  8. תני גולדשטיין הגיב:

    לליברטריאן: 1. לא דיברתי על דעתי ועל מה צריך לעשות עם הפלסטינים ועם השטחים ועל מה צריך לעשות למי ש"מוותר על אדמה". דיברתי רק על עובדות: עובדות על המצב ועובדות על כך שלא מלמדים את העובדות. הדרך הכי פשוטה לתאר את מיליוני הפלסטינים זה להגיד שיש שם מיליוני פלסטינים ושהם חיים באוטונומיה שנקראת הרשות הפלסטינית. עובדה שככה מלמדים על כך בתיכון. 2. הטענה שלך, שצריך ללמד רק חשבון אנגלית ועברית, היא מעניינת אבל לא קשורה בשיט למאמר שלי. אני מסכים אתך שמלמדים בארץ יותר מדי הומני ופחות מדי מקצועות ריאליים ומקצועות ליבה בסיסיים כמו אלה שאמרת. אבל זאת המציאות, ובמסגרת המציאות הזאת מלמדים המון על נושאים כמו תולדות עם ישראל, השואה, זכויות האזרח (הישראלי), איכות הסביבה, מדינות הים התיכון, אישים בכירים בהיסטוריה הישראלית והמון המון על רצח רבין – וכמעט אף מילה על הפלסטינים. אז שיחליטו: אם הם מלמדים רק חשבון ואנגלית, סבבה, אבל כל עוד המערכת היא 70% הומני-פוליטי, שלא יצנזרו מה שלא בא להם ללמד

    • ליברטריאן הגיב:

      שמע, באמת שאני לא מבין למה שלא יצנזרו. הרי המערכת היא בצלמה ובדמותה של המדינה. ברור שהמדינה תכניס לתוכה את מה שנראה לה (אהבת המולדת, וצבא, ושיט כזה) ותוציא מתוכו את מה שלא נראה לה (פלסטינים, זכויות אדם, אנטי-שלטון וכו'). אפשר להשפיע פה ושם, אבל זה בשוליים, ובטח לא בנושאים גדולים כמו הבעיה הישראלית/יהודית/פלסטינית/איסלמית.

      • AP הגיב:

        "הרי המערכת היא בצלמה ובדמותה של המדינה."
        ואני, ואנשים שחושבים כמוני ורוצים שכן יעסקו בנושאים האלה וכן ילמדו אותם- אנחנו לא חלק מהמדינה?

        • ליברטריאן הגיב:

          וודאי שאתה חלק מהמדינה, אבל חלק קטן לעומת נושא כל כך גדול וסבוך. אני לא אומר שאין מקום להתלונן, פשוט המציאות שאתה מתאר נראית לי טריוויאלית לחלוטין, ואם איך שהמדינה נראית כרגע [מאזן הדעות] אז לא לדבר על הפלסטינים זה נזק קטן ביותר לעומת מה שיכול היה להגרם אם הם כן היו בוחרים לדבר על זה.

      • עדו הגיב:

        אני חושב שלא הבנת. הבעיה היא שהמדינה מתיימרת ללמד ילדים על המציאות אבל מתעלמת מחלק מסויים שלא נעים לה. אם למשל המדינה הייתה מלמדת ילדים על תחבורה בלי להסביר זהירות בדרכים ושמסוכן לקפוץ לכביש היא לא הייתה עושה את תפקידה נאמנה נכון?

        • ליברטריאן הגיב:

          בטח שהבנתי. כמו שאמרתי, זה ברור שהמדינה מתעלמת מחלקים שלא נעימים לה. איך אפשר לצפות למשהו אחר בכלל?
          דבר שני, וגם את זה אמרתי, הנושא הפלסטיני הוא הנושא השנוי ביותר במחלוקת במדינה, לצפות ממערכת חינוך (ועוד ממלכתית! ועוד במדינה ימנית!) לטפל בו בצורה ראויה מול ילדים בני 5 זה להאמין בפיות.

          • נטליה הגיב:

            אתה מיתמם. אף אחד פה לא אומר שאין הטיה. פשוט מדברים על חומרת ההטיה. מדובר בהכחשה שהם בכלל קיימים. זו דרגה חדשה של הטיה פוליטית. לא אומרים שיש אותם ושאנחנו לא אוהבים אותם. פשוט מאדים אותם. אפילו בתור מערכת חינוך גרועה, או מוטה מאוד, מדובר בדרגה חדשה של אידיוטיזם.

          • נטליה הגיב:

            " הנושאהפלסטיני הוא הנושא השנוי ביותר במחלוקת במדינה" – מדובר במיליוני אנשים!

            תגיד, אתה אמיתי? אתה נושא?

  9. חופש הגיב:

    חוסר ההתייחסות לפלסטינים תואם את העולם שבו אנו חיים, עולם שבו כל מה שלא נעים לעסוק בו באופן ישיר פשוט לא קיים. בדיוק כמו שאף אחד לא ילמד ילדים על כך שהעולם המערבי, על כל המותרות שבו, מתקיים תודות לעבדים סינים שחיים בתת תנאים. אף אחד גם לא יטרח לספר להם שבשביל הפסטרמה והגבינה ששמים להם בסנדביץ' נרצחים מיליון בעלי חיים בשעה.
    יש כמובן עוד דוגמאות, אבל העיקרון ברור, מה שלא מספרים לך לא קיים ואם הוא לא קיים אין סיכוי שתתנגד לו או אפילו תשקיע בו קצת מחשבה.

  10. אסף הגיב:

    תודה לתני על מאמר מעולה, וליוסי על האכסניה.
    כמו שבמערכת החינוך שוקדים בהצלחה רבה על הכחשת הפלסטינים (לפחות עד התיכון), במערכת הכלכלית שוקדים בהצלחה לא פחותה בהכחשת השפעת הכיבוש על הכלכלה:
    http://www.haokets.org/2013/09/01/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%A8-%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%92/

  11. איציק הימן הגיב:

    חצי הכוס המלאה היא ההדגשה של חומרת הרצח והשלכותיו על הדמוקרטיה הישראלית. לפחות זה.

  12. nachum הגיב:

    זה תפקידה של מערכת החינוך ללמד את ביתך בת ה-11 על רצח רבין and it is your job like a parent, to teach your child that not all what the teacher say is true and holly. together the child will be ready to his/her life.

  13. שימי הגיב:

    אני לא מבין משהו, גולדשטיין עובד ב YNET כעורך ככל הידוע לי, למה לא לפרסם אותו שם ?
    אמנם האכסניה של יוסי נוחה, אבל היה ראוי להגיע לתפוצה גדולה יותר, במיוחד כשהמעסיק שלך הוא העיתון הנפוץ במדינה

  14. אורן הגיב:

    הניסיון שלי שונה. כשהייתי בבית ספר יסודי (ירושלמי בשיכון בבלי בתל אביב) היו לנו דיונים פוליטיים בכיתה בנושא הפלסטינים. הימים היו ימי האינתיפדה הראשונה, ורוב התלמידים הסכימו שיש לתת להם "אוטונומיה", מושג שהיה אז מאוד פופולרי. נראה לי מוזר שהיום מעלימים את הפלסטינים בבתי הספר היסודיים, מה שלא עשו בזמנו לפני יותר מרבע מאה (לפחות לא בבית ספרי).

    • אורן הגיב:

      בבדיקת התאריכים, מסתבר לי שזה היה עוד לפני 1987, כלומר לפני האינתיפדה הראשונה. כנראה שבאותה תקופה הייתה כבר תסיסה פלסטינית ולכן הנושא עלה לדיון בכיתה.

  15. איתן הגיב:

    לדעתי, החשיבות החינוכית שבלימוד על רצח רבין לא קשורה ישירות לתהליך השלום או לפעלו של רבין, אלא לרצון למנוע רצח פוליטי, ובעיקר ללמד מהן הדרכים הלגיטימיות להשפיע על קבלת החלטות בדמוקרטיה.

    לחליפין, אם רוצים שגם מורים בהתנחלויות ילמדו את הנושא הזה במסירות ובהתלהבות, אי אפשר לחייב אותם להציג אותו רק מהזווית השמאלנית. למשל, אפשר לעורר דיון בשאלה האם לגיטימי שבדואי ישראלי ינסה לפגוע פיזית בראש ממשלה שהודיע על כוונתו להרוס את היישוב בו הוא מתגורר, או ששמאלן ינסה להתנקש בחייו של שר הביטחון כדי למנוע ממנו מלפתוח במלחמה שתעלה באלפי הרוגים.

  16. תני גולדשטיין הגיב:

    למוביוס דמפלינג: בטח לא תתפלא לשמוע שבתי כבר יודעת על הקשר בין הבעיה הפלסטינית ורצח רבין. והאמת שגם על הפלסטינים עצמם היא כבר שמעה הרבה, ממני כמובן. אבל קודם כל, לרוב הילדים יש אבא תני בבית שישלעם להם חומרים מצונזרים, ועל זה בדיוק מבוססת ההסתה. ובכלל, כמו שכבר הסברתי לליברטיאן, הבעיה היא דווקא לא בורות וחוסר חומר אלא צנזורה בנושא מסויים. אני עוזר לבת שלי בשיעורים קשים ומספר לה על דברים אקזוטיים שלא מלמדים עחהים בבית הספר. לא העלתי בדעצי שזה הנצב עם מרכיב כל כך בסיסי בגיאורפיה שלנו. שימי: אני כבר לא בטמקא שנה וחצי

    • שימי הגיב:

      אהה, אוקיי.
      האם הפרישה קשורה לכך שטמקא לא היו מאשרים פוסט כזה לפרסום ?

    • Mobius Dumpling הגיב:

      אני חושב שלא הבנת את כוונתי. גם לי היו הורים שמסבירים ומלמדים, אבל לדעתי הבעיה היא ש:
      1. ברוב הבתים זה לא כך
      2. אפילו אם בכל הבתים זה היה ככה, זה לא היה מספיק כי צורת ההוראה האגבית הזאת אינה מספקת.

      אם, למשל, היה מנהג חברתי מקובל שלפיו בכל יום ב' בערב, נניח, ההורים יושבים עם הילדים שעתיים ומלמדים אותם משהו באופן מסודר, אז היה פורמט בו ההורים יכולים להעביר לילדים ידע סדור. בחברה של היום זה לא יכול לעבוד, כמובן, כי רוב ההורים לא מעוניינים, ורוב הילדים לא יסכימו. אבל אם היה מנהג חברתי כזה שאנשים היו מרגישים מחויבים אליו, אז אני חושב שזה היה עוזר מאד.

      מהבחינה הזאת, אני טוען שלליברטריאן יש טענה טובה, כי ההורים בימינו הפקירו חלק מהותי ממלאכת החינוך לבית הספר, והוציאו אותו מידיהם כליל.

      שוב, אני מקווה שברור שזו לא ביקורת עליך. זו ביקורת על הנורמות החברתיות שבהן אין מקום להוראה סדורה של הורה לילד.

  17. תני גולדשטיין הגיב:

    לא…

  18. תני גולדשטיין הגיב:

    אם כי זה כן קשור באופן חלקי לאווירת צנזורה שה שהלכה והשתררה בטמקא בשנים האחרונות, בלי קשר לענייני הכיבוש שאף פעם לא היו בתחום הסיקור שלי. אגב, גם יוסי עובד בכלכליסט שזאת אותה קבוצא