החברים של ג'ורג'

מדי כמה חודשים, חלה בחיה הדומיננטית שבין הנהר לים, הימין היהודי, טרנספורמציה משונה: אנשים שעל בסיס יומי מהללים את המיליטריזם, סוגדים לכוח, ומתחננים שניתן לצה"ל לכסח, מגלים בפתאומיות את הפציפיזם. הם מתמוטטים בבכי כשהם חושבים על מותו של עלם חמודות, ואינם יכולים לשאת עוד את העולם המכוער הזה, שדווקא את הטובים לוקח מוקדם כל כך. האנשים שחושבים, וכותבים, שממחנות הפליטים צריכים לעשות מגרשי חניה; האנשים שצוהלים במדיה החברתית, בשמם וללא כל בושה, כשילדים פלסטינים מתים בתאונה או נהרגים/נרצחים על ידי חמושי צה"ל, אינם יכולים להתמודד יותר עם המציאות האיומה של אזורנו.

חוקרים מצאו חוקיות קבועה במחזוריות הזו: המטמפורפוזה מתרחשת במקרה הנדיר שבנדירים, שבו פלסטינים הורגים חמוש ישראלי. או אז, מתהפכים חוקי המלחמה על פיהם, ומי שהצדיקו פגיעה לא רק בחמושים אלא גם, ובהתלהבות, בבלתי מעורבים, מתחילים לקונן על מותו של החמוש.

זה גם מה שקרה אתמול (ד'), כשצעיר פלסטיני, חוסיין ג'וואנדרה, דקר למוות חמוש צה"ל, עדן אטיאס, בזמן שהאחרון ישן באוטובוס. בתקשורת דווח כי החמושים שהשתלטו על ג'וואנדרה לאחר שזה השליך את נשקו הביעו צער מרומז על כך שתפסו את ג'וואנדרה, שכאמור כבר לא היה חמוש, ולא ירו בו במקום. צה"ל ביצע את פעולות העונשין המקובלות, ועצר כמה מבני משפחתו של ג'וואנדרה. אלוף כלשהו תהה בקול, ככלב השב אל קיאו, האם לא ראוי להרוס את בית משפחתו של ג'וואנדרה, למרות שכבר לפני כמעט מעשור מחקר של צה"ל מצא את מה שידע כל אדם חושב: שהריסת בתי משפחות "מחבלים" לא מגבירה את האימה, רק את האיבה, ומעודדת, לא מונעת, פעילות אנטי-ישראלית.

הריגתו של אטיאס היתה האחרונה בשורה של תקריות דומות בחודשים האחרונים. רשויות הבטחון שלנו לא מצליחות למצוא את הקו המחבר ביניהן. הנה הצעה צנועה: מה שאנחנו רואים הוא לא פעילות מכוונת מלמעלה. הוא חזרה אל טרור הסכינים של 1992, תולדה של שבירת האינתיפאדה הראשונה במקביל עם אפס המעשה המדיני. שורה של פלסטינים פשוט קמו בבוקר, נסעו לישראל, קנו סכין, ורצחו את הישראלי הקרוב אליהם. רציחתה של הלנה ראפ היתה המקרה הבולט והמזעזע ביותר. דיברתם על הפגנות כעל "טרור עממי"? קבלו את הטרור העממי האמיתי, זה של המפגע הבודד שעד לפני זמן קצר עוד לא החליט אם להיות מפגע או לא, כלומר אדם שלא קשור לשום ארגון ולא מתכנן שום פעולה ארוכת טווח, כלומר מפגע שאי אפשר לחזות מראש.

לא ברור איך זה קורה, אבל יתכן שהפלסטינים הבינו את מה שהג'יהאד העולמי הבין לפני מספר שנים: שאם יש משהו שהצבא המערבי טוב בו, הוא בשבירת פירמידות. תן לו פירמידה מסודרת, עם פיקוד, שליטה ותקשורת, ותוך זמן קצר מאד הוא ינצל את התקשורת כדי לזהות את הפיקוד ולהשמיד אותו, תוך שהוא מחסל את רוב הארגון. היכולת שלו להתמודד עם משהו שהוא אפילו לא תאים, אלא בודדים שפועלים כגחמה, מצד שני, כמעט לא קיימת.

המקרה של אטיאס, שמעורר את כל הפחדים של כולנו – השינה היא הזמן שבו כולנו פגיעים מכל – הובילה להתפרצות של יללות ושל שנאה. לשנאה התרגלתי. היללות, עם זאת, מגעילות אותי. לא יכול איתן יותר.

ישראל נמצאת, מרצונם החופשי של אזרחיה ולכל הפחות מתוך אדישות נפשעת מצידם, בתוך הסוג המלוכלך ביותר של מלחמה: סכסוך אתני שמטרתו נישולו של עם אחר. זה מה שישראל עושה מאז 1948. מאז 1967, הפרויקט הישראלי הלאומי הגדול הוא נישולם של הפלסטינים מ-22% האחוזים שעוד נותרו להם מפלסטינה המנדטורית. הוא מתבצע באמצעות בניית התנחלויות, התנכלות לפלסטינים בגדה בשלל כלים, החרמת קרקעות, הגבלת מי שתיה, הגבלת תנועה – או, בקיצור, כמו שקרא לזה בשעתו גנדי, "טרנספר מרצון." המטרה היא להמאיס על הפלסטינים את החיים עד שהם יעזבו מרצונם את הגדה, או על כל פנים את החלקים של הגדה שישראל חושבת שהיא תוכל לספח. לפעמים מדברים על "גושי ההתנחלויות" יחד עם אריאל, לפעמים על כל שטח סי. הפלסטינים צריכים להבין שיש עובדות בשטח, אתם מבינים.

מלחמה כזו תמיד תהיה פראית, משני הצדדים. שניהם משכנעים את עצמם – אחד מהם בצדק – שזו מלחמת קיום. אף צד לא יקפיד על חוקי המלחמה. ובכל זאת, אחד מהם – זה שמעדיף לטעון שהוא הצבא שיותר מוסרי מהחמאס – יפעיל הרבה, הרבה יותר אלימות ויהרוג הרבה, הרבה יותר אזרחים. הוא יטען, כמובן, שזה בטעות, במקרה, אי הבנה, או במקרה הקיצוני משוגע תורן. יש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לקחת טענות כאלה ברצינות.

לצד החזק יש מטוסים, מל"טים, רובוטי הרג, רובי צלפים, ארטילריה – כולם כלים שמטרתם להרחיק את ההרג ולאפשר את ההדחקה שלו. יש לו, בעצם, גם כלי חשוב הרבה יותר: תקשורת שעסוקה בהסחת דעתם של האזרחים ממה שהם עושים. היי, תראו, יש פה זמר שחשוד באונס! היי, שמעתם עם מי שכבה הכוכבנית החדשה שרידת הריאליטי על הסט של צילומי הפרסומת החדשה שלה? פעם היא היתה מדווחת על מה שקורה. פעם היו לה כתבי שטחים. היום יש לה כתבי התנחלויות, והיא מפחדת מהצל של עצמה. המכירות לא משהו ויש גבול לכמה אפשר לעצבן את הארצ'י בנקר הנפוץ. הוא עוד יכול לא לקנות את העיתון – או, גרוע מכך, לאסוף את הבטאון החינמי של לשכת ראש הממשלה. אז מה אתה כבד כל כך? לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, זה רק עושה לי רע. תזרום. תזרום. כולם זורמים. הכל זורם. למה אתה לא זורם? למה אתה מתעקש לדבר על נסיון הרצח הבוקר בסינג'יל, שם ניסו טרוריסטים יהודים לשרוף משפחה פלסטינית בשנתה? למה אתה מתעקש להזכיר שזה לגמרי לא הנסיון הראשון, ושבפעם הקודמת המשטרה העדיפה לקבור את התיק, ושזה כנראה מה שיקרה גם הפעם? תזרום, אני אומר לך, תזרום. מה, אתה רוצה שיקראו לך שמאלני?

לצד השני יש הרבה פחות מכל זה. במקרה הטוב יש לו רובה צלפים. במקרה הרע, יש לו סכין. במקרה הרע מאד, הוא ישתמש בסכין הזו כלפי אזרחים. ואז כל האזרחים המהוגנים שבמקרה הטוב לא רוצים לדעת מה הצבא שלהם עושה ובמקרה הרע צועקים שהוא לא הורג מספיק, יזדעזעו נורא ויגידו "איזה ברברי."

הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, שהצבא שלהם מפעיל טרור יומיומי ושקט; שהוא משתף פעולה, בסינרגיה שלעתים אי אפשר עוד להבחין בין חלקיה, עם מיליציה פנאטית ואלימה אף יותר, שמטרתה היא נישול מאדמתם של איכרים שמעט מאד נותר להם. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, מה עושים החמושים שלהם בלילות. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, איך מתנהלים ה"ילדים" שלהם במחסומים. הם לא יודעים, או ליתר דיוק מדחיקים, את משמעות המילים סגר, כתר, חישוף, גיזום. הם לא יודעים, או מדחיקים – כי חלקם הגדול גם הוא היה שם, אולי בדור אחר – איך נראה ילד שנשלף באישון לילה מביתו, עיניו מכוסות, ידיו כבולות; הם לא זוכרים, אף שהריח הוא מעורר הזכרון הגדול מכולם, איך הריח השתן על מכנסיו.

ככה זה נראה, יקירי. כך זה גם מריח. זו המלחמה שבחרתם לנהל. היו לכם אינספור נקודות יציאה ממנה. יכולתם לצאת ממנה עם השלום עם מצרים. יכולתם ללכת על הסכם לונדון, שלא היה מבטל את שעבודם של הפלסטינים אבל היה הופך לסיוטם וחרפתם של אנשים אחרים. יכולתם לצאת ממנה באוסלו. יכולתם לצאת ממנה בימי אולמרט. אבל לא יצאתם. יכולתם פשוט להכריז על נצחון ולצאת, כפי שיעשו בקרוב האמריקאים באפגניסטן. אלא שהגעתם למסקנה שקטה שהמחיר של היציאה יהיה יקר מדי, הן באובדן נדל"ן והן בחשש מרומז יותר ופחות שהפסקת המלחמה האתנית תגרור מלחמת אזרחים.

אז העדפתם להדחיק. עכשיו אתם מייבבים שהמלחמה המודחקת – שמעולם לא נפסקה, ושהצד השני היה הקורבן העיקרי שלה – מעזה לפרוץ שוב אל חייכם. ובדיוק כשהמרקע מציג את העונה החדשה של "כוכב דועך." אלא שבצד השני, אומר לנו קצין בכיר, "יש בערך מאה אלף פלסטינים, שלכל אחד מהם יש חשבון פתוח איתנו בכל רגע נתון." מאה אלף? נסה מיליון. ספק אם יש משפחה שמי מבניה או בנותיה לא נאסר, עונה, נורה, הותקף או נגזל על ידי בחורינו המצוינים. ספק אם מי מהחמושים הללו שילם אי פעם מחיר ראוי על כך, והפלסטינים יודעים זאת.

החלטתם לכבוש? כבשו. החלטתם לנשל? נשלו. החלטתם להפוך את דמם של הפלסטינים לדליל יותר ממים? לכו על ×–×”. רק עשו לי טובה: אם החלטתם להיות עם שחי על חרבו, חדלו נא מן היללות. חשקו שיניים. למדו מאבותיכם: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו ×›×™ נטען על שנאתם ×”×¢×–×” אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם. […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ×¢×¥ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת ×—×™×™ מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או ×›×™ תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו." אתם רוצים יותר מזה? אתם רוצים ×—×™×™ שלווה? אז התנערו, קומו, ושלמו את המחיר. שלווה וכיבוש יחדיו – ×–×” לא יקרה.

רק חדלו נא מן הפסיחה על הסעיפים. יש מעט מאד דברים המעוררים קבס כקלגס המיילל שקורבנו העז לשבור את ציפורנו. בחרתם במלחמה? חיילים הם מטרות מותרות במלחמה. גם בעת נסיעה. גם בעת שינה. צה"ל, נזכיר, לא היסס מעולם להרוג את אויביו בשנתם. מה לכם כי תלינו? הצעתם את מיטתכם; כעת שכבו בה.

ועוד דבר אחד: בעת כתיבת הפוסט הזה, מתנהל פוגרום משותף לחמושי צה"ל ולמתנחלים בכפר הפלסטיני בורין. זו הפעם הרביעית השבוע שבה זה קורה. הנוהל קבוע: מתנחלים מהר ברכה ב' מגיעים לשכונה המזרחית של בורין, ומתחילים להשליך אבנים. החמושים מגיעים זמן קצר לאחר מכן ועומדים בחוסר מעש. כשהתושבים של בורין מתחילים להשליך אבנים בחזרה על הפוגרומצ'יקים, חמושי צה"ל מתערבים ויורים עליהם גז, רימוני הלם ולעתים גם כדורי גומי. סתם, שתדעו מה עושים בשמכם בזמן שהתקשורת הישראלית עושה הכל כדי לא לראות.

הערה מנהלתית: אמש (ד') התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)