החברים של ג'ורג'

אחת לכמה שנים זה קורה: משטרת ישראל נתפסת בחדלון מעש גדול מהרגיל, ומיד היא מכריזה בקול יבבה שאין לה די כלים כדי להתמודד עם הפשיעה, אשר על כן היא נאלצת לשאול את שיטות המלחמה בטרור של השב"כ וצה"ל בגדה המערבית. לפני כתשע שנים, דיבר השר לבטחון פנים, צחי הנגבי, על שימוש במעצרים מנהליים; היום (ג') חזר על האיוולת הזו גם השר הנוכחי לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ', כשהוא פולט את הפנינה "מספיק עם הצביעות ועם זכויות האדם האלה, הדברים ייבחנו בעין ציבורית."

נו. מי צריך זכויות אדם? אולי כדאי שאהרונוביץ' יכריז על מדינת משטרה רשמית ויסגור את הבסטה. מי צריך הליך של חקירה, ואת כל הבלגאן המייגע הזה של משפט, שבסופו עוד קיים סיכוי של 0.03% שיסתבר שוב שמשטרת ישראל לא יודעת לעשות את תפקידה, שהפרקליטות מאוכלסת בחדלי אישים, ושלבתי המשפט אין ברירה אלא לזכות את הנאשם?

המונח "מעצר מנהלי" הוא שם נקי למה שפעם נהגו לכנות preventive detention, "מעצר מונע", שמטרתו היא לקחת אדם שלגביו יש חשד שהוא עשוי לבצע עבירה ובשל החשד הזה להשליך אותו מאחורי סוגר ובריח ללא הצורך המעיק להוכיח את אשמתו. הנוהל, כפי שהוא מופעל בישראל – ברוב מוחלט של המקרים כנגד פלסטינים אבל לעתים גם כנגד יהודים – ראוי לשם אחר: מעצר קפקאי.

בחלק מהמקרים, העצור כלל לא יודע במה הוא מואשם. ברור לו שמדובר בעבירה בטחונית אבל בתואנה שחשיפת המידע הבסיסי הזה עשויה לחשוף שיטות פעולה, הוא לא מקבל את המידע שיאפשר לו להגן על עצמו. בית המשפט מוצא את עצמו במצב הבלתי מתקבל על הדעת, שבו הוא נחשף ל"חומר סודי" עליו אין לו בעצם אפשרות לערער, והוא צריך לייצג בו זמנית הן את עצמו והן את הזכויות של הנאשם. התוצאה, ברוב מוחלט של המקרים, כמו לקוחה מקפקא: מעצר של אדם ללא משפט, ללא יכולת להגן על עצמו ולעתים מבלי לדעת במה הוא חשוד. העליון הישראלי קיבל שוב ושוב את חוקיותם של המעצרים המנהליים, בטענה שיש "פיקוח משפטי" עליהם. אבל איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר השופט איננו יכול לשאול את הנאשם שאלות מחשש שמא יחשוף מידע סודי? איזה מין פיקוח משפטי זה, כאשר רק צד אחד יכול להגיש ראיות, והצד השני איננו יכול לערער עליהן כלל? זה לא פיקוח משפטי, זו חותמת גומי.

עכשיו רוצים להרחיב את ההליך הזה, שמשמש כנגד עבירות בטחוניות – כלומר, כנגד המצב הקיצוני שבקיצונים מבחינה משפטית, שבו יש גוף או אדם שמנהלים מאבק מזוין כנגד המדינה, כשהם שוללים את עצם הלגיטימיות שלה ואת זכותה להעמיד אותם לדין – לזה של הפשיעה הרגילה. כלומר, מעכשיו מצב משפטי בעייתי במיוחד שמופעל במצב לחימה, יחול על סתם פושעים.

ומבחינת משטרת ישראל, שהיא שבר כלי, זה באמת פתרון יוצא דופן. למה לעבוד קשה, לאסוף ראיות, להכנס לקרב מוחות עם פושעים מתוחכמים יותר מהקרפד הנפוץ? פשוט תאמר לשופט שיש לך מידע מודיעיני שהאיש הזה והזה תכנן טבח, ויאללה – למעצר של חצי שנה, עם אופציה להרחבה קבועה, בלי שלאיש תהיה שום יכולת להגן על עצמו. יכול להיות שהמשטרה תצדק; יכול באותה מידה להיות שכמו שקורה כל שני וחמישי, המשטרה תעיד עדות שקר בבית המשפט. רק שבעוד שכרגע, יש לנאשם – כזה שלא מוכן להתקפל מול המכבש של הצעת עסקת הטיעון – סיכוי להוכיח שהשוטרים שיקרו, ויש סיכוי שהשופט אפילו ינזוף בשוטרים (אל דאגה, משום מה הם אף פעם לא מועמדים לדין על עדות שקר; אם יש רחמנות של בתי המשפט, היא בעיקר כאן), זה לא יקרה יותר.

והכי טוב, מבחינת המשטרה: אין יותר כותרות מביכות. אין יותר הגעה לבית המשפט על תקן פופאי ויציאה ממנו כשביצה מרוחה על פרצופך. הצד השני פשוט יצטרך לסתום את הפה.

והצד השני, כמובן, יכלול לא מעט אזרחים חפים מפשע. כבר כעת, במערכת שמגיעה לשיעור הרשעות פליליות של 99.7%, קשה מאד להאמין ברצינות שכל המורשעים אכן אשמים. כשהאנשים שבאמת מעצבנים את המשטרה – בעיקר, עולה החשד, משום שהם מתוחכמים ממנה – לא יוכלו לראות את הראיות נגדם, הלחץ המערכתי על שוטרים להעיד עדות שקר יגבר עוד יותר. עכשיו הוא לא ×™×’×™×¢ רק מחבריהם ליחידה; עכשיו הוא ×™×’×™×¢ גם מלמעלה, מהקצונה שלהוטה "להציג תוצאות," ואם המחיר הוא אובדן חירות של אדם ×—×£ מפשע, נו, לא נורא. הוא בטח עשה משהו. אחרת לא היינו תופסים אותו, נכון?

ספק אם יש צעד נכון פחות מבחינת משטרת ישראל – אחד הגופים השנואים ביותר במדינה – כרגע מאשר לדרוש מעצרים מנהליים. אם יש בה עוד אמון, וכמעט שאין, הוא יתנדף ברגע שבו היא לא תצטרך יותר להציג ראיות. אגדות אורבניות על אנשים שהופללו בחברות בכנופיית פשע מאורגן ועל כן נעלמו למעצר מנהלי, רק כי עצבנו שוטר, יתחילו להסתובב במהירות שיא – ומאחר והמשטרה לא תוכל להציג ראיות, היא גם לא תוכל להפריך את האגדות הללו.

מרבים להצביע על כך שהשב"כ עושה את מלאכתו היטב בגדה המערבית, וטוענים שמעצר מנהלי הוא כלי הכרחי. אין לנו את המידע הדרוש כדי להכריע בשאלה הזו. אנחנו לא יודעים – השב"כ לא מוסר את המידע – כמה מהאנשים שהוא עוצר במעצר מנהלי אכן קשורים לטרור, וכמה מהם עצורים רק משום שהם לא הסכימו לשתף פעולה איתו, מה שמבחינתו בהחלט יכול להיחשב לעבירת בטחון. מי שזוכר את המקרים שבהם התיקים של השב"כ אכן הגיעו לבתי משפט – המקרים של ענת קם וטלי פחימה, למשל; המקרה של ראאד סלאח, שהואשם תחילה בריגול עבור איראן ונסגר בקול ענות חלושה בהתרמה לאיזו עמותת חמאס – יזכור שהרבה מאד הרים הפכו לעכברים.

מפכ"ל המשטרה דנינו אמר היום – בקישור שבו צוטט אהרונוביץ', למעלה – שהמשטרה רואה את תפקידה כאבטחת בטחון האזרחים. זו תפיסה מקובלת אבל מאד בעייתית. בשם הבטחון יכולה המשטרה בקלות להפוך לאיום הגדול ביותר על בטחונם של אזרחים. תפקידה של המשטרה הוא לא "להביא בטחון"; תפקידה הוא לשמור על החוק ולאכוף אותו. ללא חוק, לאיש אין בטחון. והחוק כולל גם את אותן "זכויות אדם" שהשר לבטחון פנים מזלזל בהן כל כך. כן, גם לפושעים יש זכויות אדם; לא רק כחשודים אלא גם כמורשעים וכאסירים. הזלזול בזכויות האדם של כלואים ועצירים הוא תחילתו של המדרון החלקלק של הפגיעה בזכויות האזרח של כולנו.

המשטרה נוהגת לייבב שאין לה די כוחות להלחם בפשע. בולשיט. השוטר הישראלי מצויד בסמכויות שאין להן כמעט אח ורע בעולם המערבי. קצין משטרה ישראלי יכול לקבל את נתוני הסלולר של חשוד, כולל את נתוני האיכון של המכשיר שלו, במחי שיחת טלפון: הוא לא צריך צו שופט, הוא רק צריך לומר לפקיד בחברת הסלולר שהוא זקוק למידע משום שהשתכנע שיש סכנה ממשית לחיי אדם. למותר לציין שאין על הסמכות הנרחבת הזו כל פיקוח. בתי המשפט בישראל מאשרים כמעט אוטומטית האזנות סתר.

פעם, לפני 40 ומשהו שנה, היה במשטרה קצין שהילך אימים על הפושעים בישראל, בעיקר הפושעים בעלי הצווארון הלבן: בנימין זיגל. הוא הקים את היחידה לחקירות הונאה. זיגל הביא תוצאות בפשעים המסובכים ביותר, והוא לא נזקק למעצרים מנהליים או לעינויים. הוא פשט אסף סביבו חוקרים טובים, ולימד אותם שעבודה אפורה, עקשנית ואיטית משתלמת.

לא תמיד ×–×” נכון, אבל ברוב המקרים – בהחלט. בניגוד למיתוסים, מימי סר ארתור קונן דויל והלאה, עולם הפשע לא מאוכלס בטיפוסים נוסח פרופסור מוריארטי; גם דמויות נוסח מאיר לנסקי, שמצליחות עד רגע מותן לחמוק מידי החוק, הן נדירות למדי, מגיעות אולי פעם בדור. רוב הפושעים עושים שגיאות. המשטרה לא צריכה עוד סמכויות, ועל אחת כמה וכמה שהיא לא צריכה מעצרים מנהליים: היא צריכה עוד זיגלים. וכן, היא צריכה לדעת שהמאבק בפשע המאורגן ×™×”×™×” איטי, מלא תקלות מתסכלות, אבל ×›×›×” ×–×”. כמובן, לא ברור שהמשטרה הנוכחית בנויה לזה; בהחלט יתכן שצריך לפרק אותה ולבנות אותה מחדש. אבל על כל פנים, גסטפו אנחנו לא צריכים.

כמה מילים על ההיסטריה הציבורית שמדרבנת את המשטרה. חלק ממנה נובע מהנטיה של ממשלת ביברמן לראות כל דבר כ"טרור." השלכת אבנים היא "טרור עממי," חרם על מוצרי הכיבוש הוא "טרור כלכלי" והנסיון של הפלסטינים לקושש לעצמם כמה הישגים הוא "טרור דיפלומטי." מכאן, הגלישה לדיבורים על פשע מאורגן במונחים של טרור היא כמעט אוטומטית. אבל פשע איננו טרור; טרור הוא לוחמת גרילה אורבנית שמיועדת להפיל משטר, פשע הוא בסך הכל פשע.

חלק אחר נובע מהיסטריה של עיתונאים. למרבה הצער, בולט ביניהם בימים האחרונים קול שקול בדרך כלל, זה של אורי משגב, שדיבר בין השאר על יציאה למבצע "חומת מגן" נגד הפשע. אלה בדיוק הקולות שגוררים, כמה ימים אחר כך, אמירות כמו אלה של אהרונוביץ' "מספיק עם זכויות האדם." מכאן ועד מעצרים מנהליים, או עד אמירות מטורפות על חיסול מהאוויר של חשודים בכירים בארגוני פשיעה, הדרך קצרה. כשהמשטרה תחצה אותה, כשהיא חשה שיש לה רוח גבית לעשות זאת, האנשים שדירבנו אותה והריעו לה מעמודי הדעות לא יוכלו לרחוץ בנקיון כפיהם כשהזכויות המתמעטות של החשוד הפלילי תספוגנה עוד מכה וכשמדינת המשטרה תרחיב את כוחה. איך אמרו הבריטים? Keep Calm and Carry On.

(יוסי גורביץ)