החברים של ג'ורג'

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו ×”×’×™×¢×” כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, ×”×’×™×¢×” כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם ×”×™×” מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך ×”×’×™×¢ The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"×› לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)