החברים של ג'ורג'

פעם, ולא כל כך מזמן, הליכוד היה מפלגה ליברלית. טכנית, הוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. מנחם בגין, המנהיג ההיסטורי שלו, היה מנהיג ליברלי בדגם שכבר לא קיים אבל פעם היה נפוץ למדי במרכז ומזרח אירופה: עורך דין שקיבל השכלה ראויה, עם כבוד גדול לחוק. מנחם בגין, יש לומר, הוא המייסד האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית: בימי האופל של שלטון מפא"י ובן גוריון, כשמנגנון החושך של איסר הראל האזין לראשי חרות ומפא"י, כשראש הממשלה בן גוריון החליט אישית מי יקבל תפקידים במנגנון הממשלתי, עד רמת המורה בבית הספר, בגין וחברי מפלגתו העמידו פה את יסודות השיטה הדמוקרטית. הם עשו זאת למרות תבוסה אחרי תבוסה בבחירות, כי את אלה מעמידים כמעט תמיד מתוך האופוזיציה. מק"י היתה שם איתם, כן, אבל מק"י היתה שפוטה ושכירה של העריצות האיומה ביותר שידע העולם, ברית המועצות. מק"י לא רצתה בדמוקרטיה כשלעצמה; היא רצתה בה כדי שלא ימעכו אותה ויחסלו אותה.

חרות של בגין הצביעה, פעם אחר פעם, בעד ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בזמן שהלמינגים של בן גוריון ומפא"י הצביעו, פעם אחר פעם, בעד שימורו. לבגין היו עקרונות דמוקרטיים; למפא"י לדורותיה היה בעיקר פרגמטיזם, ובוז לעקרונות. בגין הוביל את ההפגנות הקשות, והראויות מאד, נגד שיא הפרגמטיזם הזה: הסכם השילומים עם גרמניה, שאיפשר לה, תמורת כמות מסוימת של פלדה וזהב, לנסות למחוק את עברה – רק שבע שנים אחרי סיומו של תהליך ההשמדה, כשהממשלה המערב גרמנית (ובמיוחד שירותי המודיעין שלה) עדיין רוויים בנאצים לשעבר, חלקם נאצים נלהבים מאד.

בגין, בוגר מחנות הריכוז הסובייטיים (הגולאגים), הורה עם כניסתו לתפקידו לראש השב"כ לחדול מעינויים; אפילו לא סטירת לחי. השב"כ שיקר. אבל כשהיה צורך לטייח את פרשת השב"כ, ולהעניק חנינה מראש למעורבים ברצח ובעלילות השקר, שלושה מתוך ארבעת המעורבים – שמעון פרס, יצחק רבין וחיים הרצוג – היו אנשי מפלגת העבודה.

בליברליות של הליכוד לא היה, כמובן, שום דבר סוציאליסטי, והמתח שבין הליברליזם ובין הלאומניות שבליכוד – והוא תמיד היה גם לאומני – הגיע לשיאו אחרי מערכת הבחירות המופלאה של 1977, הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה בת 29 השנים שבה השלטון עבר מיד ליד. הליכוד היה מחויב להתנחלויות. המחויבות הזו הובילה בהכרח לכרסום בליברליזם שלו. בית שנחלק על עצמו לא יוכל לעמוד; אי אפשר, אמר אייברהם לינקולן, להיות חצי חופשיים וחצי בעלי עבדים. הליכוד בחר בכיבוש, וזו היתה תחילת הסוף שלו כתנועה ליברלית.

ובכל זאת. בכל זאת. מנחם בגין ויצחק שמיר לימדו אותנו איך צריכים ראשי ממשלה לפרוש: בגין הלך הביתה אחרי כשלון נוראי, מרצונו. לא היה צורך לגרור אותו מקרנות המזבח כמו את גולדה מאיר אחרי כשלון נורא הרבה יותר. שמיר הפסיד בבחירות 1992, ופשוט הלך הביתה. הוא לא חתר, כמו בן גוריון, תחת יורשיו; הוא לא זחל, כמו שמעון פרס, לכל ממשלה אפשרית. הוא הפסיד, קד, והלך הביתה. אפשר לטעון שבמופת הפשוט הזה עשה לדמוקרטיה הישראלית שירות טוב יותר מאשר בכל שנותיו כראש ממשלה.

ובכל זאת. בבחירות 1999 התמודד בני בגין לכנסת כשהוא מנסה לרבע את העיגול ולהיות בו זמנית מועמד של הימין הקשה ומחויב לדמוקרטיה וזכויות אדם. הוא פרש אחרי זמן קצר כשהוא מודה שלסחורה שלו אין קונים בימין. רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, מדבר במפורש על הצורך שבהקמת מדינה דו לאומית לשני העמים החיים כאן, כי רק כך גם בני העם האחר לקבל זכויות שוות.

ואמש כל זה נגמר. בכנסת האחרונה כבר סימנו הח"כים שבימין הקיצוני שבליכוד את הליברלים הישנים – ריבלין, מיכאל איתן, מרידור – כמטרה. אתמול התאחד הליכוד עם מפלגה פאשיסטית במובהק. חברי הליכוד אישרו את ההסכם מבלי שדנו בו כלל. דנו? מבלי שבכלל ידעו מה יש בו. נתניהו, ציין פטר ביינארט, שייך למסורת המוניסטית של התנועה הרוויזיוניסטית: מסורת שגורסת שכל מה שחשוב הוא הציונות, שאליה יש להכפיף כל שיקול אחר, בכלל זה שיקולים דמוקרטיים. מפלגה דמוקרטית, מפלגה ליברלית, לא מעבירה כך הסכמים פוליטיים, במיוחד לא כשראש המפלגה אומר שהמטרה של ההסכם היא השגת עוד כוח.

במפלגה האחרת, כמובן, לא נערכה כל הצבעה. הווֹזְ'ד אמר את דברו, והליליפוטינים הסתדרו בשלשות. הליכוד התאחד עם מפלגה שאפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. השאלה האם הטפיל ישתלט על הגוף שאליו חדר תיענה בעתיד. בינתיים, אנחנו יכולים לומר שמפלגה ליברלית גדולה, מהחשובות שהיו בישראל אם כי זקנתה ביישה את נעוריה, הובאה רשמית וסופית לקבורת חמור.

(יוסי גורביץ)