החברים של ג'ורג'

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)