החברים של ג'ורג'

בכיר תועמלני ישראל, בן דרור ימיני, כותב הבוקר (ג') בשצף קצף על חשיפת מסמך הכמעט-רעב של עמוס גלעד (למסמך עצמו התייחסתי כאן). הטקסט של ימיני תמוה, בלשון המעטה, אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שלו.

הוא מתחיל בשקר ראשון: הדיון בבית המשפט העליון בחשיפת הנתונים של גלעד היה "דיון סרק, משום שהנתונים פורסמו עוד לפני כן." הם לא פורסמו. זו היתה כל המטרה של הפניה לבית המשפט: לפרסם אותם. מיד לאחר מכן, מאשים ימיני את בתי המשפט על כך שאישרו לפרסום "חשיפת מסמכים שנועדו רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

זו התבטאות מדהימה מצד מי שעדיין יש כאלה שרואים בו עיתונאי. הוא אומר שהשיקול העליון של בתי המשפט, מעבר לזכות הציבור לדעת מה עושה הממשלה שלו, צריך להיות האם המידע עשוי לשמש ל"תעמולה נגד המדינה." ימיני עושה כאן את הטריק הידוע של החלפת מדיניות של ממשלה במדינה. אמור מעתה, מידע שעשוי להציג את ממשלת ישראל באור לא נוח ("תעמולת זוועה") יהיה חסוי אפריורי. צה"ל יבצע פשעי מלחמה? אין על מה לדווח, אסור לדווח. המאבק לחשיפת המידע על טבח כפר קאסם, אליבא דימיני, היה מיועד ל"תעמולת זוועה" נגד המדינה.

כאן מגיע השקר השני. ימיני כותב שהמסמך היה רק "הצגת נתונים בדיון פנימי." כנראה שגם הוא אימץ את העמדה של יאיר לפיד, לפיה הוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. המסמך לא שימש רק לצרכים פנימיים. המספר 106 משאיות מזון, שהופיע במסמכים האלה, שימש את סגן השר וילנאי בהנחיות שהוציא, ובבג"צ טענה המדינה שאסור להכניס יותר מ-300 עגלים בשבוע לרצועה – בדיוק המספר שננקב במצגת שצה"ל הכחיש תחילה את עצם קיומה ואחר כך טען ששימשה רק לדיונים.

הלאה. שקר שלישי, אולי הנלוז מביניהם: ימיני כותב ש"היו הגבלות מסוימות על מוצרים מסוימים. קוויאר ופירות ים לא היו כלולים ברשימת הסחורות שהגיעו לעזה." בכך מאמץ ימיני מבלי משים את התפיסה הישראלית הרווחת, שלפלסטינים לא מגיע ליהנות מאותם המוצרים שהישראלים נהנים מהם. אבל הוא משקר.

הנה רשימה חלקית שדברים שעל פי עמוס גלעד (ושר הבטחון ברק, וראשי הממשלה אולמרט ונתניהו) אסור היה להכניס לרצועת עזה עד אחרי שהרוגי המרמרה פרצו את המצור בדמם:

כלי נגינה

חכות

מצופים

צעצועים (צעצועים!)

ציוד כתיבה

נייר A4 (אלא לארגונים בינלאומיים)

פיצוחים

שוקולד (פאקינג שוקולד)

ממתקים בכלל

הכוסברה המפורסמת

אגוז מוסקט

צ'יפס

ריבה

חלבה

מלט

קופסאות פלסטיק/זכוכית/מתכת

מוצרי קוסמטיקה

ויש עוד. הרשימה, הארוכה למדי, כאן (זהירות, מסמך, שכולל גם את התאריכים שבהם הוטל האיסור – שימו לב לסמיכות התאריכים להתקפה על המרמרה). עברתי בקפידה על המסמך, אבל לא מצאתי כל שריד לאיסור על הכנסת סושי ופירות ים לרצועה. אני חושד שאוכלוסיה שנמנעו ממנה מוצרים בסיסיים כמו שוקולד וצעצועים, הכל בשם השמירה על בטחון ישראל, לא כמהה לסושי דווקא. אבל גם אם כן, מה הפשע כאן? כמה בהמה אפשר להיות בשם הציונות? עזבו, אני לא רוצה תשובה על השאלה הזו.

כאן המקום לציין שהרשימה המלאה של עמוס גלעד, זו שמנעה מילדי עזה צעצועים ושוקולד וכלי נגינה, עדיין חסויה. ימיני, יש להניח, יגן בהתלהבות על המשך החסיון הזה. העובדה שקלגסי מסוף המחשב שלנו מנעו מאוכלוסיה שמורכבת ברובה מבני 18 ומטה ממתקים וצ'יפס עוד עשויה להיות "תעמולת זוועה."

שקר רביעי: ישראל, טוען ימיני, בכלל לא רצתה להטיל סגר. החמאס המרושע הוא זה שאילץ אותה להטיל אותו בכך שירה רקטות. אבל הסגר הוטל על הרצועה לפני שהחמאס פתח בירי רקטות: הוא הוטל אחרי שחמאס השתלט על הרצועה. המצור, בקיצור, היה מיועד להעניש את האוכלוסיה העזתית על תמיכתה בחמאס. משום מה, מאחר והפלסטינים הם בני אדם – מה שמפתיע את מקבלי ההחלטות שלנו פעם אחר פעם – זה לא עבד. הפלסטינים התאגדו סביב המשטר, שלא כולם – בלשון המעטה – תמכו בו. ירי הרקטות המאורגן של החמאס החל אחרי הטלת המצור: הוא היה מיועד לשכנע את ישראל לפתוח את המעברים. אבל ימיני טוען שישראל "היתה ששה" לבטל את המצור, אלא ש"חמאס התעקש על המשכו."

ישראל כל כך ששה לבטל את המצור, שלפני כמה ימים היא השתלטה על עוד ספינה שהיתה בדרכה לעזה, והחמושים תקפו בשוקרים את הפעילים הישראליים שהיו עליה. אם ישראל כל כך רוצה להסיר את המצור, מה מונע ממנה מלהניח לספינות פשוט לעבור? אדרבא, תודיע ישראל שהיא מסירה את התנגדותה לבניית הנמל בעזה, תתחייב שלא להפציץ אותו, ותכריז שבמקביל היא מצפה שתוך מספר חודשים, עם תחילת פעילותו של הנמל, כל המזון והסחורות האחרות יגעו לעזה דרך הנמל שלה, לא דרך נמל אשדוד. זה, כמובן, לא יקרה. כי ישראל לא רוצה להפסיק לשלוט בעזה. היא רק רוצה לעשות את זה בלי להתפס כאחראית לגורלם של האנשים שהיא מחזיקה בכלא הפתוח הגדול בעולם. חושבים שזה לא המצב? נסו לשכנע את ישראל לאפשר לתושבי עזה להתאחד עם קרוביהם בגדה המערבית.

ומעל לכל זה מרחף שקר גדול במיוחד. כשפסקה שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן שהמדינה חייבת למסור את המצגת לגישה, יצא נגדה בן דרור ימיני במסע צלב קטן. הוא חיטט ומצא שהיא היתה – אתם יושבים? – העוזרת של יוסי שריד, כשעדיין למדה משפטים. מסתבר שהבטחוניסט שבאנשי השמאל הציוני פסול גם הוא בעיני ימיני. עוד טען ימיני שרונן היתה צריכה לפסול את עצמה, משום שבעלה עובד בקרן החדשה לישראל, שגישה היא אחד הארגונים שמקבל ממנה מימון. בעלה של רונן לא עובד בגישה, היא עצמה לא מכירה את העמותה, אבל מבחינת ימיני זה לא משנה. הוא רמז בגסות שהפסיקה הזו היתה מוטה פוליטית.

עכשיו בא בג"צ ודחה את ערעור המדינה על החלטתה של רונן, מה ששומט את תזת ה"שופטת השמאלנית המוטה שמכירה את יוסי שריד" של ימיני. ימיני כתב הבוקר מחדש על כל הנושא. האם הוא הזכיר במילה את העלילה שלו מלפני שנתיים? כמובן שלא. האם הוא התנצל עליה? לא, כי רונן – בניגוד, למשל, לאחמד טיבי – לא עושה רעש בנושא. אלא שבעקבות המעקב אחרי התחרפנותו של ימיני מותר לחשוד שהוא עסוק במרץ בחיפוש ראיות לכך שגם שופטי בג"צ האלה חשודים ב"דה לגיטימציה." אחד מהם הוא ערבי, אומרים, ואחד אחר בטח פסק פעם לטובת ארגון זכויות אדם. חכו למאמר הבא, שבו מלב הקונסנסוס ולב הממסד הציוני יזהיר אותנו בן דרור ימיני, בהיסטריה העולה ביחס זהה לירידת ערך האמת בטקסט, מפני אנשי "תעשיית השקרים" שעסוקים ב"דמוניזציה."

(יוסי גורביץ)